אין המבויש למד | סיפור קצרצר

 

הוא רץ, לא נח לרגע, הריאות בוערות לו והלב פועם הכי מהר שאפשר, עם צלקת חרוטה ומסתלסלת עד חודו. 

״אסור להפסיק לרוץ, אין דבר כזה, אין להפסיק״.

לשבריר של רגע הוא קולט שהוא בחלום, אבל אחר כך ההבנה מתחלפת בכאב גופני שמאותת מאיבר לא ידוע.

איך אפשר לרוץ חמש שנים? 

"ברור שזה חלום, אז מי שאחראי שיעיר אותי בבקשה", זה יוצא לו במילים קטועות ״תחזירו לי את עצמי, על פגמיי, על הכיעור שאהבתי, רק להפסיק עם זה. הזמן, הוא נשרף לי״. מישהו שישפוך עליו דלי של מים או יהפוך את המיטה ממנו, רק שיוכל להפסיק לרוץ, שיניחו לו לברוח מנהר הבושה שמכלה ומשחיר, שחוסם חילופי עונות, שמכבה רעיונות ותשוקות, שהוא מנסה ולא מצליח לגעת בו עם הרגליים בקרקעית. 

5 שנים לא לנוח זה מעייף. בחישוב מהיר זה 1 חלקי 16 מהחיים, יותר מצבא וחצי, תואר ראשון ושני. אבל למרות ששרד את השנים, הוא יודע שהן נחיו בפליטות, כמערבולת של התרוקנות, מילוי מחדש ושוב התרוקנות, באסטרטגיה מאולצת של ניתוק ומחיקת זמן,  גם אם הסיוט יסתיים, ברור לו כי זמנו מוקצב. מעתה יחיה בדילוגים של 5 שנים ובגילו זה כבר לא הרבה דילוגים. הישרדות היא הרי אצבע שמבטיחה גירוד כפייתי בעומק הפצע הפתוח. 

מבט משפיל בצד הדרך, זה בסדר, הוא למד להיפגע פחות. שנאה במבטם של זרים נהיית עם הזמן לטבע כואב ונסבל. הוא פגש מבטים גזעניים שהתעדנו עם הגיל, אבל למבטים ששופכים עליו בשבריר שניה את כל רוע העולם קשה לו להתרגל ולמרות כל הזמן משתחרר לו עדיין מבט אופטימי, שוחר יחסים ורצון להוכיח. אבל הקרב אבוד. הוא למד לדעת מי יודע ובנקודה מסוימת ראה עצמו מיטיב, מטפל אפילו. שרלטנים זה הרי מזכך, מלכד, סוף סוף יש טוב ורע, דיכוטומיה מבורכת בעיתון של חכמים, ברור, הרי מה, לא סתם.

הוא נזכר משומקום בתמונה חדה מחלום. הוא הכין דג ומילא אותו בדף עיתון שכמו נעטף בתוכו. ״אלוהים, אני פסיכוטי?״ מה זה קשור. יש לו בליפים, כמו השיר שתקוע בראש שלו, ״את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק״, שזה שיר שכתב מפקד חיל האוויר בימים הראשונים של יום כיפור, המלחמה שפרצה בסוף התקופה המכורבלת בבטן אמו, סופג מנות קורטיזול אימהי, שמוזרקות אליו לאחר כל אזעקה מייללת. 

עכשיו הבושה הופכת את פניה, היא מתחכמת באכזריות, מופיעה בחזית ריצתו המסורבלת. היא עשן מיתמר מעבר לגבעה מאתגרת. קרה לו בעבר שהוא רץ לקראתה ומיהר לסוב לאחור, מושך עקב נקוע, שאין לו מי שיטפל בו או לפחות יניח משהו בשביל לקבע, שלא יחמיר. נהיה לו שם סגול ואחרי זה בהדרגה שחור כמו של נמק מול כל העולם. 

הבושה שמחופשת לעשן חודרת לנחיריו.  לא עשן של מסיבה או עשן של מנגל עם בשורה, זה עשן חד-פעמי, שכל קיומו, כל מולקולה שמרכיבה אותו מיועדת להבהיר שהוא לעולם לא מגיע בלי אש. הוא נכנע לבושה, לפחות יוכל לעצור את הריצה עד היקיצה הבאה. עוד שנה הוא מזקין מבפנים, מרגיש איך קומץ שערות מלבין באחת, אבל עדיין גורר רגליים בהליכה מהירה שבזום היא נראית כמו ריצה. 

כל פעם שהבושה מטביעה אותו, יש את הרגע הזה שהוא מת מחנק בקרבה.  ברגעיו האחרונים הוא מחפש בה התערסלות, חן או משמעות, כיצד יתכן שאין כאן פואנטה שאפשר ללמוד ממנה משהו?  אומרים שכל החיים חולפים מול העיניים, אבל כלום, רק חנק נואש, שאיפה אחרונה שקוטעת רגעי תבהלה. גם כמה פעמים אפשר למות, לפות אימה, ולדעת מראש שהסיוט שלו תיכף חוזר, שהוא חייב להתעורר שוב ולהמשיך להימלט מפניה עד שתבוא שוב לאחוז בנשמתו. כל פעם הרגע הזה שנגמר לו האוויר, מורכב לו קצת להסביר, זה מוות מבעית ששום אמפתיה לא מרגיעה ושום קבלה אינה מקבלת. לרגע גואה בו מחאה, לימדו אותו שהכל כח רצון וככלות הכל הוא צודק. יש לו מה לומר על הסיפור הזה, אבל מהלומות הזיכרון מניסיונות מרד קודמים לימדו אותו שכל מה שיש לו זה לרוץ. 

״רוץ, תמשיך לרוץ״, זה רק כאב ואם תוכל להמשיך רק עוד קצת, יבוא תקדים שיעצור את הסקילה, יקטע באחת את גלגולי השחזור הנוגסים.

***

לפעמים אני רואה אותו מדדה, משלים עוד סיבוב ליד הבית שלנו. כמו הומלס, רק לא נח לרגע. אני מושיט לו אז בקבוק מים טהורים, מותג איכותי. אני לא סופר את זה, באמת, לא מתוך רחמים, פשוט נותן לו בהתנדבות. על הדרך אני תורם את השנקל שלי,  ״די, אחי, צא מזה, אנחנו לא בסרט טורקי, תסתכל קדימה, תלמד כבר משהו. לא עוזר להתקרבן…״.

אני מודה, זה מרגש אותי, עושה לי סיפוק שאני תורם בקטנה לחברה. לפעמים אני מביא את הילדים לראות ופעם אפילו תרמנו בסתר לבושה שלו. מישהו אמר לי שזה ריאליטי לאנשים חושבים, אבל מה קשור ריאליטי? זה ערכים, זאת בדיוק המשמעות של אתיקה. ותסכימו אתי שכחברה מוסרית אנחנו חייבים להשליך על כל התפוחים הרקובים. להשליך אותם, הכוונה. אישית אני מסיר את הכובע בפני מי שעושה את העבודה האמיצה הזאת.

הדינמיקה הקבוצתית של צחי | סיפור קצר

 

צחי התקשר אלי להתייעץ איך לעבור את הדינמיקה הקבוצתית במכון מיון שהכרתי. יש מדי פעם  טלפונים כאלה ואני שמח לעזור, אפילו אם בדרך כלל זה מסתכם ב״תהיה כמו שאתה״, מסר שאין בו דבר ויש בו הכל. 

במקרה של צחי זו הייתה טעות קשה. 

אפילו היום, 16 שנים וקצת אחרי, אני מהסס אם ואיך לכתוב עליה. 

 

הוא החנה את הרכב רחוק מדי, מרוב התרגשות עלה על אי תנועה בלתי נראה בחניון והרעש שעלה מתחתית האוטו הזכיר לו כאב רגשי עמוק.  זה לא הזמן, תחזור לסנטר, תהיה גדול.    

אחרי צעדה של 10 דקות הבין שהקדים למרכז ההערכה ב-40 דקות וקצת. לא טוב זמן המתנה, כל דקה פה זה עבודה מאומצת. בתוך מהומת הבוקר של רמת החייל הוא החליט להמשיך ללכת, חלף על פני המכון, בחן אותו כמו באקראי ואהב את היסודיות מאחורי הרעיון שערך סקירה מקדימה של האיזור לפני שיתחילו למיין אותו לכסא המנכ״ל. 

לשם שינוי הוא בא מוכן, מוגן.  זה יהיה ראיון קבוצתי מושלם לעבודה שהוא וכל מי שסביבו רוצים, נשאר רק לגרום להם להבין שהוא הבחירה הנכונה. 

לא שקט מדי, לא סואן, הוא משנן (בראש) שהכל שאלה של איזון, לכן עליו לתרום משלו אבל לפרגן גם לאחרים, להיות גמיש אך באותה עת בעל חוט שדרה, אותנטי מלא טקט, מכניס בטן, כתפיים זקופות, נחוש ואמפתי. 

את חולצת הכפתורים בחר אתמול, במיוחד הלך לחנות, פינה סלוט ביומן. חולצה יקרה בלי אזכור למותג, שלא תיחשף גאוותנותו. הוא הקפיד להוציא את החולצה מהמכנסיים, נראה מכובד אבל גם  אחד מכולם, ראשון בין שווים. הבושם הלימוני היה הכי טוב, ריח יציב, יעיל, ניטרלי והמריח לא מסיים את שאיפתו עם  סימן שאלה או זיכרון ילדות מסיח.  

בכניסה פנימה הוא נטמע בטבעיות של זיקית, או לפחות כך הוא חושב, בתוך העדר הדיאלקטי של פרסונות עם חיוך כוזב ועם מבטים צמאים שנפגשים לרגע ליד מכשיר המים. בדיעבד היא הזכירה לו שבמגע הראשון שלהם עמדה מאחוריו מצד שמאל, עבורו היא הייתה רגילה כמו כל הפסיכולוגים והמתמיינים מסביב. 

זהו, מעכשיו הוא נכנס לפסאדה של עצמו העתידי בתפקיד. 

הוא מתיישב בחדר, יום הערכה לעבודה שמתחיל בדינמיקה קבוצתית. מולו יושבת הפסיכולוגית שהיא היחידה שאין לה מדבקה עם שם ומתחילה לדבר. צבועה. החיוך שלה מאולץ. גם שלו אם להודות וכנראה גם של 5 הנוכחים האחרים בחדר, 2 נשים ו-2 גברים. וכמובן צחי והפסיכולוגית.  הוא זוכר ששמע את עצמו קצת מבחוץ: ״צחי, בן 38, רמת גן, שמח להיות פה…״.

זוג עיניים חומות וגדולות נעוץ בו  מהצד השני של השולחן והוא חוזר בלי כוונה על חצי משפט, בולע רוק וממשיך עם ״אה״ ארוך ומיותר. היא יושבת מולו ועכשיו הוא כבר ממש מדקלם, לא מחובר לעצמו.

מיכל, כתוב לה בכתב ילדי על המדבקה, גם מועמדת, יש לה נוכחות שעצרה לו לרגע את הנשימה. תוך כדי נשיפה שנשמעת לו כמו אנחה מביכה הוא צריך כמעט להזיז את הראש עם הידיים כדי להסיר את ממנה את המבט ולהעביר אותו במלאכותיות בין המדבקות של האחרים. 

הצבועה מחייכת ומבקשת מכולם לחשוב ולרשום 3 תכונות שנראות להם הכי רלוונטיות לתפקיד וצחי כבר לא לבד, הוא איתה, עם מיכל, אפילו אם אין לה מושג מזה. הפנים שלה לבנות, ארוכות ויפות, סלביות, עם עצמות לחיים גבוהות כמו בציור. היא מסנוורת אותו באור וכל מה שצחי רוצה זה ללכת מסביב לשולחן ולשבת לצדה, להתחמם עם מה שהיא מביאה, אולי אפילו לגשש מתחת לשולחן ולהציע לה להחזיק ידיים.

המשימה, הוא זוכר, אבל שואל את עצמו מה שלוש התכונות שהיא כותבת עכשיו, ביד ארוכה עם עט כחול בשקל שמחלקים לקשרים ארעיים כמו שיש פה, כלים חד-פעמיים של מפעל מיוני. צחי מרגיש שמשהו לא בסדר, אבל במחשבה שמהבהבת מייד הוא מוותר על התפקיד בשבילה, בשביל מיכל, שבשלב הזה כבר חשוב לו שתצליח מתוך היותו נדיב כלפיה, אוהב, מפרגן. במחשבה אחר כך הוא נזכר בשיחה הטלפונית איתי ומרגיש שהוא עושה בדיוק ״כמו שהוא״.  בשלב הזה צחי התחיל לשוב לעצמו ולחשוב, מואר בעצמו מאורה של מיכל, שיש לה טבעת נישואין, גומה שנוכחת בלחיה האחת והיא כותבת ביד שמאל.

עכשיו הוא בול איפה שהוא צריך להיות, מנסח 3 תכונות, אפילו 4. מתלבט על איזו לוותר, הוא חוזה כבר צה ישרת אותו בדיון הקבוצתי שיתחיל בקרוב, בו כל החמישה יצטרכו לקבל החלטה קבוצתית בזמן מוגבל על התכונות הכי רלוונטיות. ריאליטי היה פה הרבה לפני הריאליטי. הוא מוסר את הדף שלו למנחה ומקפיד לחפש את מיכל תוך כדי וכשהמבטים נפגשים לרגע היא מחייכת אליו, חיוך טוב כזה, של אנשים קרובים, וטוב לו, נהיה לו חמים בסרעפת מזה שהיא מרגישה אליו גם אותו דבר. כמה הוא מתגעגע לתחושה הוודאית הזאת שהוא אהוב. קיבימינט מירב, שלא אמרה לו אפילו בוקר טוב לפני שיצא מהבית, והוא שבאובססיביות נאבק להימנע מהבעתה, כי כשהיא מסתכלת עליו הוא מרגיש שאין ולא תהיה בחייה אכזבה מרה ממנו.  

מתחיל ברקע דיון והוא מקשיב כדי להתמקם כמו שהוא יודע. אם זה הוא או מיכל, ברור שמיכל, אבל לכל האחרים הוא מוכן לעשות בית ספר. כל זה למרות מאור, הגבר עם הזקנקן המושקע והמבט החומל שיושב שני כיסאות ימינה, שהוא ללא ספק איום במרעה התעסוקתי שצחי מהלך בתוכו עכשיו. 

את ההמשך הוא לא זוכר במדויק, אבל כן זכור לו הרגע, לא רחוק מההתחלה, שמאור קטע את מיכל באמצע המשפט. הוא קטע אותה נכון, במעין אמפתיזם שהתחיל ב״אני שואל את עצמי״ ונמשך בסוג של הגחכה של דבריה, אולי כי באמת התעקשה במתיקותה על הבהרת התכונה ״יבעל ראייה מערכתית״.

עכשיו הוא לא רואה בעיניים. כן הוא רואה משולש אש צבעוני, כל האחרים בשחור-לבן, וצחי מרגיש את הדופק ברקות, הוא שולח למאור מבט מאיים, בשפתיים קפוצות, ״הוא פגע בה. למה הוא פגע בה?״.    

״תהיה כמו שאתה״, צחי מרגיש לגמרי הוא, אותנטי אסלי.

הוא ניתק לזיכרון, הסעה הביתה אחרי יום חמסין בבית הספר היסודי. אין מקום לשבת. הוא עומד דחוס ולידו עומדת זוהר לנדר, המורה המחליפה. זה מביך אותו, יש לו רגש אליה, אבל רגע לפני שהמבוכה מטביעה אותו הוא קולט שעומד לידה ילד זר שמטריד אותה, נראה לו בכיתה ה׳, שכבה מעליו. צחי קולט שזוהר חסרת סבלנות אליו, היא חייבת הגנה מפניו. ״תעזוב אותה״, צחי אומר ולוכד את מבטו של הילד. 

ואז נהיה שקט. 

״זאת אמא שלי״. הילד נותן סלאלום של ניצחון במבט נוקב.

חושך.

 

במקום לתרום את חלקו בדיון המעושה שרוחש בקבוצה צחי מושקע בכל הווייתו בהשפלה שמיכל חוותה ובדחף לתבוע את עלבונה. עובדה, הנה, היא שקטה ומכונסת והוא נראה פתאום כריזמטי כל כך, תרנגול במרכז הקבוצה, ׳מסמר הערב׳.  צחי מרגיש איך נבנה בתוכו זעם, עלבון אצילי שהוא מכיר ומתפלש בו כמוצא שלל רב, אפילו שנורה אדומה מאוחרת נדלקת בתודעתו. 

״תבקש ממנה סליחה״.

״מה?״

״תבקש ממיכל סליחה״, צחי מבהיר, שרוי כבר בעומק מנהרת האמת שלו, שנאמנה לו תמיד. הוא מניח ידיים בוטחות על השולחן ונשען לאחור על הכיסא, כמהמר שאוסף ז׳יטונים אחרי סיבוב מוצלח של הרולטה. התגובה של מיכל כבר לא מעניינת. כלומר, הלוואי שתוקיר את המהלך האבירי שעשה למענה, על ההתגייסות שלו להציל אותה מהשפלה. אבל הסיפור שנפתח עם מאור זה הר של חול שאין לו פסגה, שחוצה זמן ומרחב, אפילו את מערכת היחסים שלהם. 

הצבועה נדרכת, אחרי הכל היא גם מנחה. כולם שותקים וברור שקורה לגמרי שהמסובים לכודים בפאזה לא טובה ולא צפויה. 

״נראה לי חשוב שתמשיכו עם ההחלטה. יש לכם עוד 4 דקות״, היא מציצה בשעון. 

דפיקה סמלית על הדלת וסטודנטית נכנסת, בלי לשאול, ״הקבוצה השנייה סיימה״, היא לוחשת למיכל  במסר שנשמע היטב.  ״הם אולי סיימו. אנחנו לא סיימנו שום דבר״, צחי מרים את הקול, מדגיש את ה״הם״ וה״אנחנו״, הסטודנטית נמלטת החוצה בכתפיים שפופות ועיניים מתחרטות. 

״אני לא מבין מה אתה רוצה״, מאור מדבר אליו עכשיו מלמעלה כפי שמבדילים בין המורבידי לבריא והזקן שלו נראה פתאום פרוע וכוחני, כלי עבודה פסיכיאטרי שהיה מונח שם תמיד. 

מאור חוזר, נועץ מסמר אחרון, הפעם בחצי חיוך:

״מה אתה רוצה צחי, חשוב לי להבין, מה חווית שאמרתי למיכל?״ הוא ממנף, ממחיש בכאן ועכשיו איך יידע להגיב נכון לכל מנהל לא יציב בדרגי ביניים ולכל עובד מוטרף, אי שם ברצפת הייצור.  

צחי רואה בעיניים של מאור את הניצחון בתחרות הכלבים הארורה הזאת. משום מה עוברת בו  המחשבה ששמאלנים אוהבים ערכים אבל שונאים בני אדם. דמעות נקוו בעיניו, הוא הובס, נזכר במשבר. גם שם היה כמו שהוא. בראש נשמע קולה המבטל של מירב, ״אמרתי לך לא לנסות דברים כאלה״. 

 

ואז הקול ההוא של מיכל ממול: 

 

נו, איך להמשיך?

 

כל הדמויות והמקרה כולו נבראו בדמיוני הקודח,

אין ולא היה קשר בין הסיפור או חלקים ממנו לבין המציאות.

"היציאה החוצה״

נכתב בעילום שם

ושוב אנחנו יושבים בחדר הזה. האחד מול השני. שותפים למסע קשה ומפרך. האוויר מרגיש דחוס. החדר מרגיש קטן. קשה לנשום. 

אני שונאת את הפלורסנט שמטריד מהתקרה. מי בכלל המציא את האור המנוכר הזה שנכנס לעיניים כמו פנס של רופא שמנסה לבדוק סימני חיים.

נשמעים רעשים מבחוץ. יש שם מישהו?!  הלב מתכווץ, המוח מזמזם, הרגל רועדת. 

ושוב – שקט… 

רגע! מה זה הרעש הזה? אה… זה השעון. מה השעה? ורבע… שעות של שתיקה, שעות… אני לא יכולה יותר!. שעות, שעות, שעות, שעות, אה… "השעות"… וירג'יניה וולף… היא התאבדה בסוף. ואם הוא יתאבד בסוף? כי אין כבר מילים, כי אין כבר צלילים, כי אין… כואבת לי הבטן. 

מה זה הכתם הזה? זה היה פה תמיד? אולי אכניס שטיח? תמיד שטיח עושה אווירה יותר ביתית ונעימה. משהו שאולי יתאים לכחול של הספה…

 איזו ספה מכוערת!!! ספה! מילה גדולה בשביל הדבר הזה שעומד פה. הלוואי והיו פה רהיטים יפים, רכים, מנחמים. לא נוח לי בכלל! רגע – ולו נוח? 

פתאום מבט פוגש מבט.  

מבט כועס, בולס, מתריס, מיואש, מתחנן. אני מרגישה את עיניי נפתחות לרווחה. הנה – נפתח השער לשניה, רק לשניה, אולי… 

נו… תגידי משהו! תגידי משהו חכם! משהו עמוק! משהו נוגע! תגידי!!! מהר מהר.. לפני שזה נסגר! לפני שזה נגמר!!  מה המדריכה שלך היתה אומרת? מה אמרת בעבר? מה לא אמרת? מה – עוד – לא – אמרת??

איבדתי. 

תיק תק.. השעון. אם הופכים את המילה שעון זה –  נואש, רק עם א' ולא עם ע'. מה זה משנה!!? אני נואשת… איזו מטפלת גרועה. אין לי אוויר. אין לי מה להגיד. אנחנו נמות. הוא ימות. אני אמות. מה זה משנה – בסוף כולם מתים. למה כל זה בכלל? למה? אני מבינה אותו. אין לזה טעם. מה קאמי חשב על זה? מה הוא אמר שם על סיזיפוס? היה שם פתרון? או רק שאלות?… תשובה! אני צריכה תשובה, אני צריכה סיבה, אני צריכה נחמה. בא לי לבכות. בטח גם לו בא לבכות. הלוואי שיבכה כבר. שיגיד משהו! בבקשה!. אני לא יכולה לשתוק יותר. כבר עברו כמה חודשים כאלה. הוא בטח מתכנן לגמור עם זה. אני אהיה אשמה. יגידו שהייתי צריכה להגיד, לעשות, לפרש, לאפשר, לא לאפשר, לאשפז… אבל כבר יצאנו מזה בעבר, ביחד, מצאנו סיבה… אהבה.. זאת הסיבה! כן?

אולי הוא החליט סופית. אולי נגמרו לי הרעיונות, הכוחות…

שוב המבט, נפתח- נסגר- נפתח – נסגר. 

טוב. הרי הבנו שכל זה קרה בדיוק כשחזרתי מהחופש. איך עזבתי אותו ככה? באיזה זכות עוזבים אדם?!. אבל שניה – אני לא אמא שלו באמת. זו שנטשה אותו באומנה  לפני כל כך הרבה זמן, זאת שדאגה לעצמה ולא לו. מותר לי לצאת לחופש. הייתי צריכה חופש… מה את מצטדקת??? 

אני לא יכולה לשבת פה יותר. רק ממערבולת האשמה הזאת וחוסר האונים בא לי למות. בטח גם הוא מרגיש אשם, חסר אונים…    הכל כבר נאמר.

אנחנו עמוק בבור, נפלנו לתהום, אין אור, אין …. אנחנו כלום. אנחנו צריכים לצאת. אני צריכה למשוך את עצמי החוצה, אותו החוצה. נו- תעשי כבר משהו!!!

ואז פתאום צליל בוקע מתוכי ומפתיע אותי… מי זה מדבר? 

"תקשיב – זה בלתי נסבל לשבת פה יותר. בוא נצא.". 

(מה אמרת????) 

מבט איטי עולה לעברי. מופתע  ומתעניין…. שואל בשקט – "מה? "

שתיקה. מבט פוגש מבט. 

ושוב בשקט – "לאן"? 

(לא מאמינה שהצעתי את זה) – "החוצה… פשוט נצא. נזוז… נלך ביחד. טוב?" 

והנה תנועה. יד מהוססת מושטת לעבר הארנק, המפתחות וחפיסת הסיגריות שנחים לידו, אוספת אותם בזהירות. 

אף פעם לא שמתי לב כמה נמוכה אני לידו. צעדה שקטה… מכוניות חולפות לידנו. רעש בא והולך, עוד אחת ועוד אחת. מעניין אם מישהו מהם שם לב אלינו? האם מישהו מהם מדמיין לעצמו שברגעים אלו ממש מתרחשת למול עיניהם – "צעדה טיפולית"? אני מבליעה חיוך קטן מתחת לאף… צוחקת בלב על עצמי, על טיפול, על החיים האלה. כל הכשרתי עד כה מתרכזת לרגע זה ממש, רגע של ייאוש, רגע של תקווה, רגע של שני בני אדם שחולקים כאב, עייפים מהמאבק – צועדים יחד בחום הזה. 

איזה חום!!!

מרחוק ספסל. פשוט באמצע הרחוב, ליד הכביש. לא פארק, לא גן, אפילו לא עץ שייתן איזה צל. פשוט ספסל בודד באמצע המדרכה מול הכביש. חשוף לכל איתני הטבע. 

"נשב?" אני שואלת.  

הספסל חם  והגוף הנוגע בו מתמסר, מחפש מנוחה. 

"אכפת לך שאני אעשן"? 

אני מנידה את ראשי לשלילה – (אנחנו בחוץ על ספסל! אני צוחקת בליבי על הסיטואציה ההזויה, אז לא – לא אכפת לי שיעשן). 

עשן סמיך מתמזג ונעלם בתוך החום המהביל. אני מסתכלת בעיניים שמחזירות לי מבט. 

ופתאום, העיניים מקבלות ברק ומוצפות במים שזורמים במהירות מעיניו. טיפות שמתגלגלות מטה ושוטפות את הכל. כמו גשם ראשון אחרי בצורת ארוכה. 

 לעיתים בחיים יוצא שנוכחים באיזה רגע בו ניתן לחוש בכאב טהור, גולמי, שמגיע מהאיברים הפנימיים ומתפשט לכיוון המעטפת של הגוף. הסכר נפרץ, זרם המים הופך לזרם מילים. 

"אני רוצה למות… אני כל כך סובל… אני צריך שיעזרו לי ולא יודע איך להגיד… תעזרי לי!" אני מנסה לאסוף את הזרימה במבטי הלח, הנוצץ ומרגישה שהנה פה, על הספסל הזה, בחום הזה, למול הכביש ורעש המכוניות, נוצר חיבור של נפשות. 

בשנים הבאות של הטיפול, אחרי פגישה זו, שקיבלה בשפתנו את השם הכללי-  "היציאה החוצה", כבר לא יצאנו יותר מהחדר. אבל החוויה ההזויה, החריגה, העוצמתית והמיוחדת, נחרטה בהיסטוריית המסע הטיפולי כחוויה ששינתה חיים. זה נחרט כרגע של בחירה. כניראה ששנינו היינו צריכים לבקר ביחד בבור האפל של המוות בכדי שנצליח לאסוף כוחות ו"לצאת החוצה"  לעבר החיים.  

אותה צמה

נכתב בעילום שם

שעת צהרים, אני יוצאת מהמחלקה, לוחצת על כפתור המעלית מחכה שאחת מארבע המעליות תגיע. 

עיני נודדות לדמות העומדת בגבה אלי בפתח המחלקה. צמה זהובה עבה, קלועה ביד אמן קליעה מיוחדת, הצמה לופפת את צד ראשה של הנערה, נאספת לאורך גבה כמו מזקיפה דמותה. ברגע הראשון לא זיהיתי, המעלית הגיעה ונסעה, התקרבתי אליה, היא הסתובבה, מביעה בי בעינים צלולות ובחיוך גדול: את פה! היא אומרת. כל כך קיויתי לפגוש אותך. לבי החל פועם בחוזקה,  עברתי בסביבה היא אומרת,  רציתי לבקר, את יודעת, סיימתי בית ספר… אורית!! הרגשתי מסוחררת לרגע. בואי תכנסי, אמרתי ושלפתי את הכרטיס המגנטי לפתוח את דלת הברזל הכבדה. לא, אסור… זה חסוי, הזכירה לי. אסור לי להכנס. כן, כמובן, גמגמתי.  אסור לך להכנס, את כבר לא שייכת לפה. חסוי. נשארנו עומדות במסדרון. מגששות אחרי מילים. שנתיים מאז יצאה מכאן. אלמד להיות מורה. היא לוחשת. גבהה בכמה סנטימטרים? או שרק נדמה לי. אני מתבוננת בה, מנסה לראות אם באמת עומדת לפני נערה בשלה, המסוגלת להתחיל את החיים בביטחון. עוד מעט ישדכו לה מישהו. תתחתן, תתחיל את החיים. היא נראית טוב, אני אומרת לעצמי. אני בסדר, שוב ממשיכה את מחשבותי, אני ממש בסדר. והביתה, את מגיעה לפעמים? אני לא מתאפקת לשאול, נזכרת באמה המעוערת, בדוד המתעלל, באב חסר האונים, באח המתרחק. לא הרבה, היא מרגיעה אותי.

 בדרכי הביתה אני נזכרת בסיפור שכתבתי עליה במהלך האישפוז. לא הצגת מקרה, סיפור. נזכרתי איך נתתי דרור לדימיוני להכנס לסיפורה של אורית, לחייה העצובים, להמציא פרטי מסגרת אך להשאר בדמותה  שבלבי. נזכרתי איך כתיבת הסיפור עזרה לי להבין את הפסיכוזה איתה הגיעה אורית למחלקה. את עיניה הזגוגיות, מבטה התמים, הקולות והמנגינות שהייתה שומעת. את החרדה לעתידה. כשחזרתי הביתה שלפתי את הסיפור מנבכי המחשב, סיפורה של אורית, סיפורי שלי אודות כתיבה כמפתח להבנה קלינית של מטופלים.

אורית

עיניים גדולות לאורית, גופה צנום, חצאיותיה ארוכות ורחבות. תולה בך מבט ממושך ושואלת שאלות יסוד, כמו בוראת מחדש את עולמה: איך יוצרים קשר? איך מתחזקים? ואת רוצה כל כך לענות תשובה בוטחת, נכונה, ומוצאת  עצמך אילמת מול הציפיה לברוא עולם בהבל דיבור.

בחדווה של בת שמונה מרכיבה פאזל של עשרים חלקים. הכל מתאים בדיוק, פינוקיו בתמונה סגור בתוך כלוב של זהב. האיש הרע מטלטל את הכלוב ביד גסה. ברקע עננים שחורים, מפחידים.

ככה אני, היא אומרת בלחש. בתוך כלוב. סגורה בתוך עצמי. לא מבינה מה קורה לי. ובאחת מצטעפות עיניה, מבטה מתנתק, אני שומעת מנגינה, היא אומרת, מנגינה כל כך יפה. בשקט מקשיבה לדיסק הפנימי שבתוך נפשה, כמו דרך אזניות שלאיש בעולם אין גישה אליהם. מנגינה מופלאה שרק אורית שומעת, רק אורית יודעת ורק אורית מסוגלת ללחוץ על PLAY  ברגע הנכון, כשכבר אי אפשר יותר לסבול את רעשי הסביבה הרגילים.

את כפתור ההפעלה גילתה כשהיתה בת שמונה. זה היה יום רגיל. אמא ישבה בסלון. ברכיה מכוסות שמיכה משובצת ישנה שהגיעה עוד ממולדתה הרחוקה. אמא אהבה את השמיכה הזאת ואורית ידעה שאם השמיכה תכובס  אמא תהיה עצובה.  תלך אחריה כל היום מחדר לחדר בבית ותייבב בקולה המונטוני: השמיכה שלי, השמיכה שלי. אורית למדה לשמור על אמא מהעצב. מהדמעות. אבא הכין סלט במטבח, ורפאל אחיה הגדול בן העשר שיחק בחוץ כדורגל עם חברים. רפאל תמיד היה חזק, יש לו חברים, הוא יודע להסתדר. אורית קינאה בו על כך. גם לה היו חברות, אבל…. לא אותו דבר. 

באותו יום, היה שקט בבית, איש בעיסוקיו, אורית שכבה במיטה וקראה ספר. אבא אמר שעוד חצי שעה האוכל יהיה מוכן. זה היה בשבת? היא לא זוכרת. אולי שבת. אולי יום אחר. דלת חדרה של אורית נפתחה בשקט בשקט ודוד מוריס נכנס. דוד מוריס, אחיה של אמא, גר במרחק כמה בתים ביישוב הקטן שבשפלת יהודה. רוח קרה נכנסה לחדר כשהדלת נפתחה. אורית הרימה עיניה והופתעה לראות את דוד מוריס. הדלת נסגרה. דוד, אמרה בקול שמח, מה שלומך? דוד התיישב על המיטה לידה. קרוב. מה את עושה? קוראת. דממה. לדוד מוריס היה מבט מוזר בעיניים. אורית הביטה בו, לא מבינה. תמשיכי לקרוא אמר. אורית החזירה עיניה לספר אך עיניה ששוטטו בין השורות לא קלטו מילה. הדממה היתה עבה וכבדה. אורית לא זזה… רק עיניה ריצדו בין השורות  אך מוחה לא קלט את המשך הסיפור. לפתע הרגישה משהו ברגל ימין. יד נוגעת בה. היא הביטה בדוד מוריס. מבטו היה נעוץ בנקודה רחוקה וידו נעה במעלה רגלה. אורית התאבנה. כל גופה דרוך. ידו של דוד מוריס נעה, מגששת מתחת החצאית. הנה כבר עברה את קו הברך, מחליקה כלפי מעלה, כובשת לעצמה סנטימטר אחרי סנטימטר. עכשיו כבר לא ראתה את האותיות. תשומת לבה מרוכזת ביד הנעה במעלה גופה. נשימתו של דוד מוריס נהייתה כבדה ועמוקה, מבטו מרוחק. אצבעותיו לא נעצרות בקו התחתונים. מגששות, מחפשות. אורית עצמה עיניים. אחר כך לא זכרה כלום. כאב חד בין רגליה. אצבעותיו של דוד מוריס בתוכה הוא מתנשף  ומשמיע צעקה קצרה, אוחז בחגורת מכנסיו ויוצא במהירות מהחדר. אורית נותרה משותקת. מכסה את ראשה בשמיכה וכשאבא קורא לה לאכול היא לא יכולה לקום. אני חולה, היא אומרת לו. ואבא מוותר.

מאותו יום ראתה אורית לעיתים קרובות את המבט המוזר בעיניו של דוד מוריס, השוהה בביתם הרבה, סועד איתם את סעודות השבת, ומבלה בחברת אמא. היה מביט בה, והיא ידעה שעליה ללכת לחדר בשקט. לסגור את הדלת. להתכסות בשמיכה, ודוד מוריס היה בא, ידיו מטיילות על גופה, על רגליה, גבה, בטנה ואף מעל הבטן היה ממשש את חזה השטוח. אורית היתה עוצרת נשמתה עד שהיתה שומעת את הצעקה הקצרה מפיו, כמו נביחה חדה. ידיו אוחזות במפתח מכנסיו ובמהירות היה יוצא. 

באחת הפעמים הללו שמעה לראשונה את המנגינה. מוזיקה מופלאה מתנגנת באזניה, היא מרוכזת במוזיקה ומה שקורה מתחת לשמיכה כבר איננו שלה. זה קורה לילדה אחרת. לא היא. היא עכשיו כולה במוזיקה המרגיעה הנעימה. כעבור כמה זמן היה המבט של דוד מוריס מגיע לעתים תכופות וכבר לא היה צורך תמיד ללכת לחדר. באחת מסעודות שבת, דוד מוריס ישב לידה, ואורית הרגישה את ידו מעפילה במעלה גבה, לופתת את מתניה, המזלג צנח מידה, אמא הביטה בה, בדוד מוריס, בה, בדוד,  חייכה. אורה הבינה שאמא רואה מה קורה, שזה בסדר מה שקורה, והארוחה צריכה להמשך. אמא שאלה: את רוצה עוד לחם? וידו של דוד מוריס כבר עמוק בתוך החצאית של אורית מאחור.

אחר כך התחילו הבעיות בבית הספר. אורית לא לומדת, אורית חולמת, אורית מספרת סיפורים משונים, היועצת באה לבקר בבית, יוצאת  כשעל פניה הבעה של שאט נפש. אין עם מי לדבר,  אומרת העובדת הסוציאלית, ואורית נשלחת לרות, המטפלת באמנות. אצל רות היה נחמד. אורית ציירה הרבה ציורים, את ההרים, את עץ האפרסק שבגינה, את אמא, את אבא, את היד של דוד מוריס מתחת לבגדיה.

בשנה אחר כך עברה אורית לגור אצל דודה חנה בקיבוץ. למדה בבית הספר עם בנות הדודה שלה, מרים ושמחה ואיילה. היא לה טוב אצל חנה, חנה אהבה אותה וגם נתנה לה תפקידים בבית. היא שמרה על חנן  התינוק, עזרה לחנה לרחוץ אותו והיתה ממונה על עריכת השלחן לשבת. לכל ילד במשפחה היה תפקיד, ואורית לא יוצאת דופן בין כולם. הבית של חנה היה חם ונעים, ותמיד רועש בקולות צחוק ומשחקים של ילדים. שלוש שנים גרה אורית  אצל דודה חנה, אך כל הזמן התגעגעה הביתה. לגור עם אבא ואמא ורפאל. כשהיתה מגיעה לשבתות לביקור, היה דוד מוריס בא לראות אותה בשמחה. היה מסמן לה, הם היו נכנסים לחדר, אורית מתחת לשמיכה וידו של דוד מוריס ממשמשת, בודקת, נוגעת, חודרת. ואורית מפעילה את מתג המוזיקה, מתענגת על מנגינות נפלאות.

בקיץ יצאה אורית לטיול עם תנועת הנוער. היה יום נעים השמש פיזזה, המסלול לא היה קשה, אורית אהבה לטייל, לחקור את החרקים המסתתרים מתחת לאבנים. ככל שאבן יותר גדולה, מסתתרים מאחריה יותר חרקים, אמרה המדריכה תמר. ואורית הלכה במסלול, הפכה אבן ועוד אבן ועוד אבן, מרותקת לחיים הרוחשים מתחת לאבני השדה. 

לפתע הרגישה עקצוץ מוזר בגב. 

הרופאה במחלקה הביטה בה כלא מאמינה: תחזרי שוב על הסיפור שלך? היא מבקשת. ואורית מספרת: עקץ אותי יתוש. הכניס לי רעל לגוף. מאז אני מרגישה רע. מאז אני לא אני. נהייתי מישהו אחר. השתניתי. אני רק רוצה לישון כל היום. אני לא זוכרת כלום ממה שקרה לי. בקול שקט ובטוח מספרת אורית לרופאה מה עשה לה היתוש. והרופאה מסתכלת עליה כאילו היא משוגעת. אורית כל כך בטוחה בעצמה. איך הרופאה הזו לא מבינה. מה, את לא מכירה את זה שיתוש יכול להכניס רעל לגוף? אז אצלי הוא הכניס המון רעל. והרעל הזה שינה לי את האישיות. פעם הייתי ילדה שמחה וצוחקת, אהבתי ספורט, חברות והצגות. ועכשיו לא מעניין אותי כלום. אין לי בשביל מה לחיות. אני עצובה. אין לי ביטחון, אין לי עתיד. אין לי תכניות. אני לא שווה כלום. בגלל היתוש? שואלת הרופאה, כן. עונה אורית. בגלל היתוש. בגלל המנגינות שיש לי בראש. בגלל המחשבות שיש לי בראש. 

אולי בגלל דוד מוריס? שואלת הרופאה ואורית כועסת. מה פתאום דוד מוריס? מה הוא קשור? הוא לא עשה לי כלום הוא אוהב אותי כמו שכל דוד אוהב את האחיינית שלו, אפילו אולי יותר. דוד שלי מאד אוהב אותי. הרופאה מסתכלת באורית במבט מוזר. את תשארי כאן במחלקה, היא אומרת לה. ולא תסעי הביתה, אנחנו חושבים שלא טוב שתפגשי את הדוד שלך. אורית מתקוממת: למה? למה שלא אפגוש את דוד שלי? ומה עם האמא שלי? מי ידאג לה??

אורית נשארת במחלקה, בולעת כדורים.  סורגי הכלוב של פינוקיו מתעבים. היא מתכנסת בתוך הכלוב. מנסה להקשיב למנגינות, אך ככל שעובר הזמן וככל שמתמלא גופה כדורים, כך עוזבות אותה המנגינות המופלאות. חברותיה הנאמנות שהיו איתה מגיל שמונה, נוטשות אותה, היא נותרת לבד.

אם לא היה עוקץ אותי היתוש הזה, היא חושבת, ומתבוננת במבט ארוך בחלל החדר, נושמת את האויר הדחוס כמו עיסה אפורה וכבדה, אם לא היה עוקץ אותי היתוש הזה, הייתי יכולה להמשיך לשמוע את המנגינות היפות, הייתי יכולה להשתעשע בהן עוד.

עוד פאזל, עוד שיחה, עוד קבוצה, עוד מבט עיניים וחיוך. הוא לא עשה לי כלום דוד מוריס, באמת. אני נוסעת עם העובדת הסוציאלית לראות את הפנימייה בצפון, ממש טוב שם, באמת, אני אגור שם ויהי לי טוב, אני אלמד, אעשה בגרויות, כבר לא אהיה מי שהייתי אבל יהיה לי טוב. קולה שקט, שלו, קצת רועד. המנגינות נעלמו, איתן המבט המזוגג, גם אורית של פעם כבר איננה. ומה נותר?

פינוקיו אוחז בסורגי הכלוב, מביט בדלת שנפתחה,  עוד צעד, עוד צעד, ויוצא לעולם.

אלגוריתמיקה של אובדן

נכתב בעילום שם

את הפניה בשמך לא שקלתי לדחות, מרתיעה ככל שנשמעה. נפשי נמשכת לתהומות. מה שיותר עמוק, יותר אפל. ובכל זאת, נדמה היה שדבר לא הכין אותי לבואך. שרשרת ידים דואגות מסרו אותך אלי כחלמון ביצה העוטה קרום שקוף דקיק, נוח להקרע מתנועה חפוזה או מהוססת. בנשימה שקטה, קירבתי כפותיי כעריסה לקראת החומר הרך.  

עם כניסתך לחדרי, מילאה אותו נוכחותך, נשתלת ומשרישה בתוכי באופן שהכרתי רק מחוויות האמהות. יגונך צרוב בי מאז, אולם דווקא החיות שזעקה ממך לא מרפה לפיתתה המשורגת. נערֶכֶת לפנות עבורך את המקום אותו צרכת – צרחת, נצמדתי לקירות נפשי, מחרישה נוכחותי כעדה אילמת לאימה. 

בואי נתחיל בכל ה"איכסה"- פתחת בענייני התשלום והמסגרת. משם, פרשת תיאור מפורט וסדור של קורות-חייך. שכתבתי סיפורך כתלמידה מול מרצה. חילקת את שנותיך לשניים; ראשיתן רוויית חסכים וכאב. אם חולת- נפש ואב נעדר, "שום מודל אבהי ", הפטרת ביובש. לאמא תמיד היו מיגרנות, לא היתה לה סבלנות לכלום. ילד רגיש, אינטליגנטי ומוכשר, שכאב הביטול והאכזבה מאלף אותו לא לצפות. נהדף לבינוניות משמימה, אינך מוצא את מקומך לא בבית ולא מחוץ לו. 

העולם החל להאיר לך פניו עם גיוסך לצבא; זכית להכרה וצברת בטחון. העזת לטפס במעלה הדרך. בהיסוס, ולא בלי קושי, אך ככל שראית ברכה בעמלך צברת תאוצה, מותיר מאחור ילד אומלל ומפוחד. לעתים הוא משבית שמחות עם פרצופו המכורכם, עם חשדנותו. למדת להתעלם ממנו. ליקטת קומץ מזערי של חברי-נפש, בנית קריירה משגשגת. זוגיות התפתחה לנישואין ומשפחה. כבר יכולת להנות מהנוף וציפית לבאות. 

ואז, ברגע מחריד ומקולל גזלו מלתעות המוות את שאהבה נפשך, מנערים לנגד עיניך את הטרף. כשפג עלפונך, מצאת את עצמך על קצה צוק מוקף תהום בולענית. הבנת במרירות מפוכחת, שהחלק הטוב בעלילה היה רק תחבולה; מישהו למעלה פיטם אותך בהתמדה במגדנות החיים, בנקטר משכר, ורק אז, כשאתה מדושן וזחוח, סגר עליך. נוק- אאוט. נראה אותך קם עכשיו. 

עבר זמן מאז, והכאב עמד להכריעך. הרגשת חסום עד מחנק. לא הצלחת לבכות. לסובביך נראה היה כאילו השגרה נמשכת, ונטרפת מכך. נגע ממאיר פשט זרועות תמנוניות בתוכך באין מפריע, מאכל רקמות בעורמה מבלי לפגום במעטה העור החיצוני. דבר לא זולג החוצה. הגעת לטיפול כדי להתבוסס באובדן  עד תום – רק כך יש סיכוי שאוכל להמשיך, נימקת בענייניות. "שנתחיל?" חייכת כמזמין אותי לטיול, מחווה בזרועך תנועת חפירה עד לקרקעית התהום. להסיר שכבות סדוקות מיובש ולחשוף רקמות רוויות לחות. שייגר הדם, שיזלגו דמעות. לחיות.

תיאור האסון לש את קרביי בתנועות נחושות. מה אתה מרגיש עכשיו, שאלתי. אני מרגיש לבד, ענית. לבי יצא אליך. בתום הפגישה מיהרת לצאת. חייב סיגריה, התנצלת. מחוץ לחדר, פנית אלי לפתע בחיוך שובה-לב, בביישנות ילדית: "יש לך אולי אש?" 

שם, באזור הדמדומים בו דוהים מעט תפקידינו כמטפלת ומטופל, פנית אלי נואש, בודק אם אקח סיכון ואצא מגדרי לקראתך, אם אשחק אתך באש. שם נגלה עבורך הסיכוי לחיים.  

אתה חומק לתוך חדרי ומחוץ לו כמי שקפאו שד. קיומך ספק-ממשי ספק-תעתוע. בתוך החדר נוכחותך ברורה. כבמחול  מוחות מתואם, אתה מוביל בחן ואני מצטרפת – לציניות שלך, לחשיבתך האנליטית החדה, שמקורה בעולמות תוכן אחרים. מונחים שאתה משלב בשיח מעוררים בי סקרנות רעננה. בטבעיות אתה מחלץ מהפגישות את הליבה שהדהדה גם אצלי. כל מילה הנשלחת בינינו נוגעת היטב. כנותך נוקבת, כמי שאין לו מה לאבד. מגע עם המוות מביא עמו בהילות המבדילה באחת עיקר מטפל. 

את נוכחותי אני מטפטפת בעדינות נחושה. כל טיפה מכה בך כגשם, מפריחה שממה כבמטה קסם. אינטימיות עמוקה נרקמת במהירות. אתה מתרפק עליה לרגע  ואז נוהם, דוחק אותי לקיר: למה אנחנו עסוקים בנו? אנחנו צריכים לדבר על האסון! על המוות! אני צריך לבכות כאן! … אני מנסה לרווח את חוטי ההגיון הצפופים שלך המאיימים לסגור על שנינו: איך תבכה ואתה כל כך לבד? איך יתעורר רגש אם לא תדע שיש מישהו שם אתך? פניתי לילד אבוד, חסר בטחון כעלה נידף, משגרת פתיל בוער שצובר תאוצה במרחב שבינינו ומתפוצץ בתוכך, ממוטט גדר הפרדה.

אתה מקשיב פעור-עינים. מנסה להדוף, אך האסימונים שנופלים מהדהדים בחדר: וואללה, ילד אני.. ילד קטן. את מסדרת לי עכשיו את כל ההתנהגויות שלי… לרגע התערסלת במילותיי, נושא אליי עינים:   "את לא יודעת מה עשית לי עכשיו..", אתה ממלמל, "נתת לי תקווה!".   

סכרים ישנים נפרצים, טורפים את עולמך. חלומות ששבת לזכור אחרי שנים מאירים את דרכנו, תוכנם מעבה קווים ששרבטנו בשיחותינו. בין הפגישות תוקפים אותך חרדות קשות ותחלואי גוף תכופים. אתה משתאה נוכח השפעות הטיפול.. "אני שם נפשי בכפך.. את מפרקת אותי כאן. אני מקווה שיש לך אלגוריתם לטיפול הזה.. מתישהו תצטרכי להרכיב אותי מחדש".  

למול זעקות כאב של הגוף והנפש, חיוניות גולמית וחצופה חורצת לשונה. התכתבות שהתבססה בינינו מכילה מכל טוב- ורע- ארצנו: חלומות זוועה, רגעי בעתה, תובנות. הומור שנון ושחור, מתפקע מבכי, מתבל את התכנים. בין השורות נחבאות הקנטות קטנות, נוטפות עסיס חי, פלירטוט. לא בוטה ומרתיע, לא כזה שנדחק עד אליי, אלא ניצוץ שובב רגעי המרפרף בכנפיו בינינו, מפזר אבקת פיות. 

בשבת אני מטיילת בשוק מוקסמת מהריחות והצבעים, ובא לי לטעום מהכל. זה אתה בי, אני יודעת. כעובר ברחם המחדד באחת את חושי האם, הופך אותה זרה לעצמה. בטרם הגעת, התכוננתי למסע קודר דרך מנהרת צער חשוכה. רגשות אחרים לא עלו על דעתי. מותר להתמוגג מסימני-חיים? והרי מוות בעט אותך אלי. ביקשת להתאבל כדי לחיות, ואנחנו נוגעים בחיים, כדי שתוכל להתאבל. 

אתה חותר למגע ישיר עם תמצית הווייתי. שואב כל פרט הקשור בה, מפזר את כל היתר. מבטך מתמגנט על שקית צהבהבה-ארגמנית בתיקי ובה פומלה קלופה וגרעיני רימון. "ההבדל בינינו הוא שאת חיה בשביל עצמך, ואני מת בתוכי. חי על אוטומט, בשביל הילדים. בא אלייך שתפיחי בי חיים". ההחייאה משיבה נשימה לתינוק מבועת המשווע להזנה, לילד חשדן, מכחיש רעבונו, ולגבר עייף, מאובק ומסקרן. מה נגלה אם נסיר מעליו את אבק הדרכים, החורבן והזמן?

אתה מתעורר לתפקוד במשפחה ובעבודה, מרגיש ושומע מאחרים שאתה משתנה. "אף כי אינני מבין את טיבו של הקשר שנוצר כאן", אתה מודה בחצי-פה "תוצאותיו חד-משמעיות- דברים זזים". אתה מופתע ומבולבל.. הגעת אלי כדי לפרוק מתוכך מוות בנוכחות דמות שטוחה כפלקט, ואילו אני רואה בקשר בינינו אמצעי מרכזי שיעזור לתשתית נפשך המחוררת להכיל את חלל האובדן. לא צפית התמודדות עם נוכחות אנושית ונשית, על כל מה שיתעורר בך. ההכרה בקשר בינינו כמחולל השינוי מעוררת בך כמיהות רדומות. "מה את עושה לי, מה הולך כאן ..אני נפרד ממך והאוויר בינינו צועק. יוצא מכאן וכבר מת לחזור… הטיפול הוא העוגן היחיד שמחזיק אותי".  שלווה רגעית מתחלפת בבהלה. חשוף לסכנת קטיעתו של קשר משמעותי, אתה פוחד לאבד אותי.  "את בסדר???" אתה כותב לי , "לא ענית להודעה שלי. חשבתי שקרה לך משהו". 

אתה משתולל כחיה פצועה. בועט, מלגלג, מחקה תנועותיי. בוחן את מסירותי בעזיבה מדומה, נרגע מיד כשאני אומרת שאני אתך, שנמשיך ונתמודד יחד. ואז שב ומתפרע. בעקבות פגישה בה הרגשת תוקפני במיוחד, אתה חושף את הפחד שתתאהב בי והטיפול יסתיים. דעתך לא נחה כשאני עונה שזה אכן עשוי לקרות, כשלב בתהליך, ומתחייבת לשמור עליך גם אז. 

סכנת כליון מרחפת מעלינו; קץ הטיפול, מותי שלי, מותך. יותר מדי פעמים צפית במוות קוטף אליו מקרוביך, ראית את עצמך כסוכן ההפצה שלו. "עם עובדות אין ויכוח".. "את בקבוצת סיכון", אתה שולח חיוך רפה… "אולי הגיע הזמן לגמור עם זה, כדור בראש ודי.. לא רוצה לקחת אחריות יותר… אני עייף". 

דרקונים מכל עבר רושפים לשונות-אש. כוחותיך תשים. גם אני מפחידה אותך. חרדה מתחלפת עם משאלה אילמת שייגמר, שנרפה זה מזו. "תמותי כבר, כלבה!" אני שומעת אותך בראשי מסנן לעצמך בצאתך מהחדר. 

מחול השדים המסחרר, המטלטל, המבעית, הקסום, האפל, הזוהר והיקר, נעצר. בהודעה קצרה החותכת בבשר החי, קרעת את עצמך מהטיפול וממני מבלי להביט לאחור. 

"לאחר שנשקת  גווייה על המצח, תמיד יישאר משהו על שפתיך, מרירות רחוקה, טעם לוואי של הריק אשר דבר לא ימחה אותו".  (גוסטאב פלובר)

קוסטה ריקה

לילי לב, פסיכותרפיסטית

זיכרון (שיגעון) בשניים

     
הוא נכנס. הלב שלי דופק. רק שהגלשן לא נשבר לו. 

איך הוא חי? רק מבחוץ אולי מת מבפנים.
העביר את השעות, לא היו גלים ב'בת גלים' וגם לא ב'שבי ציון'.
המרחב  בינינו דומה מתפוגג. הזמן גולש במהלכו הקבוע, השעה בת חמישים הדקות. 

זמן לא זמן.
גלישה בת רגע. גוון רגשי  בקולו. הוא מוטל אל תוכו, כמו משקיע את הגלשן פנימה לעומק  עורקיי. נפשו נדחקת בוורידים. הד שאבד לו במצולות. בירכיו נעות בעצבנות בקצב כמעט של מחוג השניות הצהוב בשעון הקליניקה שלי.

"את מקשיבה לי בכלל? את מסוגלת להקשיב למה שאני לא אומר?"

לא רק שאני מקשיבה, ליבי מתנקב  בדקירות. כאב. צפים קטעים מיומן של גיל 13 שלי. 

בכתב יד עגול, אותיות טורקיז מסודרות כמחרוזת חונקת. צפופה. "מי כבר יאהב אותי?" 

אני לבד בעולם. רזה. צנומה. שטוחה. לגמרי בוערת מבפנים. חלקי עצמי מרובים בשנינו. 

"תקשיבי", הוא אומר. "אני חי רק בגלים. השבוע לא חייתי. אף יום לא חייתי. לא היו גלים. אני גמור. גמור. יבש. הגלשן יבש. קוס אמק העולם המזדיין הזה".  

הבדידות מהמחרוזת שביומן מתיזה את ריחה בחלל המרפסת ברחוב רמבן 40 בירושלים אצל דודתי 'תופחה' הערירית, מלבד אלוהים והשכינה לא דיברה עם איש או אישה. הרחוב דומם אין נפש חיה. רק ציפורים באות לחוג סביב לגרעיני האבטיח המתייבשים במלח הים, שגם הוא איננו כאן. צהריים. 

עד מתי תמשך הדממה? 

מפיגה את גל ריח הים שאיננו וזורקת גרעינים של משמשים על ילד עם פאות וכיפה. 

תופסת טרמפ על תפילותיה של 'תופחה' דודתי, מבקשת שישתנה מנעד האוויר ויגוז הריח. 

שום דבר לא זז בעיר הדתית והאיומה הזו. 

מי יצילני מהשעמום?

ציפורים דרורים וגרעינים. המרפסת הארוכה הצופה לרחוב הסתמי, כמו נוגסת נגיסות זעירות בנפשי. הנה 'העצפור' חטפה לה גרעין מלוח. 

"חכי חכי" בואי נהיה חברות.

אם את מפצחת גרעינים אולי תפצחי את החידה "כסרה סרה סרה רע רע" 

את אותי הי שומעת?

אוהבת שאני זוכר חלומות. 

"חלמתי שאני בים ויש שלט בעברית קוסטה ריקה 

ואיש עם שפם בא אלי ומוביל אותי לשלט שעליו כתוב גם בעברית החוף פרטי שלך וים של גלשנים כתומים על יד הים".

"מה את שמחה?"

"את מתה על זה אה? קוס אמק חלום מזדיין קוסטה ריקה בעברית זה שטויות מה זה סרט זה?… איך תקרא לחלום? "

"קוסטה ריקה טוב לך אלק חלומות מזדיינים.."


והנה הסרט רץ לו שוב. אני  שוכבת במיטה. עוצמת עפעפי ולוחצת עם אגרופי הקמוצים על שמורות עיני ומופיעים עיגולים צבעוניים. מקיפים את שדה ראייתי כמו פנס קסם. לא צריך לחכות ליום הולדת. אני כבר שם בארץ הפלאות. עם עליזה. משעמם. אז מגיעים לארץ הפלאות. 

"גם עליזה אם לא היה לה משעמם? לא הייתה מגיעה לשם….לקוסטה ריקה שלה".

"קוס אמק הדיכאון  לא יכול יותר… ניסיתי. ניסיתי". 

היא רוצה שאתקשר אליה שאשאל מה שלומך ? איך היה בצבא? תקשיבי אני לא בנוי לזה אני לא רוצה אותה. זה לא בשבילי יום העצמאות. אין לי לאן ועם מי להיות. מי צריך טקסים. לא רוצה לא רוצה כלום!"
לג בעומר מדורה. יזמינו או לא? ארנה  המחליטה. אף פעם לא אותי היא מזמינה. משה קרוצל. בטח יבוא. אוהבת. רוצה אותו והסיכוי יבש כמו הגלים בבת גלים. נמצאים רק בשם. לא אלך אם לא יזמינו. אבא שלי כבר יביא לי תפוח אדמה שחור עטוף בעיתון. 

בא לי לצלול לחור השחור להעלם מהפרים של העולם.

"את מקשיבה לי בכלל? את מסוגלת להקשיב למה שאני לא אומר?"


ועוד אחד רוצה? עוד אחד  הפעם זה רע.  קבוצה של אנשי קבע בחוף רודפים אחרי שימותו. איתי לא מתחילים. אני בורח מהם. עופו עופו לי מהפריים.

המטופל הראשון

נכתב בעילום שם ע״י פסיכותרפיסטית

הוא נכנס לחדר החשוך קמעה של הקליניקה הקטנה שעבדתי בה. הוא היה המטופל הראשון שלי בקליניקה הפרטית שלי. הודיתי לו בליבי על כך שהאמין שאני יכולה להביא מזור לפצעו העמוק. הכרתי לו תודה על זה שבא כל הדרך מחוץ לעיר אלי.

היו שתי כסאות פשוטים בקליניקה ההיא. הוא, גבר למעלה מגיל 60 , היה מתיישב באי נוחות מולי, פורס את רגליו קדימה כי היו לו בעיות ברכיים. חשבתי לעצמו שאני יכולתי להיות, בכל סיפור אחר, בתו. אולם בסיפור הזה הייתי המטפלת שלו והייתי יושבת מולו בכסא שלי כאשר רווח מועט מתקיים בינינו. 

הוא הגיע אליי שבור לב לאחר שאשתו הודיעה לו, לאחר 20 שנות נישואין, שהיא עוזבת אותו, שנמאס לה מכך שהוא לא מאורגן, לא מרוויח מספיק, לא מצליח להחזיק עבודה, מתעצבן בקלות, והרשימה התארכה עוד ועוד. והוא, למרות הכעס שהיה לו עליה, רצה להמשיך להחזיק את הקן הזה שהוא איכשהו הצליח לבנות איתה. הקן הזה שנבנה באיחור רב. הקן שבו הם גידלו את בתם היחידה. הוא הכיר בחולשותיו, בהפרעת הקשב והריכוז שלו, בעצבנות שלו שהיתה מתפרצת לה לעיתים תכופות. אך בד בבד ,סיפר גם על התיקונים שהיה מתקן בבית תכופות לבקרים, על כך שאיפשר לאשתו לקחת את החירות שלקחה לעצמה בכל העניינים המקצועיים שלה והכספיים שלהם, ועל כך שהשלים עם זה שהסקס ביניהם כבר לא היה מה שהוא היה לפני 20 שנה והוא קיבל את זה כפי שזה. אולם עכשיו בבגרותו המאוחרת הוא הרגיש שהקרקע נשמטת תחת רגליו. ליבי יצא אליו, אל הכאב והבדידות שנשא עמו לכל מקום.

הוא היה נכנס לחדר ואומר לי בחיוך "הי דוק". הייתי מוצאת את עצמי צוחקת לא פעם, באופן משוחרר וגלוי מחוש ההומור שלו. היה לו, ללא ספק, חוש הומור משובח. הוא הגיע אליי בעקביות, תמיד מאחר, תמיד מספר שנסע על 180 קמ"ש ושבסוף זה עוד יהרוג אותו, אבל תמיד מגיע לבסוף. ובתוך הקליניקה הראשונית, הקטנה והאפלה ההיא התפתח לו קשר עדין, רגיש, מורכב של מטפלת צעירה עם איש מבוגר. טווינו שם בינינו את הקורים העדינים של הקשר הטיפולי, את החמלה והאמפטיה והאפשרות לכאוב ולצמוח. 

בתוך החדר ההוא למדתי על אמו שנפטרה כשהיה בן שנה, ועל אביו האלכוהליסט שהיה נעלם לו לא פעם, ועל האם החורגת שהכתה והתעללה בו נמרצות, ועל הכמיהה העמוקה שלו לקשר ולאהבה. בחדר ההוא, בין הבדיחות שלו, נכח הכאב שלו באופן גולמי ולא מעובד. הכאב על הקשר עם הבת שאינו מתקיים ועל כך שבתוך הגירושין המכוערים הללו היא לקחה את הצד של אמה וסובבה את גבה אליו, מטיחה בו את רשימת החשבונות הלא סגורה שלה כלפיו. 

בשעה ההיא, אחת לשבוע, עלה הכאב שלו על האם ההיא שנעלמה לו בעודו תינוק והשאירה לו רק תמונה דהויה בה היא מחייכת אליו. שם עלה החיפוש שלו אחר דמות בת-זוג/ אם שהוא כל כך רצה לנפשו. אשה שיוכל להניח את ראשו על חזה ואשר תערסל אותו ותלחש לו בנשימה רכה: "נה, נה, עכשיו הכל בסדר". אז, בהיותי מטפלת בתחילת דרכה, לא הבנתי מספיק מה זה בשבילו להיות עד לתינוק שצמח בבטני באותה העת…

אולם אט אט, כמו טיפות אור החודרות מבעד ליום ערפילי וגשום התחילה נפשו לגדול ולצמוח. אחרי הרבה פנטזיות על נשים צעירות ויפות איתן הוא רוצה להתחיל, הוא פגש אשה אמיתית, עם שיער לבן, לא צעירה ולא חתיכה. אשה אמיתית עם קמטי צחוק סביב העיניים. לקח זמן להבין שהאשה הזו יכולה להביא לו מזור. עבדנו קשה על האפשרות שלו לראות אותה כמי שהיא ולוותר על פנטזיית הצעירה, תכולת העיניים. וכך בעדינות נרקם הקשר ביניהם שהיה בו שמחה, וחדווה ואהבה וצחוק ורוך והכרה של שני אנשים כי בערוב היום ניתן להיפגש-כל אחד עם פצעו שלו-ולאהוב ולחיות את שארית החיים ביחד בשמחה גדולה.  ואני שהייתי עדה לקשר ההוא הרגשתי התרגשות גדולה עבורו ועודדתי אותו גם להתחיל לגעת בקשר המורכב שלו עם בתו. כך, נארגו להם תוכניות כיצד להגיע לבת ההיא, הכועסת, הנוזפת, המנתקת קשר. שם עיבדנו את העלבונות שלו על הטלפונים שלא נענו ולא הוחזרו, על האימיילים שנעלמו כמו לחור שחור מבלי שיהיה להם הדהוד, על מפגשים שהוצעו ונדחו כהרף עין. הוא התאבל ובכה על הטעויות שלו, ועל השגיאות שעשה בקשר ביניהם. אך הוא גם למד שמותר לו לחמול על עצמו ולהסתכל על עצמו בעין טובה, ולהבין שהוא היה אב טוב יותר מזה שהיה לו. שם הוא הבין שמגיע לו קשר מיטיב עם בתו יחידתו. מתוך המרחב החדש שבנה לעצמו הוא לאט ובסבלנות הצליח לרקום בזהירות ופחד גדול את הקשר מחדש עם בתו. קשר מקרטע, טעון, אך תחילתו של קשר חדש.

אני זוכרת את היום ההוא בבהירות. היום שבו קיבלתי טלפון מחברתו החדשה ומבעד דמעותיה הצלחתי לשמוע את קולה השבור רועד ואומר לי "הוא מת. כך פתאום הוא מת. הוא הרגיש לא טוב. קראתי לאמבולנס ואז הוא מת". ליבי נשבר. איך זה יתכן שהוא ככה סתם מת? ללא הכנה? ללא עיבוד? לא דיברנו על איך זה מרגיש או איך הוא מתכונן לזה. סתם כך ללכת מבלי להיפרד? ומה יהיה עלי ועל הקליניקה החדשה שתישאר מיותמת כעת? והאם עלי ללכת ללוויה? להיפרד לשלום ממנו? ומי יכיר באבלי שלי? מי ינחם אותי על המטופל הראשון שלי, שנשאתי בלבי ואבד לי כך סתם ללא שום הכנה?

החלטתי ללכת ללוויה. זאת היתה לוויה קטנה. השמש קפחה על ראשנו. היו שם מעט אנשים. אני הייתי כדנידין הרואה ואינו נראה. ראיתי את אשתו לשעבר נואמת על במת ההספד וכעסתי על הדברים שאמרה. על כך שדברה על זה שאהבה אותו למרות שידעתי שמילים קשות ורעות ואכזריות נאמרו לו על ידה . חמלתי על בתו שדברה בבלבול ובגמגום וידעתי כי רק עכשיו היא הבינה שהיא פספסה את האב היחיד שהיה לה ושכל כך רצה וחיפש את קרבתה. ראיתי את חברתו החדשה מוקפת בחברות שלה מרגישה מוזר ולא שייכת, שכן מי היא שתכנס כך ללוויה? סה"כ חברה חדשה. הרי לא עברה איתו חיים שלמים, אין לה שום בעלות משפטית הקושרת אותה אליו. לא היה לה מקום על הבמה ההיא לבכות את הבכי על האהבה המדהימה והחדשה הזו שקיבלה בסתיו חייה במתנה ונעלמה לה עוד לפני שהצליחה להתענג עליה. ריחמתי עליה.  

והיה אותי. רציתי לעלות שם על הבמה ולכעוס  על כל האנשים שהכאיבו לאיש היקר הזה ורציתי לספר כמה מיוחד, ומצחיק ורגיש הוא היה ורציתי להגיד כמה הערכתי את זה שבגילו הוא לא ויתר לעצמו ובא לטיפול מידי שבוע ופגש שם את כל השדים והכאבים שלו כי רצה להיות אדם טוב יותר, מודע יותר ורציתי לבכות שם את אובדני הפרטי שלי ולא יכולתי.

 נשארתי דוממת ובודדה באבלי. נגשתי לבתו ומלמלתי לה משהו על כך שתנוחם משמים, אך היא לא שמה לב בכלל. והלכתי הביתה להתאבל עם עצמי, ללא שבעה, ללא חברים, ללא עדים וללא הכרה, על המטופל הראשון שלי שאהבתי ומת לי.

*סיפור זה מוקדש באהבה לא. המטופל הראשון והיקר שלי שנפטר בטרם עת. 

*פרטים שונו לצורך שמירה על פרטיותו

מיומנה של מטפלת…

נכתב בעילום שם ע״י פסיכולוגית קלינית

המפגש הראשון שלי עם יאנה – ללא ספק – מתקיים בטלפון המקדים את הקשר. אני מרגישה שאנחנו כמו מושכות לכיוונים מנוגדים. אני רוצה לקבוע מועד ולסיים את השיחה; מן העבר השני, יאנה מתקשה להתחייב למועד אבל רוצה להמשיך ולדבר. היא אומרת לי: נשמה שלי, שלא תביני לא נכון, אני מאד רוצה לעזור לך; פשוט כ"כ עסוקה, שלא מוצאת את הזמן.. היא מבררת אם נוכל לתקשר בווטצאפ, משתפת בכך שלסבתא שלה גם קראו חוה, אנחנו כמעט אומרות שלום והיא נזכרת בעוד משהו – –

אני מנתקת את שיחת הטלפון ונאנחת, תוהה אם אכן הצטרפה מטופלת לסל טיפולי הפרקטיקום שלי.   

יום לפני מועד הפגישה הראשונה, יאנה מסמסת כי לא תוכל להגיע והפגישה נדחית. לפגישה שנקבעת מחדש היא מגיעה מתנשפת, באיחור של רבע שעה. גם לפגישה הבאה היא תגיע באיחור, ולאחריהן, בבוקר הפגישה השלישית – תודיע שהיא חולה, ותבטל.  

בפגישה הראשונה יאנה מדברת ללא הפוגה. אני מתבוננת בה, מנסה ללמוד אותה.

היא דרמטית. קלילה כמו ילדה. מדברת וצוחקת, כשלפעמים מתאים יותר לפרוץ בבכי. הגוון הנלווה לדבריה שטחי, לא מודע; אבל לצד אלו – היא אסוציאטיבית, מתגלגלת בטבעיות מנושא לנושא. אני עוצמת עיניים, שוזרת ציר-לא-נראה בין התֵמות שמעלה; מנסה להקשיב לרצף, לרובד הסמוי שבדבריה. 

בסוף הפגישה היא אומרת: גם אני מטפלת.. מטפלת מסוג אחר, אני פדיקוריסטית. ואני רגילה שאני מקשיבה ואחרים מדברים. אני רק נוגעת לאישה ברגליים, והיא מתחילה לדבר.. ואני אומרת לה זה בסדר, את יכולה לדבר, הכול נשאר בינינו.

אני נזכרת באמירה שלה בטלפון, שמאד רוצה לעזור לי, ואומרת: 

ופֹה, התהפכו לך התפקידים פתאום. 

יאנה צוחקת: כן.. התהפכו לי.

הרגשה מוזרה, אני אומרת.

והיא שוב צוחקת: מאד מוזרה.. זו בדיוק המילה – 

ונעמדת, אומדת אותי מלמעלה למטה.

הפגישות הבאות אף הן מתנהלות באותה מתכונת. יאנה מדברת בשטף, במין מוצפות. כל התערבות מצידי מפריעה לה, קוטעת את חוט המחשבה. אני מקשיבה לה בשקט; תוהה אם מספרת לי בכך על חסך שלה; סקרנית אם יגיע הרגע בו משהו בקצב יירגע.    

אותן פגישות היא מאד נפתחת בפניי ונחשפת, אבל הקשר בינינו נושא אופי פונקציונאלי ושטחי. היא משתמשת בי, וגם אומרת: אני חוזרת הביתה שקטה כזאת, לא מדברת עם אף אחד, מרגישה מן עייפות כזו.. כשלתחושתי – לא נוצרת אינטימיות, הקשר חסר מימד רגשי. 

בסיומה של אחת הפגישות היא מספרת, שלפני שנים – כשהחלה עם הציפרלקס – עבדה בחנות טבע. והיה מגיע לשם יום יום מבוגר אחד, חולה סרטן: יום אחד הוא אמר לי, בואי אליי פעם, ואני באתי. ונפתחתי בפניו – כמו שאני נפתחת בפנייך. יותר קל לי להיפתח בפני מישהו שהוא זר לי.. וספרתי לו עליי, וראיתי שאכפת לו. את יודעת, זה משהו שרואים.. היה לו באמת אכפת.  

אני מהרהרת בדבריה, נזכרת בקשרים המוקדמים בחייה, קשרים קרובים שהיו פוגעים: אבא בגד באמא, ובדרך זו בגד גם בה, ביאנה. ובעקבות הבגידה של אביה, גם אמה הלכה והתרחקה, התכנסה בתוך עצמה, התעטפה ביגונה. 

גם כאן, קול פנימי לוחש בי, תחושת הזרוּת בינינו היא שמשמרת את הקשר, היא שמאפשרת ליאנה לבוא ולהיפתח. יש משהו מסוכן בקשר קרוב – הקול שבי לוחש כעת לה – את נשמרת מפניו; חוששת לכאוב, להיפגע.

אותה תקופה, למרות שכבר נושקת ל- 42, יאנה עסוקה בעיקר במערכות יחסיה עם הוריה. ובמישור הרגשי – מישור שכמעט ולא מקבל ביטוי בחייה – מתארת, בלי לומר זאת מפורשות, תחושה שמאכזבת ואשמה. 

כשאני מלבישה במילים את תחושתה, היא מאשרת. ביני לביני אני לא בטוחה עד כמה שותפה להצעתי, אבל כעבור רגע, מהורהרת, היא מוסיפה: אולי לכן אני כ"כ שומרת על הריקוד.. שם אני טובה. בפעם הראשונה שבאתי, המורה אמרה לי, וואו איך את רוקדת יפה. אמרתי לה, מה? מה אמרת?! סוף סוף משהו אחד שאני עושה טוב.

וכך, עוד שתי פגישות מתקיימות, ופגישה שלישית שוב מתבטלת.

בפגישה שאחרֵי, יאנה מספרת על קביעוּת שיש לה עם אבא שלה. כל-שבוע-כל-שבוע, ביום רביעי, הוא מגיע אליה לארוחת ערב. נחמד לי להיפגש איתו, יאנה משתפת, אבל זה שזה כל שבוע, בלי לבטל, זה מדיי הרבה. 

אני מקשיבה לה ומגששת בזהירות: ופֹה, איך את מרגישה? גם פה, זה אולי מדיי הרבה, כל-שבוע-כל-שבוע? 

יאנה מחייכת, העיניים שלה נדלקות: האמת, זה מדיי, היא אומרת. נוכל לעבור לפעם בשבועיים? – – 

בחודשים הנותרים היא תגיע שבוע אחר שבוע, בקביעות. לעיתים תשלח לי, יומיים לפנֵי, הודעת סמס בסגנון: חוה, אני חולה.. מקווה להבריא עד הפגישה שלנו.. והיא אכן תבריא, או תגיע חולה, אבל לא תבטל. 

בלי כל הכנה מוקדמת, רגע אחד יאנה שואלת:   

אני מדברת ומדברת, ואת רק מקשיבה.. זה בסדר? את מכווינה אותי?

אני מחייכת אליה: אני איתך, באופן ובקצב שנכונים לך. 

נדמה לי שהיא מאפשרת לי לסיים את תפקידי בתור 'האיש הזר', הפונקציונאלי. נדמה לי, שהיא אולי פותחת לנו פתח לקשר רגשי קצת יותר מורכב. 

שבועות חולפים, משהו באופי הטיפול משתנה. יאנה מגיעה לפגישות כסדרן; מופיעה במכון לרוב לפני הזמן, ממתינה לי בכניסה. אף במהלך הפגישות, מאפשרת לי להתערב בין דבריה, מבלי שתתבלבל. סיומי הפגישות עדיין קשים לה, אך אפילו הם נושאים אופי אחר, אולי מחובר יותר.

בא לי להישאר כאן, היא אומרת לי באחד הימים, לתפוס פינה בחדר ולישון.

בחוץ החיים סוערים, אני עונה לה.

כן, היא משיבה, ולכאן אני בורחת מכל הרעש. 

אף התכנים הולכים ומתפתחים. אט אט, העיסוק בהורים הולך ושוכך ואת מקומו תופסות המיניות, הנשיות. בעיני רוחי אני מְדמה, כי הילדה שהכרתי הפכה נערה מתבגרת. גוונים חדשים של פתיינות וחוסר מודעות, חוברים לשטחיות הרגשית, לדרמטיות, לילדותיות; לראשונה מצטייר לו פרופיל מקווים היסטריוניים. כשאני מבקשת לחבר אותה לרגשותיה, יאנה מתארת תחושת ערך: אם בגיל כמעט 42 גברים עדיין נמשכים אליי, סימן שאני עוד שווה. וכעבור זמן, מוסיפה: אולי זו הדרך שלי לקבל אהבה..  

פגישות חולפות, והעיסוק במיניות אף פותח פתח חדש להתחלה של דיבור את הזוגיות. רגעים נדמה כי מבליחה לחדר יאנה אחרת, בוגרת. החיים לצד אלון, הסכיזופרן, אינם קלים. יאנה חווה אותו כילד, ודוחה אותו. מתוסכלת, היא מספרת, איך לשווא מנסה לשרוד את השיגעון וחוסר היציבות שלו. לאחת הפגישות היא מגיעה נסערת: אני חושבת שאני צריכה להתגרש מאלון, היא אומרת. אני פשוט חייבת לקבל את ההחלטה. היא תוהה מה בכלל מצאה בו אז, ולמה דווקא איתו התחתנה – –

אבל העיסוק בזוגיות נקטע בגלל סיום הטיפול הקרב, סיום טיפול שנכפה על שתינו.

בסוף מאי, חודשיים לפני סיום הפרקטיקום שלי במכון, אני מרעננת באזני יאנה את סוף יולי, מועד סיום ידוע מראש. יאנה מופתעת. וואו, היא אומרת. עבר כ"כ מהר.. עבר כ"כ מהר.

ביני לביני אני תוהה: מה, רק לי נראה שעברנו כאן דרך ארוכה?

רגע של שתיקה, וכבר היא סוטה מהנושא: אני רוצה לשתף אותך בחלום חיי שעומד להתגשם – היא נרגשת – אני עומדת לפתוח קבוצת ריקוד לילדות בחודשי הקיץ. חיברתי כבר את השיעור הראשון, עבדתי עליו עם קריסטלין. זו המורה שלה.  

אני תוהה על החיבור האסוציאטיבי בין הטיפול והריקוד, ומייחלת – שמספרת על מכנה משותף ביניהם. כמו הריקוד, אולי גם הטיפול הפך מרחב בטוח.  

אני חושבת על החוויה שמתארת, שהיא כבר לא רק תלמידה; דמותה של קריסטלין – ואולי אף דמותי? – הופנמה בה, ועכשיו היא, יאנה, יכולה לרקוד בכוחות עצמה. 

זה ממש חלום, יאנה אומרת, אני אַלמד אותן לרקוד.

את תהיי קריסטלין שלהן, אני אומרת – 

והיא צוחקת.  

לפגישה הבאה יאנה מאחרת. במשך רבע שעה, היא לא מגיעה ולא מודיעה. זה חריג, נכון לשלב זה של הקשר בינינו. אני מסמסת לה בדאגה, היא עונה במילה: בדרך. בפגישה עצמה היא מספרת שחושבת שנויה, הבת שלה, סובלת מחרדת נטישה. כשאני מבררת אם זו חרדה שמוכרת לה גם מעצמה, היא משחזרת בחיוּת את הערב בו אבא עזב את הבית. אני זוכרת את הרגע הזה, בו אבא שלי פונה לכיוון הדלת, רוצה לעזוב, ואני צועקת אחריו – אבא, אל תלך! אבא, אבא, אל תלך…

אני מקשיבה לה בכאב, שומעת אותה צועקת – לי: חוה אל תלכי.  

והוא הולך, היא ממשיכה, משאיר אותי חסרת אמון. מאז, כל קשר שעומד להסתיים, אני ממהרת לסיים אותו קודם, עוזבת. לא רוצה להינטש עוד פעם.   

הזמן הנותר עד סיום הפגישה קצר. אני מרגישה שכל התערבות מצידי תהיה מגושמת, ולכן שותקת. רק חושבת על ה'דרך', שהייתה היום קשה מתמיד, ארוכה מתמיד, ומעריכה את יאנה שהגיעה. 

גם הפגישות הבאות אפופות תוגה מסוימת. בהקשבתי, יאנה ממשיכה לדבר על הסוף, מבלי לומר זאת מפורשות. היא מספרת על אלון, שהעיר אותה בוקר אחד השבוע, בכדי שילכו לקניות בסופר. הייתי כ"כ עייפה, רציתי להמשיך לישון, היא אומרת, אבל בסוף קמתי. בסופר הם נפרדו למחלקות שונות, אבל פתאום הוא הרגיש אבוד בלעדיה והתקשר אליה שהוא חוזר הביתה. 

יאנה נסערת: התחלתי לצרוח עליו בטלפון, באמצע הסופר. פשוט עמדתי וצרחתי. לא היה אכפת לי שמסתכלים עליי. מה זה? מה הוא חושב לעצמו?! מעיר אותי, בשביל לעזוב אותי בסוף לבד?!  

אני מתכווצת. מרגישה שלצד החרדה, מתעורר בה גם כעס. למה הערתי אותה? אני מהרהרת, בשביל לעזוב אותה בסוף לבד?!

לפגישה שחותמת את יוני, יאנה מגיעה באיחור של חצי שעה. כלומר, מגיעה ל- 20 דקות. אני מרגישה שהילדה, שהנה-הנה קצת גדלה, פתאום שוב נסוגה אחורה. 

קשה לך להגיע לאחרונה, אני אומרת, ויאנה מספרת על כל הריצות שהיו לה הבוקר. 

אני מציעה שאולי הקושי להגיע כרוך בסיום הקרֵב, כרוך בחרדה מפני האפשרות להינטש שוב. יאנה מסויגת. יש לי תחושה, אני אומרת, שבקשר הזה – לשם שינוי, נצליח להיפרד. מבלי לנטוש, מבלי להינטש.  

– – –

סיום הטיפול הקרב מחזיר אותי, בתודעתי, לנקודת ההתחלה.

פגישה ראשונה, אנחנו בחדר הראשון מימין, יאנה מגלה עניין בציפורים שעל הקיר.  

יפות הציפורים האלו, היא אומרת. הייתי רוצה להיות ציפור.

מה ציפור מסמלת בעינייך? אני מגששת.

חופש.. היא עונה. 

בהמשך הטיפול, אנחנו ננדוד לחדר אחר, אבל הציפורים ההן תעופנה איתנו. כמו מילת קוד, תישארנה בינינו.  

מדי פעם יאנה תשאל: זוכרת את הציפורים ההן?  

היית רוצה לעוף, אני אשיב לה, אבל כבד לך. את נמשכת למטה…  

בתקופה האחרונה אני מהרהרת בציפורים ההן, ובהשראתן – חושבת שוב על יאנה. איך בסוף נענתה לי, והסכימה לעוף לצידי; לעיתים לנסוק, לעיתים לגלוש מטה. אני חושבת על הדרור שחיפשה, ותוהה אם מצאה אותו, תוהה אם אי-פעם תימְצא. בקרוב יסתיים המסע, היא תעוף לדרכה. ואני, בכל עת שאצפה במעוף ציפורים דומני שאזכור אותה.  

ארגמן

כרם גור, פסיכותרפיסטית

נעה נכנסת לחדר ומתיישבת מולי. אני מבחינה בעיניה האדומות ומאזינה לה, היא מספרת על רגעיה האחרונים של אמה.

"הרופאים הציעו שנפרד ממנה ועזבו את החדר. התיישבתי בכיסא ליד מיטתה, גופי שעון לעברה. בתקופה האחרונה איבדה משקל רב מגופה ואת מרבית שיער ראשה. כעת נראתה כמו ילדה חיוורת, מקווצת לתוך עצמה, מונשמת ומחוסרת הכרה. אבא החל לאסוף מאחורי את חפציה, חותך את האוויר בתנועותיו, מפר את הדממה. רציתי שיחדל, חששתי שלפתע היא תפציע, תאמר דבר מה שלא אצליח לשמוע, ואז נשמע צפצוף המוניטור כפעמון המודיע על מותה. אחזתי בידה ויכולתי לחוש את חום גופה אוזל, הולך ונרפה".

נעה מקנחת את אפה ואני מדמיינת אותה באותם רגעים. אני מצליחה לחוש מבפנים את דבריה, עד כמה היא בודדה, אבודה וריקה מול האם המתה ומולי בתוך הפגישה. אני מבחינה כיצד היא מאבדת את חיוניותה ואת תחושת העצמי הברורה שלה. 

נעה ממשיכה לתאר את האם המתה, עורה הכחוש, ורידיה הבולטים, שפתיה הכחולות. נעה ואני כעת בחדר קר וחשוך בבית החולים אך הדמות השכובה במיטה מתחלפת בראשי, כעת אין זו אמה של נעה אלא אמי.  אצבעותיה רפויות וציפורניה צבועות ארגמן. גם כשהחמיר מצבה ואזל כוחה היא התעקשה להמשיך ולטפח עצמה, נהגה לבקש מאבי שיסיע אותה למספרה. משאזלו שיערות ראשה המשיכה להגיע ולצבוע ציפורניה ארגמן. 

"עכשיו צריך לארגן הלוויה, יש לאבא במה להתעסק" אומרת נעה ואני נאלצת להניח לאמי ולשוב אליה. 

"אבא ממשיך בחייו כאילו דבר לא קרה. הוא מתעקש לקיים את הארוחות המשפחתיות בשבת. באים, אוכלים, קמים, הולכים. לא מצליחה להבין איך כולם ממשיכים כאילו כלום לא קרה, יכול להיות שרק לי אמא חסרה?!"

אני רוצה לומר "לא רק לך נעה" ובמקום זאת מהדהדת דבריה, מאפשרת לכאב ולבדידות הקיומית לשקוע בחדר. אני חווה בתוכי את תחושת החסר, אובדן המשמעות, הרצון להחיות את אמי.       שנים אחרי מותה נהגתי לנסות להחיות את הקשר עמה מול דמויות שהתארחו בחיי , בכל פעם מתאכזבת מחדש. אמי המשיכה להיות דוממת.

אני מגיחה חזרה אל השתיקה הממיתה את שתינו בחדר. עכשיו אני רוצה ליצור עבור נעה מרחב אחר מזה שהיה לי. מרחב חי, מתעניין, ערני למשמע דבריה. 

אני חוששת לאכזב אותה ומודעת לקושי שאחווה, לכך שאאלץ לארח גם את אמי בחדר.

האם אכן אצליח לצמוח כאם חיה עבורה?  לאפשר לה להמשיך את הקשר עם אמה המתה ?      האם לא אשקע לתוך ריק מוחלט בדמות אמה של נעה,  אמא שלי?!

במהלך השבוע לאחר הפגישה מגיחה נעה למחשבותיי ומבלי משים נמהל העצב שלה בשלי.  מחשבותיי אינן צבועות בזיכרונות ילדותי או בגעגוע לשנים המעטות בהן זכיתי לחיות לצד אמי.       הן מושכות אותי דווקא לרגעי המוות שלה, לנשימתה האחרונה והיעלמותה מחיי. לא נכחתי ברגעים אלו בשל גילי המוקדם ואת ימי השבעה העברתי על ברכי אבי, ממוללת באצבעותיי את זיפיי זקנו הקוצניים שהופיעו מבלי שאבין מדוע. 

אחר כך הגיעו שנים ארוכות של רעש לבן. החיים המשיכו סביב אך משהו בפנים קפא. 

נהגתי לשבת על רצפת חדרי מוקפת ספרים שרכשה אמי. היו אגדות האחים גרים, היתה דירה להשכיר, היו מקס ומוריס, היה הקלברי פין והיתה בילבי. שוב ושוב חזרתי לבילבי, מציצה מבעד לעמודים בחייה, מנסה ללמוד כיצד היא הופכת מציאות של יתמות לקרנבל ססגוני. שאלתי אותה כיצד היא עושה זאת והיא השיבה כי אין לה צורך שישמרו עליה, היא מסתדרת לבד.                  קנאתי בה על כך.

בהביטי כעת  על אותה ילדה שהייתי עולה בי מחשבה על כך שכל שנה בילדות שווה שבע שנים,   כמו אצל כלב ואולי זו הסיבה שהפצעים כל כך עמוקים.

אבי, בדומה לאביה של נעה, עשה כל שביכולתו לשוב לשגרה, לחיים שהיו ואינם עוד. ואילו אני שדבר לא הוסבר לי, יכולתי לחוש בכובד ובצפיפות האוויר שהחל למלא את חדרי הבית וחדרי ליבי.  

שנים ונשים חלפו בחייו של אבי עד שנישא בשנית וכתב עצמו מחדש. הזמן הפך נוזלי ואני הפכתי מילדה, לנערה ולאישה ללא אם. לאורך תקופה ארוכה נוהלתי על ידי תחושה שאבי הותיר אותי לשמור על גופתה הקרה של אמי ולא אפשר לי להבין, להרגיש, להיפרד ולקבור אותה.              ניסיתי בכל מאודי להנכיח את העדרה דרכי, סללתי עבורה בתוכי דרכי עפר, כבישים, גשרים ומנהרות, הקמתי מגדלים וייבשתי נהרות, אך היא לא הגיעה.

שנים רבות עברו, זעם רב עבר בעורקי, אחריו כאב ואחריו השלמה. הקמטים שהחלו להופיע על פניו של אבי הביאו עמם תחושות של חמלה והבנה כלפיו. 

 רק אז יכולתי לקבור את אמי ולתפור תך אל תך את סיפור חיי.

לקראת מועד הפגישה השבועית עם נעה געתה וצפה בי הבנה- עלי לעזור לה לקבור את אמה.

הרווח שבין מכונת הכביסה למייבש

ענבר רז, פסיכותרפיסטית וביבליותרפיסטית

המפעל נסגר באלפית השנייה בה יוסף עצם את עיניו ונשם את נשימתו האחרונה. 

אלף עובדים עמדו רכוני ראש בשתי שורות , מפתח חדרו והלאה עד לשדות שמחוץ למושב, מלווים במבטם את גופו המצומק, מונח על אלונקה, מובל לתוך האמבולנס .

 רק לפני שלושה שבועות גויסו למפעל. ועכשיו הם ממלמלים בפיהם קדיש אחרון כפי שיוסף לימדם  ומתפזרים דוממים אל המקום ממנו באו. 

ברגע בו נעלמו, נעלם גם המפעל הגדול, המפואר, "יוסף ובניו מיגון ופלדה" . המכונות, פסי הייצור, המחסנים, הכול נעלם כהרף עין  ושקט עמוק נפל. 

 את סגירת המפעל תכנן יוסף לפרטי פרטים, עוד לפני שהניח את הלבנה הראשונה לבנייתו. המחשבה המפורטת על רגע מותו הרגיעה ונסכה בו שקט מהול בציפייה חסרת סבלנות. כל-כך רצה כבר להיות שם, בשקט הזה שאין בו לא כאב ולא צער, וקילל את גופו ורוחו שסירבו להיכנע לגרורות ולחדול. אותם כוחות שעמדו לצידו בסיביר במחנה הכפייה ובשנות האבל הארוכות על בנו שנפל היו לו עתה לרועץ והוא גידף אותם ברוסית שקטה . 

את סוד בריחתה של הנפש מן הגוף הכבול גילה לראשונה במחנה הכפייה, כשהיה בן 17 וחצב בידיים מוכתמות כוויות קור בורות באדמה הקפואה. חווה ענקית לפיטום ושחיטת חזירים הוא ברא, ממוקמת בלב יבשת אפריקה.  כפוף ומיוזע הוא עבד שם, ניהל וקנה ומכר ושחט, תחת השמש האפריקאית בערבות סיביר. 

"מה אמרת אבא? " שואלת בתו. "כלום רוחי, הכול בסדר". 

הוא רק מחכה שתלך.  בימים האחרונים הוא שוכב מרבית היום במיטה, חלש מכדי לקום. אך הוא עסוק כפי שלא היה שנים. הוא עוצם את עיניו ועושה רשימות. גיוס עובדים, תכנון המכונות, תרשימי זרימה. יוסף יודע כי הזמן אינו פועל לטובתו ועליו להספיק ולייצר לפחות את האבטיפוס הראשון- מיגון מתקדם לטנקים.  מאז שהחל בהקמת המפעל שוב מצא בכוחות ההישרדות הארורים שלו תכלית.

כשרוחי באה מדי כמה שעות לבדוק את שלומו הוא בקושי פותח את עיניו, מפחד לפספס ולשכוח את המקום בו עצר. הוא חושש להודות בפניה כי מזה מספר שבועות חמקה ממנו תחושת הרעב ולא שבה.  כשרוחי מסובבת גבה ויוצאת הוא זורק את פרוסות הלחם שמביאה לו מתחת למיטה וממהר לחזור למפעל. 

גבי, האחות מהחברה לשרותי הוספיס בית מבקרת אותו פעמיים בשבוע. הוא רואה את המבט  בעיניה כשהיא בוחנת את גופו הקמל. פעם אחת, מבלי שתכנן, הוא גילה לה את סוד המפעל שלו. גבי גילתה ענין בשלבי הפיתוח והציעה לעשות לעובדים ביטוח בריאות. 

לפני שהיא הולכת, גבי מיטיבה את השמיכה על גופו. "יוסף, על מה עוד אתה חושב בכל השעות האלו כשאתה כאן לבדך?". יוסף פותח בקושי עיניים מצהיבות, מבט קונדסי בעיניו. "גבי, איך אני יכול לעזוב את המפעל למקומות אחרים? אני הרי המנהל שלו" . גבי יכולה לדמיין את האיש שהיה לפני שהשתלטה המחלה על גופו. את הנוקשות. את ההומור הדק. את הבדידות. 

גבי יוצאת ורוחי נכנסת שוב לחדר אביה. כעת הוא ישן. בזהירות שולחת רוחי אצבע מרפרפת על גב ידו הקמוטה. המגע בינם תמיד היה טפטוף נדיר ודוקרני. "תזיז את זה לאט. בעדינות" היא שומעת אותו ממלמל משנתו. "יופי. אין כמוך".  היא מניחה ליד מיטתו מגש עם כוס מיץ תפוזים ופרוסת לחם ומפנה את המגש הריק. לפחות עוד יש לו תאבון. 

בדרך היא חולפת על פני חדרו של עוזי. היא מציצה פנימה, רואה את גבו רכון על המחשב, שקוע בעולם המרצד על המסך שמולו.  נראה לרוחי כי לו רק יכול, היה מוכן להישאב פנימה לבטן הכחלחלה של המחשב ולהמשיך משם את חייו. 

רוחי מתאפרת בזריזות ויוצאת. בכניסה לחנייה כמעט כושלות רגליה על חתיכת מתכת שנראית כמו חלק משלדה ישנה של רכב.  איך זה הגיע לכאן, היא חושבת. היא מרימה את השלד וזורקת אותו לכיוון השדה. 

רוחי מתניעה את האוטו, מפעילה את הרדיו. ואז בלי שהיות הוא מגיע.

היה להם הסכם סודי. עפעוף קטן בעין ימין או הטיה קטנה של הראש לכיוון השמש. זה לא כל כך משנה מה הסימן ואולי זה בדיוק העניין, היכולת שלו לקלוט את האות למרות שכל פעם הייתה משנה אותה למה שבאותו רגע היה השיקוף המדויק ביותר של נפשה. 

מאיפה היא מוצאת אליו זמן זה בכלל לא ברור, אבל אולי זה גם המזל שלה כי כך אף אחד לא חושד. גם היא עצמה לפעמים מתקשה להאמין. 

הוא הגיע לראשונה  בדיוק באיזה יום מזופת שהיה לה כשהנפש שלה עמדה להישמט לתהום אך למזלה נתקעה ברגע האחרון ברווח הקטן שבין מכונת הכביסה למייבש. וכשהרימה את עיניה וניסתה להזכיר לעצמה את שמה הוא היה שם. 

היא פתחה את החלון וצעקה לו. לרגע לא ידעה אם באמת צעקה או שהצעקה נשארה בתוכה אבל הוא כנראה שמע ועצר. 

בערב בו מת אביה, בחדרו הקטן המלא בריח של עובש וגסיסה, היא ליכסנה לרגע מבט אל התקרה,   והוא כמובן הבין ובא מיד. 

החדר הקטן היה דחוס אנשים.  ד"ר שאול וגבי האחות מצוות ההוספיס, בעלה, ילדיה. כולם מתבוננים באביה, מרוכזים במאמצי נשימותיו האחרונות. נדמה לה לרגע כי עוזי מלכסן אליה מבט אך עתה גם הוא בוהה בסבו. ידו מתקרבת והוא כמעט נוגע בידו המצהיבה של סבו ,  אך מהסס ונסוג. גבי מצידה השני של המיטה, ראשה סמוך לראש אביה, מלטפת אותו, לוחשת באוזנו. "יוסף זה נגמר. אתה יכול לתת להם ללכת". 

רוחי עוצמת עיניה לרגע וחומקת מהחדר. הוא מחכה לה על השביל, נשען על האופנוע שלו. בחושך נדמה לה לרגע כי רואה המוני צללים עומדים משני צידי השביל ונבהלה. אך הוא סימן לה לעלות וכרגיל כשהריחה את עורו החם שכחה הכול. 

היא התעוררה במקום שלא הכירה. כנראה נרדמה וישנה כאן שעות ארוכות, ועתה כבר בוקר. רוחי התרוממה על רגליה. עכשיו היא מזהה כי נמצאת בשדה שבקצה המושב, מקום אליו נהגה לקחת את ילדיה כשהיו קטנים, מראה להם כיצד בקצה השדה האדמה מזהיבה. נדמה לה כי כמעט יכולה לשמוע את קולו הצפצפני של עוזי אומר "אז השדה הזה מפורסם כי כאן מתחיל המדבר של מדינת ישראל". ואת צחוקה. ואת המית ליבו, ליבה, כשחיבקה אותו בזרועותיה.

רוחי התחילה ללכת. עוד כמה דקות, כשהשמש תהיה בדיוק במרכז השמים , ייקבר אביה. להקת עגורים קטנה עפה מעליה.  עגור בודד אימץ את השדה הזה ועתה התקבצה כאן להקת עגורים אשר הפכה את השדה  לבית קבע והפסיקה את נדודיה . אני חייבת לספר על זה לעוזי , היא חושבת. ונזכרת כיצד כשהיה קטן לימדה עצמה להתבונן על העולם דרך עיניו שבכל דבר ראו פלא, מנסה לזכור ולספר לו. כי רק כך, דרך הלעיסה הזו של העולם במקורה והעברתו אל מקורו הפעור אליה יכלה להרגיש שהיא סוף סוף אוחזת במשהו. וקצת מבינה.

חלי מאיצה צעדיה. השמש מעל ראשה והיא חייבת להספיק. מרחוק היא רואה במעלה הגבעה שיירת אנשים נעה באיטיות אחרי טנדר פתוח. היא מפנה את גבה ורצה, הלאה משם,  עד שהיא נעצרת חסרת נשימה בפתח חדרו הקטן של אביה.

מאות זוגות נעליים, אולי אלף, עומדים לצידי השביל המוביל אל הבית. רוחי מתבוננת, מנסה לתת גם במראה זה סמנים שיעזרו לה לזכור. לזכור ולספר לעוזי שלה.  מראות היום כחוליות שרשרת ארוכה וחזקה מספיק בה תמשוך אותו חזרה אליה. 

היא נכנסת לחדר. חלונותיו פתוחים ורוח נעימה נושבת בו. מיטת אביה הוצעה מחדש וגבי שוכבת בה  ולידה עוזי, ראשו נח על זרועה. הם ישנים. רוחי מתיישבת לצידה של גבי, רוכנת ושואפת מבגדיה את ריחו של אביה הנודף מהם. לפתע רעב גדול תוקף אותה . הריח המעופש שעמד בחדר בשבועות האחרונים נדמה כעת כמעט מתוק  ומגרה עוד יותר את תחושת הרעב.  

רוחי משתרעת על בטנה, זוחלת מתחת למיטת אביה ומוציאה משם פרוסות לחם שפרחי עובש כחולים פשו בהם. עוד ועוד פרוסות לחם מוציאה משם רוחי ומניחה אותן על המיטה המתכסה  במעטה אפרפר. 

גבי ועוזי שהתעוררו התיישבו בין פיסות הלחם, מתבוננים במעשיה. "בתאבון" אומרת גבי, ושלושתם אוכלים את הלחם, ממלאים את בטנם בבצק מעופש, מתענגים על הטעם כניצולים שלא אכלו דבר ימים רבים כל כך.

מטפל ומטופל

טלי עוזיאל

"כשאגדל אהיה מטפלת" מפתיעות אותי בחיוך עיניה החומות הגדולות.

זהו המפגש החמישי שלנו, תחילת הדרך, היכרות וגישושים הדדיים. אנחנו נפגשות מוקדם בבוקר, לפני בית הספר, ראשונות לפתוח את המרכז הטיפולי. אני אוהבת את השקט של ראשיתו של יום, ונראה שהרעננות של היום המתעורר משפיעה לטובה גם על הילה. 

"מי שעובר סבל אמיתי יהיה מטפל טוב" היא מגיבה למבטי המופתע.

אני מסתכלת עליה, ילדה קטנה בת 10, שהחיים העמיסו עליה סבל של עולם המבוגרים. הורים גרושים, אמא חולה בקצה דרכה, ועדיין עיניה מלאות אור.

"עד כמה שאת צודקת" אני מחייכת אליה. 

המשפט שלה מזכיר לי מידית את המקום הצנוע והעניו שלא פעם אנחנו "המטפלים היודעים" שוכחים. אני חושבת על כך שגם ברגעי האמפתיה החובקים ביותר, את הסבל יבין טוב ביותר רק מי שחווה סבל. ולא יודעת באותו רגע, שהיא מעניקה לי מתנה להתמודדות במסע אליו אצא באופן לא צפוי שבוע לאחר מכן.

במקום הלא צפוי ביותר, ובזמן, שאף פעם לא ניתן להתכונן אליו, מתרחשת התאונה. עכשיו אני היא המטופלת. חסרת אונים, תלויה בעזרתם של אחרים, חווה כאב של הגוף והנפש. מתנחמת בעיניה החומות המוארות, שמהדהדות בתוכי את המשפט, עכשיו אני מבינה מהו סבל אמיתי.

חוזרת הביתה מביה"ח, כולם שמחים לקראתי. החיות, שהייתי המטפלת הראשית שלהן, והסתגלו לטיפול המסור של בני משפחתי, מביעות גם הן את שמחתן, מתכרבלות על מיטתי, ומעניקות חום ופינוק. יש רגעים בהם הן מכריחות אותי לקום, ועוזרות לי לחזור ולתפקד, למרות הכאבים והקשיים.  

המסע הזה מיועד לרצים למרחקים ארוכים, אין כאן פתרונות של זבנג וגמרנו, זוהי עבודה סיזיפית. את מסלול המרתון הזה עוברים בצעדים קטנטנים, ואיש לא יודע לאן יצליח להגיע. לעיתים אני ברת מזל, שמצליחה להתקדם מטר אחרי מטר, לעיתים מסתכלת אל סוף המסלול, שלא רואה את קצהו, ומתייאשת. 

חושבת על המטופלים שלי, שלא פעם הגיעו אלי, והוריהם בטוחים שיש בידי תרופת קסמים, הנה מפגש אחד, שניים ושלושה, והבעיות ייפתרו. "אולי נקנה לו כלב, או נביא חתול, ואז הכל יסתדר?" נשאלתי לא פעם. גם לי המטפלת, קשה לעיתים להעריך את הצעדים הקטנים  שקורים במפגשים, ואני מייחלת למטה קסמים שיציל את המטופלים. מרגישה את הרצון של הסביבה שאבריא, שאהיה בסדר. היום, אני, כמטופלים שלי, מבינה את הלבד של להתמודד עם הבעיות, ובמפגשים איתם. מנסה להביא את ההקשבה והכבוד למקום בו הם נמצאים, מנסה לעזור להם ולעצמי להעריך כל צעד שנפסע בדרך.

עוד כילדה, שהתנחמה לא פעם בחתולי הבית שגדלו בחצרנו, חוויתי את יכולת ההשקטה והקבלה של החיות. כבוגרת שהגשימה חלום ולמדה טיפול בעזרת בעלי חיים, איששתי את חוויות ילדותי וניסיון חיי, והטמעתי אותן בעבודתי עם המטופלים השונים.  אני מסתכלת שוב על תמונת החתולות שבאו לנחם אותי במיטת חוליי. שתי חתולות שתמיד צהבו זו את זו, והיו במלחמת טריטוריה בלתי פוסקת, ולפתע התגייסו על מנת להיות איתי. מאחלת לעצמי מעט מחכמת החיות המטפלות.

תיק

חלי טל שלם, בבליותרפיסטית

ניצן, אני מבקשת ממך לא להציל אף אחד השבוע

כמו משחקי הבלשות של החבורה שלנו בכתה ב'. המפקדת ניצן מעזה ראשונה להחליק דרך חלון המקלט אל סולם הברזל. אחריה עמיעד וברק. מרחרחת סימנים חשודים מבין הטחב: גושי שעווה שהיו פעם נרות. מישהו קיים כאן טקס אתמול. בלעדינו. חשוד.

ניצן מעבירה יד בקו אווירי מעל כל קופסאות הקרטון, כאילו בהיסח הדעת אבל מרוכזת ודרוכה, מגששת. הנה אצבע נתקלת בחוט שחור שרוף בקצה, נראה כמו אוזניות של ווקמן. מציצה אל תוך קופסת הקלטות המפויחת, מחפשת תיק ומגלה את טים באקלי, מעוך קצת. מתאים לטים באקלי מפויח, לדעתה. מי היה בענין של טים באקלי? שחף? יכול להיות גם שניידר. עכשיו שלושה זוגות תחתונים מנוילנים. אופייני לשוקרון. ואז חולצת כל הזין אוגוסט 3 שיכולה להיות של כל אחד מהצוות. ניצן מניחה את החולצה במקומה ומתכופפת לרגע, מרימה לאט, כמו תשמיש קדושה תמונת פספורט שהתקמטה מאוד. שני ראשים מתולתלים קרובים מחויכים. של מי היא היתה? ניצן- שמכירה את כל החטיבה כמו שריטות שאדם חורת בנפש שלו- לא מזהה. מי אתם? ניצן מניחה בצד, לצד לונלי פלאנט מקומט של נפאל. 

רק התיק של פיקסי לא כאן.

=

מדף שלישי. ניצן קולטת את ההיגיון של מי שסידר: למעלה נעליים, באמצע מכשירים חשמליים ובמדף התחתון קרעי צ'ימידנים. כמו באגף אבדות ומציאות בתחנה מרכזית. ניצן, הדקרון האיכותי והכומתה הגדולה מידי, נשכבים במקביל למדף התחתון וזוחלים תיק תיק, לא, זה לא היה באדום, גם לא בשחור. חום חום איפה החום. ניצן מרגישה בעצמות שהיא מתקרבת לתיק של פיקסי, כמו צעדים של נעלי עקב לא תקניות בתקתוק מעל ראשה. 

הדלת נפתחת. זאת הפקידה של המשרד. ניצן נבלעת בין שני מדפים, שומעת את המסטיק שלה מתפוצץ, כשהיא צועקת ליודה הסתת "יש כאן מישהו?" ושותקת. ואז: "יודה, אסור לתת כאן להיכנס לאף אחד. כן?" ויודה, שמסתת מצבות צבאיות והלב שלו רך, אומר: "בטח, מותק. אף אחד לא נכנס, מה יש להכנס לשמה. דברים מתים של ילדים מתים". 

ניצן חושבת- מה את עושה כאן מה את עושה כאן מתגנבת למחסן. ניצן חושבת שהיא תצליח להסתדר ככה בלי לנשום. בלי לזוז. 

הפקידה יוצאת. 

מה את עושה כאן.

===

תראי דוקטור, אני פניתי אלייך כי את הכי טובה, זה אמור להיות קצר מאוד, ככה שתיים-שלוש פגישות אני באמת מעריכה. לא סתם הגעתי אלייך מהקצה השני של העיר בסטנד-ביי של רשימת המתנה. תקפיץ אותי מתי שיתפנה אמרתי למזכיר שלך בטלפון. כזאת אני, מתקתקת דברים, לפעמים יותר מאחרים. אז נסכם שאני כבר אדאג שיישן טוב לילה לפני ויאכל כמו שצריך. ואת תפגשי איתו לשיחות חיזוק. הוא חייב לעבור. חייב. 

ומה אם לא, אני שואלת בעדינות. 

אין כזה דבר. הוא מתאים למודיעין והוא יעבור. יש לו אסטמת ילדות. 

בכל זאת, אני משתדלת לא להתמקד בצמרמורת שמתחילה לזחול במעלה גבי. ניצן מסיעה במהירות ציפורניים כסוסות בתוך בד משען הכורסא שבה היא יושבת. כששאלתי אותך מתי המבחנים שלו סיפרת לי על המיקום שלהם ביפו והפגנת בקיאות רבה במשרד להנצחת החייל. את מכירה את המקום?

אבל מה זה קשור. הווריד של העצבנות שיש לאנשים מסוימים באזור הצוואר מתחיל לבלוט אצלה. 

לפעמים זה קשור, אני עונה. 

היא מגחכת. השלכה. גם את זה כבר שמעתי. תאמיני לי בבית ספר ניצנים שאני מנהלת אבל לא בגלל שקוראים לי ניצן, היא יורה את המשפטים בצרורות כמעט בלי לנשום, אני מרגישה לפעמים שאני מבינה יותר מהפסיכולוגית והיועצת ביחד. 

===

פיקסי. 

ניצן מכחכחת ועומדת את העמידה המעט פחות מורכנת שלה. פיקסי מסתובב מקומט מצח. 'זה לא לענין האיחור הזה', ניצן אומרת מהר, לצאת לידי חובת נזיפה, 'אתה מייצג את החטיבה ויש עוד עשרים ושש דקות עוד אזכרה אז אני מבקשת ש'- מבט חום עמוק נוכח. פיקסי אומר בשקט: 'אל תרימי את הקול שלך עלי ליד החיילים שלי, גברת קצינת נפגעים'. בלסתות מחושקות, הוא מוביל את הברווזונים שלו בשיירה אחריו, מחקים את צעדיו במדויק אל לבנון ומחוצה לה. "ותסלחי לי, אני הולך לדבר עם החיילים שלי ועם ההורים". נוזף ומחייך באותו הזמן, פיקסי. 

=

חמש וחצי בבוקר טלפון קורע מן השינה. דיווח מונוטוני והוראה לבוא עכשיו. חדשות. טלפונים. בית חולים. כבר מתורגלת, ניצן. ובכל זאת הטלפון קורע מן השינה, שכבר מרשה לעצמה להיות רק קלה. 

=

"התיק הזה שקניתי לו לטיול של אחרי הצבא לדרום אמריקה", אומרת אמא של פיקסי כמה חודשים אחר כך, "הוא היה תיק גדול, לא יכול להיות שנעלם." כשחייל נהרג השליש אורז את התיק ומחזיר למשפחה, אבל באירוע כזה, כשהתיקים מתערבבים צונחים מכח הכבידה ומתנפצים אל הקרקע בחזקה, נאספים החפצים למחסן של היחידה להנצחת החייל, מחכים. "את חושבת שתוכלי להביא לי אותו?" היא מביטה בניצן, אמא שלו. יש לה ולפיקסי אותן העיניים. כל שרירי ההצלה בגופה של ניצן נדרכים. מה זאת אומרת אם אני חושבת שאני יכולה, אני אמצא אותו. התיק האבוד של הבן האובד. 

=

מקערת כפות ידיי לקלוט טיפין טיפין כל מילה, לא לשמוט.

"יופי שבאת ניצן", השליש מביט בשעונו "איך היה אצל הלייבוביצ'ים? " ניצן מתיישבת. "אתה יודע, כועסים על הצבא, מקללים את הרמטכ"ל, מח"א ורוה"מ אבל מציעים לי קפה ועוגיה, ומתעניינים בביקורים הבאים שלי ואיך אני שורדת את התפקיד הזה". כרגיל. "באמת בואו נראה מה יש לנו היום" קרן ורוית המש"קיות עושות לה פרצופים מותשים בלי שהשליש רואה וממשיכות לדווח על פצועי החודש. "נחושתן שי, 421, כוויה במרפק, 27 גימ"לים" הוא מקריא מהטבלה שבידיו "מי ביקרה אותו?" "אני" – עונה רוית "הוא מת להישאר בבית. צודק. אחלה בית יש לו בהרצליה פיתוח, אבל עוד יומיים הוא חוזר לגדוד". "לוינשטין יובל" מקריא השליש אחרי שמסמן בעט וי על המשבצת העליונה "760, תל-השומר, מי ביקרה? – "אני" מסננת קרן בחוסר-חשק, מסתכלת על השעון שבקיר מעל לראשו "לוינשטיין משתחרר עוד יומיים". שקט. השליש מחשב: "משפחות מ-48' ועד עצם היום הזה. לחלק לחמישה ביקורים ביום לא כולל ביקורים תכופים יותר של המשפחות החדשות מהמסוקים כמה זה יוצא?" ומוסיף לאחר מחשבה ארוכה: 'פצועים שירדו מ'קשה' ל-'קל' זה  רק מש"קיות מבקרות ברור?'. ברור.

=

שקית עם גרביים אפורים ומלוכלכים. גל חריף של ריח רגליים שנעלי צבא היו בוודאי תפורות אליהן גם בשינה ממלא את החדר, חולש לרגע על ריח השריפה הדומיננטי. ניצן מתקדמת לצד המדפים ואז בא גל האבק שחודר אל האף והדמעות וקוצר הנשימה. נצנוצי האור דרך התריס השבור, מאירים את כל עדרי הקרדיות השונים מכל רסיסי האבק המוכרים כמו המוני חלקיקי נשמות מתפזרות, עטים על שלל החפצים. כמה זמן עבר? כמה שיחות שלא נענו? מה את עושה כאן, משחקת בתפקיד של וואנדר וומן כמו ההיא מאחרי החדשות בערבית. ניצן מועדת על ערימה של ספרי תהילים קטנים. נופלת ומפילה יחד איתה את תכולת שני המדפים העליונים. טובעת בין תיקים וארגזים וחפצים שהיו של אנשים. אין כאן אוויר. די כבר, ניצן קוראת במין נהייה בקול דקיק, חתולי קצת. 

את בסדר שם?  קורא יודה מבחוץ. בטח בסדר, היא עונה.

למעוך את הקופסאות, לקרוע את השוליים, לטלטל, להשליך. הידיים מתעופפות באוויר ונשמטות קולטות את פס הברזל של המעמד המדפי הארוך הכי רחוק מהחלון ונמשכות לאחוז. זורקת אותו בעוצמה, ונבהלת, מפילה אבל הוא לא נשבר, רק מתפרק סוחב איתו למטה עוד חלקי תיקים. ריח של שרפה ממלא את האוויר, אפר פחמי בכל מקום. חבל שאין לנו את המנהגים עם הכד, היא חושבת. ניצן נשכבת על מלבן בטון סמוך למצבה כמו כרית. תרה אחר קופסת קרטון גדולה כגודל תיק, תוהה אם פלישה למחסן מחוץ לגבולות התפקיד ומיתה תחת הררי תיקים, מדפים ושאריות של אחרים נחשב מוות במסגרת התפקיד. האם גם את שמה יסתת יודה אל האבן? אז בהשבעה כשצרחה עם כולן "ואף להקריב את חיי", היא התכוונה לכל מילה.

=

זנב רצועה חום קטן נשרך מתיק גדול קצת חרוך ניצב מולה. מחציף בנוכחותו הפשוטה. הנה אתה, ניצן אומרת. הנשימה מתגנבת חזרה לאט בשקיעה אבודה אל הסרעפת.

חיבוק חזק בבוקר

יהודית איתן

מי אוהב אותך, מי. אני אוהבת אותך. מקבלת אותך ככה, כמו שאתה. אפילו שכשאתה בא אלי אתה לא מפסיק לומר דברים שמנסים לפגוע. "איזה חדר קטן ומסריח יש לך" גם אם החדר שלי מרווח ומאוורר ואתה לא רוצה אף פעם לצאת ממנו בסוף הפגישה."איזה משחקים של תינוקות" אפילו שממש קשה לך לשחק עם חלק מהם. "סתם משעמם פה" אתה אומר ומסתובב לך בלי לדעת במה לשחק גם אם החדר כולו בנוי למשחק אינסופי, וגם  "איזה תלתלים של סבתא יש לך" וזה באמת מצליח להכאיב לי, סבתא שכמוני. גם אני רואה שהפכתי קצת לסבתא. אז אני אומרת לך "מה, אתה רוצה לפגוע בי"? ואתה מופתע מהשאלה שלי, כאילו בכלל לא התכוונת. ואחרי שאתה מכין איתי סביבון, אתה מאוכזב שאי אפשר להקפיץ אותו מצד לצד ואתה מקלקל את מה שיצרת. אני נעצבת. מה גורם לך להיות ילד בן חמש וחצי כל כך לא מרוצה, כל כך כועס על העולם. אני לא כועסת עליך, אני לא הודפת חזרה את הדקירות שלך, אני רק חושבת איך הפכת להיות מתריס, לועג כשאני לא מצליחה משהו, פוחד בעצמך להיכשל. ואז אני יושבת עם ההורים שלך לשיחה. אימא אומרת שכל כך קשה איתך, שאתה עושה דווקא וקשה לך כל פעם להתארגן ליציאה ושאתה מציק נורא לאח הצעיר והמקסים שלך. ואבא אומר שעדיין קשה איתך, בבוקר, ולפני שהולכים לסבתא ובכלל, הכול קשה. אני שואלת למה. אבא אומר שזה ממש ברור לו, לגמרי. אז מה? אני שואלת, והוא אומר שאי אפשר לפספס, שאת, הוא אומר לאימא , דורשת ממנו להיות איינשטיין. לא מניחה לו לרגע. כן? אני שואלת את אימא, והיא עונה שכן. היא רוצה לקדם אותך, היא לא בטוחה שאתה תצליח לבד. שעם האח שלך היא לא דואגת. אז בכלל יש לכם מצבים שאתם נהנים ביחד בלי מבחנים? אני שואלת ואבא אומר שכשהוא מסתכל מהצד הוא לא רואה. שאימא כל הזמן בוחנת אותך. אפילו הוא בעצמו נלחץ ולא בטוח אם יודע את התשובות. יש מצב שפשוט תהיו ביחד ותראו סרט בטלביזיה בלי להתאמץ בכלום? אימא חושבת שכן ואבא אומר "אין מצב". כל הזמן אימא שואלת אותך שאלות, גם באמצע הסרט, לא נותנת ליהנות. אבא לא כועס על אימא, אבל אומר שככה זה. אני שואלת את אימא אם זה נכון ואז אני רואה שאימא בוכה. היא כנראה חושבת שזה נכון. היא בוחנת אותך כל הזמן, לא סומכת עליך שאתה יכול. ואתה?מה? אולי מציק לאחרים בגלל זה? לחברים בגן, לגננת, לאחיך וגם לי כאן בחדר? אני יודעת שאתה רוצה להיות אהוב ככה, כמו שאתה ואני מנסה. אני אומרת לך שאתה פוגע בי וזה לא נעים לי. אני אומרת את זה בבהירות כדי שתבין. אני אומרת לך שבני אדם מכבדים אחד את השני, אני מכבדת אותך ורוצה שאתה תכבד אותי. אתה מקשיב. אני לא כועסת עליך, אני מדברת ברכות. נראה מתי תאמין לי. 

אתמול אבא היה אתך פה. סיפר שהשבוע אימא הציקה לך, שוב ושוב. כאשר היא לא פסקה מהערותיה אמרת לה בבהירות "אימא את פוגעת בי". היא הפסיקה. אבא הקשיב מהצד והתפעל מהבגרות שלך.

וכשבאת היום הרגשתי שאתה מרשה לי לשמוח איתך. ביקשת שניבנה בית, לא כמו של ילדות. הכנסת פנימה בובות וכשאימא באה לאסוף אותך אמרת "בואי תכנסי לבית שלי". הצטערת שאחיך הקטן לא איתכם "הוא בטח היה נהנה" אמרת לאימא. התחבקתם ולא רצית שהפגישה תסתיים. היום לא פגעת ולא הצקת לי. אולי אתה מתחיל לאהוב את עצמך.

עברו חודשיים. הטיפול הסתיים למרות שהגננת חשבה שאולי עוד קצת, כדי לחזק את כל הברגים. אתה אהוב בקבוצת הילדים, אפילו מנהיג, מתחרה עם ילד אחר על ההובלה. אתה קשוב ומשתתף במפגשים, אבל אולי לפעמים עוד לא מאורגן מספיק. עוד קצת טיפול ודי. אימא התחילה לעבוד במקום חדש, היא פחות בבית, פחות איתך וגם לא נשאר לה זמן להביא אותך לטיפול. כל כך רצתה שנמשיך, ניסתה למצוא סדק בזמן ולא הצליחה, אז נפגשנו היום לשיחת הורים של סיום ומחר ניפגש שנינו כדי להיפרד. מה נשמע אני שואלת. אבא ואימא מסתכלים אחד אל השני ואומרים נהדר. באמת אני שואלת? כן אומר אבא, ואימא אומרת שאתה נפלא. שאין בכלל בעיות איתך, כל כך התבגרת. עדיין יש קשיים במעברים? אבא אומר ממש לא. הכול זורם. אפילו לסבתא אתה הולך בשמחה. גדלת, אתה כבר לא מציק בכלל, משחק ממש יפה עם האח שלך ועם החברים. איך אתם מסבירים את זה אני שואלת. אבא אומר שאימא החליפה עבודה, היא פחות בבית ומאז אתה פורח. שאתה והוא התקרבתם וזה תענוג. הוא מלווה אותך לחוג כדורסל, רואה אותך משחק, התחזקת והביטחון העצמי שלך התגבר. ילד תענוג, בחיי, הוא אומר. אימא מהנהנת, האמת שכן, אבל בכל זאת חבל שהפסקנו. היא אומרת שלפעמים אתה עדיין משוטט ולא מוצא את עצמך, כך נראה לה. לא היה מזיק אם היית ממשיכה לעבוד איתו גם על כתיבה ועל הכנה לכתה א'. אבא מסתכל אל אימא ואומר שהיא עצמה התפעלה איך אתה יושב ומצייר ושעכשיו אתה יושב עם עצמך וכותב אותיות. שאתה לא צריך כלום. אולי רק את החיבוק החזק הזה כל בוקר שהתחלת לתת לו לפני העבודה הוא אומר ומסתכל לאימא עמוק בעיניים. בטח. חבוק חזק בבוקר, עם הרבה סוכר וקצת חלב בלי קצף  ושיהיה רותח.

מחר כשתבוא תקבל גם ממני חיבוק חזק, אם תסכים לי, וניפרד לשלום.

פסיכו-אינטראקציה

ד"ר קובי שטיין

זה היה מוקדם יותר היום. אנו יושבים בפגישה הטיפולית, כבכל שבוע, מטופל ומטפל. אני מוצא את עצמי בראשיתה של הפגישה בעמדה עליה ממליץ ביוֹן, "no memory, no desire". כך אני יושב מול בן שיחי, ללא כל זיכרון של הפגישה הקודמת, לא של התחושות, הרגשות, המחשבות או התכנים שהיו בה ואשר מילאו את המרחב שבינינו; וכן ללא כל נושא מוגדר עליו הייתי רוצה לשוחח, או דבר מה אשר בוער בי לקדמו. זו לא עמדה שאימצתי מתוך בחירה מודעת, פשוט כך אני מוצא את עצמי מידי שבוע בקונסטלציה הייחודית של הטיפול הנוכחי. למעשה, אני מעט נבוך מכך שלהערכתי, האדם היושב מולי ככל הנראה זוכר יותר ממה שהיה בפגישותינו הקודמות ממני, וככל הנראה יודע יותר טוב ממני לאן פנינו מועדות ולאיזו מטרה הפגישות האלו מתקיימות. אני מהרהר בכך שהמצב אמור היה להיות הפוך. אני מהרהר באמביוולנטיות שלי לטיפול הזה, ותוהה האם גם האדם היושב בכורסא מולי חש אמביוולנטיות כזו. איפה שהוא בין הקורטקס הקדמי לאמיגדלה אני יודע שהמפגשים האלו מאוד חשובים, ובכל זאת, אני לא מצליח שלא לחשוב על כך שהייתי מעדיף לשבת בבית ולהמשיך בכתיבתו של המאמר בו אנו הוגה בשבועות האחרונים מאשר להגיע אל המפגש הזה. כך, בעודי מגחך לעצמי על האבסורד שבמצב, מחשבותיי נודדות למחוזות אחרים.

"זה לא שזה לא היה צפוי שכך יהיה", אני אומר לעצמי. הטיפול הזה נעדר כל מצוקה נראית לעין כבר מראשיתו. הוא מעולם לא היה מאופיין בסערת רגשות, או אפילו בשיח רגשי מעמיק במיוחד. למעשה, המפגשים בינינו מאוד אינטלקטואליים. בן שיחי אומר שזה מקום ממנו לשנינו מאוד נוח להתנהל, או שמא להיות מנוהלים. אני לא יכול שלא לחשוב על הפניה לטיפול בהקשר הזה. בפניה, אשר נעשתה דרך הדואר האלקטרוני, נכתב בפירוש שהסיבה לבחירת המטפל היא שישנה תחושה שאנחנו, מטפל ומטופל, חולקים תחומי עניין דומים. שנינו באים מרקע פסיכולוגי קליני, ושנינו מוצאים את עצמינו מגורים אינטלקטואלית כמו גם קלינית מכתיבתם של הוגים כניטשה, ויטגנשטיין, בוּבר ולוינס. יותר מכך, בפירוש אני זוכר שנאמר והודגש שאין מצוקה. אני זוכר שציינתי שאולי לא מתאים לקרוא למפגשים האלו "טיפול". שכן, במה בדיוק מטפלים? וכיצד ניתן לקרוא למפגש ללא מצוקה טיפול? ההצעה אותה הצעתי בזמנו הייתה, שכאלטרנטיבה לשם "פסיכותרפיה" נאמץ את השם "פסיכו-אינטראקציה" – שכן אלו מפגשי שיח סביב סוגיות פסיכולוגיות בממוקדות בצרכיו של הפונה, רק יתכן שלא ממש מתאים לקרוא לזה "טיפול" או "תרפיה". 

מחשבותיי חוזרות אל ה"כאן ועכשיו" של האינטראקציה, של הטיפול. איכשהו תמיד בסופו של דבר יש על מה לדבר. תמיד איך שהוא צצות להן נקודות רגשיות שמחכות שעינינו תשזוף אותן, ששיחתנו תיגע בהן ותחשוף אותן במחשכי המאורות בהן הן שוכנות להן ללא מפריע במעין תרדמת בלתי חדירה. אנו מדברים על אותן רגשות, על כך שהעדר המצוקה עשוי לייצג מיסוך שנועד למנוע מאתנו לגעת באותם המקומות אשר מקפלים בחובם כאבים. אני מציין שלדעתי להעדר המגע עם הרגשות יש מחיר. אני משתף שהמחיר שאני חש בחוסר המגע עם הרגשות שלי הוא שאני לא מרגיש שאני יכול לבוא מספיק במגע עם הרגשות של האחר, עם המצוקות של האחר. אני משתף שזה חשש שמלווה אותי בשלב ההתפתחותי הנוכחי שלי כמטפל. כך מודה ומתוודה אני באזני בן שיחי שאני תוהה האם אני יכול להיות מטפל טוב כשאני מעריך הערכת חסר את יכולותיי האמפטיות, ולמעשה את יכולותיי באשר הם. 

בן שיחי כמעט מתקומם. "אתה? נעדר אמפתיה? לא יכול להיות מטפל?" הוא אומר בפליאה. "הרי אתה כל הזמן מטפל. אתה מטפל באמא, באחיך, באשתך, בכולם." הוא כמובן צודק. תמיד מצאתי את עצמי במקום של המטפל, מעולם לא ממש היה לי נוח להיות במקום של זה שנזקק. הוא כמובן גם צודק כשהוא אומר שאינני נעדר יכולות אמפטיות. אני נזכר במדריכה שלי בפרקטיקום מוכיחה אותי באופן דומה. אני רואה אותה בעיניי רוחי מאלצת אותי לבחון את העמדות האלו, לראות מהיכן הן מגיעות, ומדוע זה שלמרות שהסביבה מוקירה אותי על יכולותיי הטיפוליות, וממשבת אותי לחיוב על האמפטיה שאני מפגין במפגשים הטיפוליים,   אני נותר בשלי, מטיל ספק, אולי אפילו מטיל מום, בעצמי.

עכשיו הגיע התור של שותפי לשיח להציע פרשנות משלו. ככה זה, התפקידים מתחלפים להם בפסיכו-אינטראקציות בין שני פסיכולוגים. לפעמים הוא מקבל את הפרשנויות שלי, מתקף אותן ומרחיב את הראות של שנינו, לפעמים אני הוא זה אשר לוקח את מושכות הפרשן, כאילו שאני חוסך לו עבודה, ומציע אני את נקודת המבט הפנימית. הוא מציע לי את הפרשנות שלו. "אתה אולי מפחד," הוא אומר, "שאם תתקדם באפיק הטיפולי, אם תחליט שאתה עושה התמחות וממשיך להתפתח כמטפל, תאלץ להיות מטפל מקצועי. לא כמו שאתה מטפל היום." אני מהנהן באישור. אני מכיר היטב את הילד שבי שמפחד לגדול, שרוצה לשחק במגרש של הגדולים, אך מפחד לגלות שהוא עודנו קטן. אני מוסיף ואומר, "אני כבר לא בטוח איפה עובר הקו שבין המשיכה שלי למחקר וכתיבה מחקרית ממקום של אתגר אינטלקטואלי אשר באופן כמעט רציף ממלאים ומזינים אותי; ובין מצב של שכנוע יתר, בו אני שב וטוען בפני עצמי שזהו מקומי רק משום שאני משקשק מפחד מהיום בו אגלה שאני פשוט לא מקורץ מהחומר אשר ממנו עשויים מטפלים טובים. היום שבו אגלה שאני לא כמו ביון, למשל. אני גם שב אל ההכרה המתעוררת לפרקים שיתכן שיש בי ובעברי משהו שהוביל אותי להיות מטפל מטבעי, ממש כמו שישנם גורמים אשר שבים ומנכיחים בקרבי את הספקות העצמיים. אני מתבונן בחיי ובקשרים שיצרתי סביבי ומכיר בכך שאכן לא פעם אני מוצא את עצמי בפוזיציה זו של המטפל, אולי יותר מכל פוזיציה אחרת. שמצוקתו של האחר מחייבת אותי, כפי שאומר לוינס. 

אני זוכר את הרגע ההוא במפגש בינינו, באינטראקציה, בטיפול, שבו אני גומר אומר להתחיל התמחות. תחושה חמימה ממלאת את חלל החזה, אני מוצא את עצמי מתיישב זקוף יותר. אני חש את המושב תחתי כבסיס אשר עליו אני נושא בגאון את העצמי המתחדש שלי. אני חש כמו ילד שפתאום מגלה כי הוא מסוגל לבצע משימה שעד כה נראתה בעיניו העורגות כיעד בלתי ניתן להשגה, יעד שכול כולו שייך לעולם של הגדולים והיכולים. "אני אהיה מטפל טוב," אני אומר לעצמי. "אני אגע בכאבים שלי, אני אמצא את הדרך לחדור מבעד מסך ההגנות אל תוככי נשמתי, ושם, אני מקווה, אמצא שאני יכול לשרוד. אולי חשוב מכך, אני אגלה שאחרים יכולים לשרוד בלעדיי. זוהי מחשבה משחררת ביותר. מחשבה גואלת ממש. הדרך בינה לבין מימושה עודנה ארוכה, אבל אני נכון לצעוד בה.

המפגש שלנו מגיע אל סיומו, ואני לא משתף את המטפל שלי בהחלטה אליה הגעתי, לפחות לא בשלב הזה. אני חש שבשביל זה עוד יש צורך בהבשלה. כרגיל, אני מקבל עוד כמה דקות של חסד מעבר לחמישים הדקות המקובלות, ומוקיר תודה עליהן. אני צועד אל עבר דלת הקליניקה, אומר תודה, ומוסיף "ניפגש בשבוע הבא, ככל הנראה שוב ללא זיכרון וללא רצון." הוא מצדו מחייך כאומר שהזיכרון והרצון יגיעו לכשיגיעו, בינתיים נמשיך לצעוד במשעולי האינטראקציה הטיפולית, או שמא הפסיכו-אינטראקציה. אני יודע שיש לו אמון בי, וזה משהו שאקח איתי גם לדרכי שלי, כשאגדל ואהיה מטפל טוב. 

פרטי הכותב: ד"ר קובי שטיין, קבוצת יבנה, ד.נ. אבטח 7923300

מגפה

דניאל אלכסנדר, פסיכותרפיסט

 עננים כהים כיסו את השמים.

 העולם היה במשבר הגדול ביותר מאז השיטפון הגדול.

 רק שהפעם לא היה שום סימן לנוח והתיבה.

 הנגיף הכה  בכולם.  בכל מקום.

 שלא כמו וירוסים קודמים, זה, שקיבל את השם "טרטר 1", בגלל צבעו האדום וצורתו הלא ברורה, לא השפיע פיזית .

 הוא תקף  את המודעות.

 אנשים הפכו עיוורים לחלוטין לעצמם ולסביבתם.

 העולם הפך למושבת זומבים.

 בעיניים ריקות צעדו אנשים ברחובות, נהגו במכוניותיהם ולקחו את ילדיהם לבית הספר.

 במבט מרחוק הכל נראה נורמלי.

 רק מבט מקרוב יגלה את האמת.

 ללא שמחה, עם חיוכים מעושים, ללא בכי. שום סימן לתחושה  או לרגש אמיתיים. 

 דניאל אלכסנדר, פסיכותרפיסט נאבק בנגיף.

 לא ניתן היה לחסום את הנגיף הזה באמצעות מסכה או חיסון.

 הדרך היחידה להתמודד , הייתה לדבר עם עצמך ועם אנשים שנלחמים כמוך.

 מספר האנשים הבריאים פחת במהירות.

 מצב זה השפיע באופן משמעותי על עבודתו של דניאל.

 מצד אחד היו פחות פניות לטיפול, ומצד שני איכות הלקוחות עלתה.

 רק אנשים עם מידה סבירה של מודעות הגיעו.

 לא היה סגר משום שהממשלה והפרלמנט היו נגועים כולם.

 דניאל אלכסנדר, פסיכותרפיסט, הבין שתפקידו נעשה משמעותי וגדול הרבה יותר מבעבר.

 הוא כבר לא יכול היה להיות רק מטפל הספון בחדר הטיפולים.

 הייתה לו קהילה לטפל בה.

 לא אחת מטפלים נקלעים למצב קונפליקטואלי.

 מצד אחד, הרצון לשמור על המרחב המקודש והמבודד של הפסיכותרפיה בקליניקה.

 מצד שני ההבנה שברגע מסוים צריך לעזוב את אזור הנוחות של הקליניקה ולצאת לעולם בחוץ על מנת לחולל שינוי.

 מתוך מחשבה על הקונפליקט הפנימי הזה, דניאל אלכסנדר, פסיכותרפיסט, החל פגישה נוספת של הקבוצה הטיפולית שלו.

 מה תפקידה של קבוצה טיפולית בזמן משבר?

 דניאל האמין שעליה למלא כמה משימות.

 תמיכה, מודעות, התבוננות עצמית ועל הסביבה.

 הפגישות נעשו כבדות.

 אנשים הרגישו שהם במצור אל מול המטריקס של המציאות החיצונית.

 לא קל להישאר מודע  כשאתה מוקף בזומבים.

 דניאל חש בנטל האחריות.

 ללא איים של שפיות והתבוננות עצמית, כפי שהייתה קבוצה זו, נידון העולם להרס פסיכולוגי ורוחני.

 אך לעומת זאת, כשאתה יודע מה המשימה שלך, זרימת  האנרגיה בתוכך  גדולה וחזקה.

 קבוצות כאלה, דניאל הבין, הן כמו אורות בחושך.

 בחדר חשוך לחלוטין, אפילו נר קטן ישפוך אור גדול.

 האמירה היהודית הקדומה של הלל הזקן: "במקום שאין  אנשים, השתדל להיות איש", מעולם לא הייתה רלוונטית יותר.

 דניאל ידע שאמירה זו היא המפה, המצפן, הפנס להליכה בראש מורם, אל מול פני הסערה.

דילוג לתוכן