הדינמיקה הקבוצתית של צחי | סיפור קצר

 

צחי התקשר אלי להתייעץ איך לעבור את הדינמיקה הקבוצתית במכון מיון שהכרתי. יש מדי פעם  טלפונים כאלה ואני שמח לעזור, אפילו אם בדרך כלל זה מסתכם ב״תהיה כמו שאתה״, מסר שאין בו דבר ויש בו הכל. 

במקרה של צחי זו הייתה טעות קשה. 

אפילו היום, 16 שנים וקצת אחרי, אני מהסס אם ואיך לכתוב עליה. 

 

הוא החנה את הרכב רחוק מדי, מרוב התרגשות עלה על אי תנועה בלתי נראה בחניון והרעש שעלה מתחתית האוטו הזכיר לו כאב רגשי עמוק.  זה לא הזמן, תחזור לסנטר, תהיה גדול.    

אחרי צעדה של 10 דקות הבין שהקדים למרכז ההערכה ב-40 דקות וקצת. לא טוב זמן המתנה, כל דקה פה זה עבודה מאומצת. בתוך מהומת הבוקר של רמת החייל הוא החליט להמשיך ללכת, חלף על פני המכון, בחן אותו כמו באקראי ואהב את היסודיות מאחורי הרעיון שערך סקירה מקדימה של האיזור לפני שיתחילו למיין אותו לכסא המנכ״ל. 

לשם שינוי הוא בא מוכן, מוגן.  זה יהיה ראיון קבוצתי מושלם לעבודה שהוא וכל מי שסביבו רוצים, נשאר רק לגרום להם להבין שהוא הבחירה הנכונה. 

לא שקט מדי, לא סואן, הוא משנן (בראש) שהכל שאלה של איזון, לכן עליו לתרום משלו אבל לפרגן גם לאחרים, להיות גמיש אך באותה עת בעל חוט שדרה, אותנטי מלא טקט, מכניס בטן, כתפיים זקופות, נחוש ואמפתי. 

את חולצת הכפתורים בחר אתמול, במיוחד הלך לחנות, פינה סלוט ביומן. חולצה יקרה בלי אזכור למותג, שלא תיחשף גאוותנותו. הוא הקפיד להוציא את החולצה מהמכנסיים, נראה מכובד אבל גם  אחד מכולם, ראשון בין שווים. הבושם הלימוני היה הכי טוב, ריח יציב, יעיל, ניטרלי והמריח לא מסיים את שאיפתו עם  סימן שאלה או זיכרון ילדות מסיח.  

בכניסה פנימה הוא נטמע בטבעיות של זיקית, או לפחות כך הוא חושב, בתוך העדר הדיאלקטי של פרסונות עם חיוך כוזב ועם מבטים צמאים שנפגשים לרגע ליד מכשיר המים. בדיעבד היא הזכירה לו שבמגע הראשון שלהם עמדה מאחוריו מצד שמאל, עבורו היא הייתה רגילה כמו כל הפסיכולוגים והמתמיינים מסביב. 

זהו, מעכשיו הוא נכנס לפסאדה של עצמו העתידי בתפקיד. 

הוא מתיישב בחדר, יום הערכה לעבודה שמתחיל בדינמיקה קבוצתית. מולו יושבת הפסיכולוגית שהיא היחידה שאין לה מדבקה עם שם ומתחילה לדבר. צבועה. החיוך שלה מאולץ. גם שלו אם להודות וכנראה גם של 5 הנוכחים האחרים בחדר, 2 נשים ו-2 גברים. וכמובן צחי והפסיכולוגית.  הוא זוכר ששמע את עצמו קצת מבחוץ: ״צחי, בן 38, רמת גן, שמח להיות פה…״.

זוג עיניים חומות וגדולות נעוץ בו  מהצד השני של השולחן והוא חוזר בלי כוונה על חצי משפט, בולע רוק וממשיך עם ״אה״ ארוך ומיותר. היא יושבת מולו ועכשיו הוא כבר ממש מדקלם, לא מחובר לעצמו.

מיכל, כתוב לה בכתב ילדי על המדבקה, גם מועמדת, יש לה נוכחות שעצרה לו לרגע את הנשימה. תוך כדי נשיפה שנשמעת לו כמו אנחה מביכה הוא צריך כמעט להזיז את הראש עם הידיים כדי להסיר את ממנה את המבט ולהעביר אותו במלאכותיות בין המדבקות של האחרים. 

הצבועה מחייכת ומבקשת מכולם לחשוב ולרשום 3 תכונות שנראות להם הכי רלוונטיות לתפקיד וצחי כבר לא לבד, הוא איתה, עם מיכל, אפילו אם אין לה מושג מזה. הפנים שלה לבנות, ארוכות ויפות, סלביות, עם עצמות לחיים גבוהות כמו בציור. היא מסנוורת אותו באור וכל מה שצחי רוצה זה ללכת מסביב לשולחן ולשבת לצדה, להתחמם עם מה שהיא מביאה, אולי אפילו לגשש מתחת לשולחן ולהציע לה להחזיק ידיים.

המשימה, הוא זוכר, אבל שואל את עצמו מה שלוש התכונות שהיא כותבת עכשיו, ביד ארוכה עם עט כחול בשקל שמחלקים לקשרים ארעיים כמו שיש פה, כלים חד-פעמיים של מפעל מיוני. צחי מרגיש שמשהו לא בסדר, אבל במחשבה שמהבהבת מייד הוא מוותר על התפקיד בשבילה, בשביל מיכל, שבשלב הזה כבר חשוב לו שתצליח מתוך היותו נדיב כלפיה, אוהב, מפרגן. במחשבה אחר כך הוא נזכר בשיחה הטלפונית איתי ומרגיש שהוא עושה בדיוק ״כמו שהוא״.  בשלב הזה צחי התחיל לשוב לעצמו ולחשוב, מואר בעצמו מאורה של מיכל, שיש לה טבעת נישואין, גומה שנוכחת בלחיה האחת והיא כותבת ביד שמאל.

עכשיו הוא בול איפה שהוא צריך להיות, מנסח 3 תכונות, אפילו 4. מתלבט על איזו לוותר, הוא חוזה כבר צה ישרת אותו בדיון הקבוצתי שיתחיל בקרוב, בו כל החמישה יצטרכו לקבל החלטה קבוצתית בזמן מוגבל על התכונות הכי רלוונטיות. ריאליטי היה פה הרבה לפני הריאליטי. הוא מוסר את הדף שלו למנחה ומקפיד לחפש את מיכל תוך כדי וכשהמבטים נפגשים לרגע היא מחייכת אליו, חיוך טוב כזה, של אנשים קרובים, וטוב לו, נהיה לו חמים בסרעפת מזה שהיא מרגישה אליו גם אותו דבר. כמה הוא מתגעגע לתחושה הוודאית הזאת שהוא אהוב. קיבימינט מירב, שלא אמרה לו אפילו בוקר טוב לפני שיצא מהבית, והוא שבאובססיביות נאבק להימנע מהבעתה, כי כשהיא מסתכלת עליו הוא מרגיש שאין ולא תהיה בחייה אכזבה מרה ממנו.  

מתחיל ברקע דיון והוא מקשיב כדי להתמקם כמו שהוא יודע. אם זה הוא או מיכל, ברור שמיכל, אבל לכל האחרים הוא מוכן לעשות בית ספר. כל זה למרות מאור, הגבר עם הזקנקן המושקע והמבט החומל שיושב שני כיסאות ימינה, שהוא ללא ספק איום במרעה התעסוקתי שצחי מהלך בתוכו עכשיו. 

את ההמשך הוא לא זוכר במדויק, אבל כן זכור לו הרגע, לא רחוק מההתחלה, שמאור קטע את מיכל באמצע המשפט. הוא קטע אותה נכון, במעין אמפתיזם שהתחיל ב״אני שואל את עצמי״ ונמשך בסוג של הגחכה של דבריה, אולי כי באמת התעקשה במתיקותה על הבהרת התכונה ״יבעל ראייה מערכתית״.

עכשיו הוא לא רואה בעיניים. כן הוא רואה משולש אש צבעוני, כל האחרים בשחור-לבן, וצחי מרגיש את הדופק ברקות, הוא שולח למאור מבט מאיים, בשפתיים קפוצות, ״הוא פגע בה. למה הוא פגע בה?״.    

״תהיה כמו שאתה״, צחי מרגיש לגמרי הוא, אותנטי אסלי.

הוא ניתק לזיכרון, הסעה הביתה אחרי יום חמסין בבית הספר היסודי. אין מקום לשבת. הוא עומד דחוס ולידו עומדת זוהר לנדר, המורה המחליפה. זה מביך אותו, יש לו רגש אליה, אבל רגע לפני שהמבוכה מטביעה אותו הוא קולט שעומד לידה ילד זר שמטריד אותה, נראה לו בכיתה ה׳, שכבה מעליו. צחי קולט שזוהר חסרת סבלנות אליו, היא חייבת הגנה מפניו. ״תעזוב אותה״, צחי אומר ולוכד את מבטו של הילד. 

ואז נהיה שקט. 

״זאת אמא שלי״. הילד נותן סלאלום של ניצחון במבט נוקב.

חושך.

 

במקום לתרום את חלקו בדיון המעושה שרוחש בקבוצה צחי מושקע בכל הווייתו בהשפלה שמיכל חוותה ובדחף לתבוע את עלבונה. עובדה, הנה, היא שקטה ומכונסת והוא נראה פתאום כריזמטי כל כך, תרנגול במרכז הקבוצה, ׳מסמר הערב׳.  צחי מרגיש איך נבנה בתוכו זעם, עלבון אצילי שהוא מכיר ומתפלש בו כמוצא שלל רב, אפילו שנורה אדומה מאוחרת נדלקת בתודעתו. 

״תבקש ממנה סליחה״.

״מה?״

״תבקש ממיכל סליחה״, צחי מבהיר, שרוי כבר בעומק מנהרת האמת שלו, שנאמנה לו תמיד. הוא מניח ידיים בוטחות על השולחן ונשען לאחור על הכיסא, כמהמר שאוסף ז׳יטונים אחרי סיבוב מוצלח של הרולטה. התגובה של מיכל כבר לא מעניינת. כלומר, הלוואי שתוקיר את המהלך האבירי שעשה למענה, על ההתגייסות שלו להציל אותה מהשפלה. אבל הסיפור שנפתח עם מאור זה הר של חול שאין לו פסגה, שחוצה זמן ומרחב, אפילו את מערכת היחסים שלהם. 

הצבועה נדרכת, אחרי הכל היא גם מנחה. כולם שותקים וברור שקורה לגמרי שהמסובים לכודים בפאזה לא טובה ולא צפויה. 

״נראה לי חשוב שתמשיכו עם ההחלטה. יש לכם עוד 4 דקות״, היא מציצה בשעון. 

דפיקה סמלית על הדלת וסטודנטית נכנסת, בלי לשאול, ״הקבוצה השנייה סיימה״, היא לוחשת למיכל  במסר שנשמע היטב.  ״הם אולי סיימו. אנחנו לא סיימנו שום דבר״, צחי מרים את הקול, מדגיש את ה״הם״ וה״אנחנו״, הסטודנטית נמלטת החוצה בכתפיים שפופות ועיניים מתחרטות. 

״אני לא מבין מה אתה רוצה״, מאור מדבר אליו עכשיו מלמעלה כפי שמבדילים בין המורבידי לבריא והזקן שלו נראה פתאום פרוע וכוחני, כלי עבודה פסיכיאטרי שהיה מונח שם תמיד. 

מאור חוזר, נועץ מסמר אחרון, הפעם בחצי חיוך:

״מה אתה רוצה צחי, חשוב לי להבין, מה חווית שאמרתי למיכל?״ הוא ממנף, ממחיש בכאן ועכשיו איך יידע להגיב נכון לכל מנהל לא יציב בדרגי ביניים ולכל עובד מוטרף, אי שם ברצפת הייצור.  

צחי רואה בעיניים של מאור את הניצחון בתחרות הכלבים הארורה הזאת. משום מה עוברת בו  המחשבה ששמאלנים אוהבים ערכים אבל שונאים בני אדם. דמעות נקוו בעיניו, הוא הובס, נזכר במשבר. גם שם היה כמו שהוא. בראש נשמע קולה המבטל של מירב, ״אמרתי לך לא לנסות דברים כאלה״. 

 

ואז הקול ההוא של מיכל ממול: 

 

נו, איך להמשיך?

 

כל הדמויות והמקרה כולו נבראו בדמיוני הקודח,

אין ולא היה קשר בין הסיפור או חלקים ממנו לבין המציאות.

מאת

איתן טמיר

איתן טמיר, בעל תואר שני בפסיכולוגיה ומנהל מכון טמיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן