הוא רץ, לא נח לרגע, הריאות בוערות לו והלב פועם הכי מהר שאפשר, עם צלקת חרוטה ומסתלסלת עד חודו.
״אסור להפסיק לרוץ, אין דבר כזה, אין להפסיק״.
לשבריר של רגע הוא קולט שהוא בחלום, אבל אחר כך ההבנה מתחלפת בכאב גופני שמאותת מאיבר לא ידוע.
איך אפשר לרוץ חמש שנים?
"ברור שזה חלום, אז מי שאחראי שיעיר אותי בבקשה", זה יוצא לו במילים קטועות ״תחזירו לי את עצמי, על פגמיי, על הכיעור שאהבתי, רק להפסיק עם זה. הזמן, הוא נשרף לי״. מישהו שישפוך עליו דלי של מים או יהפוך את המיטה ממנו, רק שיוכל להפסיק לרוץ, שיניחו לו לברוח מנהר הבושה שמכלה ומשחיר, שחוסם חילופי עונות, שמכבה רעיונות ותשוקות, שהוא מנסה ולא מצליח לגעת בו עם הרגליים בקרקעית.
5 שנים לא לנוח זה מעייף. בחישוב מהיר זה 1 חלקי 16 מהחיים, יותר מצבא וחצי, תואר ראשון ושני. אבל למרות ששרד את השנים, הוא יודע שהן נחיו בפליטות, כמערבולת של התרוקנות, מילוי מחדש ושוב התרוקנות, באסטרטגיה מאולצת של ניתוק ומחיקת זמן, גם אם הסיוט יסתיים, ברור לו כי זמנו מוקצב. מעתה יחיה בדילוגים של 5 שנים ובגילו זה כבר לא הרבה דילוגים. הישרדות היא הרי אצבע שמבטיחה גירוד כפייתי בעומק הפצע הפתוח.
מבט משפיל בצד הדרך, זה בסדר, הוא למד להיפגע פחות. שנאה במבטם של זרים נהיית עם הזמן לטבע כואב ונסבל. הוא פגש מבטים גזעניים שהתעדנו עם הגיל, אבל למבטים ששופכים עליו בשבריר שניה את כל רוע העולם קשה לו להתרגל ולמרות כל הזמן משתחרר לו עדיין מבט אופטימי, שוחר יחסים ורצון להוכיח. אבל הקרב אבוד. הוא למד לדעת מי יודע ובנקודה מסוימת ראה עצמו מיטיב, מטפל אפילו. שרלטנים זה הרי מזכך, מלכד, סוף סוף יש טוב ורע, דיכוטומיה מבורכת בעיתון של חכמים, ברור, הרי מה, לא סתם.
הוא נזכר משומקום בתמונה חדה מחלום. הוא הכין דג ומילא אותו בדף עיתון שכמו נעטף בתוכו. ״אלוהים, אני פסיכוטי?״ מה זה קשור. יש לו בליפים, כמו השיר שתקוע בראש שלו, ״את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק״, שזה שיר שכתב מפקד חיל האוויר בימים הראשונים של יום כיפור, המלחמה שפרצה בסוף התקופה המכורבלת בבטן אמו, סופג מנות קורטיזול אימהי, שמוזרקות אליו לאחר כל אזעקה מייללת.
עכשיו הבושה הופכת את פניה, היא מתחכמת באכזריות, מופיעה בחזית ריצתו המסורבלת. היא עשן מיתמר מעבר לגבעה מאתגרת. קרה לו בעבר שהוא רץ לקראתה ומיהר לסוב לאחור, מושך עקב נקוע, שאין לו מי שיטפל בו או לפחות יניח משהו בשביל לקבע, שלא יחמיר. נהיה לו שם סגול ואחרי זה בהדרגה שחור כמו של נמק מול כל העולם.
הבושה שמחופשת לעשן חודרת לנחיריו. לא עשן של מסיבה או עשן של מנגל עם בשורה, זה עשן חד-פעמי, שכל קיומו, כל מולקולה שמרכיבה אותו מיועדת להבהיר שהוא לעולם לא מגיע בלי אש. הוא נכנע לבושה, לפחות יוכל לעצור את הריצה עד היקיצה הבאה. עוד שנה הוא מזקין מבפנים, מרגיש איך קומץ שערות מלבין באחת, אבל עדיין גורר רגליים בהליכה מהירה שבזום היא נראית כמו ריצה.
כל פעם שהבושה מטביעה אותו, יש את הרגע הזה שהוא מת מחנק בקרבה. ברגעיו האחרונים הוא מחפש בה התערסלות, חן או משמעות, כיצד יתכן שאין כאן פואנטה שאפשר ללמוד ממנה משהו? אומרים שכל החיים חולפים מול העיניים, אבל כלום, רק חנק נואש, שאיפה אחרונה שקוטעת רגעי תבהלה. גם כמה פעמים אפשר למות, לפות אימה, ולדעת מראש שהסיוט שלו תיכף חוזר, שהוא חייב להתעורר שוב ולהמשיך להימלט מפניה עד שתבוא שוב לאחוז בנשמתו. כל פעם הרגע הזה שנגמר לו האוויר, מורכב לו קצת להסביר, זה מוות מבעית ששום אמפתיה לא מרגיעה ושום קבלה אינה מקבלת. לרגע גואה בו מחאה, לימדו אותו שהכל כח רצון וככלות הכל הוא צודק. יש לו מה לומר על הסיפור הזה, אבל מהלומות הזיכרון מניסיונות מרד קודמים לימדו אותו שכל מה שיש לו זה לרוץ.
״רוץ, תמשיך לרוץ״, זה רק כאב ואם תוכל להמשיך רק עוד קצת, יבוא תקדים שיעצור את הסקילה, יקטע באחת את גלגולי השחזור הנוגסים.
***
לפעמים אני רואה אותו מדדה, משלים עוד סיבוב ליד הבית שלנו. כמו הומלס, רק לא נח לרגע. אני מושיט לו אז בקבוק מים טהורים, מותג איכותי. אני לא סופר את זה, באמת, לא מתוך רחמים, פשוט נותן לו בהתנדבות. על הדרך אני תורם את השנקל שלי, ״די, אחי, צא מזה, אנחנו לא בסרט טורקי, תסתכל קדימה, תלמד כבר משהו. לא עוזר להתקרבן…״.
אני מודה, זה מרגש אותי, עושה לי סיפוק שאני תורם בקטנה לחברה. לפעמים אני מביא את הילדים לראות ופעם אפילו תרמנו בסתר לבושה שלו. מישהו אמר לי שזה ריאליטי לאנשים חושבים, אבל מה קשור ריאליטי? זה ערכים, זאת בדיוק המשמעות של אתיקה. ותסכימו אתי שכחברה מוסרית אנחנו חייבים להשליך על כל התפוחים הרקובים. להשליך אותם, הכוונה. אישית אני מסיר את הכובע בפני מי שעושה את העבודה האמיצה הזאת.
