עוגת גבינה

נכתב בעילום שם ע״י מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית

זו הפרידה השניה שלנו, אולי בעצם השלישית. הן מוגדרות כפרידות לחופשה. יובל היא מטופלת שלי מזה שנתיים , רק בת 11 ונושאת עליה מטען חורג. ״אני אהיה כאן עד האוניברסיטה״ מצהירה יובל בפני מעת לעת. לשתינו יש עניינים עם פרידות. לעיתים נדמה לי שאני משוחחת עם זקנה בעלת נסיון ותובנות חיים רבות. פעם כאשר שיחקנו בקלפים מצויירים ,היא המציאה משחק שבו לכל דמות יש ניקוד. הרופא קיבל אפס. ״אי אפשר לסמוך עליהם ״ היא אמרה ״תמיד צריך ללכת לקבל דעה שניה״. וזה פגע בדיוק במקום הכואב אצלי. תמיד מתרוצצת לחפש דעה שניה כי אם הם עשו טעות כזאת בפעם הראשונה מי יודע מה יכול לקרות. 

ראיתי את יובל לראשונה כשהיתה בת 4, אחות של ליאור. כשהוריו היו מביאים אותו לטיפול היא היתה פורצת פנימה לחדר מתבוננת  בשקיקה בעיניה הכחולות הענקיות בכל החפצים כמטביעה אותם בתוכה ומנכנסת אותם לעצמה לתמיד ואז מנסה לטבול ידיה בארגז החול הזהוב. בשידולים רבים ולעיתים בטונים גבוהים היה האב ,שבדרך כלל היה זמין להביא את ליאור,מושך אותה בידה למסדרון שבחוץ וגם משם היינו ממשיכים לשמוע לעיתים את קולה הרוטן.

כשהגיעו מים עד נפש בבית ואמא רונית אמרה שאי אפשר יותר להמשיך כך כי יובל משגעת ומטריפה את כולם, העלה ליאור את הרעיון :״ למה שלא תקחי גם אותה לאילנה כמו שלקחתם אותי?״ 

מי יודע מה חשב בליבו, האם הטיפול שלו נותר כחוויה חיובית מאפשרת או שמא חש הקלה שלא רק הוא נושא עמו בעיות, הנה גם אחותו שהיתה תמיד ״הבסדרית״ תשלח עכשיו ״לתיקון״ . יובל קפצה משמחה לשמע הרעיון ומאותו רגע לא הניחה להוריה עד אשר קבעו עמי פגישה.

הפגישה היתה מרגשת. לא ראיתי אותם מספר שנים מאז שליאור סיים את הטיפול. רונית, אשה-נערה, לא עברה עדיין את גיל ה-40. פניה גלויות ונקיות מאיפור,שערה אסוף לאחור ברישול, גיזרתה צרה ולבושה היתה בשמלת מקסי ארוכה שהגביהה את קומתה. מקרינה חום וציניות כאחת. שילוב שקשה להבינו. יכולה לומר דברים קשים ,בהומור דק שרק לאחר מכן הם מחלחלים לעומק. דוד, המתנשא לגובה רב ,כתפיים רחבות ומבנה גוף אתלטי, מאפשר לה לנהל את רוב השיחה. הוא כרוך אחריה ומעריץ אותה. קורא לה ״ראש הממשלה״.

נזכרתי בפעם הראשונה שהגיעו אלי עם ליאור. זוג צעיר, בני שלושים פלוס בערך שסיפרו את סיפורם:

רונית גדלה באחת הפריפריות במרכז. היא היתה ילדה שמנמנה ועד גיל 15 סבלה מדחייה חברתית. בגיל 15, לדבריה ,לקחה את עצמה בידים והשילה מספר רב של קילוגרמים ונהפכה לנערה יפיפיה. היום כשמסתכלת לאחור היא מבינה שפיתחה הפרעת אכילה. היתה אוכלת ומקיאה. תיארה מאבק מתמיד נגד השמנה שכעת מתעורר שוב מול יובל שאוכלת כבור בלי תחתית.

היא נישאה בגיל צעיר מאוד לבחור שלמד איתה בתיכון. ביתה הראשונה ,ליאת, נולדה לאחר הריון תקין. לא היתה מאושרת ממנה. תינוקת נפלאה רכה וחייכנית. בעלת מזג טוב . החיים נראו מבטיחים.

עד שהגיעה הבשורה. בגיל שנתיים, ליאת הפסיקה לאכול ולעכל את מזונה. בבדיקות התגלה בראשה גידול ממאיר. השמים נפלו על המשפחה הצעירה והעולם נסגר סביבם. החיים התרכזו בבית החולים בטיפולים, נסיעות הלוך ושוב. הבעל הצעיר לא הצליח להתמודד עם המצב והיה נעלם לעיתים קרובות ומופיע ללא התראה. מדי פעם היה שולח סכום כסף מועט לכיסוי ההוצאות הרבות. רונית שהיתה שקועה כל כולה בטיפול בילדה כמעט ולא שמה לב למעטפה הגדולה שמצאה יום אחד בתיבת הדואר והיתה זרוקה על השולחן בפינת האוכל מספר ימים ללא התייחסות. רק כאשר אימה הגיעה לעזור לה ופתחה את המעטפה, צנחו לידיה מסמכי הגירושין. רונית חתמה ושלחה בלי לחשוב כלל. כל מה שהעסיק אותה היה לטפל בליאת ולעשות הכל להצלתה. למזלה, משפחתה תמכה בה ועמדה לצידה.

ליאת עברה ניתוח, טיפולים קשים ותפילות רבות להחלמה ואכן קרה הנס, היא התאוששה והחלימה.

הרופאים לא הבטיחו דבר לעתיד, אך ההווה נראה רגוע ובריא. בין מסדרונות בית החולים פגשה את דוד שהיה מגיע כל יום לבקר את אמו החולה. ליבם נקשר באהבה. הוא גם יצר קשר עם ליאת שהיתה מחכה לביקוריו בקוצר רוח כפיצוי על העלמות האב.

החתונה נערכה כשליאת חזרה לגן. לדוד היא החלה לקרוא אבא ולא היה מאושר ממנו לשמוע את קולה המתוק קורא לו כך. הוא קרא לה ביתי הבכורה. כעבור שלוש שנים נולד ליאור. הם חסכו וקנו דירה, נסעו לטיול משפחתי בחו״ל ותכננו את הילד הבא.

בגיל 10 חזרו לליאת כאבי הראש. בין בדיקה לבדיקה בבית החולים, הראה הסרגל בבית שני קווים סגולים של הריון נוסף. רונית רצתה לעשות הפלה אבל דוד ביקש ממנה לשמור על ההריון. 

יובל נולדה כשליאת אושפזה בביה״ח בידיעה שכבר לא תצא משם. את ימיה הראשונים בילתה על מיטתה של ליאת. מול השתקפות העצב והחרדה של עיני הוריה, היא פיתחה אישיות אנרגטית, צעקנית אובססיבית וחסרת מנוחה. ״זאת היתה הדרך היחידה לשרוד ולא ליפול לתהום הריקנות ולהתמוטט״ חשבתי בלבי. יובל לא הרפתה מהוריה ואחיה ולא נתנה להם לשקוע בכאב ובאבל. היא דאגה ליצור מצבים שבהם נזעקו לגן, לביה״ס לעזור לה בהתמודדויות מול מריבות ילדים, מול תלונות המורים. בבית הקימה קול צעקה מנמלה ועד מעידה ושבירת אברים בגוף. פעם יד, פעם רגל. ליאת בדרכה הצינית היתה אומרת:״מעניין מה תשבור בפעם הבאה״ . היא הרבתה לבכות, להאשים ולהציק. המשפחה, ליקקה את פצעיה והמשיכה להתקיים בעזרת הקולות הרועמים, הצעקות והמריבות שיובל יצרה והיתה מזוהה עמם.

בשנת הטיפול הראשונה, יובל היתה מתפרצת לחדר כרוח סערה. ילדה גבוהה ומלאה יחסית לגילה. נראית כמעט כנערה. עם זאת היתה לבושה כפעוטה, ללא תחושת גופה הבוגר. חולצות קטנות צמודות טמונות בתוך חצאית או מכנס קצרים. היא נראתה לי חסרת חן ומגושמת. צורך עז בשליטה, ובריקון כל הטוב שבחדר. היתה אוספת מכל הבא ליד, תוך כדי כך שמספרת לי שכבר תכננה בדרך מה לעשות. מערימה על השולחן כמויות של נצנצים, חימר, דבק ודורשת ליצור עולמות כמעט בלתי ניתנים לביצוע. תוך זמן קצר היו נעלמים החומרים ונטמעים בעבודתה.

ידעתי שיובל זקוקה למילוי התהום שנפערה בתוכה כבר מהיותה תינוקת שנולדה להורים שלא היו מסוגלים לראות ולהתפעל. לעיתים הרגשתי כי היא שואבת ממני את כל כולי ולאחריה הייתי מרוקנת וזקוקה לזמן התאוששות. רוב עבודותיה נועדו לשמח את האם ולהוכיח לה שהיא בת ואחות טובה ונאמנה שאינה שוכחת את ליאת למרות שאיננה ושבעצם כלל לא הכירה אותה. 

ורדים ושושנים אדומות מגבס, שוקולדים מחומר, ציורים ענקיים הוכנו כמתנות לאם ולליאת בביקוריה הקבועים בבית הקברות,עדות להיותה שייכת לאבל ולתא המשפחתי שהכיר את ליאת. 

אם היתה מקדימה להגיע לטיפול והדלת החיצונית הפונה לחצר היתה נעולה ,נהגה להכות ולדפוק בחוזקה, כאילו עלי להצילה ממשהו שרודף אחריה. ״הדלת חייבת להיות פתוחה ״ אמרה. ״את גם חייבת לי חמש דקות״ בהתייחסה לזמן שהקדימה ועליה היה לחכות. כל נסיונותי להסביר לגבי הזמן לא צלחו. אם הצעתי לה להמתין בחוץ על הספסל, אמרה שיש יתושים ואם במכונית אז אי אפשר כי אמא ממהרת. לעיתים עברה במוחי מחשבה שאולי היא מוגבלת בחשיבתה. גם האם העבירה לי תחושות דומות של ספק לגבי יכולותיה האינטלקטואליות. להפתעת שתינו בכל אסיפת הורים בבית הספר היתה יובל מקבלת תשבוחות על הצטיינותה בלימודים ועל מעמדה החברתי הגבוה בכיתה.

בטיפול, נחשפו חלקים אחרים. הילדה הקטנה והלא מבינה. ידעתי שיובל זקוקה להכלה ומילוי צרכים אך ביטויים אלו נשמעו לי קשים ליישום מול התובענות שלה כלפי, הכוחנות האינסופית וחוסר היכולת להשביע אותה סימלית ופיסית. לעיתים מצאתי עצמי פועלת בחוסר סבלנות  ״אני צריכה לשים לה גבולות״ עברה מחשבה במוחי, ״להקפיד על הסטינג״ ״לא לתת לה להרוס את האובייקט״. נזכרתי במשפט שליאת אמרה לי באחת הפגישות שהותיר אותי באי נחת ״ אני יודעת שאני אוהבת אותה אבל פשוט לפעמים לא יכולה לסבול אותה״.

מבולבלת מתחושותי ומהקולות הרבים בתוכי קבעתי פגישת הדרכה. בעודי עולה בגרם המדרגות הצר לביתה של המדריכה הנמצא בקומה הרביעית ללא מעלית הרהרתי: ״איך היא עושה את זה כל יום״. מתנשפת מהמאמץ צלצלתי בפעמון בעל הצליל הרך. הדלת  נפתחה ונכנסתי כעוסה. היא תמיד נהגה להציע לי משהו לשתות ואני תמיד שמחתי להרוות את צמחוני במים הקרירים . הפעם, סירבתי. הכעס ותחושת חוסר האונים הציפו אותי. כשדיברתי על יובל תיארתי את תחושת חוסר הנראות שלי בחדר, הבולענות ועל כך שאין התקדמות. תוך כדי הדיבור ראיתי בזווית העין ,מאחורי קיר המסדרון הבהוב של אור ירקרק ודלת ברזל של מעלית. 

״יש לך מעלית להגיע הביתה? שאלתי בתדהמה, ״כן״ ענתה אבל היא מיועדת רק לבאי הבית.

היה רגע של שתיקה. לא העזתי לבקש. חשבתי אם יובל היתה כאן היא ללא ספק היתה דורשת להשתמש במעלית לצרכיה. המדריכה הביטה בי ואז אמרה: ״ אם תרצי את יכולה להודיע לי באינטרקום ואשלח לך אותה״. התרגשתי למחווה זו והתמלאתי תחושת כוח ונראות. תודה, השבתי באמת הייתי זקוקה לזה.

כשירדתי לרחוב חשתי הקלה. האפשרות להרחיב את הגבולות ולמלא את הצורך הפכה לממשית. נכנסתי לחנות המינימרקט השכונתית ורכשתי מיד תכשיר נגד יתושים. התקשרתי לרונית וקבעתי עמם פגישה וביקשתי ממנה כבר כי תמתין עם יובל עד לשעת הפגישה ותקדים לבוא לקחתה, כדי שיובל לא תחכה בחוץ לבדה. בהגיעי לחדר הטיפול תליתי מעל ידית הדלת החיצונית את התכשיר נגד היתושים ודאגתי להשאיר אותה לא נעולה לקראת הגעתם.

כבמטה קסם, ללא מילים החלה יובל להצטמצם בדרישותיה ועבודותיה. התחלנו לשחק בחדר במשחק מחבואים שהיה דומה יותר למשחק הקו-קו התינוקי. לפתע היה גם צחוק, נסיון לרמות ולהשתטות ולא היתה מאושרת ממנה לנצח אותי שוב ושוב. אח״כ עברנו למשחקי קופסא . היא החלה להיות עסוקה בנושאים רגילים מחיי היום-יום שלה: חברות, לימודים ,חוגים.

כשהתחלנו לתכנן את הפרידה השלישית שלנו לקראת חופשת הקיץ יובל העלתה רעיון שנכין עוגת גבינה עם ביסקוויטים ״אבל יחד עם אמא״ ביקשה. היא הגתה זאת בהדגשה של ה-ווים. כמו בצרפתית : bisquit .

בפרידה הקודמת כאשר נסעה עם הוריה לחו״ל ,יובל הכינה מחזה עם שיר פרידה. לצורך המחזה הביאה תיק גב ענק עם כל הצעצועים האהובים עליה מחדרה, בגדים לנסיעה , שמיכה וכרית וורודה.

התיק הענק היה נוכח בחדר במשך כחודש לצורך החזרות עד לסיום בו צילמתי את כל המחזה בוידאו ולבקשתה הראתי אותו להוריה. היא דאגה להשאיר בחדר מספר פריטים כדי לוודא שאהיה כאן כשתחזור.

בפגישה עם ההורים ניסיתי לבדוק עמם מדוע בחרה דווקא בעוגת הגבינה עם הביסקוויטים. תהיתי אם בבית מתאפשר לה להכין עוגות וליאת אמרה שהרבה פעמים הן מכינות כדורי שוקולד ופיצה.

היא העלתה השערה :״ בטח היא חושבת שבחדר אני ארשה לה לאכול כמה שהיא רוצה, זאת הזדמנות עבורה כי היא יודעת שאת מאפשרת לה לבחור בחדר כמעט כל מה שרוצה.״

״אני מומחית לעוגת גבינה״ הוסיפה רונית. ״יש לי מתכון נהדר״.  סיכמנו את פרטי המתכון ואת המצרכים. אני את הקערה והכלים. ״כמה סימבולי״ חשבתי ,בעודי מלווה אותם לדלת. 

אני לא יודעת מה גרם לי לשאול שוב ביציאה, ממש ליד הדלת עליה נהגה יובל להתדפק בחוזקה : ״אז את מביאה את הגבינה, נכון?״ רונית נעצרה והתבונה בי לרגע ואמרה. :״כן, אבל שיהיה ברור זה יהיה בלי פודינג אינסטנט״. 

דוד כבר התניע את המכונית במגרש החניה ואורותיה השתקפו בחלון החדר שפונה אל חצר המושב. הוא הבהב בחוסר סבלנות. רונית המשיכה: ״לא הכנתי עוגה כזאת מאז ליאת. 

יום לפני שליאת נפטרה היא ביקשה ממני עוגת גבינה עם ביסקוויטים ,הייתי עמוסה וטרודה ,יובל היתה חולה בבית עם חום, ליאור נזקק לעזרה בשיעורים. זאת העוגה שהיא הכי אהבה. קניתי את כל המצרכים והם נשארו על השיש במטבח. בדרך לביה״ח עצרתי בגלידרייה וקניתי לה גלידה. היא הודתה לי, תמיד היא היתה כזאת טובה ולא תובענית כמו יובל , אבל ראיתי את האכזבה בעיניה. הבטחתי לה שאכין לה למחרת.

למחרת היא כבר לא היתה.

״מאז לא הכנתי עוגת גבינה. אני נשבעת לך שמעולם לא סיפרתי זאת לאף אחד, אפילו לא לדוד, כל כך הרגשתי אשמה״. דמעות זלגו על לחייה וגם על לחיי. חיבקתי אותה לרגע ממושך. כאב התחבר לכאב.

גם אני הבטחתי לו להביא את הילדות למחרת לביקור, גם לנו לא היה למחרת. 

הסיפורים התחברו, הנפשות והכאב. יובל במאבקה לזכות באמה ובאהבתה הרגישה ללא מילים ומודעות  שעליה להביא את אימה לחדר לסגור את המעגל , משהו בה ידע למרות שמעולם לא סופר. משהו בי ידע שיש כאן עניין לא סגור. המילים שהיו מכוונות לליאת היו גם עבורי. יובל איפשרה גם לי לעבד את שאבד.

יובל היתה מאושרת ביום הפרידה. הן הגיעו מצחקקות נושאות עמן תיק גדול ובו המצרכים וגם נס קפה איכותי ״שנתפנק לנו״ אמרה יובל. בין ערימת המצרכים שהתפזרו על השולחן בצבצו להן שתי שקיות מרשרשות של פודינג אינסטנט.

שחרור

רונית גולדברגר, פסיכולוגית קלינית

     חודשיים לפני סיום הפרקטיקום שלי במחלקה הסגורה, קלטתי פתאום שעדיין לא טפלתי באף אחד מהמאושפזים. צפיתי בהרבה קבוצות, ודברתי עם הרבה אנשים במחלקה, אבל לא העזתי עדיין להגיע להתנסות טיפולית ראשונה. התחלתי לסרוק את המטופלים, בנסיון למצוא מישהו שאפשר לעשות איתו עבודה משמעותית תוך זמן קצר של חודשיים. 

     דן לכד את תשומת לבי. אמנם, בגדיו היו מרופטים, זקנו פרוע, אצבעותיו צהובות מכתמי ניקוטין. אך בקבוצות הוא דיבר בצורה אינטליגנטית, רהוטה ומאורגנת, והתבטא למען זכויות החולים. במבט מהצד, לא הצלחתי להבין מה הוא עושה במחלקה. לא ראיתי שום סימן לפסיכוזה פעילה. בבירור גיליתי שדן כבר היה אמור להשתחרר מזמן. אבל נוצרה בעיה מוזרה: בכל פעם שמישהו מהצוות ניסה לדבר איתו על אפשרות של שחרור, דן היה מתפרץ בכעס, טוען שמנהל המחלקה מחזיק בו במחלקה בניגוד לרצונו ובצורה כפויה, ועוזב את החדר. חשבתי לעצמי שזה נשמע מקרה קל. קצת עבודה על החרדה מפני השחרור מבית חולים, והכל יסתדר. 

    נגשתי למשימה של גישוש, ונסיון ליצור קשר. דן נענה לנסיונות ההתקרבות שלי. הוא שיתף אותי ברצון במחשבות ובחוויות שלו. “אל תקחי כל מה שהוא אומר כמובן מאליו,” הזהירה אותי המדריכה שלי. אך לי הדברים נשמעו אמינים. 

    עד לאותו יום, שבו דן סיפר לי על עושרו המופלג. “יש לי בבעלותי אי קטן", הוא סיפר לי. “כשממשלת ארה"ב נכנסת לגרעון, אני מלווה לה כסף.” הוא סיפר לי גם על הרדיפות המתנהלות נגדו. הרגשתי שתהום נפערת מתחת לרגלי. פתאום קלטתי, שאני ודן לא חיים באותה מציאות. איך אני יכולה להתיחס לדבריו? להתווכח ולהראות לו את חוסר ההגיון, לא נראה מועיל. להתייחס לדברים כאילו היו נכונים, יהיה לבגוד בתפיסת המציאות שלי. הבנתי שהטיפול בדן נגמר, עוד לפני שהוא התחיל. שאין לנו בסיס משותף לשיחה, מקום שאפשר להיות בו יחד, ומתוכו אוכל להתיחס אליו. עכשיו הבנתי למה דן מאושפז. חזרתי אל המדריכה שלי בהרגשה שאין טעם להמשיך. 

    להפתעתי, המדריכה שלי לא נבהלה ולא הופתעה. היא הסבירה לי את ההגיון בדבריו. ההערכה העצמית של דן מאד נמוכה, היא הסבירה לי, ולכן הוא נזקק לדלוזיות גרנדיוזיות כאלה. 

     כשדן חזר לסיפוריו הגרנדיוזיים, הבנתי זאת כנסיון לחזק את האגו השברירי שלו. הגבתי: “אתה לא צריך לספר לי דברים כאלה, בשביל להרשים אותי. אני מעריכה אותך גם ככה. למשל על מה שספרת לי, שלכל חולה במחלקה שיש לו יום הולדת, אתה נותן במתנה 20 שקלים.” כך מצאתי את הדרך להתיחס לצורך של דן, בלי להיכנס לויכוח.

   דן דיבר בכעס רב על פגיעות ועוולות שחווה במערכת בריאות הנפש, שערכן המציאותי היה מוטל בספק. עם זאת, התחלתי להזדהות עם כאבו, ולהאמין שאכן נעשה לו עוול. גיליתי שמעבר לפסיכוזה, מדובר באדם אינטליגנטי ורגיש, שנכנס ויוצא מאשפוז לאורך שנים ארוכות, וצמא לקשר ותשומת לב. עם זאת, נראה שאיש מעולם לא מצא לנכון להקשיב לו, להתיחס אליו, לנסות לטפל בו. הרגשתי שהוא היה מוזנח וזרוק, שקוף בתוך המערכת, והבנתי את כאבו וכעסו על כך. דן התיחס אלי כאל נציגת המערכת, היחידה שהיתה נגישה ומוכנה להקשיב. בתפקיד זה, התעורר בי צורך עז להתנצל בפני דן, על כל העוולות שנגרמו לו לאורך השנים. היתה לי הרגשה חזקה, שזה משהו שדן מצפה וזקוק לשמוע ממני. מצד שני, הרעיון כולו נשמע מגוחך. מי אני שאתנצל בפניו? מה האחריות שלי באופן אישי? מי מינה אותי, להגיד משהו בשם "המערכת"? היום אולי הייתי מבינה, שזו "הזדהות השלכתית", ומוצאת דרך להתמודד. אבל הייתי סטודנטית צעירה ותמימה. התקשתי לשתף את המדריכה שלי בהתלבטות שלי. חששתי שתפסול את הרעיון, שגם לי נראה מגוחך לחלוטין, אבל הרגיש מאד נכון. 

    לבסוף, אזרתי אומץ להתנצל בפני דן, על כל העוולות שנגרמו לו. דן הקשיב בענין. על פניו הסתמן חיוך קטן, ספק משועשע, ספק מרוצה. נראה שהדברים נגעו ללבו, גם אם הוא לא לקח אותם לגמרי ברצינות. בחשש רב, שתפתי את המדריכה שלי. חששתי מהבקורת שלה. המדריכה שלי רק חייכה, ופרשה את החרדה בה אני מספרת לה על כך, כ"מרד כלפי דמות האם". היא קבלה זאת בהבנה, ונתנה אישור להתערבות הטיפולית שלי, ואני נשמתי לרווחה. 

    במהלך השיחות שלי עם דן, הוא סיפר לי שלפני זמן רב, הוא נהג לפגוש את הפסיכיאטר, מנהל המחלקה, לשיחות אישיות. השיחות נפסקו במהלך הזמן, אך דן נותר פגוע וכועס בשל כך. בדיקה עם הפסיכיאטר אישרה את נכונות הסיפור.

    מתוך כך, הבנתי את הדלוזיה של דן, המכוונת כנגד מנהל המחלקה. המנהל לא באמת החזיק בו בניגוד לרצונו. אך היה גרעין קטן של אמת, היתה סיבה מדוע דן הרגיש פגיעה וכעס דווקא כלפיו. 

   ואז עלה במוחי רעיון. קשה לביצוע, אולי מטורף. שוב התנצלות? מי אני, סטודנטית קטנה וחסרת נסיון, להגיד למנהל המחלקה מה לעשות? ולבקש ממנו דבר כל כך לא מקובל, כמו להתנצל בפני חולה? התגובה הכי סבירה מצידו, תהיה לכעוס על חוצפתי. אך פעלתי מתוך הזדהות עמוקה עם כאבו של דן, ואזרתי אומץ לבקש.

    לשמחתי, מנהל המחלקה לא זרק אותי מכל המדרגות. הוא אמר לי שהוא מוכן לנסות, ושידבר עם דן באחד הימים הקרובים, ביום בו אני לא נמצאת. 

     ביום המיועד, חיכיתי במתח בבית. לאחר מכן התקשרתי למנהל המחלקה. “כן, דברנו”, הוא אמר לי. "היתה לנו שיחה טובה. הסברתי לדן שבימינו פסיכיאטרים כבר לא מטפלים בשיחות, והעלנו זכרונות משותפים. בסוף השיחה, דברתי איתו על האפשרות של שחרור מבית חולים. לראשונה מזה שנתיים, דן לא התפרץ בכעס ועזב את החדר, ואפשר היה לדבר איתו על כך בצורה רגועה.”

   הטלפון הבא שלי היה לדן עצמו. “טעיתי", הוא אמר לי. “ראש המחלקה הוא לא נגדי. הוא לא מחזיק אותי בכח.” דן המשיך בהרהור: “כנראה יש מישהו אחר, יותר בכיר, שעושה את זה…” 

     ובכל זאת, משהו קרה. נפער סדק קטן בדלוזיה הקבועה של דן, ודרכו אפשר היה להיכנס. הצוות מיהר לכנס ישיבה רב מקצועית, בהשתתפותו של דן ושלי. למרות החששות של כולם, דן נשאר רגוע, ואפשר היה לבנות תוכנית לשחרור הדרגתי שלו מהמחלקה, תוך שיתוף פעולה מלא מצידו. 

     בשלב זה, יכולתי לסיים את הפרקטיקום בלב שקט. הפקדתי את המשך הטיפול בדן בידיה האמונות של המדריכה שלי. הפרידה מדן היתה מרגשת. הוא ניגן לכבודי בגיטרה, בזיופים נוראים, למרות סיפוריו על כשרונו המופלג. הוא החמיא לי ש"אם הצלחתי לטפל בו, בוודאי אצליח לטפל בכל אחד אחר."

    זה היה הטיפול הראשון שלי, ואולי המוצלח ביותר. מדן למדתי, שלפעמים גם בדלוזיות פרועות, אפשר למצוא גרעין קטן של אמת, ואם מוצאים ומחזקים אותו – אין יותר צורך בדלוזיה, והיא נעלמת. 

מלכה

אווה סיני, פסיכולוגית קלינית וחינוכית

אני ניגשת לארונית שבמטבח. מביטה במדף העליון. שם מונח לו כלי חרסינה, כלי קיבול. דבר מה בין ספל לקערה. מבנה עמוק, כולל ידית. הנחתי אותו מעל שאר הספלים מפאת גודלו הכפול מגודלם. הוא שביר ותופס מקום נרחב. בולט בגודלו ובצבעיו העזים. שי עם המון נוכחות. בדיוק כמו מלכה, הנערה שהעניקה לי אותו בפגישת הסיום. אני תוהה מה קרה לאותה נערה שפגשתי מדי שבוע במשך שנתיים. כבר עברו לא מעט שנים מאז. האם נישאה? היכן היא מתגוררת? במה היא עוסקת?

באחת הפגישות האחרונות שלי עמה, כשהגיעה לגיל 18, בקשתי ממנה רשות לכתוב אודות הטיפול בה. ללא פרטים מזהים כמובן. התכוונתי לכתוב דבר מה אודות נערות בסיכון. היא הסכימה ללא היסוס, אף הפצירה בי שאכתוב. חלמה שזה יתפרסם. גנזתי את הכתיבה מסיבות שונות. נושאת עמי את הבקשה הזו שלה מאז, עם רגשות אשם שלא עשיתי עם כך דבר. הבטחתי לה במה כתובה לפני שנים. הנה, כעת הופיעה הזדמנות לקיים את ההבטחה שלי. 

המוגבלות שלה ניכרה עליה, אך היה לה חן גם בכך. למלכה הייתה נוכחות כל כך עוצמתית, גם במבטה התוהה והחושש כאשר נכנסה והשתהתה במפתן הדלת בפגישה הראשונה. היא עברה כל כך הרבה תלאות וקשיים מגיל כה צעיר. הוצאה מביתה בצו בית משפט לאחר שספגה פגיעות פיזיות, מיניות, התעללות נפשית מתמשכת. הייתי המטפלת השלישית שלה. הרבה חששות עלו בי כאשר קראתי את התיק שלה טרם פגשתיה. בסיכום האחרון, נכתב שחשוב להכין אותה לחיים הבוגרים בהתאם למגבלות שלה.

במקביל אליה, טיפלתי בעוד נערה בת גילה, זוהר. כל הזמן השוויתי אותן אחת לשנייה ואת תפקודי ומאפייניי כמטפלת מולן. גם לזהר היה סיפור קשה מנשוא. גם היא כעסה וחשדה בכל סובביה. גם איתה נפגשתי שנתיים. יופיה של זוהר בלט לעיני כל. שפתיים משורטטות, עיני שקד, גוף מושלם. חשתי שיופיה של זוהר הוא כוח בדיוק כמו העקשנות של מלכה. שתיהן הוצאו מביתן בגיל צעיר בנסיבות קשות מאוד, טראומטיות וטראגיות. מלכה הייתה צריכה להלחם כדי להתנהל בצורה עצמאית. מהלבוש ועד תרגול פעולות בסיסיות. על כתפיה של זוהר הוטלה אחריות שלא תואמת לגילה הצעיר,  משחר ילדותה. המוטיבציה והעקביות של זוהר גייסו אותי. הייתי נכונה להיות שם עבורה למרות התקפותיה והתנגדותיה כלפיי. שתיהן עם סיפור ורקע שונה, וודאי שאינן מכירות, אך יש בסיפורן לא מעט דמיון. יבוא יום, אני אכתוב גם על זוהר. אתן לה את כל המקום. לא נכון להשוות מטופלים או את עצמי כמטפלת מולן. אבל זה היה בלתי נמנע באותה עת. עבורי, הן היו צמד כזה בראשי. מעניין מה היה קורה אם היו מכירות אחת את השנייה. מה היו חושבות עליי כמטפלת. הן מייצגות את התקופה ההיא בעבודתי. אחרי תהליך שגם אני עברתי כמטפלת. תהליך משמעותי, מלמד. מעט לפני בחינת ההתמחות הקלינית. עברתי איתן מסע טעון אך מיטיב. כשעולות בי ספקות על תפקודי כמטפלת, נזכרת בעבודתי מולן.

מלכה נכנסה לחדר, דבר מה בדרך כניסתה מצא חן בעיני. היא אינה מסתירה את העזרים שעוזרים לה להתנהל עם המוגבלות שלה כשהיא מתיישבת מולי. עם זאת, ניכרים מאמציה להקפיד על הופעתה. היא אסטתית ובולטת. למרות מגבלות הלבוש במקום בו היא שוהה ובמוסד החינוכי בו היא היא לומדת. היא הפכה את המראה הצנוע והנכות למשהו יפה, עם חן, אפילו מושך בעיני. 

אני נחושה בלבי לסייע לה ככל יכולתי. למצוא את נקודות ההעצמה. להוכיח שיש לה יכולות, להביא לכך שהמשך חייה יהיה חיובי מזה שעברה עד כה. מהרהרת בלבי האם אני רואה את המציאות כפי שהיא ועד כמה אני חוטאת באומניפטנטיות ובפנטזיות הצלה. כמה כבר ניתן לסייע לנערה עם פגיעות פיזיות ונפשיות כה קשות? מביטה בה. חושבת על מה שנכתב אודותיה. עולים בי רגשות חמלה, אפילו רחמים. מגרשת אותם במהרה. היא לא רוצה שירחמו עליה. אעשה כל מה שביכולתי כדי להיות שם איתה, לעבור איתה "תהליך". מילה שכל סטודנט לתואר ראשון במקצועות טיפוליים לומד מתחילת לימודיו. עבור כל מי שנמצא במצב בלתי נסבל ומחפש פתרון מיידי, המילה הזו "תהליך", מתסכלת, מרגיזה, מפוקפקת לפעמים. חשיבות התהליך ניתן להבנה רק בדיעבד. 

היא עברה שני טיפולים פסיכולוגים קודמים ארוכים, עם פסיכולוגיות קליניות וותיקות ממני. הערכתי מאוד את שתיהן. ידעתי שעליי לקחת ברצינות את סיכום הטיפול שהאחרונה בהן כתבה בצורה כל כך מקצועית ומעמיקה. בפגישה הראשונה, כשבקשתי ממלכה לספר על עצמה היא "זרקה" לעברי באמירה מזלזלת "מה? לא קראת בתיק?". התעקשתי. אם הייתי במקומה, הייתי מתעצבנת גם אני. אבל בכל זאת, שומעת את עצמי אומרת "כן, אבל חשוב לי לשמוע את הרקע שלך ממך ולא מאחרים".  התעקשתי עוד קצת, היא מתחילה לספר. תחילה בריחוק, נוקשות, קרירות. אני לא מזיזה את העיניים ממנה. גם כשהיא משפילה מבט. חשוב לי להיות איתה. היא מתחילה לספר. פורצת בבכי. מתעשתת מהר וממשיכה לספר. חצי שעה עברה, היא מחייכת. לא זוכרת מה גם גרם לה לצחוק. ידעתי שהטיפול הזה התחיל. קבלתי מגש של רגשות אותנטיים. 

מתברר שהתלהבתי מהר מדיי. בפגישות מלכה לא נותנת לי לדבר. היא רק מלינה על כל סביבתה. כמה טרוניות, כמה ביקורת, איזו ראייה שיפוטית ונוקשה יש לה. איש אינו מתנהל כשורה בעיניה. היא מספרת סיפורים קשים על עצמה. התנהגויות תוקפניות ואף דורסניות שלה כלפי נערות אחרות במצוקה ללא שביב של אמפטיה. היא לא רואה שום פגם בהתנהלותה שלה. מבחינתה, מגיע לאחרים לסבול. כולם אשמים. זה לא היה פשוט להקשיב ולהכיל זאת. טרם הוצאתי מילה מפי, אמירותיי היו שגויות בעיניה. הרגשתי מותקפת, בלתי נשמעת. הקשבתי וניסיתי להבין איתה לעומק כל סיטואציה, מה שהיא מרגישה, מה שהיא חושבת, מה היא חושבת שחושבים עליה. תהליך מתסכל ברמת הפירוט שלו. למדתי מהסיפורים שלה. באיזו שעה ההיא אמרה לה לסגור את הדלת ומה המחיר המדויק של המונית ממקום כזה או אחר. היא אהבה מספרים. אני לא. אני מעדיפה צבעים וצורות. אז התייחסתי למה שעזר לי להתרכז, לזכור, להתעניין. שאלתי שאלות בהתאם. היא עונה לי בביטול "מוניות תמיד לבנות, מה את רוצה?". באמת היו לי שאלות ואמירות מוזרות. חסרות תכלית והגיון. לא טיפולי בעליל. אבל בסוף שתינו חייכנו. שואלת את עצמי אם זה חיוך טיפולי או לא. "יאללה, מה זה משנה?" אומרת לעצמי בדיוק את מה שהיא אמרה על הצבע של המונית.

שמתי לב שאני מחזקת את העצמאות שלה ואת האמירות הברורות שלה לגבי ראיית העתיד שלה. חשבתי לעצמי שזו הייתה טעות. היא החלה להדאיג אותי. ברחה. הלכה שעות בשיא השמש היוקדת. גבר זר פנה אליה במקום מבודד והיא אמרה לו בדיוק מה דעתה על גברים שפונים לנערות שהם לא מכירים. בכל הסיטואציות הנ"ל, יצאה בשלום ממצבי סכנה, אבל דאגתי וחששתי לשלומה. האחראים עליה היו חסרי אונים מולה. כשסגרו אותה ברחה. כשנתנו לה חופש מצבה השתפר אך לא נרתעה מסכנות האורבות לה. מצאתי את עצמי מתייעצת אודותיה בהדרכות שלי על חשבון מטופלים אחרים. לא ידעתי מה לעשות במצב כזה. היא נערה בסיכון מכל כך הרבה בחינות. לבסוף, החלטתי להמליץ לאפשר לה יותר עצמאות ולעבוד על החלקים המעוררים דאגה בחדר הטיפול. עשיתי זאת עם הרבה מאוד חשש ודאגה בלבי. שתפתי אותה בכך. היא ענתה לי בביטול: "מה את דואגת? אני לא תמימה, אני ילדה גדולה, אני אסתדר". כשציינתי את הסכנות הגיבה "אם מישהו רק יעז להתקרב או לאיים עליי אני אראה לו מה זה". שתפתי אותה בדאגתי מהמקום שלי. אחרי מחשבות, החלטתי לשתף אותה בדילמות שלי לגביה. בכנות ובשקיפות. 

בהמשך, מלכה לא חדלה להתפתיע אותי, לחיוב. חשבתי שאינה קשובה לדבריי. לפתע, שמעתי אותה מצטטת אותי. פתאום, נחלצה לעזרתה של נערה אחרת במצוקה כשכל חברותיה התרעמו עליה. היא הרשימה את כל סביבתה בהישגיה. היא עברה תהליך של שינוי בסגנון, בחשיבה, בגישה. הצליחה להתקבל למקום בו חפצה. עדיין דאגתי לשלומה, לחלקים הנועזים שבה. החד משמעיים, המתריסים. בפגישת הפרידה, היא הגישה לי ברכה מרגשת שכתבה. גדולה, בולטת, מנוילנת, עם צבעים חדים. מלכה בלתי נשכחת עבורי. נמצאת אצלי במדף העליון ועד למגירה הכי עמוקה. קראתי לה מלכה כשם בדוי. אכן, כך היא בעיני. מלכה אמיתית.

המתנה

ד"ר חביבה אייל

גבוה, גדול, ועצוב.

ידיו הגדולות תלויות על כתפיו הרחבות, מיטלטלות כחסרות רוח חיים.

ברור שירד במשקל לאחרונה –קפלי עורו מודבקים על פניו הנאים כאומרים "עיייפנו".

כל כולו אומר "נואשתי".

מתיישב בכבדות בכורסא השוקעת תחת כבד משקלו, עיניו נעוצות בברכיו ונשימתו הכבדה מאיטה את קצבה.

אני מחכה, לוחשת –כמעט לעצמי – "בקר טוב". הוא מתחיל, כאילו באמצע השיחה:

"כמו שאת רואה אותי –אני קצב.

מוכר בשר, אוהב בשר, מבין בבשר.

כל יום הייתי אוכל בשר.. סוגר את החנות בצהרים, מכין סטיקים על האש ויושב עם האחים שלי לארוחה גדולה. עושים שמח. צוחקים, סתם דחקות…

כבר שבועיים שאני לא אוכל –לא בשר ולא שום דבר אחר כמעט..

אני באבל.. עצוב.. מיואש…

לא, אף אחד לא מת –בינתיים.

אולי אני אמות.. הלוואי.. הייתי…

אבל זה אסור, אני מאמין באלוהים, אני דתי, וזה אסור.."

הוא שומט את ראשו אל בין ידיו.

אני מחכה, נושמת ביחד אתו ומנסה להעביר אליו קצב נשימות רגוע יותר.

הוא נרגע, מרים את פניו –עיניים טובות ורטובות "שאספר לך?"

אני מהנהנת. מבינה שצליל קולי יכניס "חומר זר" לחדר.

"אני מאד אוהב את אשתי. אהבתי אותה מאז שהיינו ילדים, בשכונת התימנים.

זה לא היה מקובל שמתחתנים מאהבה.. אצלנו, ההורים קובעים עם מי מתחתנים. אבל האהבה שלנו היתה כל כך גדולה שגם ההורים הסכימו.

כשהתחתנו, נשבענו שאני שלה והיא שלי –לנצח.

והיא הציעה שאם היא תבגוד בי אני אהרוג אותה.  היא הציעה.

הסכמתי. נדרנו נדרים.

בזמן האחרון, מסתובב אצלנו בשכונה אחד, בחור, הוא לא כל כך בסדר. אבל הוא נדבק אליה. הולך אחריה, מציץ לבית, מנסה לדבר אתה…היא סיפרה לי.

היא לא רוצה אותו, אני יודע. אבל פעם, לפני שבועיים, הוא הלך אחריה והיא נתנה לו להכנס הביתה, מרחמים, אבל הוא נכנס ו.. אני לא יודע מה בדיוק קרה.. הוא נגע בה.. אני לא יודע ולא חשוב…

אבל מה אני אעשה עכשיו? נדרתי נדר.. אני לא רוצה להרוג אותה, אני אוהב אותה.. אבל אני לא יכול לחזור בי.. מה אני אעשה?"

אני דוממת.

הסבל הנשקף מעיניו נוגע בי. חוסר האונים המפחיד, הפניקה של ה"אין מוצא" מהדהדים בתחתית קיבתי. זהו החור השחור ממנו גם אני בורחת..

ה"מקצועית" שבי מתעוררת.

 בעדינות, בלחש, אני שואלח: "מה כבר ניסית לעשות?"

"הלכנו לרב להתרת נדרים. בסדר. הרב  התיר את הנדר. אבל  לא את הלב. היא לא רוצה. היא מתביישת. היא אומרת שמגיע לה, שהיא בגדה בי –אפילו שכפה את עצמו עליה, שהיא מעלה באמוני..

והיא צודקת – אני לא יכול לנגוע בה עכשיו. אני לא יכול להתקרב אליה, אבל אני מתגעגע.. אני אוהב אותה, אני לא רוצה לחיות בלעדיה. לו היה אפשר הייתי הורג אותה ואת עצמי גם.. אבל יש ילדים, מה הם פשעו?"

בכיו התפרץ מן החזה הגדול.

רציתי לחבק אותו, כמו שמחבקים ילד קטן שהסתבך, להבטיח שנמצא מוצא, שיהיה בסדר…

"אשתך רוצה למות?"

"כן, לא, היא חושבת שמגיע לה עונש. אבל אנחנו אוהבים את הילדים כל כך..

היינו משפחה כל כך שמחה ואוהבת, ועכשיו הכל נהרס. הבושה בשכונה…"

"כלם בשכונה יודעים?"

"לא, לא, לא סיפרנו לאף אחד, אבל אם יידעו…"

"אם תהרוג אותה – כלם יידעו.."

הרים את ראשו בפליאה – לא חשב על זה – "נכון.."

כמו התנער מן הלפיתה של רגשי היאוש וניצוץ של התעשתות בעיניו: "מה עושים? את יכולה לעזור?"

"אשתך תהיה מוכנה לבוא אתך לכאן?"

למדתי שאם נתקעים, צריך להרחיב את המערכת, להגדיל את זווית הראיה..

"כן, כן, היא מוכנה לכל  דבר".

האשה הגיעה. קטנה, עדינה, מפוחדת אך נחושה. "זו אשמתי ואני מוכנה לעשות הכל."

ניסינו את כל כלי הטיפול:

שיחזרנו את תולדות הקשר הזוגי, ניתחנו את משמעות הבגידה והנאמנות בתרבות האישית והמשפחתית, המצאנו טקסים לפרידה מפרקים ישנים ופתיחת פרק חדש בחיים, מיקדנו את הנושאים העיקריים בחייהם ובחיי משפחתם…

אבל, למרות ההתקדמות והשיפור באכות חייהם, נשאר בעינו הקושי שלו להתקרב אל  אשתו האהובה. מבוי סתום. גבריותו הושפלה, אך אשתו לא בגדה בו באמת. כלומר, לא העדיפה גבר אחר על פניו ולכן אין שום דבר שהיא יכולה לעשות כדי לשנות את הרגשתו..

החלטתי להיוועץ בחברותי המטפלות. אך לפני שהספקתי – טלפון: "מצאתי מוצא –אני רוצה לבוא מיד".

עיניו בורקות " מצאתי!.

"לאשתי יש אחות, היא עובדת סוציאלית. אבל אם אני אהיה –בצורה מינית – עם אחותה, זה יפתור את הבעיה. זה יהיה אותו הדבר – בגידה לא בגידה. רק איזון המצב.."

החשדנות שלי עולה " האחות..לא שמעתי עליה כד כה.. רומן סמוי.. מימוש פנטזיות…"

אני בודקת

"לא, לא,  -האחות נשואה, מכוערת,  לא מושכת, אבל – רק בשביל האיזון. שום דבר אחר, שום אשה אחרת לא תתכון."

"והיא מסכימה?"

"לא!"

"אז איך..

"מצאנו פתרון.."

"פתרון?"

"כן, אנחנו נהיה באותו חדר, ואני אעבור לידה בדרך לדלת של החדר השני, ובטעות, בטעות, זרועי תגע בחזה שלה – במעבר…"

"וזהו?"

"זהו!"

וכך היה.

לפגישה הבאה הגיעו עם מתנה – זר פרחים גדול ותמונה שלהם ושל הילדים.

.

יפה מדי בשבילי

נכתב בעילום שם ע״י פסיכולוגית קלינית מומחית

ד"ר לוריא חיכה לאבישי, שמעולם לא פגש. בטלפון סיפר לו בלקוניות שנמצא בתקופה זוגית קשה ושזקוק לפרוק את זה.

כשפתח את דלת הקליניקה שלו, גילה בחור יפה עם שיער לא מסורק וזיפי זקן. אבישי היה נשוי ואב לתינוק בן שנה, מהנדס תוכנה בחברת היי-טק. כשהחל לדבר על אשתו, דמעות החלו לזלוג. " סליחה, אני פשוט חודשים מנסה להדחיק את הדמעות. אשתי הולכת להתגרש ממני… היא כבר עזבה את הבית והגישה בקשה לגט ברבנות. אני מפחד".

כשנישא, לא שיער בנפשו שיום אחד הבית שהקים יתמוטט על ראשו וישאירו עירום כביום היוולדו. הוא לא ידע אז שהכל נזיל ושביר, שכל האושר הזה בורח לך יום אחד מבין האצבעות מבלי שתדע איך זה קרה או התחיל. שום גרף המצביע על עליה מדאיגה באחוז המתגרשים לא גרם לו להפנים שיום אחד, הוא עלול למצוא את עצמו שחקן ראשי בסטטיסטיקה היבשה הזו. כשזוכים לאהבה, מתייחסים אליה כמובנת מאליה, וכשהיא נלקחת ממך, זה כבר מאוחר.

את מאיה הכיר במסיבה של חברים. מהערב הזה, הוא זוכר בעיקר שהיה עסוק בלמצוא נושא לשיחה מעניינת, הרי מה כבר יכול לחדש לבחורה כמוה ?  היא הייתה יפה, הוא לא הרגיש כזה, היא דיברה בביטחון, הוא דיבר בלחש, היא עמדה בחזה זקוף, הוא עמד כפוף, היה לה חבר, הוא היה עם מישהי אבל כרגיל, לא היה לגמרי בטוח בעצמו בקשר הזה. 

חודשים שלמים, מאיה לא יצאה לו מהראש. לפעמים היה מאונן עליה, חולם שהוא נצמד אליה מאחור ונוגע לה בחזה, לפעמים היה גם חודר בין רגליה בדמיונו, אבל לא תמיד, מעדיף בפנטזיות שלו לתת לה מעמד של בלתי ניתנת להשגה. 

כעבור שנה, פגש בה במקרה ברחוב וזיהה אותה מייד. היא לבשה שמלה פרחונית עם כתפיות דקות ונעלה סנדלים שטוחות. היא לא הייתה מאופרת, הקוקו שלה היה טיפה מרושל והוא זיהה בה את אותה מאיה שכל-כך מצאה חן בעיניו באותו ערב ראשוני.  להפתעתו, היא זכרה את שמו והתעניינה בשלומו. הוא היה מת לשבת איתה באיזה בית קפה, להסתכל עליה ולשמוע אותה מדברת ומדברת.  זה היה עכשיו או לעולם לא, אלוהים שלח אותה פעם נוספת אליו והפעם הוא האמין שמשהו אפשרי איתה, שהפעם הזו יוכל לכבוש אותה. הם נכנסו לבית הקפה הראשון שנקרה בדרכם, מקום מוזנח עם דלפק דביק ומלוכלך אבל הוא היה מוכן להידבק בחצבת מכוס לא נקייה רק בשביל רגע איתה. הוא נשאר כך שעה, מקשיב לכל מילה שהייתה לה להגיד, תוך שהוא חושב שהוא חייב להיכנס לחייה לפני שהיא פוגשת מישהו אחר, מרגיש בתוכו שיהיה מסוגל לעשות למענה כל דבר. לאחר כשעה, אמרה שהיא צריכה ללכת לחוג היוגה שלה. אבישי תפס את זרועה בחוזקה כשקמה ואמר לה : "אני חייב לראות אותך עוד פעם". כל כך הרבה דברים לא הספיק לשאול אותה… מתי נולדה ? באיזה בית חולים ? באיזו שעה ? כמה שקלה ? איפה גדלה ? מתי איבדה את השן הראשונה שלה ? למי היא דומה פיזית ? לאבא ? לאימא ? לסבתא ? לסבא רבא ? מהם הסודות שלה ? איזה אוטובוס היה לוקח אותה לבית ספר ?  מי הייתה הגננת שלה ?  האם אהבה סוכריות כשהייתה קטנה ? באיזה טעם ?  מישהו פעם שבר לה את הלב ?  הכאיב לה ? מי היה הזיון הראשון שלה ? מאיה התיישבה חזרה. "טוב, האמת שאני ממילא לא אפסיק לעבור דרך הבית לקחת את מזרן האימונים שלי". אבישי הסתכל עליה וידע שמכאן הכל הולך לקרום עור וגידים. 

כעבור שנה, נישאו. אבישי השתלב בחברת היי-טק ומאיה כקלינאית תקשורת בקופ"ח וכמעט שנה לאחר חתונתם, ילדה את עתי. זה הרגע אותו אבישי זיהה כנקודת ציון גורלית, ממנה הכל החל להתדרדר ביניהם. כי לידה היא לא רק רגע מרגש בחיי זוג, לידה היא גם לידתו של הסוף. זהו רגע אלים בו בני זוג נקרעים אחד מהשני ומתרחקים. מאיה החלה לכעוס על אבישי על כל דבר והוא כלל לא היה בטוח אם יש ביכולתה לשאת יחסים שאין בהם בכי, האשמות דו- צדדיות והכאבה הדדית. הוא לא ידע שאפשר לאהוב מבלי לריב, לחלוק מבלי להיכנס להורדת ידיים או להפעיל על השני כוחנות. רוגע זוגי היה משהו זר לו לחלוטין. 

מתוך שנתיים של חיים משותפים, אבישי לא בגד בה. פעם אחת, היה קרוב לנשק את המזכירה של המחלקה שלו כשהוריד אותה מטרמפ בתחנת האוטובוס אבל הוא לא זכר התרגשות כלשהי מהיותו באוטו אחד עם אישה צעירה. מאיה כל כך עייפה והתישה אותו, עד כי לא נותר בו עוד כוח לאישה אחרת. כשדיבר על מאיה, הרגיש את טעם ההחמצה מכה בחושיו, דוקר את חזהו בחוזקה שוב ושוב והופך את המעיים שלו. מדוע לא ידע שכרטיס לקרוסלה המהירה של האהבה יוביל לכישלון, התנגשות חזיתית בלתי נמנעת בין הסוסים העולים והיורדים ? כיצד לא ידע לחזות מראש מה יוליד המחר. מדוע לא עשה ילד למישהי שאהב פחות ? האם חייו היו שונים לו היה מתאהב באישה אחרת ? מה היה קורה אילו לא היה נועץ את עיניו במאיה באותה המסיבה ?

בתוכו ידע שלעולם כבר לא יאהב מישהי כמו שאהב את מאיה. לעולם לא יישא אישה נוספת, יחוש התרגשות כלשהי מהעתיד וירעד בשבירת הכוס. לעולם לא ירגיש שוב את אותה התמימות שאחזה בו כשהכיר אותה ולעולם לא יבנה עוד בית כי הבית שהאמין בו חרב. עכשיו, כשהוא מגיע אחרי העבודה לדירתם המרוקנת, הוא מופתע להיזכר שבין ארבע הקירות הללו הייתה פעם אהבה. לפעמים נזכר איך היה לוקח אותה בכל חדר וחדר, אם זה על שולחן המטבח ואם זה בחדר שהפך לזה של התינוק. מאיה מעולם לא סירבה לאף בקשה שלו והוא, כבן למשפחה מסורתית, שם בצד את כל הטאבואים שלו. פעם אפילו שכבו על טלית שנחה לה על ספה, ושאבישי לא הספיק להחזיר לארון מאז החופה שלהם, כשהוא מנגב בה את הזין שלו. אבל הכי כואב היה השקט. לא גניחה של אישה, ולא צחוק של תינוק. כשהוא אוסף את הצעצועים של בנו, הוא לא יכול היה להימנע מהמחשבה המזעזעת, שיבוא יום וגבר זר יגדל את בנו. ומה יגיד לעתי כשזה יגדל ? במה היה אשם ? איך הגיעו עד הלום ואיך כל זה קרה ? היכן היו הימים ? הימים הטובים, הימים הנכונים ? התמונות של שלושתם חייכו אליו מהמקרר, ולהביט בהן גרם לו להרגיש מגורש לנצח מהעתיד.

. אלוהים, מה נשאר מאותם רגעים מאושרים… כמה שהם נראו לו רחוקים… " אם אנשים נישאים, זה בתקווה לסיים את חייהם עם בן-שיח כלשהו, לא ? ", "אני יודע שאני צריך לקבור את הדמות שלה… אבל אני לא מצליח להתרגל לעובדה שלא אגע בה יותר. אתמול ראיתי סרט עם ניצול שואה שאמר שהחיים הם מתנה… משום מה, אני נוטה לא להאמין לו. הבנתי שכדי לחיות, צריך לחיות מתקוות שווא". 

  • ואיך עם אהבה כל כך גדולה, הגעתם לרבנות ? למה אתה בטוח שזה סופי מבחינתה ?

אבישי סיפר שמאיה מאסה בו. שופטת אותו. מאוכזבת ממנו. לעתים הרגיש כיצד הקנאה שורפת אותו מבפנים, כשצחקה מסיפורים של חברים שלו. פתאום נטרף מזה ששמה אודם בבוקר, מתהפך מצד לצד במיטה בלילה ותוהה לכבוד מי בדיוק היא מתייפייפת. והיא שכמעט תמיד זימנה את המין ביניהם, הפכה לגוש של קרח אכזרי, כשהושיט את ידיו לגופה. הוא לא ידע בדיוק לשים את האצבע על התהליך הפנימי שעברה, איך ומתי. הוא רק יודע שיום אחד התחילה להגדיר את חייה כ-"חוזרים על עצמם", לא מספיק עסיסיים וללא מטרה.

– אני רוצה לחיות, להכיר אנשים, לזוז…  אם לא אלך, לא אעיז להסתכל על עצמי במראה יותר.

– אני רוצה להישאר איתך. גם אם תהרסי את חיי. 

לפתע, הוציא מהארנק שלו תמונה שלה ושל בנם המשותף והושיט אותה לדר' לוריא. "כנראה שהיא הייתה יפה מדי בשבילי".

דר' לוריא הביט בתמונה של האימא הצעירה. הוא לא יכל להגיד שהייתה יפה במיוחד, אבל היה בה חן שיכל להאפיל על כל יפהפייה. היה לה חיוך ענק, עיניים מאירות ועור זית. היא נראתה כמו מטיילת ישראלית במזרח, שזופה ורוחנית. והוא לא ידע מה עדיף… להיות בעל משפחה, בזוגיות של תמיכה וכבוד הדדי אך ללא כל ריגוש וחידוש תחת השמש, או נזרק טרי ממערכת יחסים אך בעל לב פועם, מדמם, מסתער וחי. 

וגם אם זו הסיבה… אז מה ? *

נכתב בעילום שם ע״י פסיכולוגית חינוכית מומחית

היא תמיד ישבה על קצה הכיסא. בסוג של דריכות ומעט תנועה. גם כששטף הדיבור קלח וגם כששתקה. בפגישתנו הראשונה עמדה כל הפגישה וגם אני עמדתי איתה. נהניתי מהמראה השונה של החדר, קיוויתי שתחוש כי אני מבינה את ההתרגשות העצומה שבפגישה ראשונה עם פסיכולוגית, את הרגע הזה שיוצאים אל הלא נודע כדי שמשהו יהיה טוב יותר, נעים יותר, לפעמים אפשרי יותר. בפגישה אחר כך התיישבה ומאז המשיכה לשבת, על הקצה, לאורך כל השנה בה נפגשנו. גבוהה, רזה, תלמידת תיכון ורקדנית, נערה בראשית צמיחתה ולבלובה, גופה עדיין מעט גמלוני ומחפש ללא הרף נוחות ומקום לחוש בו שקט. אולי גילה הוא הסיבה לישיבה על הקצה? אולי רוחש שם משבר? אולי זו שגרת חייה? אנחנו מתחילות להכיר. לאחר כמה פגישות היא מתארת שנוהגת לעלות ברגל אל הקליניקה שבקומה השנייה, ומספיקה רק המחשבה על עלייה במעלית בכדי לעורר בה פחד רב. אנחנו בודקות ממתי (מתמיד), מנסות לזהות מה יכול לעזור (הורים ובכלל אדם נוסף), וממשיכות וחוקרות את המעקפים המעשיים שהיא מוצאת בחיי היום-יום. היא מספרת על ביקורים בקניונים עם חברות וחיפוש אחר מדרגות כשרוצים לעלות לחנויות בקומה מעל, על בניינים ששוקלת אם להיכנס או לוותר, על פעמים שבהן אמא וכל המשפחה הולכים איתה דרך המדרגות. אני שומעת את העצב שבקולה, מתחילה להרגיש ולתפוס עד כמה חרדה היא מגבילה. אני מחליטה לנסות ולהוסיף ידע פסיכולוגי מקצועי, לצד ידע קונקרטי ומבוסס הקשור למעליות. מסבירה על חרדה המתנהגת כמו גל בים, על הימנעות שמגבירה את החרדה בפעם הבאה. מבין השיטות המוצעות, היא מוצאת עניין בעיקר בתרגילי דמיון מודרך. אנחנו "מטיילות" בדיזינגוף סנטר שבת"א, רואות חנויות ולאט לאט עולות קומה ב"מעלית". באחת הפגישות אנחנו נעזרות באתר אינטרנט של חברת מעליות כדי ללמוד עוד בדיקות תקינות, מצבי סכנה והיחלצות. כעבור זמן קצר היא מרגישה בשלה להתקרב אל המעלית. אנחנו סופרות צעדים בין החדר לבין המעלית. מידי פגישה מתקרבות יותר ויותר אל דלת המעלית עד לשלב שאנחנו לוחצות על הכפתור המזמין ויודעות שבשבוע לאחר מכן גם ניסע במעלית. "גרף האומץ" שבנינו ( עפ"י גישת CBT) מתקדם היטב. אני מתרשמת שאנחנו בדרך הנכונה לגבור על הפחד הזה, ובאותה נשימה מרגישה שהוא לא היחיד, שעוצמת התגובה שלה, שדפוס ההתמודדות רומזים על איזשהו עומק של פחדים שמחכה לנו. מקווה בכל ליבי שכמו שלמדתי, להצלחות יש עוצמה ותנופה שעוזרת לאנשים לבסס את האמונה ביכולותיהם ולהניע קדימה מעגל של שינוי. חושבת על כך שאי אפשר להבטיח 100% תוצאות, למרות שהייתי רוצה. ההתחייבות שלי היא ל 100% מאמץ. אני קוראת סיכומי פגישות לפני כל פגישה ובודקת את עצמי לבד ובהדרכה לגבי האחריות ולגבי ההחלטות לקצב ולשלבים. "באחת הפגישות דיברתי עם אביבית על הפחד שלי ממעליות (להיכנס למעלית ולרדת קומה ולצאת ממעלית ולעלות קומה). ולאחר מספר פגישות אני ואביבית ירדנו במעלית קומה אחת ועלינו קומה אחת, ובכך הצלחתי להתגבר על הפחד הזה". ההנאה מההצלחה גדולה ומשותפת, אני חשה את התקווה נכנסת לחדר בלי לדפוק. פשוט נמצאת. אנחנו הופכות נחושות להדביר את הפחדים בזירות נוספות ומתמקדות כעת בחרדת מבחנים. הרבה טכניקות נמצאות מועילות. תרגול נשימות משמח ומעודד באמצעות ניפוח בועות סבון גדולות המתפזרות בחדר ומעוררות חיוך, כתיבת משפטים חיוביים ושינונם, גיבוש דרכי התכוננות למבחנים ועוד. "במהלך הפגישות שלנו הרגשתי שהביטחון שלי עולה יותר ויותר, כול פעם קצת, בשל האווירה הנעימה והמקבלת ביני ובין אביבית". מתווספות הצלחות חברתיות שקודם היו חסומות, היא תופסת יותר ויותר מקום בכיתה ובמעגלים נוספים, ואט אט הטיפול מתקרב אל סופו. כמה פגישות לפני הסיום המתוכנן, היא מספרת על אירוע חרדה מטלטל שתקף אותה משום מקום בביתה ביום הפגישה. מתנצלת שזה קורה פעם בכמה זמן, ושחשבה שאם לא תספר זה יעבור מעצמו. אני מאזינה ורואה מול עיני את התיאור המדויק המופיע בספרות. התחושה המשתלטת, המציפה, שבכוחות אחרונים נאבקים לעצור אותה. יודעת שראיתי הרגע את החרדה מבפנים, על כל פרטיה, יודעת כעת להעריך טוב יותר, מדויק יותר, את עומק המצוקה והסבל. והעומק הוא רב. בסיום התיאור נשאלת השאלה אל חלל החדר "אני חולת נפש?" לא, אני עונה, לא. ברור לי כעת הצורך בטיפול תרופתי ואני מסבירה אותו. משתפת אותה בהסבר הביולוגי שבבסיס החרדה, בשכיחות התופעה ובצורך בהתייעצות עם רופא מהסוג שמבין בגוף ובנפש, פסיכיאטר. נדמה לי שהיא מניחה לרגע על הרצפה את משא ההתמודדות עם החרדה, אך גם נבהלת מההצעה. לא הכול בשליטתנו, לעבודתנו כאן ולעבודה שלה מחוץ לחדר יש גבול שסומן ע"י הביולוגיה, אני מסבירה ספק לה, ספק לעצמי. אני מנסחת מכתב הפנייה אך ההורים מתקשים להכיל את האפשרות. אני נזכרת איך במהלך לימודי הפסיכולוגיה לא הצלחתי להבין במה מועיל ה DSM. מה אומרת האבחנה הזו? עניין אותי מה קורה יום למחרת – איך חיים איתה? וגם אם אדע את הסיבה, האם זו תהיה נקודת פתיחה שהאדם הסובל יכול להתגייס אליה? האם ניתן להתאים חום ואקמול גם במצבים נפשיים או שכדאי להשקיע מאמץ בחיפוש באזורים נוספים? לצד השאלות והספקות, גם נמשכתי אל העולם הפסיכיאטרי ואל הידע שבו. רציתי להוסיף מידה של בהירות וסדר, לתמונות לא פשוטות של מצבים נפשיים המביאים איתם סבל וצער והמשכתי ללמוד ולשאול ולדעת. 

ולאחר כמה זמן והתקף נוסף, מתקבלת במשפחתה ההחלטה לפנות לפסיכיאטר שמאשר את האבחנה בנוגע לחרדה ולעוצמתה והטיפול התרופתי מתחיל. בסוף יום בקליניקה, כמה חודשים לאחר שהטיפול הסתיים, בסיומה של השעה שלה ששייכת כעת לאחר, קיבלתי טלפון. "אני כבר לא יושבת על הקצה!! את מבינה?!" והעדכונים זורמים ושוצפים, ועוד ועוד הצלחות נשזרות בשיחה ועוד הישגים, שבראשם שקט פנימי ואין רעש להילחם בו ואין צורך לשמור על המעטה שעלול בכל רגע להיפרץ וחרדה תישפך דרכו. נעלתי את דלת הקליניקה ופתאום הבנתי. הפשוט ולא הפשטני. פשוט ומעשי כמו לחם, שבערבוב אותיות הוא חמל, ומזכיר לי חמלה, הוא הדבר שאנחנו זקוקים לו ושמקל את קיומנו. דרכי מתבהרת לי, זו הדרך שחיפשתי. אני יוצאת להלחים רגעים נוספים של פסיכולוגיה ויום-יום שיהיו בהם חמלה והבנה, אחרים ואני, ותקווה.

*תיאור הטיפול משותף למטופלת ולי. בשיחת טלפון כחודש לאחר סיום הטיפול, ביקשה ממני להציג את הטיפול כדי שאחרים יידעו על טיפול פסיכולוגי ועל טיפול תרופתי ועל איכות חיים שמשתפרת ולא יפחדו. הצעתי לה להשתתף בכתיבה והיא בחרה לשלוח לי את חווייתה מהטיפול, אותה שילבתי כציטוטים מדויקים מכתיבתה בתוך תיאור הטיפול כפי שאני ראיתי אותו.    

תן לנפש

סמדר אלעד, פסיכותרפיה גופנית אינטרגטיבית

מאור אמר שהוא עשה הוליווד בהופעה שנתן בערב גיוס התרומות לעמותת תן לנפש. 

למה אתה מתכוון שאלתי בחיוך. המילה הוליווד הצחיקה והפתיעה אותי.

מאור חייך בהנאה. הצחקתי אותך אהה? ניכר היה שהוא מרוצה מהתגובה האוהדת.

נתתי להם שואו. אמר והרצין, נתתי את כל מה שהם רצו. זה טוב לכספים שאחר כך אני נהנה מהם. אני בובה שלהם. הם מטפחים אותי ומציגים אותי לראווה. אז אם ראווה אז הוליווד זה הכי.

מאיפה גייסת כוחות? הרגשת לא טוב כל השבוע.

זה היה בלי כוחות. עישנתי כמה ג'וינטים לפני. הייתי מסטול והצגה נותנים מפה, אמר מאור והראה לי את מקלעת השמש. האבוב ניגן מעצמו ואחר כך עמדתי עם מיקרופון ביד וסיפרתי להם כמה המוסיקה עוזרת לי להשתקם. הם אכלו את זה בהנאה רבה. הרגישו טוב ומחאו כפיים בהיסטריה. היו כאלה שהזילו דמעה ופתחו את הארנק. זה מה שחשוב לא? ואם אני מרגיש טוב, אז הם מרגישים שהם טובים, עושים בדיוק מה שצריך.

הייתי רוצה להיות שם. אמרתי בשקט. לראות איך אתה עושה את זה. האמת שלא יכולתי לדמיין את מאור עומד על במה ומדבר. בכיסא מולי הוא יושב תמיד כפוף, נושם בכבדות ורוב הזמן מסתכל על כפות רגליו.

מה באמת הרגשת טוב שם, על הבמה ?

זה היה קרקס. יש חוקים. הם מרגישים שהצליחו לאלף אותי. לרגע גם אני האמנתי לעצמי. אבל זה היה רק לרגע. הם חזקים בגלל שאני חלש. ככה זה. ואני רוצה שהם יהיו מבסוטים, אז אני משחק בכללים שלהם. אבל כמו שאת בטח רואה עכשיו, שום תנועה דרמטית לא התחוללה. אני מרגיש שאנחנו מבזבזים את הזמן לא?

אולי, אמרתי בפיזור. אתה מתאמץ מאוד כדי שאני אהיה מיואשת כמוך. אבל אני לא. אני רוצה גם קצת הוליווד.

את לא תקני את זה. אני מכיר אותך.

הסתכלתי על מאור. גבר רזה וגבוה עם פנים של ילד מגודל. הוא באמת מכיר אותי. מולו שום מסכה לא מחזיקה מעמד. הוא מגלה מיד הכול כמו רדאר מתוחכם.

נתתי לו קוביות עם ציורים. תזרוק אמרתי, ותספר סיפור לפי הציורים. מאור זרק את הקוביות והתחיל לספר. את הציפור אני רוצה להרוג. על הסברס אני רוצה לשבת. ומה הציור הזה שאל על קובייה מסוימת? 

תראה אמרתי. והסתכלתי על איור לא ברור. לא יודעת אמרתי, מה אתה חושב שמצויר כאן?.

אני חושב שפעם ראשונה את רואה את זה. לא השתמשת בזה הרבה אהה? פעם ראשונה?

זה היה נכון. הכנסתי לחדר משחק חדש ולא בחנתי את הציורים קודם.

אתה צודק אמרתי וחשתי איך אודם קל מתפשט על פני.

חבל שאמרתי לך. אני מפחד להיות צודק. אמר לי בשקט. אולי זה יחליש את הקשר ביננו.

למה אתה מתכוון?

בכל עימות, אני צריך להיות החלש. אם אני חזק, אני לא אהוב. אבל ממילא אף אחד לא יכול לאהוב אותי. אין סיבה לאהוב אותי. אני חלש וגם לא יכול לסמוך על אף אחד.

את יודעת, המשיך מאור. שהייתי בין שש בערך, אבא לקח אותי לטייל בפרדס. נשמע טוב עד עכשיו נכון? סיפור שמתחיל אבא וילד הולכים לטייל בפרדס. אני תיכף אלחין את זה.

לא הגבתי. 

תגידי נכון. טיול לפרדס. ריח פרדסי אביב שיר צלצל גמלת, ניסה מאור להניע אותי.

אוקי. אני שומעת את הנימה, אז כבר קשה לי. ואני קצת מפחדת שיהיה סוף רע.

אל תפחדי זה אבא. הוא נעמד על יד שיח ירוק ואמר לי – קח ילד את העלים של השיח הזה ותמולל אותם ביד. ואני כל כך רציתי שהוא ישמח ולקחתי חופן של עלי סירפד. זה צרב ולא בכיתי. ואבא אמר זה כואב נכון? ורק הצלחתי לנענע את הראש. 

יופי. מגיע לך. זה השיעור להיום. אל תסמוך אל אף אחד.

אני מרגיש עכשיו שאני יכול להרוג ולא רק את הציפור בקובייה שלך.

הסתכלתי על הדלת וחיפשתי דרך מילוט. חישבתי את הזמן שהוא יקום מהכיסא. הוא תמיד היה קם לאט ואומר שהרגלים בוגדות בו.

את פוחדת ממני?

לפעמים.

אני רוצה להגיד לך משהו נורא. הכי נורא שיכול להיות.

נדרכתי כמו קפיץ והסתכלתי על ידית הדלת.

אני אוהב אותך.

מאור קם באיטיות, הסתכל על הרצפה ואמר בקול עמוק. עכשיו שאת יודעת, אני חייב ללכת. הוא הכניס יד לכיס מכנסיו ושלף שטרות של כסף. 

כרגיל? או אני חייב לך מפעם קודמת?

לא זוכרת אמרתי מהורהרת. זה רשום ביומן. אבל חשוב לי לדעת איך אתה יוצא מכאן עכשיו?

חשוב לך הכסף אמר באכזריות. תני לי לצאת מכאן. אמר ושם את השטרות על השולחן.

ליוויתי אותו לדלת. פתחתי אותה עבורו. הוא תמיד הסתבך עם פתיחת המנעול. 

להתראות מאור. נתראה בשבוע הבא. אותו מקום אותה שעה.

בטח, אמר ונתקל כמו תמיד בענפים שיצאו מתוך עציץ, שהיה תלוי בכניסה. נתראה.

סגרתי אחריו את הדלת ורצתי לאוורר את החדר. מאור היה משאיר בחדר ריח סיגריות חזק מעורב בזיעה מבגדים שלא כובסו. פעמים רבות ניסיתי, בדרכים מפותלות, להפנות את תשומת לבו לריח הנוראי, שנדף ממנו. 

אתה מכבס לבד או נותן את הבגדים שלך למכבסה?

מכבסת מלים היה אומר מיד. כמעט לא מכבס ואני מתקלח רק שכבר אין ברירה. מסריח היום מאוד? את אומרת שהגיע הזמן להתקלח?

כן. זה לא נעים. אמרתי בעדינות ובגוף הייתי על סף הקאה.

אה, אז זה טוב, את מרגישה עכשיו מה זה להרגיש לא נעים.

אני חושבת שאני יכולה להבין מה זה להרגיש לא נעים, בלי הצגת תכלית. אבל, בלי שום קשר ליכולות ההבנה שלי, אתה צריך להתקלח יום יום.

אם הנפש שלך משתכנת רק בראש זה פתולוגי. לנפש אין משכן, היא פזורה בכל הגוף. אמר מאור ומזג לעצמו מים מבקבוק שהיה מונח על השולחן. רוצה גם? 

למה אתה מתכוון מאור? אנחנו מדברים על מקלחת יומית. על משהו שכדאי שתעשה יום יום. אתה חושב שיש לי סיכוי להבין משהו? להבין אותך?

תראי, אמר בקול עמוק והסתכל עלי, כדי שאמא שלי תרגיש טוב, הייתי צריך להיות רע או חסר אונים. ואז היא הרגישה שכשהיא מטפלת בי – היא טובה.

אז אם אני אומרת לך להתקלח מה אתה מרגיש?

שאת חזקה, שאת יודעת מה צריך לעשות. ואז את מרגישה טוב. וכך גם אני. זה מעוות, אני יודע. אבל אני רוצה שתהיי שמחה.

אבל אני לא. זה אפילו מעציב אותי לשמוע מה שאתה אומר. אני מבינה שהתפקיד שלך היה לשמח את אמא. אבל עכשיו קשה לי עם הריח. ואני גם דואגת כשאתה לא מתקלח.

אם את דואגת אז אני אהיה יותר גרוע. אם אני אשמח אותך, זה אומר שאני משתפר. ואם אני אשתפר אני לא אצטרך אותך ואת גם תגידי לי ללכת.

אבל באת לכאן כדי להשתפר. יש בטח איזה חלק בך שרוצה להרגיש יותר טוב. לא?

את רוצה להרגיש יותר טוב. לא אני.

פתחתי את החלון לרווחה. פתחתי גם את המאוורר והדלקתי נר ריחני. הריח מאן להתפוגג. לקחתי את הקוביות החדשות, בדקתי אותן אחת אחת  ולמדתי את כל הציורים. תשע קוביות, חמישים וארבעה ציורים כמניין שנותיו של מאור. חלקן באמת היו חידה. קיוויתי שבפעם הבאה שאתן לו את הקוביות, הוא ישחק איתן ויצא לו תווים, אוהל אינדיאני, כתר, גשם, שמש, תיבת אוצר, קערת אוכל חם, גביע וילקוט בית ספר. 

עבר שבוע, באותו היום ובאותה שעה פתחתי למאור את הדלת והוא נראה לי שפוף מתמיד. עלינו יחד במדרגות שהובילו לחדר שלנו. אני תמיד עולה אחריו ומנסה לנחש לפי העלייה במדרגות מה יהיה אתו היום. הוא עלה באיטיות, כמחשב כל מדרגה. הוא נכנס לחדר והתיישב בכיסא שלו. הוא לקח את בקבוק המים ולא הצליח לפתוח אותו. 

זה לא נפתח, אמר במבוכה. 

התקרבתי אליו ופתחתי בקלות. הרגשתי לא בנוח. אני מצליחה. הוא חלש. אולי היה כדאי לתת לו לנסות שוב. נתתי לו את הבקבוק הפתוח והתרחקתי. הוא אוהב למזוג לעצמו ולשאול אם אני רוצה גם. אני לא יושבת במקום הקבוע שלי כשהוא מגיע. כמה דקות לפני שהוא בא, אני מזיזה את הכיסא באלכסון אליו. זה הכי רחוק בחדר. ככה אנחנו יושבים. רחוק. מאור הרחיק אותי כבר בפגישה השנייה שלנו. הוא עשה לי תנועה של עופי מכאן, ואמר שהוא רוצה שאני אתעופף חמש מאות מטר ממנו. אמרתי לו שחמש מאות מטר זה מחוץ לחדר.

לא, אל תצאי, הוא אמר. אבל תשבי רחוק. 

מאור מזג לעצמו ושאל כמו תמיד, את רוצה גם?

כן. קצת.

שתית קפה קודם?

לא. 

אתה רוצה קפה?

לא. תודה. מים זה בסדר. קחי. הוא קם מכיסאו והגיש לי כוס זכוכית דקה עם מים.

זה טקס קבוע. אנחנו שותים מים מינרלים. מאור גומע הכול במהירות ואני מחזיקה את הכוס ולוגמת לאט.

מה שלומך מאור? איך אתה בא היום? 

מאור לא מסתכל עלי ופתאום עיניו פוגשות את הקוביות. הן היו מפוזרות מחוץ לקופסא על מדף נמוך.

מה, נתת למישהו אחר לשחק עם הקוביות או שאת לקחת אותן ולמדת טוב את כל הציורים? שאל בנימה שלא הבנתי.

מה אתה חושב?

הייתי רוצה להאמין שלא נתת לאף אחר לשחק איתן. אבל אני יודע שלפני ואחרי יש כאן מישהו אחר. זה שורט לי את הלב. אז אני מעדיף את האפשרות שלמדת את כל הציורים, כדי שתהיי טובה יותר מולי.

תפסת אותי, צחקתי. כן, למדתי וגם בחרתי איזה קוביות אני רוצה שיהיו לך. אני רוצה להזמין אותך לאוהל האינדיאני ביחד עם התווים. מה אתה אומר?

מאור הסתכל בי המום. מה, את יודעת מה קרה בחזרה האחרונה של ההרכב המוסיקלי של "תן לנפש" שאני מנגן בו? 

לא. איך אני יכולה לדעת. אני זוכרת שאמרת בשבוע שעבר שאתם הולכים להקליט. מה קרה שם?

מאור זז באי נוחות בכיסא. הוא החזיק את הברכיים בכפות ידיו הגדולות ואמר, אני מודאג מהרגליים שלי. הן לא מצייתות לי. כל רגל הולכת לכיוון אחר. אני רואה את עצמי ,תוך זמן קצר בכיסא גלגלים, חסר אונים ובמוסד.

אני הכרתי את דימוי הרגלים והתעניינתי האם זה מלווה עכשיו בכאב. ידעתי מיד שמאור שרוי במצוקה והתרגום המיידי שלו הוא תחושה שאין לאן ללכת.

אני רוצה להזכיר לך שגם לפני שנתיים הזכרת את הרגלים הבוגדניות. אז, אמרת לי שתוך שבועיים אתה הולך ונופל וזהו. זוכר? בוא נעמוד רגע, אתה יכול?

כן.

שים לב לכפות הרגליים, מרגיש יציב?

כן.

ראיתי שעלית במדרגות ללא קושי. ראיתי עייפות והיסוס, אבל הרגלים ידעו מה לעשות.

במדרגות קל לי. זה מסלול ברור.

בוא תשב. אז מה קרה בהרכב? הייתם צריכים להקליט נכון?

שי שמנגן בסקסופון לוקח את התפקידים שלי. זה כבר כמה זמן שבחזרות הוא עולה על התווים שלי. הוא יותר מוצלח ממני ואני מקנא בו וגם כועס.

למה אתה מתכוון שהוא עולה על התווים שלך? זה משהו שאפשר להגיד לשי? מה הוא מתבלבל בתפקידים? אתה באבוב.

ניסיתי. אבל זה יצא בהרמת ידיים אלימה. לא מכות, סתם תנועה כזאת מכוערת. עכשיו אני מיוסר, כי הוא באמת מנגן טוב. הוא מצוין והוא מתבלט ולא מתבלבל. תוך כדי נגינה אני שומע את זה ואני נמוג.

אבל גם אתה טוב. אתה נגן מעולה עם שמיעה מצוינת.

אני לא מספיק טוב. ואז אני זז הצידה. מפנה מקום למוסיקה שמישהו אחר מנגן ומתחכך בנייר זכוכית.

איי, לא התאפקתי. יכולתי להרגיש כיצד העור נקרע.

כן, זה כואב. לא יכול להתמודד. לא יכול לתפוס מקום. עכשיו המנהל המוסיקלי אמר שהוא רוצה לדבר אתי. מה אני אגיד לו שאני מקנא בשי? שאני מתפוצץ? 

בוא אתי לאוהל, אמרתי ברכות. הנה הוא כאן. בניתי בשבילך.

הנה כאן הכניסה. שים לב למוטות ונזיז הצידה את היריעה. אתה רואה? הוא בצורה של חרוט. טיפי קוראים לאוהל. והנה כאן מונחים התווים שלך. בוא תראה לי מה שלך ומה של שי.

באמת בנית בשבילי? וגם שמת את התווים?

כן. חשבתי שתאהב את הצורה המיוחדת של האוהל ושאולי בפנים תרגיש אחרת.

ואת נכנסת אתי לאוהל?

אני מוכנה. אתה מסכים? זה אוהל גדול. גם בפנים, אוכל לשבת בדיוק במרחק שתרצה. ויש גם תיבת אוצר וקערת אוכל. וילקוט בית הספר מוכן למחר.

נראה לי שהזמן נגמר, אמר מאור בקול חנוק. 

אני אחראית על הזמן. אתה נכנס?

תשמרי את האוהל לבא אחריי. מאור התכוון לקום ואני התכווצתי בכיסא.

אבל, בניתי אותו רק לך. גם הקול שלי היה חנוק.

אני לא מאמין לך. אמר בקול קר ופנה לעבר הדלת. אני אשלם לך בפעם הבאה בסדר?

עצב גדול התפשט בגופי. 

קחי את נייר הזכוכית שלי אמר. אני מעניק לך על ההשתדלות.

ליוויתי אותו לדלת. להתראות בשבוע הבא. אותה שעה כן?

מאור סימן עם האגודל ולא הסתכל לעברי.

סגרתי את הדלת אחריו, עליתי לחדר, פתחתי את החלון לרווחה ופרקתי את האוהל. את התווים שמתי בצד וכתבתי ביומן שמאור נשאר חייב. 

.

זהות זה כואב

כתיבה: ד״ר יעקב אופיר, פסיכולוג קליני

פרולוג

אלישי, כל כך הרבה שנים ניסינו להכנס להריון, 

תפילות והפריות

דבר לא עזר, 

ואז, תשעה חודשים פחות שבוע, אחרי הביקור בהרי האטלס, 

אתה נולדת. 

האמת, כשהייתי אצל הצדיק, הייתי כל כך בטוח, שכבר במרקש קניתי לך בגדים וצעצועים…

פרק 1

הסיפור של אלישי, נער חכם ומתוק בן 14, נטוע בתפר שבין משפחה, חברה ודת, אי שם בין ג'בל טובקל, שיכוני העולים בשדרות והאליטה הירושלמית ב- 'יאסא', התיכון הארצי המוביל לתלמידים מצטיינים ומחוננים. 

ומעשה שהיה כך היה,

בשלהי קיץ 2014, מעט לפני תום המלחמה בדרום, צלצל הטלפון בקליניקה הישנה שליד קפה קדוש. מן העבר השני של הקו, אריאל יקותיאלי, עובד סוציאלי מחליף מתיכון יאסא כשבקולו דחיפות: "אלישי, מ- ט'1, פוגע בעצמו. יעקב, אתה חייב לראות אותו. הוא בדיכאון. הוא הפסיק ללמוד, הפסיק לאכול. אבל לא לדבר איתו על הבי-סקסואליות. המדריך שלו הוא היחיד שיודע מכך.

רק קול חיטוט העט המהיר והרציף, המתקשה לעמוד בקצב, הפריע את השתיקה שהשתררה. 

תוכל אולי להרחיב מעט? שאלתי בזהירות. 

אלישי היה בטיפול אצל העוסי"ת של בית הספר, אבל היא יצאה לחופשת לידה, לואט יקותיאלי שאך לא מזמן סיים את לימודיו לתואר והנה הוא כבר מציל חיים. אמא שלו מעודכנת, אך אביו, שעמו הקשר לא מיטיב (כך מוסיף אריאל בסוגריים, גאה בחרוז הקטן שיצא לו) אינו מעודכן. 

**

אלישי, נער בעל פנים נאות ונעימות, מעט נמוך, הרבה שמנמן, התיישב בהיסוס, מכווץ ומסוייג מעט. רשמתי לעצמי: "נער נעים, מתבטא באופן ברור ורהוט" אך שמתי לב גם למה שנעדר מן השיחה, לטפחיים המוסתרים תחת קרם הגנה מסדר שני. המשאלה הישירה והכואבת, שישמעו אותו, שידעו מה עובר עליו, הבליחה כמו להב חד, כבר בפגישה הראשונה. מכיתה ו' אני חותך את עצמי סיפר אלישי בכנות נוגעת ללב, בעיקר כשיש לי את המחשבות המציקות. שאלתי הבאה, "על אלו מחשבות מדובר", נותרה מיותמת, מרחפת קלות, לא מתחייבת, בחלל החדר.

פרק 2 – אחרוּת 

התמודדות ראשונה עולה (מתחשק לומר בגאון, אבל זו המילה הכי פחות מתאימה) מיד עם תחילת הטיפול. בכל מקום בחייו, משדרות ועד ירושלים, מהבית ועד החברים, אלישי מרגיש זרוּת. ברור שאני ארגיש אחר! אלישי קורא. אני בא ממקום אחר, אני נראה שונה, מבחינת משקל, מבחינת המראה המזרחי. 

המום בפנים, ניסיתי לברר את מקור הרגישות ואלישי הסביר: תחשוב זה לא נתפס בשבילי שאני ביאסא. מכל האלפי ילדים שנבחנו דווקא אני הגעתי. אף אחד לא תמך בי, גם אני לא האמנתי בעצמי, וגם בראיון ליאסא אמרתי שטויות. חייכתי: איזה שטויות? אמרתי שיש לי מורים חרא ושאני רוצה להגיע למקום טוב. ומה באמת רצית? שאלתי. רציתי לעזוב את הבית. רצית לעזוב את הבית בגיל כל כך צעיר? חמלתי, כן הוא עונה, זה לא הרגיש לי שזה המקום שלי, אבל כשבאתי להתקבל ליאסא, חשבתי שפישלתי. גיששתי בזהירות סביב זכוכית הזהות הדקה, השבירה, והצעתי: אתה מרגיש כאילו הסתננת למקום, כאילו אתה לא מספיק ראוי. אלישי שתק מעט ואז כאילו משום מקום, אבל בעצם עם תפיסה מדויקת של מקום, אלישי קלע חץ אל לב אחרוּּּתו: אתה יודע, ההורים שלי, בלי לפגוע, אין להם השכלה, אני לא כמוהם, אבל אני גם לא יאסא האשכנזים המפונפנים המתיפייפים האלה. 

פרק 3 – זהות מינית

עם התקדמות הקשר אלישי החל להעז: התעצבנתי על אמא שלי, הטחתי בה שאני 'בי'. ההברה הקצרה התפוצצה בחדר כמו צבע אדום. האם אפשר להגיד בקול: אני הומו? האם עדיף לבחור שלא לבחור, כלומר להיות ביסקסואל? עד כמה קשה לומר את המילה – אולי עדיף לכבס אותה, לקצר אותה? ואם כבר אומרים, "אז מטיחים". השאלות סביב הזהות המינית, "יושבות" עליו, מכבידות בבטן, בסרעפת, משובצות כמעט בכל פגישות הטיפול ואנו מדלגים סביבן ודרכן כמו בהילוך איטי.

נראה לי שהיא שכחה אבל אני לא, פותח אלישי את אחת הפגישות. זאת הייתה טעות, הייתי צריך לשתוק. הייתי צריך לחכות איזה עשר, עשרים שנה. אמא צחקה בזלזול על הראל סקעת שיצא מהארון בטלוויזיה. אמרתי לה שהיא לא יכולה לצחוק על זה, כי גם לה יש בן שהוא בי!

שתיקה התרסקה בקליניקה (ידוע על שני נפגעים), קוטעת את רצף הסיפור והוא מתחדש רק בסוף הפגישה, עם טקטוק שעון הסטינג ורק לאחר שחזרתי ושיקפתי כמה קשה להזכר בזה: אמא צחקה עלי, בטח שמת עין על תורג'מן, שהוא חבר טוב שלי וזה לא נכון וגם לא מצחיק. תחושת כאב טרנספרנסיאלית מילאה את החדר. כשאמרתי: בעיקר הרגשת שלא מקבלים אותך הוא קרא: נכון! היא גם אמרה לי, אל תגיד לאבא, ותתחתן עם אישה, אתה שומע?! או שתתחתן עם הראל סקעת, שזה גם לא מצחיק. יותר לכיוון ה- מכאיב, ניסיתי לשזור בקול חוטים של שונוּת באריג הזהות שהלך ונטווה בטיפול: אתה מרגיש שפוסלים את מי שאתה, שאתה לא שייך, לא לפה ולא לשם. ולעצמי, בלב חשבתי שהחוסר שייכות דומה לבחירה, או ליתר דיוק לאי-הבחירה, להיות 'בי', לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם, ובאמצע, במקום ההוא, קצת כואב.  

לאט לאט, אלישי פורק את משאית האהבה ומספר על נער שאת שמו אסור להגיד: הייתה לי שבועה עצמית שאני אגיד את האמת, אז אמרתי לו את האמת. ואז הרגשתי די רע עם עצמי. האכזבה מיהרה לדפוק בדלת ובלב הטיפול, אלישי עצוב, עצבני, מתוסכל ומיואש. הוא החל מתקשר אלי בלילות, מבקש, מתחנן לעזרה ראשונה נפשית. אני מרגיש שנמאס, הוא אומר, נמאס מהעולם, נמאס מהכל, אני רוצה לזרוק את הכל. בהערכת אובדנות הוא מתוודה, לא הייתי קופץ מהגג, אבל הייתי פוגע בעצמי, מוצא חתיכת זכוכית ליד הבקתה הנטושה וחותך את עצמי בידיים או ברגליים. תמיד אפשר למצוא דברים חדים, איזה בקבוק בירה שמישהו ניפץ. מה אתה מרגיש? אתה יכול לספר לי, עודדתי בלחישה רפה. התחלתי להרגיש את הדבר הזה שאני לא שווה כולם, שאף אחד לא אוהב אותי. אין לי אף אחד בעולם. אין לי על מי לסמוך. אני הולך להיות לבד, מתלווה לזה כאב פיזי, מתחיל לכאוב לי הבטן. דוגרי, אני בחיים לא ארגיש אהוב. 

פרק 4 – משפחה

עוד לא צלחנו את בריכת הדיכאון המז'ורי וכבר צללנו אל שורשי אחרוּתו שניטעו הרבה לפני גיל ההתבגרות, במקום ובתפקיד, של אלישי במשפחה. מכיתה ב' אמא אומרת לי שאני חכם מידי בשביל ללמוד פה בשדרות, הוא אומר, ועכשיו, כשאני עולה לאמא שלי על העצבים היא אומרת יאללה יאללה, תחזור לפנימיה. ביקשתי לפרק קצת את המורכבות ואמרתי: זה מחמיא להיות יהלום שצריך ליטוש אבל בכל זאת, ילד צעיר שאומרים לו 'לך לפנימיה', זה לא קל, ואלישי בתגובה תיאר זיכרון ישן-שחור-לבן בצבע גואש מלכלך: אני זוכר שאמרתי להם, מה אתם שונאים אותי שאתם רוצים לשלוח אותי. 

איזה קאונטר-טרנספרנס בראש שלכם? בוקס בבטן. זה מה שהרגשתי. כמה אגרופים כאלו הפכו לאלישי את הקרביים? 

היו הרבה הפלות לפני שנולדתי, אלישי סיפר. אבא שלי למד בכולל וההורים היו צריכים לעשות הרבה ויתורים אחד בשביל השני. לפני שנולדתי, אבא ביקש שהם יפסיקו לראות טלוויזיה בערב שבת. וואו, שיתפתי באינטר-סובייקטיביות, נראה לי שרק עכשיו אני מתחיל להבין כמה זה קשה והשלמתי בפסיכולוגית מצויה: אז כל התקוות והחלומות של אבא ואמא על הכתפיים שלך. הפירוש, עם כל באנליותו, פתח במעט את לשונית פחית הקולה המשפחתית המנוערת, ואלישי סיפר את סיפור הצעצועים במרקש, סיפור הלידה הניסי של הקדוש, ר' דוד וּמשה, בו פתחנו את סיפורינו. אסימון של הבנה החל נופל, מקרקש, בראשי ואמרתי בשקט: אני חושב, כמה כבד לך המשא הזה של הנס, כמה קשה להרגיש: אני מאכזב את אבא. ובלב, בלי מילים דמיינתי את הלא מודע של אלישי, פונה לה' וצועק אליו, על השם, על השם שלו, אלישי, אלי-שי, לא שי, לא אשכר ולא מתנה. כזה מין אל מתעלל, או סתם אל שהתבלבל, בי-סקסו-אל.

אפילוג

כדי בכל זאת לא להותיר את הקורא, עם טעם מר של ייאוש, אני מרשה לעצמי לומר, תוך זכירת מגבלותיי כמספר-יודע-כל, שלאלישי יש בכל זאת עוגן בטוח כאן בקליניקה. הקשר שנוצר בינו לביני, הוא קשר אמיץ ובטוח. אלישי, סוף סוף, יכול לשתף במעט, בסודות ובדחיה ומרגיש קצת יותר נורמאלי. 

אני טיפלתי אבל הוא לימד אותי: על נערוּת, על מיניוּת אסורה, על אבהוּת ובעיקר על כאבי גדילה וגיבוש זהות. למרות הדיכאון וההגנות המקיפות והמשטחות רגשות שלו, אלישי מרגיש טיפ-טיפה יותר בנוח עם הזהות המינית שלו, והוא החל ליטול חלק בפעילויות של הקהילה הלהט"בית. הטיפול עבורו הוא קצת כמו בית, עם כתובת ותא דואר ואולי אפילו וילון נחמד. סוף סוף, יש לו מקום 'להיות אני'. יתכן כמובן שאלישי עורך פיצול בין דמויות בחייו כשהוא אומר: אצלך זה אחרת, אני יודע שלא תשפוט אותי. אך בנקודת הזמן הזאת, הידיעה שיש לו, לאלישי, כתובת, כאן, בקליניקה הירושלמית הוותיקה, שזוכרת ימים פשוטים של פעם, של קפה קדוש ומלך הפלאפל, היא, לעניות דעתי, תרפויטית ממדרגה ראשונה. 

נ.ב.

בפרפראזה על אחדים אוהבים שירה,  מאת וויסלבה שימברובסקה,

מה זה בעצם טיפול?

לא אחת נתנה לכך

תשובה רעועה.

ואני אינני יודע, ואינני יודע, ונאחז בזה

כבמעקה גואל.

דפיברילטור

יובל דותן, עובד סוציאלי

     שתיקה.

     עיניה מחפשות מקום להיתלות בו. התריסים פתוחים למחצה, אור השמש מרפרף על הוילון. היא בוהה בפסים הבהירים. שפתיה מתכווצות בעוד הבהייה נעשית יותר ויותר מצועפת, כאילו ביקשה לרחף ממקומה ולשקוע בתוך פסי האור, להתמזג עמם ולבעור בשלווה אינסופית.

     היא בוערת כך דקה שלמה, אז מושכת את עצמה בחזרה. העיניים דומעות. היא בולעת את הרוק, מוציאה ממחטה מהתיק ומנגבת את הפנים. הממחטה הרטובה נשארת מקומטת בתוך כף ידה המאוגרפת. כף היד מאדימה.

     היא מישירה אלי את מבטה.

     אני ניעור מתרדמתה ומנסה להשיב אליה את מבטי, עינינו נפגשות לכמה רגעים, אך שנינו נסוגים במהירה. היא חוזרת לוילון. 

     הפעם מבטה נראה רחוק יותר; מעבר לפסי האור, הרחק מכל מה שביכולתי לראות. עיניה נפקחות ומזדגגות עד אשר היא מתרוממת באוויר, נמשכת כך אחרי מבטה ויוצאת מבעד לחלון.

     אני נשאר לשבת. עיניי נעוצות בספה, היכן שישבה קודם לכן. השקע כמעט ונעלם. 

     לא תכננתי להישאר כך לבדי. 

     עברו רק חמש דקות. מחוגי השעון מזדחלים לעבר שום מקום. 

     אני תוהה אם היא מתכוונת לשלם על השעה הזאת, מדמיין את השיחה שתתקיים בינינו:

     "אני מבין שזה היה אירוע יוצא דופן, אבל עדיין…"

     "מה עדיין?" היא תאמר בטון הנוזף שלה, "אתה רציני?".

     "בואי נחשוב על זה… בכל זאת הגעת. אמנם עפת החוצה, אבל קבענו לקיים פגישה כרגיל".

     "לך לעזאזל".

     אני ממשיך לשוחח עמה בראשי, בינתיים שם לב שהשקע בספה נעלם לגמרי. מבטי נודד בחדר, מחפש אחר דבר-מה שמסרב להימצא. אני מתעכב על הסדקים בתקרה וחושב איך יום אחד הכל יקרוס ואקבר כאן; אולי לבדי, אולי עם אדם אחר. אולי איתה. 

     "גם אז תגבה על השעה?" היא ממשיכה במחשבותיי. 

     אני נושף אוויר בקול. מתחיל לשעמם, לשבת כך ללא מעש. היא גם השאירה את החלון פתוח לגמרי; האור מסנוור אותי. אני מתלבט אם לקום ולסגור, כי מה אם היא תחזור. 

     אני בכלל אמור לחכות לה?

     זה זמן טוב לקפוץ לסופר-פארם.

     לקנות עוד ממחטות נייר. 

     אני רואה את עצמי בעיני רוחי יוצא מהבניין, חוצה את הכביש. הנה המכולת, ממש מול הסופר-פארם. אולי אקנה בקבוק שתיה, אולי משהו לאכול. בעצם גם במכולת יש ממחטות נייר, אמנם פחות איכותיות, אבל בכל זאת, בשביל מה להתרוצץ. בכלל לא צריך סופר-פארם. 

     אור השמש מתחזק ונזרק לעברי. עצמי בעיני רוחי עוזב בלית-ברירה את המכולת, שב על עקבותיו. חוזר בידיים ריקות. אני ממשיך להסתנוור, נזכר בממחטה שקימטה בתוך ולתוך כף ידה, מכסה את פניי עם כף ידי אבל אז חש בזרם; חשמל בחזה מטעין בפתאומיות את הגוף.  

      בסרטים תמיד צועקים "Clear!" ברגע הזה.

      הוא לא מגיב ואז נותנים מכה נוספת עם הדפיברילטור.

Clear!"     "

     הם מאבדים אותו.

     הוא מפרפר.

Clear!"     "

     היא צועקת, מוציאים אותה מהחדר.

     אני

     מוריד באיטיות את כף היד ומתחיל לבהות באור המסנוור. לא ברור למה. העיניים מנסות להתנגד, להתמרד נגד מעשה האיוולת הזה ולצאת מחוריהן. אני לא מאפשר להן. האור מכאיב והדמעות מתגייסות להגנה, אך לאחר זמן קצר הכל חולף. אני רואה מבעד לאור.

     גופי מתרומם ועיניי נושאות אותי בעקבותיה.

     החוצה.

     המעוף נעשה מהיר; הנוף מתחלף בתזזיתיות ואיני מצליח לעצור. אני בשמיים, לרגע רואה מלמעלה את הבית שלי, חרד שלא אוכל לחזור לעולם. החשמל בחזה ממשיך לזרום ודוחף את הכל קדימה, אחורה. 

     פתאום הכל נעצר.

     היא שם. 

     עומדת לידי. 

     אני מחכה שתאמר משהו, אבל היא רק מביטה בי לרגע, אז מסובבת את ראשה ומסתכלת לעבר שדה רחב ידיים שנפרש לפניה. היא מתחילה ללכת ואני אחריה.

     צעדיה איטיים אך בטוחים; שלווה לא אופיינית כמו נחה עליה. אנו חולפים ליד צריף קטן. ערימות של קש מסודרות בשורה. משהו מרגיש מוכר. היא נעצרת, מתכופפת וקוטפת סביון שעליו כמעט דרכה, נושפת וכל החלקיקים הלבנים מתעופפים בסחרחרה מעליה. היא עוקבת אחריהם בעיניה, עד אשר אין   כבר מה לראות. 

     ממשיכים ללכת. השדה כמו הולך ומתרחב, מתפשט ככל שאנו פוסעים בתוכו ולקראתו. אני מבחין בכף ידה שעדיין מאוגרפת, תוהה אם עוד שומרת את הממחטה בתוכה. 

     אנשים חולפים על פנינו; צועדים בשלווה, מביטים בנו אך לא עוצרים. חלקם פשוטים למראה, אחרים קטועי גפיים ומדממים. היא מבחינה בהם אך נראית שוות נפש, כאילו בכל יום רגילה היתה לפגוש אותם. אני מזיע.

     לפתע תוקפת אותי המחשבה –  לא סגרתי את החלון אחרי שיצאתי.

     היא אוחזת בידי ומתחילה להגביר את קצב הליכתה. אני שוכח מהחלון ומופתע לחוש את מגעה, מזדעק בתוכי אך לא מושך את ידי ממנה. היא מתחילה לרוץ ואני רץ איתה בעל כורחי, מתנשף, חושב שלא הייתי צריך לבוא לכאן. האנשים מנגד ממשיכים לצעוד בשלווה, כבר לא מביעים בנו עניין גלוי. אני חש כאב בצד הגוף, מנסה לומר לה דבר-מה אך פניה רחוקים, נעוצים בנקודה לא ידועה באופק. 

     הריצה מערפלת ומחדדת את מחשבותיי. אני נזכר בפגישה הראשונה.

                                                  ***

     "אני לא יודעת איך להתחיל,", היא אומרת.

     "איך שתרצי. כל מה שעולה לך".

     "לא עולה לי כלום".

     שתיקה. נראה שלא נוח לה. 

     "אני לומדת קולנוע. רוצה לעשות סרטים. מה אתה אומר?"

     "מעניין".

     היא מגחכת, שותקת שוב ומעבירה את עיניה לאורכי ולרוחבי.

     "טוב, אם אני אספר לך משהו אמיתי, תגיד לי מה דעתך?".

     "משהו אמיתי?".

     "כן".

     "אולי".

     היא מטיחה בי מבט חד, רציני ומשועשע כאחד.

     "בטח כיף לשבת כל היום ולשמוע צרות של אחרים".

     אני מהמהם, מחייך קצת. מתחרט על המילה האחרונה שאמרתי.

     "כן, אה? אני רואה איך אתה נהנה".

     "אני בעיקר מסוקרן לשמוע אותך".

     פניה מחווירים פתאום. היא מביטה בתמונה שעל הקיר.

     "אתה מכיר את הסיפור על עוף החול?" היא שואלת בקול רועד.

     משהו בטון שבו היא שואלת, גורם לשיערותיי להסתמר. 

     "נראה לי שכן".

     היא נועצת בי את עיניה. נדמה שלא מזיזה אף שריר.

     כעת תורי להחוויר.

                                               ***

     הריצה הולכת ודועכת, בעוד עוף החול זוקף את צווארו במחשבותיי.

     לבסוף אנו ניצבים מול בית יפה למראה. הוא נראה ישן אך משהו בריח ובעציות שעוטפת אותו, רומז כי במרתפיו ליבו עוד פועם. גג הרעפים האדום נראה כמו סטריאוטיפ מעט מוגזם, אך הוא משתלב ונמהל היטב עם שאר המבנה הרעוע. היא מרפה מאחיזתה בי. אני נושם לרווחה ומיד נמלא שוב חרדה לנוכח הבדידות האינסופית שמרחפת באוויר. הכל מרגיש לא ידוע ובעצם מוכר, כמו שיר שנשמע בפעם הראשונה. אני תוהה, האם נוכחותי כאן עדיין הכרחית. 

     היא מתקדמת לכיוון הדלת ופותחת אותה.

     אני נכנס אחריה.

     לפנינו מתגלה חלל גדול הנשען על רצפה עירומה שנשפכת לכל עבר, גבולותיה נראים רק מרחוק, כמו אולם התעמלות או חדר נשפים ארוך. אין כל זכר לרהיטים, לתמונות על הקירות או לקווים מסומנים על משקופי הדלתות. אני תוהה לאילו חדרים אחרים הדלתות מובילות, בזמן שהיא צועדת למרכז החלל הריק, מתיישבת מזרחית על הרצפה ועוצמת את עיניה. 

     אני עומד שם ומרגיש עירום כמו הרצפה, חוכך בדעתי.

     אני לא חוכך בדיעה מסוימת, רק מנסה להזכיר לעצמי שעוד יש דיעות בעולם.

     כמובן שיש.

     כמובן שאין.

     גל של עצב תהומי שוטף אותי. אני נזכר בפניהם של האנשים אשר חלפו בדרך על פנינו, בחלקיקים הלבנים שהעיפה מעליה. בחשמל שדחף אותי לצאת אחריה, בקירות המטים לנפול ובריחופה החוצה, בפסי האור בהם בהתה. בשתיקתה. בכל השתיקות שהיו מאז בריאת העולם.

     היא לא משה ממקומה. אני צועד לעברה בעוד ברכיי רועדות, נעמד לצדה ומקווה שלא אבכה.

     בסרטים תמיד צועקים Clear!"". אומרים שזה נועד להרחיק את כולם, שלא יתחשמלו בטעות. 

     אני תוהה אם זה אי-פעם קרה; אם מישהו באמת נגע, התחשמל, ומאז צועקים את זה.

     אולי.

     ואולי אף-אחד לא נגע אף-פעם, פשוט כי צעקו את זה מאז ומתמיד.

     אולי יש עוד דרכים, שמובילות בחזרה אל החיים.

     אני פוגש את הרצפה הקרה.

     היא מניעה את שפתיה, מתחילה לומר 

     הזמן נגמר   

     נפרדים      

שרף אורנים

כתיבה: קובי כהן


כבני הדור השני והשלישי נראה כי פני החברה הישראלית מתעמתים או שמא יש לומר מתמודדים עם טראומות חוזרות ונשנות. כהעברה בינדורית והשרשה תרבותית, נראה כי אותו דור הולך ונעלם אשר עיצב וממשיך לעצב את דרכנו עודנו מוסיף לשאת בתוכו זכרון קולקטיבי בל ימחק. נראטיב או חוויה זו מועברת כדרך התמודדות מורכבת אל עבר פני הדור האחר. דור, אשר לא אחת נאלץ להתמודד עם טראומות שונות. ראשית, הן מעצם היותנו בני-אדם, ושנית מעצם היותנו חלק מן החברה הישראלית. על-מנת להיחשף למורכבות הסיטואציה, מובא בזאת זכרון/רגש מעורפל/הזיה אשר נשזרים זה בצילו של זה. שזירה, אשר לא אחת מאפיינת את חיותה של הסיטואציה המדגישה כי אין זה מן הנמנע כי חוויות רחוקות מאתנו עשויות להיות קרובות מתמיד.

שרף אורנים

בתוך הבית יש חדר ובתוך החדר יש ארון ובתוך הארון יש אותי שלא רוצה לצאת ממנו. אמא נכנסת פנימה ושואלת אם הכל בסדר איתי. אני אומר לה שלא ושמצידי היא יכולה לקפוץ מהגג או מהחלון או משהו בסגנון. אני יוצא מהארון ומתחיל להתבונן בתקרה או יותר נכון לבהות בה. היא לבנה ונקייה ובזמנה החופשי מוסיפה לבהות עליי מלמעלה. בדיוק כמו שאני ממשיך לצפות ולבהות בה. אני עובר לספה שבפאתי הסלון ומהסלון למטבח ומהמטבח למקלחת ומהמקלחת לחדר השינה של אבא ואמא או לפחות מה שנשאר ממנו. בתנועה מעגלית אני מתחיל ללכת ולחזור ולעבור בשנית על כל צעד ושעל אותו הותרתי בחלל הבית. צעד אחר צעד שבו כל הנחת כף רגל מזכירה בדיוק מרגיז את קודמתה. ככה הורגלתי. ככה דברים אמורים לקרות. אבל אני חייב לשמור על עצמי. אין לי ברירה. וגם אם יחפשו מתחת לרצפות או בין הקירות לבטח לא ימצאו. כי למרות שיצאתי אני עדיין יודע שחלק ממני לבטח עדיין כלוא. כלוא וסגור בתוך ארון מסוים. אמרו לי שאסור לי לצאת. מישהו. פעם. מזמן. אף אחד לא באמת מגביל אותי פשוט עכשיו זה קצת מסוכן לצאת החוצה במטרה לנשום קצת אוויר. מכיוון שהיום מחפשים את כולם. לא בגלל שעשינו משהו רע או משהו כזה, פשוט בגלל מי שאנחנו, זה הכל.                                                                                                                                                  אני רעב. הרבה זמן עבר מאז אכלתי משהו בפעם האחרונה. הצמא לא ממש מזיז לי אבל הרעב זה כבר משהו אחר. גם הזמן משחק תפקיד וכל מה שנהגתי לקרוא לו בדידות מקבל פתאום משמעות חדשה. כדי להפיג את המתח אני פשוט מדבר לעצמי. כי לפעמים בין רגעי השגעון והשפיות אני מטה את האוזן ומנסה לשמוע קולות. פעם סיפרו לי שעד שלא אשמע קריאות ניצחון או שאון גלגלים אין לי בשביל מה לצאת – עדיף להישאר בפנים. אני פוחד. אולי אפילו יותר מכל דבר אחר ממנו פחדתי עד עכשיו. כל החושים שלי פועלים. ממוקדים. חדים. חיילים עם קסדות ורובים מביאים לי אוכל. אני רוצה לזלול את הכל אבל הם אומרים לי להאט את הקצב. מכיוון שזה מה שהדחף עושה. הוא תמיד גורם לנו לרצות דברים שאנחנו מצד אחד ממש חושקים בהם ומיד לאחר מכן מצטערים שבכלל עשינו אותם. כולם מדברים בשפה שאני לא כל כך מבין. אבל את זה שאני רעב הם מיד מזהים. את זה כולם מזהים. מישהו שאני לא מכיר צועק שהכל הסתיים. המלחמה נגמרה. המלחמה ובאופן כזה או אחר כנראה שגם אני או לפחות חלק ממני. יש צעקות של ילדים שמחפשים את אבא או את אמא או כל דבר אחר שיוכל לסייע אבל אף אחד לא עונה. אף אחד אינו מסוגל לענות. אין לי לאן ללכת. לא אל עבר האופק ולא אל עבר השקיעה. רק בעקבות הבניינים ההרוסים.                                                                                                                                                                                                    חייל שאני לא מכיר פושט את המעיל ומיד מכסה אותי. ישנתי הרבה. אולי אפילו הרבה יותר ממה שנדמה לי או שהייתי צריך. בכל מקרה אני עדיין עייף. אני תמיד עייף. מאנשים. מעצמי. ממזג-האוויר ולמעשה מכל דבר אחר. בין הרחובות או לפחות ממה שנשאר מהם קשה למצוא מכסה. הכל די ריק. בדיוק אבל בדיוק כמוני. בין השבילים יד מושטת עושה דרכה לעברי ומאספת עוד עשרות אנשים או בני אדם או איך שלא קוראים לנו. ולמרות שהכל נגמר איש אינו מחייך. אי אפשר לחייך. כלומר המבוגרים מחייכים אבל הילדים לא. ובכלל, הייתי שמח לדעת מה פירוש המילה ילדות. מכיוון שלעתים שלב ההתבגרות עשוי להגיע מעט מוקדם מדי. מוקדם מדי – מאוחר מדי. מימין ומשמאל כולנו יושבים בשורות. מפחדים מלעמוד. מפחדים מלראות את מה שנשאר מכל מה שעוד היה כאן פעם וניתן היה לקרוא לו בית. כולנו עיוורים. לא בדיוק במובן הפיסי של המילה. יותר בפן המציאותי. כי העין איננה באמת רואה משהו. אבל המח כן. אני עוצם את העיניים ומנסה להבין את כל מה שבעצם אמור לקרות עכשיו. את כל מה שאמור להתהוות מעתה ואילך. מעתה ועד עולם. אין כאן אנשים. רק רוחות. רוחות שאיבדו מזמן את אופיין, את עצמן או כל דבר מהותי אחר אשר אמור להזכיר לנו כי פעם באמת היה כאן טוב יותר.
אני בוכה. הרבה זמן עבר מאז הזלתי דמעה בפעם האחרונה. אבל עכשיו הדמעות לא עוצרות. הן כאן. איתי. מסרבות מלהרפות. כולם מסביבי בוכים. לא דמעות אמיתיות. יותר משהו מלאכותי שאמור להזכיר דמעה. לא נותר לי זמן לבכות עכשיו. אני חוזר לארון בתקווה שרק כך אולי אוכל להפסיק את הדבר המוזר הזה שקורה לי. אני מתעורר בחושך ורואה את אמא מנגבת לי את הפרצוף. זה מעולם לא קרה לי. היא מושיטה אליי כוס מים ואני גומע את כולה. לא השארתי אפילו טיפה אחת . היא מנגבת לי את הפנים במטלית לחה ומחבקת אותי חזק חזק כמו שרק אימהות יודעות לחבק. היא אומרת לי שמלמלתי תוך כדי שינה כל מיני דברים על חושך ועל אור ועל מלאכים ושדים בשמיים סערה ושקט. היא לוקחת אותי למטבח ומכינה לי כוס תה עם לימון, דבש, חלב ושתי קוביות של קרח. זה אמור להרגיע אותי. זה אמור להרגיע את המחשבות. אני מסיים את התה ואומר לאמא שאני חושב שמשהו לא בסדר אצלי ושלאחרונה החלומות שלי ממש מציאותיים. אני פושט את הבגדים ולובש את הפיג'מה הלבנה עם הפסים השחורים האנכיים. לרוב הילדים יש פיג'מה של גיבורי-על דרקונים או נסיכות. אבל אני עדיין תקוע עם פיג'מת הפסים. אמא משכיבה אותי לישון ואומרת בבטחה כמו שרק אימהות יודעות שבלילות הקרובים אבא לא יבוא לבקר אותי יותר. ובתוך תוכי אני יודע שהיא צודקת. אמהות אינן טועות. לפחות לא עד גיל מסוים בו מתחילים להבין דברים. בכל מקרה רק כדי להיות בטוח שהכל בסדר אצלי אני מסביר לה שעדיין יש בי פחד מסוים שמישהו כועס עליי ושואל אם זה בסדר שרק הלילה, אבל באמת רק הלילה נוכל ללכת ולישון מחובקים. רק הלילה. לא יותר.                              

מבוכה וניצחון

ד"ר רחל בר יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

"טוב, זה סיפור שרובו מביך" אמרתי לקבוצה שישבתי איתה. "קצת לא נעים לספר עליו, אבל אתם יודעים, אפשר ללמוד ממנו." 

"אנחנו לא רגילים לספר סיפורים מביכים על טיפולים שלנו. " אמר שלום, אחד האנשים הבולטים בקבוצה. 

"כן," אמרתי, " אבל כאן אני אעיז. אני חושבת," אמרתי, מרימה את ראשי מעט, ומחייכת. 

"תעיזי," אמרה עליזה, "זה יהיה בסדר".

מה את יודעת על בסדר, אמרתי לעצמי. כמה אפשר לסמוך על קבוצות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שיושבים יחד ללמוד תיאוריות שונות של טיפול זוגי?! לא היה לי הרבה אמון בקבוצה, אבל בכל זאת החלטתי לספר.

"טוב, אני אספר. מה יכול להיות?" אמרתי מחייכת. אחרי הכל, גם לא היה קל לאסוף את הקבוצה הזו: עשרה מטפלים, שרוצים לשבת יחד וללמוד על טיפול זוגי. ללמוד מספרים שונים, מתיאוריות שונות. אני אספתי אותם איכשהוא, ולא בקלות. 

"תמיד אני מתכננת לכתוב מאמר על זה," אמרתי, "אבל דוחה את זה. כי אני קצת מתביישת. פעם כתבתי מאמר על נושא דומה – על מציאת האני האמיתי של המטפל בטיפול אישי. אבל כנראה שהייתי צריכה לעבור תהליך דומה, ואולי אפילו ארוך יותר, בקשר לטיפול הזוגי…"

"כמה הקדמות," אמרה אודליה. הסתכלתי עליה במבט מוכיח מעט. אוף, מאנשים כאלו אני חוששת. אבל די, כמה אני מתעכבת. ספרי את זה וזהו, אמרתי לעצמי. 

"טוב, הסיפור הוא ככה: אני למדתי קורס בטיפול זוגי אינטגרטיבי לפני כחמש עשרה שנים. אבל אחרי שסיימתי את הקורס לא הרגשתי שאני באמת יודעת טוב לטפל בזוגות. טיפלתי בזוגות פה ושם, אבל לא הייתי מרוצה מתוצאות הטיפול שלי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה. זה משהו שמאפיין אותי – לקחת אחריות על עצמי… לפעמים יותר מדי. אז התחלתי לקרוא ספרים על טיפול זוגי. אחד מהספרים הראשונים היה ספר של ג'ון גוטמן, החוקר ממעבדת הנישואים. וגוטמן קלע לתחושותי, והסיר ממני חלק מן האשמה. גוטמן קבע כי טיפול זוגי הוא הטיפול הנדרש ביותר, אבל גם הטיפול שתוצאותיו הכי פחות מוצלחות. אה… אנחת רווחה עברה בי. זה לא רק אני… וגוטמן בספרו החל למנות את המרכיבים שלדעתו חיוניים לזוגיות טובה, ואני קראתי אותם והשתדלתי להפנים. רציתי להיות מטפלת זוגית טובה, לא? אז קראתי את כל ספריו של גוטמן, שהיו אז. ואז קראתי עוד ספרים. וטקסטבוק שלם על סוגים שונים של טיפול זוגי. באמת… ניסיתי ללמוד את הנושא. להיות – טובה, מטפלת זוגית – טובה. עכשיו אני מספרת על זה בקיצור, אבל זה לקח לי הרבה זמן. שנים, שנים חיפשתי ספרים חדשים באמזון, שנראו לי גם מקצועיים וטובים. והזמנתי אותם. וקיבלתי אותם בכריכות נוצצות. וחשבתי, בכל פעם: אה, הספר הזה הוא ה- ספר. אחריו אני כבר – בעניינים לגמרי. 

והספר המרגש ביותר שהגעתי אליו – היה הספר של סוזן ג'ונסון. על הטיפול הממוקד-רגשית. וואוו, לספר הזה. הייתי. זקוקה. ממש. הוא לימד אותי על כוחה של אמפתיה בטיפול הזוגי. באמת התפעלתי ממנו. אפילו הלכתי לאחד מימי העיון שבו גו'נסון הגיעה לארץ. ולחצתי את ידה. היא נראתה מעט מבוהלת, למען האמת. 

הספר של ג'ונסון שהיה אצלי היה מלא סימוני עיפרון. הדגשתי את השלבים השונים של הטיפול. את ההתערבויות הנחוצות בכל שלב. את הדינמיקות האופייניות. באמת רציתי, אפשר לומר… להיות השיטה שלה בעצמה. כמה שאפשר. שהספר יהיה בתוכי. אם ניתן היה לבלוע את הספר, כדי שאטפל כמוה – הייתי בולעת אותו. רק שזה לא … אתם יודעים, ממש אפשרי. 

בכל אופן התחלתי לטפל בזוגות בשיטה של ג'ונסון. מעט התערבויות התנהגותיות, אם בכלל. הרבה אמפתיה. ניסיונות ל… איך לומר את זה? להבנות את הדינמיקה בין בני הזוג כמעגל בלתי נפסק. האמת, שבזה הייתי יותר חלשה. בתיאור הדינמיקה. 

טוב, והיו הצלחות, באמת. השיטה הזו, שמרבה לשקף ולהדהד רגשות של פציינטים היא חזקה, באמת. אנשים נהנו ממנה.וגם התקדמו. זה כנראה חסר כשהזוגיות לא טובה, האמפתיה השקטה, הלא-שיפוטית. 

אז…אני הייתי מרוצה. לא הצלחתי אמנם לגמרי לבלוע לתוכי את הספר של ג'ונסון אבל הרגשתי שהתחלתי משהו אחר, וזה משהו טוב.

עד לזוג הזה.

זה היה זוג… איך לקרוא לזה? מאתגר. אולי כי הם באו משכבה סוציואקונומית גבוהה למדי? מההתחלה היתה לי הרגשה שהם מעט מתנשאים. הגבר היה בתפקיד בכיר בהייטק. אשתו התלוננה שהוא מזניח אותה. לא מבין את הרגשות שלה. היא היתה באטרף של עשייה. גידול ילדים. הקריירה שלה. גם היא היתה נוסעת לא מעט. איכשהוא הרגשתי שחלק מהכעס שלה יוצא עלי. איכשהוא. היא גם הזכירה לי דמות מסוימת של פסיכולוגית, שהכרתי פעם, מישהי שמאוד הערכתי. בקיצור, אפשר להגיד שהרגשתי קצת, איך לומר? חלשה? לא חזקה מולם? האישה גם הרבתה להשוות את הטיפול הזוגי לטיפול האישי שאליו הלכה, ששם היתה פסיכולוגית מ-צו-י-נת. משהו. אני לידה הרגשתי… אתם מבינים.

ואני המשכתי בעוז לשקף להם. להיות אמפתית לרגשותיהם. הם התלוננו מעט על כך, והסברתי שזה חלק מהטיפול. ניסיתי להיות קצת יותר מציעת הצעות, אבל רוב הזמן דבקתי בגישה של ג'ונסון, או לפחות באיך שאני הייתי מסוגלת ליישם אותה. 

ואחרי מספר מסוים של פגישות, אחרי שחלה הטבה במצב הזוגי ואז שוב ירידה – האישה הודיעה לי שהם עוזבים. לא ציפיתי לזה. איכשהוא הם, ובמיוחד היא, הצליחו לגרום לי… ל… איך לקרוא לזה?"

"תחושת מפלה?" הציעה איילה.

 "אולי, אולי. לא יודעת מה המילים המתאימות. או שלא בא לי לומר אותן כאן לכם. נחיתות כזו? ממש … ממש לא טוב. וניסיתי קצת לפרש לאישה שאולי הכעסים הלא-נגמרים שלה מול בעלה יוצאים ככה גם עלי. ניסיתי לפרש את ההעברה שלה כלפי. ועל זה היא ממש, אבל ממש כעסה… טוב, הם עזבו. אני חושבת שהם ראו, שזה נוגע לי באיזה מקום אישי. ש…אני כמעט התחננתי – תישארו. נדמה לי, באמת שככה זה היה. באמת, פתטי אולי? לא קל לספר שגם אנחנו פתטיים מול מטופלים, אתם יודעים… "עצרתי, הרכנתי ראשי, ונאנחתי.

ואז הרמתי את ראשי, בפתאומיות. "אבל זה לא סוף הסיפור. סוף הסיפור הוא, שאני, מאז… מה זה השתניתי. אני פשוט… פשוט זרקתי את כל התיאוריות לפח. כלומר, לא באמת לפח. הן היו בתוכי, זה ברור. אבל הן… הן לא נכנסו לחדר הטיפולים. כלומר החלטתי לצאת לקרב של הטיפול הזוגי, ב –ידיים חשופות, איך שאומרים. בלי תיאוריות. בלי ספרים. בלי מחקרים. רק אני, ומה שאני חושבת שצריך לעשות באותו רגע. רק אני כבן-אדם שמנסה לעזור לאנשים שבאים לבקש עזרה לזוגיות שלהם. וזהו, אני חושבת שאז נהפכתי להיות באמת המטפלת הזוגית הטובה שרציתי להיות. וזה עצוב, שהייתי צריכה לחטוף עלבון כזה מהזוג הזה." עצרתי לרגע. 

"כן, זה היה עלבון, אבל גם אמרתי לעצמי אז: "מה את רוצה, את עובדת לפי פרוטוקולים ואז מתפלאת שלא יוצא לך טיפול טוב? שיקפת ושיקפת והיית אמפתית, אבל… זה … זה תיאוריה. לא שמת את הידיים שלך בפנים, לא התלכלכת. חשבת שאת עושה הכי טוב, וזה היה… פרוטוקול. " ככה אמרתי לעצמי. כן, כעסתי על עצמי. "

שתקתי. לא ידעתי איך להמשיך.

"לידתה של מטפלת זוגית" אמר שלום, בחיוך, והושיט לי יד. נגעתי בידו, ולחצתי אותה בלחיצה קלה. זו היתה הושטת יד ראויה. הייתי זקוקה לה. הרגשתי מבוכה שסיפרתי הכל. בהלה מסוימת. 

"חבל שהזוג ההוא לא נשאר," אמרה איילה. 

"נכון," עניתי. "אם הם היו נשארים… הם היו מקבלים אותי בגרסה יותר טובה. אבל זו היתה זכותם, אתם יודעים, ללכת. "

ואז הוספתי: "אתם יודעים, אבל אני חושבת על זה. הזוג הזה לא נשאר. אבל זוגות אחרים מרוויחים ממה שקרה לי. מהמפלה ההיא. אני מטפלת זוגית יותר אמיתית. יותר טבעית. אני מרשה לעצמי לומר דברים שפעם לא הרשיתי לעצמי לומר. אני עובדת ב"ידיים חשופות" בטיפול. ואני חושבת שזה משפר את הקשר שלי עם המטופלים. שיש להם מטפלת ספונטנית יותר, שהיא – היא עצמה. אתם מבינים? אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר לכם את זה."

"אני מכירה את זה," אמרה איילה, "את רגעי התקיעות האלה. זה היה קורה לי יותר בשנים הראשונות שעבדתי. או אחרי שאני בכנס, בהרצאה. אני מנסה אז ליישם דברים, שהם… לא אני."

"כן, גם לך זה קורה?" אמרתי, "תיארתי לעצמי, שאני לא לבד בזה. כשמתחילים לספר שומעים סיפורים של אחרים, שגם הם ככה. ואגב – עדיין  יש לי את כל התיאוריות בראש. בטיפולים זוגיים. אני עדיין משתמשת מדי פעם בשיקופים אמפתיים כמו שג'ונסון ממליצה. אבל בעיקר אני יושבת מולם – אני. וממחקר שקראתי הבנתי שזה מה שהכי חשוב, גם בטיפול זוגי: הברית הטיפולית. הקשר הטוב בין המטפלים למטופלים. אני כמובן עדיין לא בטוחה בעצמי. לא עשיתי סטטיסטיקות לאחוזי הצלחה שלי. אבל אני מרגישה שהזוגות שהגיעו ומגיעים אלי מאז – מקבלים משהו אחר. מקבלים מטפלת שנמצאת שם… אותנטית? צוחקת? שותקת לפעמים יותר מדי? מדברת לפעמים יותר מדי? אבל היא עצמה. וזה טוב. זה טוב להם וזה טוב לי. ובאמת שאני לא מאמינה איזו מטפלת אני מעיזה להיות שם. מטפלת מצחיקה. מטפלת שאומרת מה דעתה. מטפלת שמצטטת מחקרים. בקיצור – מטפלת חופשיה. יחסית. וזה המון בעיני."

"ועכשיו גם נתת לנו," אמר במפתיע שלום. 

קפצתי ממקומי – לא ציפיתי לשמוע את הקול שלו. "באמת?!" שאלתי. 

"כן," הוא ענה. "נתת לנו גילוי לב."

"כשמטפלת אחת מספרת על קשיים שלה, אז גם השאר יכולים להיפתח," הוסיפה איילה.

חייכתי, וכבר לא אמרתי עוד משהו. הייתי מרוצה. הרגשתי כמו חתול שליקק עכשיו שמנת. נעים לשמוע שאת טובה, מועילה. ולא מקבלים את זה הרבה במקצוע שלנו. 

המשכתי לשתוק, ושקעתי בהרהורים. 

ההפך מליפול

שחר דואק, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה התפתחותית

לא יודעת מה משך אותי לכאן. חשבתי לעצמי: את צריכה למצוא עבודה שבה עושים כמה שפחות ומרוויחים כמה שיותר, זה מה שסטודנטיות עושות, למה את עושה ההפך? מה הביא אותך להיות חונכת של מישהי שהשנים בהן היא מאושפזת במחלקה סגורה רבות יותר מהשנים שאת חיה? 

המאבטח רכן לחלון והסביר שאני לא יכולה להיכנס עם רכב כי מי יודע מה אני כבר מביאה אתי. הגשם שטף והמים שצפו במורד הכביש וסחפו את מה שבדרכם. חניתי בצד ונכנסתי דרך המעבר להולכי רגל. הבוץ ינק את הסוליה בקול מחליא והגרביים נספגו מים. אי אפשר להגיע אליה ולהישאר יבשה. ניסיתי לפשוט מעצמי את החגורה, הפלאפון והמטבעות שבכיס וכמעט פרצתי בבכי כשגלאי המתכות בכל זאת צפצף בחדות כשעברתי. מהתא הקטן ביותר בתיק המאבטח שלף כפית. לא סכין, כפית. הוא אמר שאסור להכניס אותה לבית החולים ושהיא תחכה לי כאן. איך אפשר לפגוע בעצמך או באחרים באמצעות כפית?

הלכתי בין השדות והמדשאות וחשבתי שזה נראה כמו קיבוץ. בזווית העין ראיתי בית קברות קטן. אולי של אחד הישובים בסביבה, אם כי גם הם נמצאים כמה קילומטרים מכאן. אנחנו מעמידים פנים שאפשר לשמור את המוות, כמו את מחלות הנפש, רחוק. ניסיתי לחפש את הגדר ולבדוק אם יש קברים מחוצה לה ובתוכה, אם יש מצבות זוגיות או שכולן בודדות. נרעדתי מהמחשבה שזה בית קברות של בית החולים. אנשים שחיו ומתו כאן, ואף אחד לא הגיע אליהם, לפני או אחרי. הרוח שרקה במעבר בין שני בניינים והרגשתי את הקור של המצבות על הלחי.

הגעתי למחלקה. הגשם הכה בגגון שמעל דלת הכניסה. צלצלתי באינטרקום. תחבתי את כפות הידיים מתחת לבתי השחי כדי להתחמם. המשכתי לחכות, אולי גם הזמן קפא. צלצלתי שוב. מישהי שיצאה מהמחלקה, כנראה במקרה, פתחה בפני את הדלת. היא שאלה למי אני ועניתי שליעל, היא הנהנה. נמלים נכנסות בסדק בקיר, כל אחת מהן נושאת פירור ממשהו ואני מנסה לחוש בפה מה הוא היה, מרגישה רק את התנועה של המחושים. היא חוזרת, שואלת שוב למי אני, אני אומרת את שמה ומנסה להתרגל לאיך שהוא מתגלגל בפה. מתיישבת על כיסא כתר פלסטיק חורק ומתנדנד. החדר לבן וקטן, מכל צדדיו דלתות סגורות. העיניים מטיילות לאורך הסדק בקיר. בחוץ הדשא ירוק ויפה. אני חושבת שלאף אחת לא מגיע להיות בכזה מקום, מה חשבתי לעצמי כשנכנסתי לכאן ואיך עוד מעט גם יעל תצא משם.

דלת המחלקה נפתחת והלב מדלג על פעימה. יוצאת מישהי – זאת לא יעל. אני לא יודעת אם היא מאושפזת או עובדת פה, וכנראה שעם כל זה שבכולנו יש חולי ובריאות וכאב וצמיחה וגוונים ורבדים אני מרגישה שאני חייבת לדעת באיזה צד היא, איפה למקם אותה ואת מה שהיא אומרת. לפני שאני מספיקה לפצות פה הדלת ננעלת אחריה ואנחנו נותרות לבד. היא מתקרבת אליי כמו בלרינה, על קצות הבהונות. אני נבהלת, כנראה קראו לה לצאת בטעות. אמרתי שבאתי ליעל, אולי מאושפזת שם עוד יעל? מה היא תרגיש כשאומר שלא באתי בשבילה או אצלצל שיחזירו אותה כמו מוצר פגום? 

הבגדים שלה ידעו ימים יפים יותר וכנראה שגם היא. היא אומרת שקוראים לה דפנה, שואלת מי אני בשביל יעל וזה נשמע לי הגיוני. רק שהיא לא מסתכלת עליי אלא לאיזו נקודה מעליי. כשאני משתכנעת שהיא לא מאושפזת אלא עובדת היא אומרת "סלחי לי, אני חייבת להשתין". נכנסת לאחת הדלתות הסגורות שמקיפות אותנו וצועקת לי כל מיני פרטים על יעל מתוך השירותים. היא מורידה את המים, לא שוטפת ידיים ונעמדת מולי. בטן עגולה נשפכת בין החולצה למכנסיים ואני חושבת באימה שהיא מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית ובהריון. היא מדברת במהירות: "יעל לא אוכלת כמעט. אבא שלה מביא לה פיתה, זה לא טוב, שיביא לה פירות, משהו שיפתח לה את התיאבון, הפיתה ממלאת. יש לנו ניסיון בדברים כאלה, היא כבר הרבה זמן אצלנו והיא צריכה ללמוד לאכול את האוכל פה." העיניים גולשות למעיל שלה, עליו מתנוסס סמל בית-החולים ואני שוב אומרת לעצמי שהיא עובדת פה. "שיביא פירות מיוחדים, אנונה, ענבים, אם עכשיו העונה, מה העונה עכשיו? יודעת כמה זמן לא הייתי בקניות?" כן, מזמן היא לא הייתה בקניות, היא מאושפזת. אולי תופסת על יעל בעלות, כמו חברות בבית-ספר יסודי שאחת מהן יותר מקובלת. "אם הוא בונה על האוכל שהוא מביא אז שיבוא לבקר לפחות פעמיים בשבוע… יעל נובלת פה, נשמה נדירה, מיוחדת", באמת אכפת לה, טוב שיש כאן עובדים כמוה. ואז היא שולפת מסרק פלסטיק מהכיס ומעבירה אותו בשיערה בתנועות איטיות ואני חושבת: יואו, משהו איתה לא בסדר. תוך כדי הסירוק היא אומרת "יעל לא נראית כל-כך טוב, רזה כבר אמרתי, והשיניים שלה… אל תיבהלי, כולה לב". מרגש אותי שבתוך שגרת העבודה היא רואה את יעל ואכפת לה ממנה. היא מעבירה את המסרק בין אצבעותיה, מחייכת לעצמה ובוהה דרכי. מאושפזת שם. "ואסור להביא מצית או סכין ודברים חדים, את יודעת, נכון?" עובדת פה. אני מהנהנת.

יש דרך לדעת. כשנסיים לדבר והיא תחזור למחלקה: אם יש לה מפתח לדלת – סימן שהיא עובדת ואם היא צריכה לצלצל שיפתחו לה – סימן שהיא מאושפזת. "ואל תגידי שאת אוכלת בשר, זה הפחד הכי גדול שלה, שמכניסים לה בשר לאוכל. גם בארוחת בוקר, שזה חלבי". זה בהחלט מידע שימושי ואני שוב נוטה לחשוב שהיא עובדת פה ואומרת לה "תודה". "אבא שלה קמצן מניאק, בא לפה בג'יפ, אפילו מעיל אין לו לתת לה, אשתו הזונה". מאושפזת. "תעבירי לו את זה, תגידי לו שהיא קופאת מקור." עובדת. "אני אעביר לו". טיפת גשם מתגנבת במורד הגב ומזדחלת ההבנה שאני באמת חייבת לומר לו את זה. מהדקת את הסוודר לגוף והוא כבד וספוג מים, מתחלחלת מלחשוב על חורף כזה בלי מעיל. קר לי. הגוף מתכווץ מהקלות בה הנחתי שאם היא מאושפזת אין צורך להקשיב למה שהיא אומרת. מנסה להיזכר במה שהיא ספרה על יעל אבל המילים חומקות ממני, זה כמו לשלוף דגים ממים בידיים. אני מישירה אליה מבט ושואלת "מי את?". היא עונה "דפנה, כבר אמרתי לך". זה נכון, היא כבר אמרה.

דלת המחלקה נפתחת. יעל יוצאת. חוזרת שוב ושוב על שמי בטון עולה ויורד ומספרת במהירות על הפסיכיאטר שבלילה מחדיר לפי הטבעת שלה קקי שלו, על-מנת שבבוקר, בשירותים, תרגיש שזה שלה כי זה יצא לה מהגוף. כשהוא עושה לה את זה היא ערה, אבל הוא ממשיך כי עיניה עצומות. בכי של חיה פצועה. כל החיים אני מנסה להפריד בין מה שלי ומה שלהם, נשמרת מלגעת בכאב בידיים חשופות. משתדלת ללכת מסביב לבורות, בלי ליפול, להגיד שיצאתי מזה מחוזקת לפני שנכנסתי. אולי ההפך מליפול הוא לא להחזיק, אך אם כך, מה הוא? יעל בוכה ואני נבוכה, כולאת את הדמעות בפנים, בשרירים טבעתיים. על פי רוב אני לא מרגישה כמה זה גוזל ממני. היא צונחת לתוך כסא כתר פלסטיק כמו לתוך פוף. ושוב אני כאן והיא שם, קווי מתאר שחורים וגסים מפרידים בינינו. בתוך הקווים נוברות נמלים, נושאות פירורים מאחת לאחרת, ממששות במחושיהן זו את זו. 

יעל נראית מבוגרת מכפי שנותיה ושואלת, כמו ילדה שלא מצליחה להתאפק, "מה הבאת לי?" אני מוציאה מהתיק שקית עם בקבוק מיץ קריסטל זרחני שאבא שלה אמר שהיא אוהבת. הוא הזהיר שיעל קודם כל תשתה בלגימה אחת את כל הבקבוק ורק אחר-כך תשים לב אליי, אם בכלל. אבל היא מוזגת, בידיים רועדות, לי ולה. מרימה את הכוסות החד-פעמיות ומוודאת שהכמות בשתיהן שווה, כמו כימאית שבודקת נוזל במשורה. אני בוחנת אותה בוחנת את הכוסות וקופצת למשמע טריקת דלת. דפנה נכנסה למחלקה. לא יודעת אם היא הייתה צריכה לצלצל או שיש לה מפתח.

צילום: מאיה מלמד שתיל

https://lh3.googleusercontent.com/-Z9WmhM185Xk/V7JLnuMtvbI/AAAAAAAAKzA/0LWuHkOkaD0azV9eVzQNobNJG-Zth7_DA/w346-h519/%25D7%25A9%25D7%2597%25D7%25A8%2B%25D7%2593%25D7%2595%25D7%2590%25D7%25A7%2B%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2594.jpg

משהו קרה

עידית פסן, פסיכולוגית קלינית

אני חוצה את דלת הזכוכית העבה, ובעיניי מכה באחת אור השמש העז. עומדת בחוץ מבולבלת, בוהה אל הכביש. גל הלחות של סוף יולי עוטף אותי. לא ציפיתי לו, כשיצאתי מתחנת המשטרה. הטיפות מתחילות להיקוות בצווארי. אני לא זוכרת איפה השארתי את האוטו, בחניון שורות שורות של רכבים בהירים. 

לפני רגעים ספורים נפרדתי, במילים מנומסות, מחוקר וחוקרת איתם ישבתי שעה. מה צפוי כעת? שאלתי לפני שיצאתי. איזה סיכוי יש להגשת כתב אישום, אם בכלל? את נוי, החוקרת הדקיקה בתספורת הקארה המוקפדת, זיהיתי מיד. מתוך התדהמה התקשיתי להבין, בשניות הראשונות, שהיא זו שתגבה ממני עדות. לרגע עמדתי לומר משהו, אך תיכף ידעתי שאיני יכולה לחשוף אותה בפני החוקר הנוסף בחדר. כמה אירוני, חשבתי לעצמי, ששמונה שנים קודם לכן, נוי הייתה זו שהשיבה לשאלותיי. איני חוקרת, אני פסיכולוגית, וכשטיפלתי בנוי, למעשה, הייתי בעיקר עדה.  

נוי שתקה מרבית השעה. לו יכולתי, הייתי שותקת גם אני. אך לא, נקראתי לתת עדות בנוגע למטופלת נוכחית שלי, נערה חרדית, ובסימנים שאני מבחינה, לפגיעה המינית שעשה בה דודה, רב ידוע. 

***

נוי הגיעה אליי לטיפול, בעקבות התקף חרדה, אחרי תחקיר ביטחוני. את התחקיר, שכלל בדיקה במכונת אמת, עברה לצורך קידום בתפקידה במשטרה, משוטרת לחוקרת. במהלכו, חשפה נוי, לאחר שתיקה של שש עשרה שנים, את היותה אם לבן, אותו מסרה לאימוץ. החשיפה טלטלה אותה. תוך פחות משנתיים, עמד בנה להגיע לגיל בו יוכל לפתוח את תיק האימוץ. היא פחדה מפגישה אפשרית איתו, ונקרעה בין המשאלה לראותו, לבין הרצון להמשיך לשמרו בחשאי. אשמה כבדה רבצה על כתפיה. אימהות שמסרו את ילדיהן לאימוץ, בהן נתקלה בעיתונים ובטלוויזיה, היו בעיניה נוטשות ואגואיסטיות. רחוקות כל כך מהדימוי המסור, שלה ושל משפחתה, את עצמה. 

***

בחניון הצפוף אני מאתרת את האוטו, הלוהט מחום, פותחת את הדלת, וקורסת במושבי. אני נמנעת ממגע בהגה הרותח. מתניעה, פותחת חלונות ומפעילה מזגן. האוויר שיוצא חם. אני מנסה להיזכר, מה היו תוכניותיי להמשך היום. איש בגיל העמידה, עם זוג קבים של שחי ותחבושת בקרסול הימני, מדדה לפניי. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על נוי.  

***

סיפור חייה של נוי חוזר אליי, באותה עוצמה בה חדר לליבי שנים קודם לכן. סיפור, אותו סיפרה, כשישבה מולי, מצונפת בכורסה, ומבטה מושפל. כאב זיהיתי בקולה, רק כשתיארה בפניי את השנים האחרונות, בהן סעדה את אמה, שגססה ממחלה סופנית בבית חולים סיעודי. "הייתי הורגת את עצמי אם אמא שלי הייתה יודעת", אמרה בהתרגשות. לעומת זאת, את שנות התבגרותה שטחה בפניי במילים מועטות, יבשות, תלושות ומנותקות מרגש. 

***

קודם שמלאו לה שנתיים, יצאה נוי מביתה, כשאמה ישנה שנת צהריים. בחיתול מלא הידסה בשביל העפר, המוליך עד בית דודתה, המרוחק מביתם כמאתיים מטרים. כשהגיעה ליעדה, כבר ניכר המאמץ על עורה, שהפך צמיגי וסמוק. היא נכנסה בשער הברזל, פסעה אל הדלת וחבטה בה בתוקף באצבעותיה הזעירות. משלא נענתה, אספה חלוק אבן, והשליכה אותו לעבר חלון הסלון. דודתה הקיצה בבהלה ונחפזה לכיוון השאון. ספק מיתוס ספק זיכרון זה, ביסס את תדמיתה של נוי בעיני משפחתה כאישה עוצמתית, נחושה, ומלאת תושייה. 

***

אני ממתינה בפרוזדור קודם שנקראת לחדר החקירות. חוקר נמרץ, קצוץ שיער, עם פיקת גרון בולטת ומבע רציני, מורה לי לשבת על כסא פנוי מעבר למכתבה חומה. הוא מתיישב מולי, מסיט מלפניו תאריכון וכרית חותמות, ומניח בינינו את תיק החקירה. נוי נכנסת לחדר, בידה כוס מים. היא מושיטה לי ואומרת, "חם היום". אני מודה לה, תוהה לגבי תשומת הלב, ומגניבה אליה מבט: פניה משדרים את אותה עוצמה. ואותו ריחוק. היא מתיישבת מול מחשב שולחני ישן. החוקר מאמת את פרטיי הביוגרפיים, ושמי עולה בחדר. כעת היא חייבת לדעת מי אני. הוא מקריא מחומר החקירה, מכחכח בגרונו ואומר: "נסי לתאר במילים שלך את הידוע לך על המקרה". אני נושמת עמוק ומתחילה לדבר. 

***

שבתות של שיעבוד לניקיונות, בידוד חברתי, השפלות ומכות, מצד אמה, עברה נוי עד שנשברה וברחה מהבית. בגיל ארבע עשרה, עלתה לאוטובוס, עם בת דודתה, וירדו לאילת. שוטטו בחוף הים עד שנמצאו כעבור שבוע. "אני לא חוזרת הביתה", בכתה נוי בנוכחות השוטרת שנקראה למקום, ורק משהובטח לה שתישלח לפנימיה, נאותה לשוב לביתה. עם המעבר לפנימיה הוקל לה, היא יצרה חברויות והצטיינה בלימודים. 

שנה לאחר מכן, בלילה חורפי, הכירה בחור במועדון. אחרי הבילוי, הציע להסיעה לתחנת האוטובוס. בדרך, משהו קרה. לדבריה, "עשה מה שעשה, לא זוכרת אם זה היה בפארק או בטיילת, אני זוכרת שאחר כך הלכתי ברגל או בטרמפ עד הפנימיה". 

היא התעלמה מהשינויים שהתרחשו בגופה. את העלייה במשקלה ייחסה להתקפי זלילה בלילות, וטשטשה את כרסה בעזרת חולצות רחבות. בפתח החופש הגדול, כשחשה דקירות בבטנה, ניגשה להיבדק, והופתעה לגלות שהיא הרה, בסוף שישי. בעצתה של עובדת סוציאלית, ארזה תיק, והודיעה להוריה שהיא הולכת להתנדב בחופש הגדול בקיבוץ בערבה. עלתה על אוטובוס למרכז, למעון לנערות בהריון. כעבור חודשיים ליוותה אותה מנהלת המעון ללידה, ועם פתיחת שנת הלימודים חזרה נוי לבית סביה. את החוויה הטראומטית השאירה מאחוריה, סיימה לימודים עם בגרות מלאה והתגייסה לצבא. בשירות נכנסה להריון פעם נוספת מקשר אקראי, ועברה הפלה. מאז, ועד תום הטיפול, היתה לבד.  

***

אני עוקבת בעיניי אחר אצבעותיה בזמן שהיא מקלידה, מחפשת טבעת, או כל פריט שיסגיר שינוי בחייה מאז פרידתנו. אין לה טבעת, שרשרת עם תליון-נטיפה נושקת לבית החזה. השינוי היחיד הנראה לעין הוא גופני, שפתיה המשוחות אודם סגול, הפכו מעובות. 

"זה הגיוני שהיא תספר לו שהדוד שלה אנס אותה מגיל חמש?" קוטעת נוי את דבריי, בעודי מעידה שהמטופלת החרדית שיתפה את בעלה לעתיד בהתעללות המינית הממושכת שעברה. החוקר מביט בנוי כמי שאינו מוצא טעם בשאלתה, אולם אני, שהלך מחשבתה מוכר לי, איני מופתעת. "אי אפשר לחיות עם מישהו בלי לדבר איתו?" ביקשה לדעת בטיפול. אחרי שנים של הסתרה את האונס והלידה, בלתי נתפס בעיניה, שמישהי תבחר לשתף את ארוסה במה שהופך אותה פגומה. 

***

לאורך שנים, קבעה נוי פגישות עם בחורים בצמתים ותחנות דלק, והטריחה עצמה מחוץ למכונית רק במקרים בהם התרשמה שהדייט שלה משדר אמינות. או אז הסתערה עליו בשאלות, שלא היה בינן לבין חיפוש זוגיות דבר. כל כך השתוקקה להפוך לאם, אך ספורים היו קשריה הרומנטיים, ועל סקס לא היה מה לדבר – המחשבה על אהבה מינית עוררה בה חלחלה. "אהבה בעיני", אמרה לי, "זה כמו שאני אוהבת את אבא שלי". אלא שאביה, בדומה לאחרים, הושאר מחוץ לחייה הסודיים. 

***

"חיי נעצרו ברגע האונס" התוודתה נוי בטיפול. ואני חשבתי, איך החיים שעצרו בתוכה, ממשיכים ללוותה בסוג של מסע מדומיין שכופה עצמו על המציאות. "כולם חושבים שאני אישה שמחה וחזקה שאוהבת לחיות, אבל אין יום שעובר בלי שאני חושבת על אורי". את השם, נתנה לתינוק שלה, בדקות המעטות ששהו יחד בחדר הלידה, קודם שנלקח ממנה. מדי שנה, חגגה בגפה את תאריך הולדתו, עם כרטיס ברכה ועוגת שוקולד ועליה נרות וסוכריות צבעוניות. 

***

שנה וחצי לתוך הטיפול, וחצי שנה לפני הרגע האפשרי של פתיחת תיק האימוץ, הרגע ממנו חששה יותר מכל, בחרה נוי לסיים את המפגשים. כמו ביקשה לשוב, ולו לזמן הקצר שנותר, לאותה אלמוניות נפשית ומציאותית ממנה, בעל כורחה, הגיחה.  

במהלך דרכנו המשותפת, לימדה אותי נוי שיעור עמוק ועצוב על כוחה ומורכבותה של אימהות. נוכחתי לדעת, שגם אימהות החסרה ביטוי יומיומי קובעת מהלך חיים, אינה פחות עוצמתית, או פחות נוכחת. 

בדומה לאימה, שנפטרה בלי לדעת מה עבר על ביתה, איני יודעת מה אירע מסיום הטיפול ואילך. מפגש מפתיע, בתחנת משטרה, ושוב אני שואלת את עצמי, מה קרה? 

***

האוטו התקרר. אני מגששת בתיק הכתף שלי אחר היומן, ובודקת מה קבעתי להיום. עליי להיות בקליניקה בעוד שעה. אני יוצאת מהחנייה ברוורס, ותוך כך מבחינה, דרך המראה הפנימית, בנוי, הממהרת אליי. היא מקישה בזגוגית האחורית. איני יודעת אם זו היא או הזיה, אך בולמת. היא מתקרבת אליי, ודרך החלון הפתוח, מביטה בי בציפייה וחשש, ושואלת: את זוכרת אותי?  

?Do you believe in magic

כתבה בעילום שם, עו"ס M.S.W

"אני פה בגלל אישתי", כך פתח אריה את המפגש הראשון שלנו. לאורך תשעת המפגשים הראשונים שלנו אריה מספר כי מגיע לטיפול בגלל אישתו הסובלת ממחלת נפש כבר 40 שנה והוא "קורבן מצטיין" חי בסבל לידה ועבורה. הוא מבקש ואף דורש ממני פתרונות וכלים בכדי לצאת מתוך החיים ש"נגזרו" עליו. כל פגישה פותח ומסיים במונולוג "סיפרתי לך הכל, מה את לא זוכרת? את לא נותנת לי כלים, פתרונות". אני מנסה בתסכול רב להבין ולהרגיש לתהות ולשאול מיהו האדם שמולי.

מסתבר כי אריה כבר שנים מגיע לטיפול במסגרות השונות בהם אישתו מטופלת ונראה כי חוזר על דבריו באופן אובססיבי ונשאר במקומו כאילו מנסה להתיש ולדחות – את האחר, את עצמו… בזמן הקצר בו הכרנו אף שכנע אותי כי אין טעם – בטיפול, בחייו, בניסיון ליצור שינוי, במלחמה בשגרה העגומה בה חי. אך בכל פעם שנפגשתי עם אריה הרגשתי אותו חי, ממש חי ובועט. משהו בי הסתקרן להיכנס לעולמו, שמדבריו נראה כה מדכא וחסר תוכן.  

אריה, בן 72, נולד בתל אביב. מספר שבגיל 3 במהלך ויכוח עם אביו, צעק עליו "אני לא אבא שלך בכלל". כך התגלה לאריה כי אביו אינו אביו האמיתי. אביו האמיתי, יהודה, נפטר לאחר שנולד. לאריה אח בכור ואחות קטנה. אמא של אריה התחתנה בשנית ומתוארת כ"אישה קשה שהחיים היו קשים אליה". נכון להיום אריה נותר יתום. כל בני משפחתו נפטרו לאורך חייו מסרטן "דווקא אני בחיים". לאריה שתי בנות גדולות ואשתו, שבזכותה אנחנו פה כמובן. 

חשבתי לעצמי מדוע אריה מגיע? האם כל שנותר לו זה להתלונן? האם רוצה שאתפעל ממנו – שוויתר על חייו עבור אשתו והבנות? בגיל 72 מה הוא מבקש? המדריכה שלי ראתה את הטיפול באופן מאוד ברור "זו נוירוזה אובססיבית" הפתעות לא יהיו פה…כל שתוכלי זה להקשיב". 

סיפור חייו של אריה עטוף במוות, משפחתו שנפטרה, סיפורי צבא שנצרבו בנפשו במלחמת יום הכיפורים, הוא עצמו שחטף התקף לב בגיל 48 וחבריו שהולכים ונעלמים לו מזקנה. כל פגישה מדבר על המוות ואני מרגישה שהוא חי יותר מכל אדם בן 20 שפגשתי. 

אריה מגלה תוקפנות כלפי "את ילדונת, מה את יודעת? העולם שאת חיה בו… היום אנשים מוותרים ברגע, זוגיות, עבודה… יאללה… חדש! תחליף ביותר טוב! את לא תביני" בהמשך מזלזל בטיפול הנפשי "אל תעלבי, לא מאמין בטיפול… אני חכם מדי בשביל זה, את לא עוזרת לי. הרגשתי שאריה כמו ילד קטן מתחנן בפניי לא לוותר עליו.

המפגש העשירי מתחיל כמו כל מפגש, אריה מתלונן בפניי ולאחר מתלונן על אשתו. אני כמו מתעלמת מדבריו- "מהי משמעות החיים עבורך?" לא הבנתי מאיפה עלתה השאלה, אני לא נוטה להשתמש בה, אבל מתוך השאלה משהו נפתח אצל אריה. 

"אני בן 9, אח שלי הגדול אמור היה להתגייס ולפני שט עם חברים לטיול, הסירה שלהם נסחפה והם נלקחו בשבי. אמא שלי כמעט יצאה מדעתה, הוא היה הכל עבורה ואני… תמיד העבירה לי את התחושה, שהולדתי ציוותה את מותו של אבי, אני הוא שלקח אותו ממנה. באותו היום שמעתי אותה בטעות… מסתבר שהיה לי עוד אח שמת, לפני שנולדתי… כמה היא כעסה עליי?! 

בגיל 4 בזמן המנדט רצתי למחסום מתחת לבית בשעת עוצר כדי להרים עבורה דוקרנים, בלי לפחד בכלל- הייתי עושה הכל עבורה. אבל היא לא ראתה אותי, היא ראתה רק אותו. אז קיבלנו הודעה – אחי ישוחרר בקרוב. לא היו אז טלפונים – את לא מבינה… פעם לא היה כמו היום. היא שלחה אותי ל"בס", הייתי קטן! למה היא שלחה אותי? שם היה טלפון והייתי צריך לצלצל לצבא.. או … לא יודע למי, אני ילד קטן והיא אמא ואני הלכתי לבד, היא שמה אותי אחראי". 

אריה מדבר, אבל ברגע שאמר "בס", תמונות מזיכרוני הציפו אותי. האדם האהוב עליי אז והיום, למרות שנפטר לפני שנים, סבא שלי, עולה בדמיוני. אני יושבת איתו בגינת רות, זה היה המקום הסודי שלנו. היינו מספרים אחד לשני את הסודות הכי כמוסים, אחרי גלידה וניל בדיזינגוף. גינת רות הייתה צמודה לבית המרקחת של אבי– בית מרקחת "בס". הוא ירש אותו מגברת בס לאחר שנפטרה. אישה יפהפייה ומקסימה עם שיער מזהב שפתחה אותו לפני עשרות שנים. הייתי נוסעת באוטובוס אל בית המרקחת לפגוש את סבא, הוא עבד אצל אבא. סבא היה החבר הכי טוב שלי, והנסיעה ל"בס" הייתה רגע של אושר בשבוע. זיכרונותיי מילדות מעטים ומטושטשים, התגעגעתי אליו -לסבא והנה אני איתו. אריה לקח אותי ל"בס" ב1952 – יחד איתו. גופי התמלא צמרמורת ודמעות מילאו את עיני.

הלא מודע פועל בדרכים נסתרות – אין לו זמן ומקום, לא הגיון ולא סדר– רק קסם. 

חזרתי לאריה, ראיתי אותו יורד אל פרישמן מהבית… עולה שלוש מדרגות לגברת בס, עם דלת הפעמון הקטנה. דמיינתי איך חיבקה אותו ודאגה לו כמו שסבא דאג לי, היה לי אוזן קשבת וחיבוק אוהב שבבית לא קיבלתי, לא אני ולא אריה. 

מאותו היום רקדנו אני ואריה, כאילו הרגיש אותי מרגישה אותו, יושבת איתו על המדרגות בפרישמן, ילדה כמוהו, מפוחדת ולבד.

והיינו יחד, בפוסט טראומה של יום כיפורים שחווה הוא בשדה הקרב ואני דרך אבי, יהודה, שיצא למלחמה וביום הולדתי התחנן לחזור ומשחזר, רק דמותו. נפשו וליבו נשארו שם. והיא איבדה אותו, אמא, אולי בגללי, כמו אריה שהגיע ולקח את מקום אביו שלעולם לא יוכל למלא. איך גדלנו שנינו בלי אבא מחבק ואמא כועסת.

היינו יחד, כשמשפחתנו התפרקה, לחלקים חלקים שעד היום קשה לאסוף, ממחלת נפש ארורה, הוא של אישתו – האדם היחיד שראה אותו ואני של אחי הבכור – הדמות אותה הערצתי וממנה שאבתי את כל האש שקיימת בי היום.

  היינו יחד בלימודי עבודה סוציאלית קלינית, אני וביתו הקטנה, בת גילי, מתגוררת גם היא בתל אביב ועוסקת באותו המקצוע. שתינו מנסות אולי להתמודד עם מחלת הנפש, קרובות אליה אך רחוקות מאהובינו. שתינו אולי סוחבות על גבינו אשמה, אני על הולדתי והיא – שמיום הולדתה לא חזרה אימה לקדמותה, כמו אריה, שמות אביו מלווה את חייו. 

"אני רואה נכון? את גודלת!" בשנה בה אני ואריה נפגשנו נכנסתי להריון עם בני הבכור. חיים חדשים צמחו בתוכי, תחושת החיות הורגשה בתוך החדר ולאט לאט החליפה את מקומו של המוות. בחדר שלנו נתנו אחד לשני חיים, סיפור חיים, זיכרונות, מהמדרגות של "בס" לרגעי נעורים על חוף הים במציצים, לנסיעות אופניים בפארק הירקון רק כדי לנשום. הילד שבועט בתוכי, יחד עם אריה, הילד החי והבועט שלא הספיק לשחק ולהשתובב.

יחד הבאנו חיים לעולם. 

אם רק היה יודע…

פרפרים הם חופשיים

דורית סגל, עו״ס, קרימינולוגית קלינית ומטפלת EMDR מוסמכת ומדריכה

היו היתה אישה, ליבה שבור, גופה חבול ונשמתה אבודה. בסדקים ובחרכים שנפערו בנפשה נחבאה ילדה. האישה שבויה בכוחה של הילדה. הילדה, כרוכה ללא בחירה לניהולה של אישה. האישה נכנעה לכעסיה ותסכוליה של הילדה, עד שפחדה, נרתעה, הלכה והתרחקה. עסקה האישה בעניניה, התעלמה מהילדה. הילדה היתה בודדה, כמהה לאהבה. 

כאובה מנטישתה של האישה היתה הילדה שוברת ומקלקלת את חייה של האישה. לעתים היתה שותה עד אבדן חושים, משתמשת בסמים או מתמסרת להפרעות אכילה. לפעמים היתה מתמכרת לספורט וללימודים או לעבודתה, מתרחקת אל עצמה. כך הן חיו במלחמה מתמדת, זאת בונה וזאת הורסת.

סבלה האישה מהילדה, ביקשה נפשה להשתחרר מהכאב. כאבה הילדה את הסתייגותה של האישה ממנה, טבעה בבדידותה.

רצתה האישה ללמוד לאהוב, את עצמה, את האחר, את העולם. ביקשה עזרה לגלות מי היא, לבחור את הדרך אל יעודה. לזנוח את הכאב ולבחור בחיים. רצתה האישה להעלים את הילדה.

צמאה לעזרה, נואשת, כאובה, נדחקת מאותה הילדה, שלא היתה קטנה כלל וכלל, פסעה בצעדים מהוססים אל הקליניקה, סקרנית וחרדה. בצעדה של האישה שביב קטן של תקוה ושפע ציפיות. הילדה נשרכת מאחוריה רוצה ולא רוצה, מוכנה להרוס ולהחריב את כל מי ומה שיסכן את מעמדה.

המטפלת, בקרבה אוצר, לב פתוח של אהבה וקליניקה כגולם של פרפר. איתנה ואטומה, מגנה ומבודדת. ביקשה הילדה לעבור לגור בחומו המגן של הגולם. פחדה האישה לשוב אל הרחם המפתחת, המכילה והמאפשרת. התמסרה הילדה לאהבתה של המטפלת ובין הספה לכורסה נרקם לו קשר מרפא. הילדה מתמסרת, המטפלת מאפשרת. האישה מתרחקת והמטפלת עוקבת אחריה מרחוק במבטה ובליבה. הילדה גדלה, המטפלת איתה, היא קטנה בחזרה ומתכווצת והמטפלת מחזיקה עבורה את התקוה. כך גדלו וקטנו ביחד, המטפלת לצד הילדה, המטפלת לצד האישה. 

המשיכו האישה והילדה להאבק בינהן, למשוך, להרוס להתחרות על ליבה של המטפלת. ניסתה הילדה להעלים את האישה, בכתה, צעקה, שברה, חתכה. ניסתה האישה להעלים את הילדה, שתתה, לקחה תרופות, סמים, נכנסה למערכות יחסים מפוקפקות. החלה האישה לדמות לילדה, החלה הילדה לדמות לאישה. לימדה אותן המטפלת לאהוב, לאהוב את עצמן ואחת את השניה.

עברו השנים, הילדה התפתחה וגדלה כעובר ברחם, כזחל בחשכת הגולם העוטף. במרחבים שנפרסו לצד הממחטות המשומשות, גילתה את עצמה ואת כוחותיה של האישה. למדה הילדה לאהוב את המטפלת, לחוש אהובה. למדה האישה לחוש אהובה ולאהוב את המטפלת. ניסו השתים לאהוב כל אחת את עצמה, כל אחת את השניה.

רצתה הילדה להשתחרר ולעוף, לגלות את כוחותיה בעולם. סגר עליה הגולם, סגרו קירות הקליניקה ובליבה כאב ופחד מפרידה. נצמדה הילדה אל הגולם, ברחה האישה מן הרחם. בכתה הילדה והושיטה ידיה אל המטפלת בבקשה לשחרור, לחילוץ מן המאבק. התחננה הילדה אל הלב שלפתע נדמה היה כי נאטם. 

במבט חומל, התבוננה המטפלת בילדה המתחלפת לאישה ושוב לילדה, הכילה את כאבה, קיבלה את מאבקה. שמרה המטפלת על אפלוליותו המגנה של הגולם, הגנה על רכותה המאפשרת של הרחם. 

הילדה לא ויתרה, רצתה לברוח, ללכת, ביקשה מן המטפלת שחרור. חייכה המטפלת ופרשה ידה אל הדלת הפתוחה, מזכירה לילדה, לאישה שהשיחרור בידה. התכנסה האישה, התכווצה הילדה. בבדידות המכנסת והמכווצת, היתה גם המטפלת. 

אכזבה ותקוה התערבלו יחדיו, הילדה והאישה לא בטוחות במקומן. 

נתנה להן המטפלת מתנה, עלה ירוק ועליו ביצה, קטנה כמו נקודה בסוף משפט. נתנה, הנחתה וביקשה להגן ולשמור עליו מכל משמר, להזין, לאהוב ולהמתין עד שיהפוך לפרפר נהדר. הזהירה והנחתה לכשינסה הפרפר לצאת מן הגולם, לזכור את האהבה אליו ולא לעזור לו, לתת לו למצוא את דרכו. כעסה הילדה על המתנה, התאכזבה שלא פרסה את כנפיה שלה ועפה, הסתגרה עוד ועוד בתוך הרחם, בכאבה. שמחה האישה במתנה, העלה והביצה שעליו היה כאוצר של אהבה בידיה. שמרה עליו מכל משמר, הגנה עליו וטיפחה אותו. 

הביצה בקעה וממנה זחל קטנטן. לפעמים טיילו הילדה והאישה, יד ביד אל העצים הירוקים לקטוף עלים לזחל שלהן. לעתים היתה הילדה מחביאה את הזחל, או משחקת איתו, בימים אלה היתה האישה שומרת עליו מרחוק. בימים אחרים סרבה האישה למלא את תפקידה, התחפרה במיטתה וזנחה את הזחל וצרכיו. הילדה היתה אבודה, ניסתה להזין את הזחל בעצמה.

אהבתן של הילדה והאישה לזחל הלכה וגדלה וסימלה עבורן את אהבתה של המטפלת אליהן. הזחל הלך ותפח מאהבתן, מטיפולן עד שהגיע זמנו להעטף בגולם משל עצמו. הילדה התבוננה בגולם מידי יום, האישה התבוננה בילדה מידי יום. המטפלת התבוננה בשתיהן, ממתינות יחד, מתפתחות וגדלות יחד.

הבשיל הזחל והחל נאבק לבקע את הגולם ולעוף אל העולם. התרגשה האישה, שמחה הילדה. הפרפר נאבק, התייסר והתקשה. רצתה הילדה להוציאו, ניסתה האישה להניעה. דחפה הילדה את האישה הרחיקה אותה, ביקעה את הגולם ושחררה את הפרפר.

עמדה האישה, איתה הילדה, התבוננה בהשתאות ופליאה בפרפר שפרש את כנפיו המרהיבות, נפנף בהן, התרומם וניסה לעוף. עודדה הילדה את הפרפר, התפללה בליבה האישה. הפרפר, פרש את כנפיו, צנח לרצפה ומת.

כעסה הילדה והרחיקה את האישה, החייתה שוב ושוב את כאבה. התייסרה האישה שכשלה בתפקידה נעטפה בבושה ואשמה. המטפלת שמרה על האישה, שמרה על הילדה. האשימה הילדה את המטפלת כי מת הפרפר. הצטערה המטפלת והסבירה כי היה זקוק למאבק בכדי להשתחרר מהגולם, המאבק המחזק את שרירי הכנפים, זה המאפשר לו לעוף. הכעס כהה, הילדה נרגעה וברחם האטום נוצר מרחב לאישה. האישה למדה מהמטפלת לשמור על הילדה, להזין אותה, לשמור עליה, לשמוע את קולה ולחוש את כאבה. לאפשר לה אהבה בחמלה וקבלה. 

לב לצד לב עבדו יחד המטפלת והאישה, חבשו את פצעיה של הילדה, ניחמו את כאבה, עיבדו את אבדנה. למדה האישה להתקרב לילדה, למדה הילדה להתמסר לאישה, לבטוח בה כפי שבטחה במטפלת. גדלה האישה, גדלה הילדה. למדו לחיות יחדיו, חדלו להלחם ולהרוס. גדלו וגדלו עד שלא היה עוד מקום בגולם האפלולי, עד שקטנה הרחם מלהכיל. 

החלו הילדה והאישה למתוח את כנפיהן, להאבק לשחרורן. סגר עליהן הפחד, חנק אותן כאב הפרידה. עודדה אותן המטפלת אך לא ביקעה את הגולם עבורן. במאבק ממושך, בכאב במאמץ מלאים כוונה החלו האישה והילדה לצאת מן הגולם, להגיח מן הרחם. יחד הן התפתלו, התמתחו ושינו צורה. התמזגו ונפרדו והתמזגו שוב. בכל תנועה שהיא עושה, מתחזקות כנפיה ועוצמה פנימית משותפת הולכת ונבנית. בכוחות משותפים עזבה את הגולם. הכנפים המרהיבות נפרשו. כנפים חזקות, בנויות ממהות ומאהבה, בוטחות ובטוחות. בעזרתם עפה האישה, הילדה אל העולם.

האישה והילדה, אחזו ידים, לעתים האישה היתה נושאת את הילדה בחיקה. בימים אחרים הילדה היתה מושכת את האישה להשתובבויות. הן גדלו יחד וקטנו, התמזגו ונפרדו. יחד היא פרשה כנפים מרהיבות ועפה לחופשי.

התגעגעה הילדה אל הגולם. התגעגעה האישה למטפלת. 

היו היתה אישה, חמלה האישה על הילדה שבתוכה, פרשה את כנפיה המרהיבות מעליה ויצרה להן גולם משל עצמה.

דילוג לתוכן