נכתב בעילום שם ע״י מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית
זו הפרידה השניה שלנו, אולי בעצם השלישית. הן מוגדרות כפרידות לחופשה. יובל היא מטופלת שלי מזה שנתיים , רק בת 11 ונושאת עליה מטען חורג. ״אני אהיה כאן עד האוניברסיטה״ מצהירה יובל בפני מעת לעת. לשתינו יש עניינים עם פרידות. לעיתים נדמה לי שאני משוחחת עם זקנה בעלת נסיון ותובנות חיים רבות. פעם כאשר שיחקנו בקלפים מצויירים ,היא המציאה משחק שבו לכל דמות יש ניקוד. הרופא קיבל אפס. ״אי אפשר לסמוך עליהם ״ היא אמרה ״תמיד צריך ללכת לקבל דעה שניה״. וזה פגע בדיוק במקום הכואב אצלי. תמיד מתרוצצת לחפש דעה שניה כי אם הם עשו טעות כזאת בפעם הראשונה מי יודע מה יכול לקרות.
ראיתי את יובל לראשונה כשהיתה בת 4, אחות של ליאור. כשהוריו היו מביאים אותו לטיפול היא היתה פורצת פנימה לחדר מתבוננת בשקיקה בעיניה הכחולות הענקיות בכל החפצים כמטביעה אותם בתוכה ומנכנסת אותם לעצמה לתמיד ואז מנסה לטבול ידיה בארגז החול הזהוב. בשידולים רבים ולעיתים בטונים גבוהים היה האב ,שבדרך כלל היה זמין להביא את ליאור,מושך אותה בידה למסדרון שבחוץ וגם משם היינו ממשיכים לשמוע לעיתים את קולה הרוטן.
כשהגיעו מים עד נפש בבית ואמא רונית אמרה שאי אפשר יותר להמשיך כך כי יובל משגעת ומטריפה את כולם, העלה ליאור את הרעיון :״ למה שלא תקחי גם אותה לאילנה כמו שלקחתם אותי?״
מי יודע מה חשב בליבו, האם הטיפול שלו נותר כחוויה חיובית מאפשרת או שמא חש הקלה שלא רק הוא נושא עמו בעיות, הנה גם אחותו שהיתה תמיד ״הבסדרית״ תשלח עכשיו ״לתיקון״ . יובל קפצה משמחה לשמע הרעיון ומאותו רגע לא הניחה להוריה עד אשר קבעו עמי פגישה.
הפגישה היתה מרגשת. לא ראיתי אותם מספר שנים מאז שליאור סיים את הטיפול. רונית, אשה-נערה, לא עברה עדיין את גיל ה-40. פניה גלויות ונקיות מאיפור,שערה אסוף לאחור ברישול, גיזרתה צרה ולבושה היתה בשמלת מקסי ארוכה שהגביהה את קומתה. מקרינה חום וציניות כאחת. שילוב שקשה להבינו. יכולה לומר דברים קשים ,בהומור דק שרק לאחר מכן הם מחלחלים לעומק. דוד, המתנשא לגובה רב ,כתפיים רחבות ומבנה גוף אתלטי, מאפשר לה לנהל את רוב השיחה. הוא כרוך אחריה ומעריץ אותה. קורא לה ״ראש הממשלה״.
נזכרתי בפעם הראשונה שהגיעו אלי עם ליאור. זוג צעיר, בני שלושים פלוס בערך שסיפרו את סיפורם:
רונית גדלה באחת הפריפריות במרכז. היא היתה ילדה שמנמנה ועד גיל 15 סבלה מדחייה חברתית. בגיל 15, לדבריה ,לקחה את עצמה בידים והשילה מספר רב של קילוגרמים ונהפכה לנערה יפיפיה. היום כשמסתכלת לאחור היא מבינה שפיתחה הפרעת אכילה. היתה אוכלת ומקיאה. תיארה מאבק מתמיד נגד השמנה שכעת מתעורר שוב מול יובל שאוכלת כבור בלי תחתית.
היא נישאה בגיל צעיר מאוד לבחור שלמד איתה בתיכון. ביתה הראשונה ,ליאת, נולדה לאחר הריון תקין. לא היתה מאושרת ממנה. תינוקת נפלאה רכה וחייכנית. בעלת מזג טוב . החיים נראו מבטיחים.
עד שהגיעה הבשורה. בגיל שנתיים, ליאת הפסיקה לאכול ולעכל את מזונה. בבדיקות התגלה בראשה גידול ממאיר. השמים נפלו על המשפחה הצעירה והעולם נסגר סביבם. החיים התרכזו בבית החולים בטיפולים, נסיעות הלוך ושוב. הבעל הצעיר לא הצליח להתמודד עם המצב והיה נעלם לעיתים קרובות ומופיע ללא התראה. מדי פעם היה שולח סכום כסף מועט לכיסוי ההוצאות הרבות. רונית שהיתה שקועה כל כולה בטיפול בילדה כמעט ולא שמה לב למעטפה הגדולה שמצאה יום אחד בתיבת הדואר והיתה זרוקה על השולחן בפינת האוכל מספר ימים ללא התייחסות. רק כאשר אימה הגיעה לעזור לה ופתחה את המעטפה, צנחו לידיה מסמכי הגירושין. רונית חתמה ושלחה בלי לחשוב כלל. כל מה שהעסיק אותה היה לטפל בליאת ולעשות הכל להצלתה. למזלה, משפחתה תמכה בה ועמדה לצידה.
ליאת עברה ניתוח, טיפולים קשים ותפילות רבות להחלמה ואכן קרה הנס, היא התאוששה והחלימה.
הרופאים לא הבטיחו דבר לעתיד, אך ההווה נראה רגוע ובריא. בין מסדרונות בית החולים פגשה את דוד שהיה מגיע כל יום לבקר את אמו החולה. ליבם נקשר באהבה. הוא גם יצר קשר עם ליאת שהיתה מחכה לביקוריו בקוצר רוח כפיצוי על העלמות האב.
החתונה נערכה כשליאת חזרה לגן. לדוד היא החלה לקרוא אבא ולא היה מאושר ממנו לשמוע את קולה המתוק קורא לו כך. הוא קרא לה ביתי הבכורה. כעבור שלוש שנים נולד ליאור. הם חסכו וקנו דירה, נסעו לטיול משפחתי בחו״ל ותכננו את הילד הבא.
בגיל 10 חזרו לליאת כאבי הראש. בין בדיקה לבדיקה בבית החולים, הראה הסרגל בבית שני קווים סגולים של הריון נוסף. רונית רצתה לעשות הפלה אבל דוד ביקש ממנה לשמור על ההריון.
יובל נולדה כשליאת אושפזה בביה״ח בידיעה שכבר לא תצא משם. את ימיה הראשונים בילתה על מיטתה של ליאת. מול השתקפות העצב והחרדה של עיני הוריה, היא פיתחה אישיות אנרגטית, צעקנית אובססיבית וחסרת מנוחה. ״זאת היתה הדרך היחידה לשרוד ולא ליפול לתהום הריקנות ולהתמוטט״ חשבתי בלבי. יובל לא הרפתה מהוריה ואחיה ולא נתנה להם לשקוע בכאב ובאבל. היא דאגה ליצור מצבים שבהם נזעקו לגן, לביה״ס לעזור לה בהתמודדויות מול מריבות ילדים, מול תלונות המורים. בבית הקימה קול צעקה מנמלה ועד מעידה ושבירת אברים בגוף. פעם יד, פעם רגל. ליאת בדרכה הצינית היתה אומרת:״מעניין מה תשבור בפעם הבאה״ . היא הרבתה לבכות, להאשים ולהציק. המשפחה, ליקקה את פצעיה והמשיכה להתקיים בעזרת הקולות הרועמים, הצעקות והמריבות שיובל יצרה והיתה מזוהה עמם.
בשנת הטיפול הראשונה, יובל היתה מתפרצת לחדר כרוח סערה. ילדה גבוהה ומלאה יחסית לגילה. נראית כמעט כנערה. עם זאת היתה לבושה כפעוטה, ללא תחושת גופה הבוגר. חולצות קטנות צמודות טמונות בתוך חצאית או מכנס קצרים. היא נראתה לי חסרת חן ומגושמת. צורך עז בשליטה, ובריקון כל הטוב שבחדר. היתה אוספת מכל הבא ליד, תוך כדי כך שמספרת לי שכבר תכננה בדרך מה לעשות. מערימה על השולחן כמויות של נצנצים, חימר, דבק ודורשת ליצור עולמות כמעט בלתי ניתנים לביצוע. תוך זמן קצר היו נעלמים החומרים ונטמעים בעבודתה.
ידעתי שיובל זקוקה למילוי התהום שנפערה בתוכה כבר מהיותה תינוקת שנולדה להורים שלא היו מסוגלים לראות ולהתפעל. לעיתים הרגשתי כי היא שואבת ממני את כל כולי ולאחריה הייתי מרוקנת וזקוקה לזמן התאוששות. רוב עבודותיה נועדו לשמח את האם ולהוכיח לה שהיא בת ואחות טובה ונאמנה שאינה שוכחת את ליאת למרות שאיננה ושבעצם כלל לא הכירה אותה.
ורדים ושושנים אדומות מגבס, שוקולדים מחומר, ציורים ענקיים הוכנו כמתנות לאם ולליאת בביקוריה הקבועים בבית הקברות,עדות להיותה שייכת לאבל ולתא המשפחתי שהכיר את ליאת.
אם היתה מקדימה להגיע לטיפול והדלת החיצונית הפונה לחצר היתה נעולה ,נהגה להכות ולדפוק בחוזקה, כאילו עלי להצילה ממשהו שרודף אחריה. ״הדלת חייבת להיות פתוחה ״ אמרה. ״את גם חייבת לי חמש דקות״ בהתייחסה לזמן שהקדימה ועליה היה לחכות. כל נסיונותי להסביר לגבי הזמן לא צלחו. אם הצעתי לה להמתין בחוץ על הספסל, אמרה שיש יתושים ואם במכונית אז אי אפשר כי אמא ממהרת. לעיתים עברה במוחי מחשבה שאולי היא מוגבלת בחשיבתה. גם האם העבירה לי תחושות דומות של ספק לגבי יכולותיה האינטלקטואליות. להפתעת שתינו בכל אסיפת הורים בבית הספר היתה יובל מקבלת תשבוחות על הצטיינותה בלימודים ועל מעמדה החברתי הגבוה בכיתה.
בטיפול, נחשפו חלקים אחרים. הילדה הקטנה והלא מבינה. ידעתי שיובל זקוקה להכלה ומילוי צרכים אך ביטויים אלו נשמעו לי קשים ליישום מול התובענות שלה כלפי, הכוחנות האינסופית וחוסר היכולת להשביע אותה סימלית ופיסית. לעיתים מצאתי עצמי פועלת בחוסר סבלנות ״אני צריכה לשים לה גבולות״ עברה מחשבה במוחי, ״להקפיד על הסטינג״ ״לא לתת לה להרוס את האובייקט״. נזכרתי במשפט שליאת אמרה לי באחת הפגישות שהותיר אותי באי נחת ״ אני יודעת שאני אוהבת אותה אבל פשוט לפעמים לא יכולה לסבול אותה״.
מבולבלת מתחושותי ומהקולות הרבים בתוכי קבעתי פגישת הדרכה. בעודי עולה בגרם המדרגות הצר לביתה של המדריכה הנמצא בקומה הרביעית ללא מעלית הרהרתי: ״איך היא עושה את זה כל יום״. מתנשפת מהמאמץ צלצלתי בפעמון בעל הצליל הרך. הדלת נפתחה ונכנסתי כעוסה. היא תמיד נהגה להציע לי משהו לשתות ואני תמיד שמחתי להרוות את צמחוני במים הקרירים . הפעם, סירבתי. הכעס ותחושת חוסר האונים הציפו אותי. כשדיברתי על יובל תיארתי את תחושת חוסר הנראות שלי בחדר, הבולענות ועל כך שאין התקדמות. תוך כדי הדיבור ראיתי בזווית העין ,מאחורי קיר המסדרון הבהוב של אור ירקרק ודלת ברזל של מעלית.
״יש לך מעלית להגיע הביתה? שאלתי בתדהמה, ״כן״ ענתה אבל היא מיועדת רק לבאי הבית.
היה רגע של שתיקה. לא העזתי לבקש. חשבתי אם יובל היתה כאן היא ללא ספק היתה דורשת להשתמש במעלית לצרכיה. המדריכה הביטה בי ואז אמרה: ״ אם תרצי את יכולה להודיע לי באינטרקום ואשלח לך אותה״. התרגשתי למחווה זו והתמלאתי תחושת כוח ונראות. תודה, השבתי באמת הייתי זקוקה לזה.
כשירדתי לרחוב חשתי הקלה. האפשרות להרחיב את הגבולות ולמלא את הצורך הפכה לממשית. נכנסתי לחנות המינימרקט השכונתית ורכשתי מיד תכשיר נגד יתושים. התקשרתי לרונית וקבעתי עמם פגישה וביקשתי ממנה כבר כי תמתין עם יובל עד לשעת הפגישה ותקדים לבוא לקחתה, כדי שיובל לא תחכה בחוץ לבדה. בהגיעי לחדר הטיפול תליתי מעל ידית הדלת החיצונית את התכשיר נגד היתושים ודאגתי להשאיר אותה לא נעולה לקראת הגעתם.
כבמטה קסם, ללא מילים החלה יובל להצטמצם בדרישותיה ועבודותיה. התחלנו לשחק בחדר במשחק מחבואים שהיה דומה יותר למשחק הקו-קו התינוקי. לפתע היה גם צחוק, נסיון לרמות ולהשתטות ולא היתה מאושרת ממנה לנצח אותי שוב ושוב. אח״כ עברנו למשחקי קופסא . היא החלה להיות עסוקה בנושאים רגילים מחיי היום-יום שלה: חברות, לימודים ,חוגים.
כשהתחלנו לתכנן את הפרידה השלישית שלנו לקראת חופשת הקיץ יובל העלתה רעיון שנכין עוגת גבינה עם ביסקוויטים ״אבל יחד עם אמא״ ביקשה. היא הגתה זאת בהדגשה של ה-ווים. כמו בצרפתית : bisquit .
בפרידה הקודמת כאשר נסעה עם הוריה לחו״ל ,יובל הכינה מחזה עם שיר פרידה. לצורך המחזה הביאה תיק גב ענק עם כל הצעצועים האהובים עליה מחדרה, בגדים לנסיעה , שמיכה וכרית וורודה.
התיק הענק היה נוכח בחדר במשך כחודש לצורך החזרות עד לסיום בו צילמתי את כל המחזה בוידאו ולבקשתה הראתי אותו להוריה. היא דאגה להשאיר בחדר מספר פריטים כדי לוודא שאהיה כאן כשתחזור.
בפגישה עם ההורים ניסיתי לבדוק עמם מדוע בחרה דווקא בעוגת הגבינה עם הביסקוויטים. תהיתי אם בבית מתאפשר לה להכין עוגות וליאת אמרה שהרבה פעמים הן מכינות כדורי שוקולד ופיצה.
היא העלתה השערה :״ בטח היא חושבת שבחדר אני ארשה לה לאכול כמה שהיא רוצה, זאת הזדמנות עבורה כי היא יודעת שאת מאפשרת לה לבחור בחדר כמעט כל מה שרוצה.״
״אני מומחית לעוגת גבינה״ הוסיפה רונית. ״יש לי מתכון נהדר״. סיכמנו את פרטי המתכון ואת המצרכים. אני את הקערה והכלים. ״כמה סימבולי״ חשבתי ,בעודי מלווה אותם לדלת.
אני לא יודעת מה גרם לי לשאול שוב ביציאה, ממש ליד הדלת עליה נהגה יובל להתדפק בחוזקה : ״אז את מביאה את הגבינה, נכון?״ רונית נעצרה והתבונה בי לרגע ואמרה. :״כן, אבל שיהיה ברור זה יהיה בלי פודינג אינסטנט״.
דוד כבר התניע את המכונית במגרש החניה ואורותיה השתקפו בחלון החדר שפונה אל חצר המושב. הוא הבהב בחוסר סבלנות. רונית המשיכה: ״לא הכנתי עוגה כזאת מאז ליאת.
יום לפני שליאת נפטרה היא ביקשה ממני עוגת גבינה עם ביסקוויטים ,הייתי עמוסה וטרודה ,יובל היתה חולה בבית עם חום, ליאור נזקק לעזרה בשיעורים. זאת העוגה שהיא הכי אהבה. קניתי את כל המצרכים והם נשארו על השיש במטבח. בדרך לביה״ח עצרתי בגלידרייה וקניתי לה גלידה. היא הודתה לי, תמיד היא היתה כזאת טובה ולא תובענית כמו יובל , אבל ראיתי את האכזבה בעיניה. הבטחתי לה שאכין לה למחרת.
למחרת היא כבר לא היתה.
״מאז לא הכנתי עוגת גבינה. אני נשבעת לך שמעולם לא סיפרתי זאת לאף אחד, אפילו לא לדוד, כל כך הרגשתי אשמה״. דמעות זלגו על לחייה וגם על לחיי. חיבקתי אותה לרגע ממושך. כאב התחבר לכאב.
גם אני הבטחתי לו להביא את הילדות למחרת לביקור, גם לנו לא היה למחרת.
הסיפורים התחברו, הנפשות והכאב. יובל במאבקה לזכות באמה ובאהבתה הרגישה ללא מילים ומודעות שעליה להביא את אימה לחדר לסגור את המעגל , משהו בה ידע למרות שמעולם לא סופר. משהו בי ידע שיש כאן עניין לא סגור. המילים שהיו מכוונות לליאת היו גם עבורי. יובל איפשרה גם לי לעבד את שאבד.
יובל היתה מאושרת ביום הפרידה. הן הגיעו מצחקקות נושאות עמן תיק גדול ובו המצרכים וגם נס קפה איכותי ״שנתפנק לנו״ אמרה יובל. בין ערימת המצרכים שהתפזרו על השולחן בצבצו להן שתי שקיות מרשרשות של פודינג אינסטנט.
