?Do you believe in magic

כתבה בעילום שם, עו"ס M.S.W

"אני פה בגלל אישתי", כך פתח אריה את המפגש הראשון שלנו. לאורך תשעת המפגשים הראשונים שלנו אריה מספר כי מגיע לטיפול בגלל אישתו הסובלת ממחלת נפש כבר 40 שנה והוא "קורבן מצטיין" חי בסבל לידה ועבורה. הוא מבקש ואף דורש ממני פתרונות וכלים בכדי לצאת מתוך החיים ש"נגזרו" עליו. כל פגישה פותח ומסיים במונולוג "סיפרתי לך הכל, מה את לא זוכרת? את לא נותנת לי כלים, פתרונות". אני מנסה בתסכול רב להבין ולהרגיש לתהות ולשאול מיהו האדם שמולי.

מסתבר כי אריה כבר שנים מגיע לטיפול במסגרות השונות בהם אישתו מטופלת ונראה כי חוזר על דבריו באופן אובססיבי ונשאר במקומו כאילו מנסה להתיש ולדחות – את האחר, את עצמו… בזמן הקצר בו הכרנו אף שכנע אותי כי אין טעם – בטיפול, בחייו, בניסיון ליצור שינוי, במלחמה בשגרה העגומה בה חי. אך בכל פעם שנפגשתי עם אריה הרגשתי אותו חי, ממש חי ובועט. משהו בי הסתקרן להיכנס לעולמו, שמדבריו נראה כה מדכא וחסר תוכן.  

אריה, בן 72, נולד בתל אביב. מספר שבגיל 3 במהלך ויכוח עם אביו, צעק עליו "אני לא אבא שלך בכלל". כך התגלה לאריה כי אביו אינו אביו האמיתי. אביו האמיתי, יהודה, נפטר לאחר שנולד. לאריה אח בכור ואחות קטנה. אמא של אריה התחתנה בשנית ומתוארת כ"אישה קשה שהחיים היו קשים אליה". נכון להיום אריה נותר יתום. כל בני משפחתו נפטרו לאורך חייו מסרטן "דווקא אני בחיים". לאריה שתי בנות גדולות ואשתו, שבזכותה אנחנו פה כמובן. 

חשבתי לעצמי מדוע אריה מגיע? האם כל שנותר לו זה להתלונן? האם רוצה שאתפעל ממנו – שוויתר על חייו עבור אשתו והבנות? בגיל 72 מה הוא מבקש? המדריכה שלי ראתה את הטיפול באופן מאוד ברור "זו נוירוזה אובססיבית" הפתעות לא יהיו פה…כל שתוכלי זה להקשיב". 

סיפור חייו של אריה עטוף במוות, משפחתו שנפטרה, סיפורי צבא שנצרבו בנפשו במלחמת יום הכיפורים, הוא עצמו שחטף התקף לב בגיל 48 וחבריו שהולכים ונעלמים לו מזקנה. כל פגישה מדבר על המוות ואני מרגישה שהוא חי יותר מכל אדם בן 20 שפגשתי. 

אריה מגלה תוקפנות כלפי "את ילדונת, מה את יודעת? העולם שאת חיה בו… היום אנשים מוותרים ברגע, זוגיות, עבודה… יאללה… חדש! תחליף ביותר טוב! את לא תביני" בהמשך מזלזל בטיפול הנפשי "אל תעלבי, לא מאמין בטיפול… אני חכם מדי בשביל זה, את לא עוזרת לי. הרגשתי שאריה כמו ילד קטן מתחנן בפניי לא לוותר עליו.

המפגש העשירי מתחיל כמו כל מפגש, אריה מתלונן בפניי ולאחר מתלונן על אשתו. אני כמו מתעלמת מדבריו- "מהי משמעות החיים עבורך?" לא הבנתי מאיפה עלתה השאלה, אני לא נוטה להשתמש בה, אבל מתוך השאלה משהו נפתח אצל אריה. 

"אני בן 9, אח שלי הגדול אמור היה להתגייס ולפני שט עם חברים לטיול, הסירה שלהם נסחפה והם נלקחו בשבי. אמא שלי כמעט יצאה מדעתה, הוא היה הכל עבורה ואני… תמיד העבירה לי את התחושה, שהולדתי ציוותה את מותו של אבי, אני הוא שלקח אותו ממנה. באותו היום שמעתי אותה בטעות… מסתבר שהיה לי עוד אח שמת, לפני שנולדתי… כמה היא כעסה עליי?! 

בגיל 4 בזמן המנדט רצתי למחסום מתחת לבית בשעת עוצר כדי להרים עבורה דוקרנים, בלי לפחד בכלל- הייתי עושה הכל עבורה. אבל היא לא ראתה אותי, היא ראתה רק אותו. אז קיבלנו הודעה – אחי ישוחרר בקרוב. לא היו אז טלפונים – את לא מבינה… פעם לא היה כמו היום. היא שלחה אותי ל"בס", הייתי קטן! למה היא שלחה אותי? שם היה טלפון והייתי צריך לצלצל לצבא.. או … לא יודע למי, אני ילד קטן והיא אמא ואני הלכתי לבד, היא שמה אותי אחראי". 

אריה מדבר, אבל ברגע שאמר "בס", תמונות מזיכרוני הציפו אותי. האדם האהוב עליי אז והיום, למרות שנפטר לפני שנים, סבא שלי, עולה בדמיוני. אני יושבת איתו בגינת רות, זה היה המקום הסודי שלנו. היינו מספרים אחד לשני את הסודות הכי כמוסים, אחרי גלידה וניל בדיזינגוף. גינת רות הייתה צמודה לבית המרקחת של אבי– בית מרקחת "בס". הוא ירש אותו מגברת בס לאחר שנפטרה. אישה יפהפייה ומקסימה עם שיער מזהב שפתחה אותו לפני עשרות שנים. הייתי נוסעת באוטובוס אל בית המרקחת לפגוש את סבא, הוא עבד אצל אבא. סבא היה החבר הכי טוב שלי, והנסיעה ל"בס" הייתה רגע של אושר בשבוע. זיכרונותיי מילדות מעטים ומטושטשים, התגעגעתי אליו -לסבא והנה אני איתו. אריה לקח אותי ל"בס" ב1952 – יחד איתו. גופי התמלא צמרמורת ודמעות מילאו את עיני.

הלא מודע פועל בדרכים נסתרות – אין לו זמן ומקום, לא הגיון ולא סדר– רק קסם. 

חזרתי לאריה, ראיתי אותו יורד אל פרישמן מהבית… עולה שלוש מדרגות לגברת בס, עם דלת הפעמון הקטנה. דמיינתי איך חיבקה אותו ודאגה לו כמו שסבא דאג לי, היה לי אוזן קשבת וחיבוק אוהב שבבית לא קיבלתי, לא אני ולא אריה. 

מאותו היום רקדנו אני ואריה, כאילו הרגיש אותי מרגישה אותו, יושבת איתו על המדרגות בפרישמן, ילדה כמוהו, מפוחדת ולבד.

והיינו יחד, בפוסט טראומה של יום כיפורים שחווה הוא בשדה הקרב ואני דרך אבי, יהודה, שיצא למלחמה וביום הולדתי התחנן לחזור ומשחזר, רק דמותו. נפשו וליבו נשארו שם. והיא איבדה אותו, אמא, אולי בגללי, כמו אריה שהגיע ולקח את מקום אביו שלעולם לא יוכל למלא. איך גדלנו שנינו בלי אבא מחבק ואמא כועסת.

היינו יחד, כשמשפחתנו התפרקה, לחלקים חלקים שעד היום קשה לאסוף, ממחלת נפש ארורה, הוא של אישתו – האדם היחיד שראה אותו ואני של אחי הבכור – הדמות אותה הערצתי וממנה שאבתי את כל האש שקיימת בי היום.

  היינו יחד בלימודי עבודה סוציאלית קלינית, אני וביתו הקטנה, בת גילי, מתגוררת גם היא בתל אביב ועוסקת באותו המקצוע. שתינו מנסות אולי להתמודד עם מחלת הנפש, קרובות אליה אך רחוקות מאהובינו. שתינו אולי סוחבות על גבינו אשמה, אני על הולדתי והיא – שמיום הולדתה לא חזרה אימה לקדמותה, כמו אריה, שמות אביו מלווה את חייו. 

"אני רואה נכון? את גודלת!" בשנה בה אני ואריה נפגשנו נכנסתי להריון עם בני הבכור. חיים חדשים צמחו בתוכי, תחושת החיות הורגשה בתוך החדר ולאט לאט החליפה את מקומו של המוות. בחדר שלנו נתנו אחד לשני חיים, סיפור חיים, זיכרונות, מהמדרגות של "בס" לרגעי נעורים על חוף הים במציצים, לנסיעות אופניים בפארק הירקון רק כדי לנשום. הילד שבועט בתוכי, יחד עם אריה, הילד החי והבועט שלא הספיק לשחק ולהשתובב.

יחד הבאנו חיים לעולם. 

אם רק היה יודע…

מאת

איתן טמיר

איתן טמיר, בעל תואר שני בפסיכולוגיה ומנהל מכון טמיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן