הפסיכולוגיה של הדיגיטל והאנליזה של האני

ההמון של פרויד לעומת העדר הדיגיטלי

זיגמונד פרויד כתב ב-1921 את המסה "הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני". בטקסט נוקב בן 140 עמודים, מנתח פרויד את הפסיכודינמיקה של תהליכים לא-מודעים, אותם חווים משתתפים בקבוצות בעת ובמהלך השאבותם כהמון אנושי למצבי רגרסיה קיצוניים.

פרויד מתאר בטקסט את תהליך משיחתו, רציחתו הסימבולית והחלפתו של האב הקדמון, את הרגרסיה האנכית (ירידה במעלית של זמן והתדרדרות לדפוסי התנהגות אינפנטיליים), את הרגרסיה האופקית (התכת 'העצמי האישי' אל תוך הזהות הקבוצתית) ואת 'האגו האידיאלי' של חברי הקבוצה, המושלך מתוך מדורה מרוגשת של התאהבות המונית כלפי מנהיג שאין שני לו.

מסה ספיציפית זו, שהיא באמת מאסטר פיס בעיניי, הגשימה את עצמה באירופה, כמו דברי נבואה, שנים ספורות לאחר פרסומה.

וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה

לשמחתנו, אפשרו לנו שנות היובל האחרון שקט יחסי מאותן פרשנויות קטסטרופליות של הגאון האוסטרי.

זכינו כולנו בהפוגה זמנית מתהליכים קבוצתיים ממאירים והרסניים: האנושות עברה בתדהמה את זוועות המלחמה הקבוצתיות ואמרה "די".

דחפים תוקפניים הושלכו והותקו לתוך הרתעה גרעינית. מבחינה גאו-פוליטית, השבטים האנושיים הצליחו לווסת את דחפיהם האלימים ולהתפשר על מלחמה קרה, מצב ביניים בו השתמר הפיצול בין המעצמות, עם מינימום של מאבקי דמים בין-קבוצתיים.

גם כאשר אזל האיפוק, נדחסו הדחפים הקבוצתיים לסובלימציה של מלחמות פרוקסי, בהן תת-קבוצות (גם מדינת ישראל) הולכו שולל כשלוחה צבאית של שתי הקבוצות החזקות. אבל הפתרון המאזן לא הגיע: המלחמות הקטנות הובילו לסיפוק קתרטי מאכזב ומתסכל – הדוגמא הדרמטית ביותר היא הפער בין מורל הנחתים בוויאטנם לבין מחאת המפגינים מבית. 

החברה המערבית כולה הפנימה לאיטה את תוצאות הניסויים של סלומון אש על היענות ללחץ קבוצתי ועיכלה בהדרגה את השלכות ניסוייו של סטנלי מילגרם, שבחן את ההתנהגות האנושית תחת הנחיות לציות בתנאי מעבדה, זו שתחת שרביט הסמכות שלה קורסת להגנות סדיסטיות.

גם מחקרים  קאנוניים בפסיכולוגיה חברתית, על דה-אינדיבידואציה בתנאי אנונימיות, חרם וחשיבה קבוצתית, לימדו אותנו כיצד לסרב פקודה בעליל, לפתח ביקורתיות מובנית ועמדה סקפטית ולהיזכר תמיד בחשיבות דעתו של 'פרקליט השטן'.

"הקבוצה ההמוניסטית" פינתה את מקומה ליחיד ההומניסטי, לחשיבות העצמי ולעדיפות האני. אפילו ההפרעות הנפשיות, בקליניקות של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, שינו בהדרגה את הגוונים – מהיסטריה, היבלעות ומחיקה עצמית לנרקיסיזם, דיכאון ואנורקסיה. 

תנועת הקבוצה: מהייאוש של ביון לתקווה של פוקס

מתוך היכרות עם האבולוציה של עולם הטיפול קבוצתי, אני מבקש להציע מסלול היסטורי שימחיש את ההתפייסות האנושית עם מושג הקבוצה: 

החל משנות ה-60 החלה תנועה, איטית אך עקבית, של מטפלים וחוקרים קבוצתיים מפרקטיקה ביוניאנית וגשטלטיסטית להנחיה פוקסיאנית ותמיכתית. הזהירות מהקבוצה כמרחב בין-אישי בעל פוטנציאל הרסני עברה התמרה לתפיסתה כמיטיבה, מטריקס אנושי תרפויטי, שדי אם לא נפריע לו כדי שנפיק התפתחות אישית.

גם הסמכות ההנחייתית התרככה, ולצדה התוקפנות בהשלכות, ההזדהויות, ההזדהויות ההשלכתיות והמולטי-טרנספרס הקבוצתי. 

בעיניי זו אינה רק טרמינולוגיה: 

המנהיג של פרויד היה leader, המנחה של ביון כונה analyst, המנחה של פוקס הוא כבר conductor (מנצח על תזמורת, ש"מטפל בקבוצה אבל עובר בעצמו שינוי טיפולי יחד איתה"), המנחה הרוג'ראיני בקבוצות התמיכה שפרחו בשנות ה-70 הוא facilitator,  אחר כך mediator ולבסוף המנחה של קבוצות לעזרה עצמית (כמו AA) שהוא בכלל ספונסר, "מכור נקי" שזהותו קרובה, כמעט זהה, למשתתפים. 

קבוצות לא טיפוליות, למשל יחידות צבאיות לוחמות בכל העולם, נאלצו להתאים את עצמן למציאות המתהווה ולמדו כיצד לגייס את מתנדביהן על בסיס פנטזיות של מימוש עצמי במקום הקרבה למען הגשמת ערכים קבוצתיים. גם מנהלים, בכל סוגי הארגונים, לומדים לנהל את הצוות תוך מיקוד באדם ולא רק בתפוקות. 

ההנחה הבסיסית הביוניאנית של תלות, הוחלפה בהנחת הבסיס של גורדון לורנס-  Me-ness.  ואכן, העיוורון הקבוצתי הטוטאליטארי שירת עד לאחרונה רק קבוצות מיעוט מבודלות, ולתוכו התכנסו מסגרות אידיאולוגיות קיצוניות ורעילות, לרוב דתיות או כתיות.

ואז בום.

ההיסטוריה חוזרת.

עשרות שנים לאחר שנזהרנו כמו מאש מדינמיקות קבוצתיות מליגניות, ואפילו הצלחנו להשתמש בקבוצה כמרחב לשינוי אישי,  אנו נאלצים לפגוש שוב את ההיבטים ההרסניים של קבוצות, הפעם דרך תופעת העדר הדיגיטלי – תוקפנות קבוצתית עיוורת ברשתות החברתיות – שיימינג, בריונות, הכפשה והוצאת לשון הרע, בקבוצות דיגיטליות הומוגניות והטרוגניות.

 

העדר הדיגיטלי לעומת העדר הפרוידיאני

העדר הדיגיטלי ניחן בהגנות פוסט-מודרניות משוכללות יותר – אף אם מקורותיהן פרימיטיביים באותה מידה – בהשוואה להגנות הרגרסיביות של ההמון, אותן תיארו גוסטאב לה-בון וזיגמונד פרויד בכתביהם.

העדר הדיגיטלי, שמתכנס בדרך כלל בקבוצת פייסבוק, פורום או וואטסאפ סגורה ומייצר תוקפנות מביישת, מגייס הגנות מתוחכמות יותר בהשוואה לעדר של פרויד.

מנגנוני ההגנה הרלוונטיים ביותר בקבוצה הדיגיטלית הם מורליזציה והיפוך תגובה, שתפקידם להמיר תוקפנות מציאותית באשליית קורבנות. קבוצת פנים אל פנים מתקשה יותר להשתמש במהלך זה ביעילות.

הגנות קבוצתיות נוספות בתהליכים קבוצתיים ממאירים באינטרנט, הן פיצול, אידאליזציה-דוואלואציה והשלכה.  

מגע ישיר לעומת קשר וירטואלי

העדר הפרוידיאני, בדומה לעדר הדיגיטלי, מבטא את תקפנותו באופן גלוי, בהמי ומתפרע, המתלווה בתחושה סוחפת של זכות חד-פעמית לתרום את חלקך בניצחון הטוב על הרוע. 

בשתי הקבוצות, בכסות אידאולוגית מתעתעת של צדק משחרר, מתבצע לינץ', סמלי או מציאותי.  אלא שבקבוצה הפרוידיאנית קיימים יותר וסתים, בלמים ושסתומים. אלה מתבססים על מידע בלתי מילולי, על מבע עיניים שמאפשר הצתה של בושה, על מירורינג שיכול לאזן. בקבוצה הדיגיטלית שוררת אשליה של אנונימיות, ובאמת, אין חווית הווה מתמשכת של קשר בין  התוקפים, או בינם לבין הקרבן.

הקבוצה הפרוידיאנית חווה את אשמת התוקפן כמו מחלקת חי"ר אחרי הסתערות, מיוזעת ומתנשפת, בעוד הקבוצה הדיגיטלית חווה את אשמת התקפן כמו צוות מפעילי כטב"מ בקרון פיקוד ממוזג וסטרילי, אחרי שיגור טיל מדויק לתוך חלון מבוקש.  

נקמה לעומת תחרות על קורבנות 

בהמון הפרוידיאני ידוע היטב מי התוקפן ומי הקורבן ואילו בהמון הדיגיטלי, אפוף ענן מורליזציה, מיטשטשים ההבדלים. 

אחד ממאפייניו של מירורינג ממאיר בקבוצה הטיפולית הוא שיח של חירשים: צד א' דורש מצד ב' לחדול ממעשה פוגעני, צד ב' חווה את עצם הבקשה כפוגענית ומסלים את תגובתו כלפי צד א', וחוזר חלילה. 

בעוד שאצל פרויד ההמון מכיר בהסחפות ולוקח לסירוגין בעלות על משאלת הנקמה, בעדר הדיגיטלי מומרת ההכרה ההדדית, באמצעות פיצול ומורליזציה, לתחושת פגיעות קורבנית. לכן, במירורינג המליגני הדיגיטלי "אין צד תוקפני" – שני הצדדים ממאנים להכיר בתוקפנותם ומשליכים את ההרסנות על האחר.  בהיעדר מגע ישיר עם אובייקט השיימינג, אין מפגש של העדר עם מחירי הביוש, כפי שלמבויש אין מפגש עם עצמת תרומתו להסלמת התהליך. 

כמו בקבוצה של פרויד, גם בקבוצה הדיגיטלית לא נדרשת היכרות אישית או בדיקת עובדות בכדי לבצע אקטים אלימים: תפוס לפיד ורוץ בעקבותינו לפוגרום!  אלא שהמציאות בעדר הדיגיטלי נפיצה ודליקה הרבה יותר מזה הפרוידיאני: המרחב הווירטואלי מזמין הזדהות קבוצתית סוחפת, נרקוטית, כזו שמפתה להשמיץ בחברותא בעוד טוקבק אנונימי, להקים קבוצה סודית בה נידונים 'הדברים האמיתיים', לסמן עוד לייק שזורק קיסם למדורה ולהאמין, באמת ובתמים, שהאלימות היא תוצר של 'אמת קבוצתית' רדיקלית שיש לתקנה ושב"וודאי נבחנה כבר לעומק בידי אחרים".  

מנהיגות לעומת היעדר מנהיגות

בניגוד לעדר הפרוידיאני, שמנוהל על ידי מנהיג, העדר הדיגיטלי מונהג על ידי חלל.

לא "שום דבר" אלא "חלל". 

לחללים יש נטיה פיזיקלית להתמלא, ובקבוצות מתמלאים החללים בפנטזיות, שלעיתים קרובות הן טיפ טיפונת פרנואידיות. המנהיגות הקלאסית והמיושנת, הפרה-דיגיטלית, זו שדינה להימחץ לפי פרויד בתסריט אדיפלי ידוע מראש, הוחלפה על ידי רעיון מופשט, המיוצג באמצעות המכנה המשותף הנמוך ביותר במסגרת קבוצתית בת מאות או אלפי משתתפים שמרביתם לא נפגשו מעולם (נניח "טבעוניים", "פסיכולוגים צעירים בישראל" או "יועצות חינוכיות").

להמון של פרויד יש מנהיג עם נוכחות כריזמטית. הוא משפיע, מעצב מהלכים תוקפניים ולעיתים קרובות משמיע את דעתו בקול גדול. לקבוצה הדיגיטלית אין. 

אבל גם בקבוצה הדיגיטלית, למרות החלל המנהיגותי המהותי שקיים בה, יש בכל זאת מנהלים פורמליים.

כאשר מתרחשת אלימות כלפי אוביקט בקבוצה, או מחוצה לה, תפקיד יחידת ההנחיה הוא לווסת ולעכב ממאירות המונית.

כאשר היא נמנעת מכך, קל וחומר כאשר היא מעודדת בלייק, תופסים המשתתפים את המסר כמתיר ומעודד השתלחות.  במובן זה, לשתיקת המנהלים, או לתגובתם, כלפי עדריות תוקפנית של המשתתפים יש משקל מכריע בזמן אמת. בכוחם לעצור, לבקר, לווסת או לשסות תהליכים אלימים, בעיקר במצבי חוסר היכרות והיעדר ודאות. 

השפעתה של ההגנה המוראלית מתעצמת אף יותר לאור הפעלת הקהילה הדיגיטלית בהתנדבות, פקטור שמחזק את ההשלכות החיוביות של ההמון כלפי יחידת הניהול, תוך הכחשה והתעלמות מהתועלות מהן נשכרים חבריה (פסטינגר, אבי הדיסוננס הקוגניטיבי, הדגים כיצד אנו נוטים להמציא לעצמנו מניעים מוסריים כהסבר למוטיבציות של מתנדבים).

לכידות כהגנה מ-Envy

כאשר קבוצה דיגיטלית גדולה מניעה פעולה בווקטור תוקפני, היא עושה זאת מתוך צורך השרדותי. במצב בו קיימת זהות משותפת כל כך חלקית ועמומה, מתחייבת הטיה כוללת לעמדה סכיזו-פרנואידית שמאפשרת תדלוק מוטיבציוני, פיצול ל"אנחנו" ו"הם" וגינוי קולות ספקניים החורגים מהקונצנזוס. 

התהליך מונע בדרך כלל באמצעות טריגר חיצוני "מאיים ומרושע", שעובר אמפליפקיציה וגורר את הקבוצה כולה למצב קבוצתי פרוטו-מנטלי, אותו כינה וילפרד ביון Fight-flight.

אלא שתכלית המהלך התוקפני אינה התגייסות ערכית.

המטרה הקבוצתית הלא מודעת היא לשמר ולחזק לכידות קבוצתית מעורערת, שברירית ורעועה, בעיקר כאשר רגשות מהותיים בה, כמו צרות עין, שמחה לאיד ותחרותיות מקצועית בין המשתתפים, מושתקים כנורמה לא מדוברת. 

כאשר נשאל פרויד באשר למקורותיה של הלכידות הקבוצתית, הייתה לו תשובה מרתקת: המשתתפים נשמרים יותר מכל מזעמה המוכחש של הקבוצה כלפיהם וכדי להימנע ממנה, הם מתיישרים בכל מחיר עם השורה.

פרויד טען שהלכידות היא הגנה מפני הכרה בהעדפות המנהיג כלפי משתתף זה או אחר, העדפה שעלולה לסמן משתתף מועדף כקנדידט לשעירות לעזאזל. בעדר הדיגיטלי, בה המנהיגות אינה קיימת או פועלת עם סדר יום סמוי מאחורי הקלעים, מועצמת חרדת המובחנות ועמה גם הלכידות האידאולוגית. 

שעירות לעזאזל כמענה לחרדת התפרקות

בניגוד לעדר הפרוידיאני, המתאפיין בגמישות יחסית רבה יותר, העדר הדיגיטלי אינו מתיר לעצמו עצירה להתבוננות, התרעננות, או בחינה של המציאות. 

עצירה כזו מחייבת מגע נפשי. המגע הנפשי מאלץ את הקבוצה לוותר זמנית על אשליית אומניפוטנטיות. הוויתור על אשליית האומניפוטנטיות מעורר איום דימיוני מפרגמנטציה קבוצתית, חרדה עצומה מהתפרקות ומכיליון.

בהיעדר מנחה אנושי חזק ומכיל, המהווה נקז להשלכות עבור רגשות קשים, מוצאת עצמה הקבוצה במעגל אינרציה הרסני, כדור שלג טוטליטרי.

זהו המרכז של הממאירות הקבוצתית הדיגיטלית  – זו שגורמת לאנשים אינטיליגנטיים להשתתף בשיימינג עיוור ולנפגעים רבים כל כך מתהליכים כאלה להתאבד. 

תהליכים מקבילים בתקשורת

שינויים תרבותיים נרחבים אלו בחיי הקבוצה, מגובים על ידי 'תקשורת ריאליטי', שהריגוש המשודר בה מצוי תמיד בראש מעייניה. העיתונות הדיגיטלית הופכת פוגענית מתמיד. היא איננה מהססת עוד לשפוך דם והשאלה "אז איך אתה ישן בלילה?" נשמעת ארכאית ולא מותאמת לרוח התקופה.

עיתונות צהובה אינה חדשה. התופעה המטרידה של צרכנים, קוראים וצופים, המחממים את כפות ידיהם מול בעירת בתי הקורבנות, מוכרת היטב מהעבר. אלא שבתרבות הריאליטי הצטרפו "קהלים אקטיביסטיים", שבאמצעות מורליזציה המונית מעודדים עיתונאים ועורכים להצית עוד ועוד תהליכי שעירות לעזאזל.

כמו בעדר הדיגיטלי בפייסבוק ובקבוצות דיגיטל סגורות, מחזקים קהלים מולכי שולל אלו את הוקעתו של השונה, תובעים את ליטרת הבשר, תוך שהם משוכנעים שהם שותפים לעשיית צדק חברתי. 

מרבית ערכי התקשורת הדיגיטלית, המשודרת והכתובה הפכו לבלוף מסמא. ערכים חברתיים יקרים עברו הזניה לקלואוז אפ מדויק על דמעה מתאספת, הכתבים מתחרים על ראיון עם אנשים בשיא פגיעותם, והכל בחסות מחויבויות מוסריות רבות ערך.  

מוזמנים/ות לחשוב יחד ולכתוב הדהודים – גם למי שהמירורינג קשה מדי.

אסיים בשירו של יהודה עמיחי, "אנשים משתמשים זה בזה", שמסמל בעיניי את כוחה המרפא של הקבוצה: 

​אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶּה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.
תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ.

שנה טובה!

איתן טמיר

מקורות:

איוון אורליק, מרים ברגר ואבי ברמן (2017). קורבניות, נקמה ותרבות הסליחה. הוצאת אח, כפר ביאליק. 

איתן טמיר (2016) השלישי הדיגיטלי- טיפול קבוצתי והקבוצה המקבילה. בלוג מכון טמיר:

 https://tipulpsychology.blogspot.com/2015/01/blog-post.html

 Freud, S. (1921). Group Psychology and the Analysis of the Ego. Internationaler Psychoanalytischer Verlag

("International Psychoanalytic Publishing House"), Vienna

מאת

איתן טמיר

איתן טמיר, בעל תואר שני בפסיכולוגיה ומנהל מכון טמיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן