תסבוכת קוונטית בטיפול נפשי
תומאס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי שהרחיב בצורה הבולטת והברורה ביותר את הפרספקטיבה הדיאלקטית, והציע אותה כמסגרת ההתייחסות לפיתוח התיאוריה הפסיכואנליטית.
אוגדן עוקב אחר קו המחשבה הדיאלקטי ומוצא כי הוא מתחיל בפרויד וממשיך עם פסיכואנליטיקאים פוסט-פרוידיאנים כמו קליין וויניקוט.
לאחר מכן, הוא אסף תמות משותפות אלו לכדי הצהרה קוהרנטית המתייחסת לתהליך הדיאלקטי כיציאה מתוך העצמי.
אוגדן מבין את הדיאלקטיקה כתהליך שבו שני מרכיבים מנוגדים יוצרים, משמרים ושוללים זה את זה:
כל אחד מהרכיבים הללו מצוי במערכת יחסים דינמית, המשתנה באופן מתמיד, עם הרכיב האחר.
לאחד אין משמעות קונספטואלית או פנומנולוגית אלא אם הוא מתקיים ביחס לשני.
לכל אינטראקציה יש פוטנציאל לאינטגרציה, אך כל שילוב פוטנציאלי מייצר צורה חדש של מתח דיאלקטי.
פסיכופתולוגיה כקריסה דיאלקטית
בהמשך לפרספקטיבה זו, אוגדן ראה בפסיכופתולוגיה התפרקות של הדיאלקטיקה בכיוון אחד או אחר של מצבי חווית הייצור.
המתח בין הכוחות המנוגדים בתנועה הולך לאיבוד: החוויה נשלטת ע"י מצב אחד של חוויה.
לדוגמא, במודל הקלייניאני, בין אם מדובר בעליונות של העמדה הסכיזו-פרנואידית או של העמדה הדיכאונית, הדבר לא נתפס כעיכוב בהתפתחות אלא כהתפרקות של התנועה הדיאלקטית בין רכיבי החוויה.
עוד דוגמא היא בתהליכי אנטי-גרופ בקבוצות: המבט של אוגדן על החוויה הדיאלקטית מספק מסגרת התייחסות מתאימה מאוד למיקום מצב ההרס הקבוצתי בקשר למצב הבונה קבוצה.
אנטי קבוצתי ופרו – קבוצתי הם שני קצוות של החווה אשר מגדירה את התפתחות הקבוצה.
הקשר בין שני המצבים נראה גם כהגדרה הדדית ובו בזמן גם שוללת אותה. באינטראקציה בין הקצוות הללו, הקבוצה עצמה מתרכזת לכדי אובייקט סטטי: כל הזמן בתנועה בין שני המצבים המנוגדים.
הנטייה האנטי- קבוצתית מייצגת את התמוטטות הדיאלקטיקה בכיוון תהליך ההרס אשר מוביל את הקבוצה לפתולוגיה.
