זהות זה כואב

כתיבה: ד״ר יעקב אופיר, פסיכולוג קליני

פרולוג

אלישי, כל כך הרבה שנים ניסינו להכנס להריון, 

תפילות והפריות

דבר לא עזר, 

ואז, תשעה חודשים פחות שבוע, אחרי הביקור בהרי האטלס, 

אתה נולדת. 

האמת, כשהייתי אצל הצדיק, הייתי כל כך בטוח, שכבר במרקש קניתי לך בגדים וצעצועים…

פרק 1

הסיפור של אלישי, נער חכם ומתוק בן 14, נטוע בתפר שבין משפחה, חברה ודת, אי שם בין ג'בל טובקל, שיכוני העולים בשדרות והאליטה הירושלמית ב- 'יאסא', התיכון הארצי המוביל לתלמידים מצטיינים ומחוננים. 

ומעשה שהיה כך היה,

בשלהי קיץ 2014, מעט לפני תום המלחמה בדרום, צלצל הטלפון בקליניקה הישנה שליד קפה קדוש. מן העבר השני של הקו, אריאל יקותיאלי, עובד סוציאלי מחליף מתיכון יאסא כשבקולו דחיפות: "אלישי, מ- ט'1, פוגע בעצמו. יעקב, אתה חייב לראות אותו. הוא בדיכאון. הוא הפסיק ללמוד, הפסיק לאכול. אבל לא לדבר איתו על הבי-סקסואליות. המדריך שלו הוא היחיד שיודע מכך.

רק קול חיטוט העט המהיר והרציף, המתקשה לעמוד בקצב, הפריע את השתיקה שהשתררה. 

תוכל אולי להרחיב מעט? שאלתי בזהירות. 

אלישי היה בטיפול אצל העוסי"ת של בית הספר, אבל היא יצאה לחופשת לידה, לואט יקותיאלי שאך לא מזמן סיים את לימודיו לתואר והנה הוא כבר מציל חיים. אמא שלו מעודכנת, אך אביו, שעמו הקשר לא מיטיב (כך מוסיף אריאל בסוגריים, גאה בחרוז הקטן שיצא לו) אינו מעודכן. 

**

אלישי, נער בעל פנים נאות ונעימות, מעט נמוך, הרבה שמנמן, התיישב בהיסוס, מכווץ ומסוייג מעט. רשמתי לעצמי: "נער נעים, מתבטא באופן ברור ורהוט" אך שמתי לב גם למה שנעדר מן השיחה, לטפחיים המוסתרים תחת קרם הגנה מסדר שני. המשאלה הישירה והכואבת, שישמעו אותו, שידעו מה עובר עליו, הבליחה כמו להב חד, כבר בפגישה הראשונה. מכיתה ו' אני חותך את עצמי סיפר אלישי בכנות נוגעת ללב, בעיקר כשיש לי את המחשבות המציקות. שאלתי הבאה, "על אלו מחשבות מדובר", נותרה מיותמת, מרחפת קלות, לא מתחייבת, בחלל החדר.

פרק 2 – אחרוּת 

התמודדות ראשונה עולה (מתחשק לומר בגאון, אבל זו המילה הכי פחות מתאימה) מיד עם תחילת הטיפול. בכל מקום בחייו, משדרות ועד ירושלים, מהבית ועד החברים, אלישי מרגיש זרוּת. ברור שאני ארגיש אחר! אלישי קורא. אני בא ממקום אחר, אני נראה שונה, מבחינת משקל, מבחינת המראה המזרחי. 

המום בפנים, ניסיתי לברר את מקור הרגישות ואלישי הסביר: תחשוב זה לא נתפס בשבילי שאני ביאסא. מכל האלפי ילדים שנבחנו דווקא אני הגעתי. אף אחד לא תמך בי, גם אני לא האמנתי בעצמי, וגם בראיון ליאסא אמרתי שטויות. חייכתי: איזה שטויות? אמרתי שיש לי מורים חרא ושאני רוצה להגיע למקום טוב. ומה באמת רצית? שאלתי. רציתי לעזוב את הבית. רצית לעזוב את הבית בגיל כל כך צעיר? חמלתי, כן הוא עונה, זה לא הרגיש לי שזה המקום שלי, אבל כשבאתי להתקבל ליאסא, חשבתי שפישלתי. גיששתי בזהירות סביב זכוכית הזהות הדקה, השבירה, והצעתי: אתה מרגיש כאילו הסתננת למקום, כאילו אתה לא מספיק ראוי. אלישי שתק מעט ואז כאילו משום מקום, אבל בעצם עם תפיסה מדויקת של מקום, אלישי קלע חץ אל לב אחרוּּּתו: אתה יודע, ההורים שלי, בלי לפגוע, אין להם השכלה, אני לא כמוהם, אבל אני גם לא יאסא האשכנזים המפונפנים המתיפייפים האלה. 

פרק 3 – זהות מינית

עם התקדמות הקשר אלישי החל להעז: התעצבנתי על אמא שלי, הטחתי בה שאני 'בי'. ההברה הקצרה התפוצצה בחדר כמו צבע אדום. האם אפשר להגיד בקול: אני הומו? האם עדיף לבחור שלא לבחור, כלומר להיות ביסקסואל? עד כמה קשה לומר את המילה – אולי עדיף לכבס אותה, לקצר אותה? ואם כבר אומרים, "אז מטיחים". השאלות סביב הזהות המינית, "יושבות" עליו, מכבידות בבטן, בסרעפת, משובצות כמעט בכל פגישות הטיפול ואנו מדלגים סביבן ודרכן כמו בהילוך איטי.

נראה לי שהיא שכחה אבל אני לא, פותח אלישי את אחת הפגישות. זאת הייתה טעות, הייתי צריך לשתוק. הייתי צריך לחכות איזה עשר, עשרים שנה. אמא צחקה בזלזול על הראל סקעת שיצא מהארון בטלוויזיה. אמרתי לה שהיא לא יכולה לצחוק על זה, כי גם לה יש בן שהוא בי!

שתיקה התרסקה בקליניקה (ידוע על שני נפגעים), קוטעת את רצף הסיפור והוא מתחדש רק בסוף הפגישה, עם טקטוק שעון הסטינג ורק לאחר שחזרתי ושיקפתי כמה קשה להזכר בזה: אמא צחקה עלי, בטח שמת עין על תורג'מן, שהוא חבר טוב שלי וזה לא נכון וגם לא מצחיק. תחושת כאב טרנספרנסיאלית מילאה את החדר. כשאמרתי: בעיקר הרגשת שלא מקבלים אותך הוא קרא: נכון! היא גם אמרה לי, אל תגיד לאבא, ותתחתן עם אישה, אתה שומע?! או שתתחתן עם הראל סקעת, שזה גם לא מצחיק. יותר לכיוון ה- מכאיב, ניסיתי לשזור בקול חוטים של שונוּת באריג הזהות שהלך ונטווה בטיפול: אתה מרגיש שפוסלים את מי שאתה, שאתה לא שייך, לא לפה ולא לשם. ולעצמי, בלב חשבתי שהחוסר שייכות דומה לבחירה, או ליתר דיוק לאי-הבחירה, להיות 'בי', לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם, ובאמצע, במקום ההוא, קצת כואב.  

לאט לאט, אלישי פורק את משאית האהבה ומספר על נער שאת שמו אסור להגיד: הייתה לי שבועה עצמית שאני אגיד את האמת, אז אמרתי לו את האמת. ואז הרגשתי די רע עם עצמי. האכזבה מיהרה לדפוק בדלת ובלב הטיפול, אלישי עצוב, עצבני, מתוסכל ומיואש. הוא החל מתקשר אלי בלילות, מבקש, מתחנן לעזרה ראשונה נפשית. אני מרגיש שנמאס, הוא אומר, נמאס מהעולם, נמאס מהכל, אני רוצה לזרוק את הכל. בהערכת אובדנות הוא מתוודה, לא הייתי קופץ מהגג, אבל הייתי פוגע בעצמי, מוצא חתיכת זכוכית ליד הבקתה הנטושה וחותך את עצמי בידיים או ברגליים. תמיד אפשר למצוא דברים חדים, איזה בקבוק בירה שמישהו ניפץ. מה אתה מרגיש? אתה יכול לספר לי, עודדתי בלחישה רפה. התחלתי להרגיש את הדבר הזה שאני לא שווה כולם, שאף אחד לא אוהב אותי. אין לי אף אחד בעולם. אין לי על מי לסמוך. אני הולך להיות לבד, מתלווה לזה כאב פיזי, מתחיל לכאוב לי הבטן. דוגרי, אני בחיים לא ארגיש אהוב. 

פרק 4 – משפחה

עוד לא צלחנו את בריכת הדיכאון המז'ורי וכבר צללנו אל שורשי אחרוּתו שניטעו הרבה לפני גיל ההתבגרות, במקום ובתפקיד, של אלישי במשפחה. מכיתה ב' אמא אומרת לי שאני חכם מידי בשביל ללמוד פה בשדרות, הוא אומר, ועכשיו, כשאני עולה לאמא שלי על העצבים היא אומרת יאללה יאללה, תחזור לפנימיה. ביקשתי לפרק קצת את המורכבות ואמרתי: זה מחמיא להיות יהלום שצריך ליטוש אבל בכל זאת, ילד צעיר שאומרים לו 'לך לפנימיה', זה לא קל, ואלישי בתגובה תיאר זיכרון ישן-שחור-לבן בצבע גואש מלכלך: אני זוכר שאמרתי להם, מה אתם שונאים אותי שאתם רוצים לשלוח אותי. 

איזה קאונטר-טרנספרנס בראש שלכם? בוקס בבטן. זה מה שהרגשתי. כמה אגרופים כאלו הפכו לאלישי את הקרביים? 

היו הרבה הפלות לפני שנולדתי, אלישי סיפר. אבא שלי למד בכולל וההורים היו צריכים לעשות הרבה ויתורים אחד בשביל השני. לפני שנולדתי, אבא ביקש שהם יפסיקו לראות טלוויזיה בערב שבת. וואו, שיתפתי באינטר-סובייקטיביות, נראה לי שרק עכשיו אני מתחיל להבין כמה זה קשה והשלמתי בפסיכולוגית מצויה: אז כל התקוות והחלומות של אבא ואמא על הכתפיים שלך. הפירוש, עם כל באנליותו, פתח במעט את לשונית פחית הקולה המשפחתית המנוערת, ואלישי סיפר את סיפור הצעצועים במרקש, סיפור הלידה הניסי של הקדוש, ר' דוד וּמשה, בו פתחנו את סיפורינו. אסימון של הבנה החל נופל, מקרקש, בראשי ואמרתי בשקט: אני חושב, כמה כבד לך המשא הזה של הנס, כמה קשה להרגיש: אני מאכזב את אבא. ובלב, בלי מילים דמיינתי את הלא מודע של אלישי, פונה לה' וצועק אליו, על השם, על השם שלו, אלישי, אלי-שי, לא שי, לא אשכר ולא מתנה. כזה מין אל מתעלל, או סתם אל שהתבלבל, בי-סקסו-אל.

אפילוג

כדי בכל זאת לא להותיר את הקורא, עם טעם מר של ייאוש, אני מרשה לעצמי לומר, תוך זכירת מגבלותיי כמספר-יודע-כל, שלאלישי יש בכל זאת עוגן בטוח כאן בקליניקה. הקשר שנוצר בינו לביני, הוא קשר אמיץ ובטוח. אלישי, סוף סוף, יכול לשתף במעט, בסודות ובדחיה ומרגיש קצת יותר נורמאלי. 

אני טיפלתי אבל הוא לימד אותי: על נערוּת, על מיניוּת אסורה, על אבהוּת ובעיקר על כאבי גדילה וגיבוש זהות. למרות הדיכאון וההגנות המקיפות והמשטחות רגשות שלו, אלישי מרגיש טיפ-טיפה יותר בנוח עם הזהות המינית שלו, והוא החל ליטול חלק בפעילויות של הקהילה הלהט"בית. הטיפול עבורו הוא קצת כמו בית, עם כתובת ותא דואר ואולי אפילו וילון נחמד. סוף סוף, יש לו מקום 'להיות אני'. יתכן כמובן שאלישי עורך פיצול בין דמויות בחייו כשהוא אומר: אצלך זה אחרת, אני יודע שלא תשפוט אותי. אך בנקודת הזמן הזאת, הידיעה שיש לו, לאלישי, כתובת, כאן, בקליניקה הירושלמית הוותיקה, שזוכרת ימים פשוטים של פעם, של קפה קדוש ומלך הפלאפל, היא, לעניות דעתי, תרפויטית ממדרגה ראשונה. 

נ.ב.

בפרפראזה על אחדים אוהבים שירה,  מאת וויסלבה שימברובסקה,

מה זה בעצם טיפול?

לא אחת נתנה לכך

תשובה רעועה.

ואני אינני יודע, ואינני יודע, ונאחז בזה

כבמעקה גואל.