כתיבה: קובי כהן
כבני הדור השני והשלישי נראה כי פני החברה הישראלית מתעמתים או שמא יש לומר מתמודדים עם טראומות חוזרות ונשנות. כהעברה בינדורית והשרשה תרבותית, נראה כי אותו דור הולך ונעלם אשר עיצב וממשיך לעצב את דרכנו עודנו מוסיף לשאת בתוכו זכרון קולקטיבי בל ימחק. נראטיב או חוויה זו מועברת כדרך התמודדות מורכבת אל עבר פני הדור האחר. דור, אשר לא אחת נאלץ להתמודד עם טראומות שונות. ראשית, הן מעצם היותנו בני-אדם, ושנית מעצם היותנו חלק מן החברה הישראלית. על-מנת להיחשף למורכבות הסיטואציה, מובא בזאת זכרון/רגש מעורפל/הזיה אשר נשזרים זה בצילו של זה. שזירה, אשר לא אחת מאפיינת את חיותה של הסיטואציה המדגישה כי אין זה מן הנמנע כי חוויות רחוקות מאתנו עשויות להיות קרובות מתמיד.
שרף אורנים
בתוך הבית יש חדר ובתוך החדר יש ארון ובתוך הארון יש אותי שלא רוצה לצאת ממנו. אמא נכנסת פנימה ושואלת אם הכל בסדר איתי. אני אומר לה שלא ושמצידי היא יכולה לקפוץ מהגג או מהחלון או משהו בסגנון. אני יוצא מהארון ומתחיל להתבונן בתקרה או יותר נכון לבהות בה. היא לבנה ונקייה ובזמנה החופשי מוסיפה לבהות עליי מלמעלה. בדיוק כמו שאני ממשיך לצפות ולבהות בה. אני עובר לספה שבפאתי הסלון ומהסלון למטבח ומהמטבח למקלחת ומהמקלחת לחדר השינה של אבא ואמא או לפחות מה שנשאר ממנו. בתנועה מעגלית אני מתחיל ללכת ולחזור ולעבור בשנית על כל צעד ושעל אותו הותרתי בחלל הבית. צעד אחר צעד שבו כל הנחת כף רגל מזכירה בדיוק מרגיז את קודמתה. ככה הורגלתי. ככה דברים אמורים לקרות. אבל אני חייב לשמור על עצמי. אין לי ברירה. וגם אם יחפשו מתחת לרצפות או בין הקירות לבטח לא ימצאו. כי למרות שיצאתי אני עדיין יודע שחלק ממני לבטח עדיין כלוא. כלוא וסגור בתוך ארון מסוים. אמרו לי שאסור לי לצאת. מישהו. פעם. מזמן. אף אחד לא באמת מגביל אותי פשוט עכשיו זה קצת מסוכן לצאת החוצה במטרה לנשום קצת אוויר. מכיוון שהיום מחפשים את כולם. לא בגלל שעשינו משהו רע או משהו כזה, פשוט בגלל מי שאנחנו, זה הכל. אני רעב. הרבה זמן עבר מאז אכלתי משהו בפעם האחרונה. הצמא לא ממש מזיז לי אבל הרעב זה כבר משהו אחר. גם הזמן משחק תפקיד וכל מה שנהגתי לקרוא לו בדידות מקבל פתאום משמעות חדשה. כדי להפיג את המתח אני פשוט מדבר לעצמי. כי לפעמים בין רגעי השגעון והשפיות אני מטה את האוזן ומנסה לשמוע קולות. פעם סיפרו לי שעד שלא אשמע קריאות ניצחון או שאון גלגלים אין לי בשביל מה לצאת – עדיף להישאר בפנים. אני פוחד. אולי אפילו יותר מכל דבר אחר ממנו פחדתי עד עכשיו. כל החושים שלי פועלים. ממוקדים. חדים. חיילים עם קסדות ורובים מביאים לי אוכל. אני רוצה לזלול את הכל אבל הם אומרים לי להאט את הקצב. מכיוון שזה מה שהדחף עושה. הוא תמיד גורם לנו לרצות דברים שאנחנו מצד אחד ממש חושקים בהם ומיד לאחר מכן מצטערים שבכלל עשינו אותם. כולם מדברים בשפה שאני לא כל כך מבין. אבל את זה שאני רעב הם מיד מזהים. את זה כולם מזהים. מישהו שאני לא מכיר צועק שהכל הסתיים. המלחמה נגמרה. המלחמה ובאופן כזה או אחר כנראה שגם אני או לפחות חלק ממני. יש צעקות של ילדים שמחפשים את אבא או את אמא או כל דבר אחר שיוכל לסייע אבל אף אחד לא עונה. אף אחד אינו מסוגל לענות. אין לי לאן ללכת. לא אל עבר האופק ולא אל עבר השקיעה. רק בעקבות הבניינים ההרוסים. חייל שאני לא מכיר פושט את המעיל ומיד מכסה אותי. ישנתי הרבה. אולי אפילו הרבה יותר ממה שנדמה לי או שהייתי צריך. בכל מקרה אני עדיין עייף. אני תמיד עייף. מאנשים. מעצמי. ממזג-האוויר ולמעשה מכל דבר אחר. בין הרחובות או לפחות ממה שנשאר מהם קשה למצוא מכסה. הכל די ריק. בדיוק אבל בדיוק כמוני. בין השבילים יד מושטת עושה דרכה לעברי ומאספת עוד עשרות אנשים או בני אדם או איך שלא קוראים לנו. ולמרות שהכל נגמר איש אינו מחייך. אי אפשר לחייך. כלומר המבוגרים מחייכים אבל הילדים לא. ובכלל, הייתי שמח לדעת מה פירוש המילה ילדות. מכיוון שלעתים שלב ההתבגרות עשוי להגיע מעט מוקדם מדי. מוקדם מדי – מאוחר מדי. מימין ומשמאל כולנו יושבים בשורות. מפחדים מלעמוד. מפחדים מלראות את מה שנשאר מכל מה שעוד היה כאן פעם וניתן היה לקרוא לו בית. כולנו עיוורים. לא בדיוק במובן הפיסי של המילה. יותר בפן המציאותי. כי העין איננה באמת רואה משהו. אבל המח כן. אני עוצם את העיניים ומנסה להבין את כל מה שבעצם אמור לקרות עכשיו. את כל מה שאמור להתהוות מעתה ואילך. מעתה ועד עולם. אין כאן אנשים. רק רוחות. רוחות שאיבדו מזמן את אופיין, את עצמן או כל דבר מהותי אחר אשר אמור להזכיר לנו כי פעם באמת היה כאן טוב יותר.
אני בוכה. הרבה זמן עבר מאז הזלתי דמעה בפעם האחרונה. אבל עכשיו הדמעות לא עוצרות. הן כאן. איתי. מסרבות מלהרפות. כולם מסביבי בוכים. לא דמעות אמיתיות. יותר משהו מלאכותי שאמור להזכיר דמעה. לא נותר לי זמן לבכות עכשיו. אני חוזר לארון בתקווה שרק כך אולי אוכל להפסיק את הדבר המוזר הזה שקורה לי. אני מתעורר בחושך ורואה את אמא מנגבת לי את הפרצוף. זה מעולם לא קרה לי. היא מושיטה אליי כוס מים ואני גומע את כולה. לא השארתי אפילו טיפה אחת . היא מנגבת לי את הפנים במטלית לחה ומחבקת אותי חזק חזק כמו שרק אימהות יודעות לחבק. היא אומרת לי שמלמלתי תוך כדי שינה כל מיני דברים על חושך ועל אור ועל מלאכים ושדים בשמיים סערה ושקט. היא לוקחת אותי למטבח ומכינה לי כוס תה עם לימון, דבש, חלב ושתי קוביות של קרח. זה אמור להרגיע אותי. זה אמור להרגיע את המחשבות. אני מסיים את התה ואומר לאמא שאני חושב שמשהו לא בסדר אצלי ושלאחרונה החלומות שלי ממש מציאותיים. אני פושט את הבגדים ולובש את הפיג'מה הלבנה עם הפסים השחורים האנכיים. לרוב הילדים יש פיג'מה של גיבורי-על דרקונים או נסיכות. אבל אני עדיין תקוע עם פיג'מת הפסים. אמא משכיבה אותי לישון ואומרת בבטחה כמו שרק אימהות יודעות שבלילות הקרובים אבא לא יבוא לבקר אותי יותר. ובתוך תוכי אני יודע שהיא צודקת. אמהות אינן טועות. לפחות לא עד גיל מסוים בו מתחילים להבין דברים. בכל מקרה רק כדי להיות בטוח שהכל בסדר אצלי אני מסביר לה שעדיין יש בי פחד מסוים שמישהו כועס עליי ושואל אם זה בסדר שרק הלילה, אבל באמת רק הלילה נוכל ללכת ולישון מחובקים. רק הלילה. לא יותר.
