סוף סוף סדרה עם וויב של יונה וולך.
אם לסכם במשפט אחד, הבנתי שבדיוק כפי שמתבגרים לא מצליחים להבין מבוגרים, כך מבוגרים לא מבינים וגם לא יבינו מתבגרים. האישיות נקרשת בסוף ההתבגרות, בתהליך פיזיקלי דומה למה שקורה לה בשנות החיים הראשונות. אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. אולי אפשר להתקרב דרך זכרונות, מוזיקה, חברים ותיקים, אבל נקודת הראות הקיומית של המתבגר נכחדת. המבוגר מתפתח ובאותה עת נאטם לעולמי עד.בפני עצמיותו הקודמת.
מעכשיו קצת ספוילרים.
״אני 100% סטרייט״
אופוריה זה השתי שניות שהמשתמש מייחל להן כדי לחוות כלום.עדיף כלום על השקר, הצביעות וההכחשה שג׳ולס שומעת מכל גבר שהיא איתו.
קשה לצפות כי הסדרה שמה לך בפנים מראה ובה ניבטת האכזבה מפרישת כנפי המטריקס המגדרי של התקופה. מירורינג בוטה, המאלץ את הצופה לאתגר את הגנות המורליזציה שמערסלות את העדריות הדיגטלית, שמתרפקות על אשליית ה-Diversity . אופוריה הולכת מעבר כי היא מעזה לגעת במחירים של אובדן האמת. נכון, מותר להיות היום מי שאתה, עכשיו לך תדע מי אתה. אנחנו בפלואידיות של הזהות הפלואידית.
מוחזקת פה דיאלקטיקה בין העמקה באישיותה של גיבורה טרנסית ואהובתה המכורה לבין ההסללה הגברית והאלימות המינית של גבריות ייצרית ועלובה (ברובה), המיוצגת היטב ע״י נייט et al.
עולה בי מחשבה על התקדמות המיניות בעידן הפוסט-מודרני. הגיוני היה לצפות שעם התרחבות הספקטרום המגדרי תפחת ההסללה הגברית, המיזוגניה, הגבריות המסורתית. אבל זה לא נכון. וזה התבהר לי והתחדד במהלך הסדרה: אנחנו לא בתוך מהפכה של קידמה מינית, יש פה רק פיצול אלים בין קטבים, האחד שמרני רדיקלי השני ליברלי -פלואידי. מצד אחד המיאוס של האינסל והסוציאליזציה של הדיק פיקס ומצד שני הזינוק במבקשי Detransition.
אמריקה הדקדנטית לא התפתחה, היא פשוט השתגעה.
בכתיבה…
קאת׳ והזכר הפטישיסטי
מה קורה כאשר הולכים מעבר לפסילת אקט הביוש של החריג בחברה?
אנחנו מבינים שזה לא בסדר לבייש שמנים, קוקסינלים ו״שרמוטות״ ומתאמצים לפתח מודעות לגבי המיקרו-אגרסיות שלנו.
אופוריה מגלה את החוליה החסרה בין המשפיל, המתגזען והמתעלל לבין הפרוורסיה הגברית ושלוחותיה הקינקיות. בעיניי זה לא לינק מאשים ומוסרני, אלא חיבור חשוב שבורא וממשיג יצור כלאיים, ״פאראפיליה חברתית״ שמה שהכי חשוב לה זה לגמור.
ה-Guilt trip הרעיל של עלי
המדיה הרגילה אותנו בדמותו של המכור הנקי, ספונסר בוגר NA, גיבור משנה מיוסר שעושה גרומינג למי שעוד לא ראתה כלום.
גם פה אופוריה מאפשרת לעצמה לפסוע לתוך האמת המושתקת. אף אחד הרי לא עושה שום דבר בלי תגמול, פנימי או חיצוני.
התובנות פורצות הדרך של אתמול מתהפכות כחרב פיפיות לכדי ההגנות הפסיכולוגיות של היום.
נייט ומאדי
בפרק "Stuntin' Like My Daddy" רואים את הצמיחה המעוותת של נייט, צלו של אביו והקשר המתפתח בינו לבין מאדי, מה שמתבטא בהמשך כהומוסקסואליות מופנמת, על שלל סערותיה.
מקאי וקאסי (ואמא שלה)
הסשן של ג׳ולס
ג׳ולס יושבת אצל המטפלת ברגליים מפושקות, לא משוכלות. גשם בחוץ.
היא ניסתה כל חייה לכבוש את הנשיות עד שהנשיות כבשה אותה.
שתיהן מדברות על האוקינוס, רו כמשהו גדול ממנה וג׳ולס כדוגמה ליופי שהייתה רוצה שיהיה לה והיא גם מספרת שלפעמים היא מתפללת אליו.
בבהלה שלה היא מרגישה שרו נשמטה לה ואבדה.
מרעננים משחקי המילים וההיגדים, למשל "צרות לא נמשכות לנצח״, או ״אני שונאת את כל העולם, חוץ ממך״.
לג׳ולס יש קשר עם גבר שהתאהבה בו אונליין, אפילו יותר מהתשוקה שלו לרו. זה היה הסקס הכי טוב שהיה לה.
עד שהיא מגלה שהוא פרי דימיונה, חלום דיסוציאטיבי תמים עם איכות צלולה. לאוביקט הנכסף קוראים טיילר. לא במקרה מונח בפנינו רפרנס שמהדהד לדמותו המפוצלת של טיילר דרדן מ-Fight Club. יש הרבה עוצמה בגילוי הדיסוציאטיביות של הגיבור (״נפלאות התבונה", ״שאטר איילנד״) אבל פה לא מגישים לנו את הגילוי הזה כסנסציה לסיום, אלא כמנה ראשונה, כי מעניין וחשוב לחקור מעבר לתדהמת הצופה.
רו נופלת לסם, ג׳ולס מתגלה כמאוד דיסוציאטיבית.
ברקע, הקשר עם הוריה.
רו מכורה, כמו אמה של ג׳ולס, שאביה דיויד עושה מאמצים להשיבה הביתה. אפילו שזה לא אמיתי לה, ג׳ולס מסכימה לבקשה דויד לקבל את בקשת הסליחה של האם.
רו מגיעה לבית הוריה אבל רק להגיד שלום.
ג׳ולס כואבת את המלודרמה שיצרה.
והמוזיקה חלום, עדכנתי את הפלייליסטים.
