נכתב בעילום שם ע״י פסיכולוגית קלינית
המפגש הראשון שלי עם יאנה – ללא ספק – מתקיים בטלפון המקדים את הקשר. אני מרגישה שאנחנו כמו מושכות לכיוונים מנוגדים. אני רוצה לקבוע מועד ולסיים את השיחה; מן העבר השני, יאנה מתקשה להתחייב למועד אבל רוצה להמשיך ולדבר. היא אומרת לי: נשמה שלי, שלא תביני לא נכון, אני מאד רוצה לעזור לך; פשוט כ"כ עסוקה, שלא מוצאת את הזמן.. היא מבררת אם נוכל לתקשר בווטצאפ, משתפת בכך שלסבתא שלה גם קראו חוה, אנחנו כמעט אומרות שלום והיא נזכרת בעוד משהו – –
אני מנתקת את שיחת הטלפון ונאנחת, תוהה אם אכן הצטרפה מטופלת לסל טיפולי הפרקטיקום שלי.
יום לפני מועד הפגישה הראשונה, יאנה מסמסת כי לא תוכל להגיע והפגישה נדחית. לפגישה שנקבעת מחדש היא מגיעה מתנשפת, באיחור של רבע שעה. גם לפגישה הבאה היא תגיע באיחור, ולאחריהן, בבוקר הפגישה השלישית – תודיע שהיא חולה, ותבטל.
בפגישה הראשונה יאנה מדברת ללא הפוגה. אני מתבוננת בה, מנסה ללמוד אותה.
היא דרמטית. קלילה כמו ילדה. מדברת וצוחקת, כשלפעמים מתאים יותר לפרוץ בבכי. הגוון הנלווה לדבריה שטחי, לא מודע; אבל לצד אלו – היא אסוציאטיבית, מתגלגלת בטבעיות מנושא לנושא. אני עוצמת עיניים, שוזרת ציר-לא-נראה בין התֵמות שמעלה; מנסה להקשיב לרצף, לרובד הסמוי שבדבריה.
בסוף הפגישה היא אומרת: גם אני מטפלת.. מטפלת מסוג אחר, אני פדיקוריסטית. ואני רגילה שאני מקשיבה ואחרים מדברים. אני רק נוגעת לאישה ברגליים, והיא מתחילה לדבר.. ואני אומרת לה זה בסדר, את יכולה לדבר, הכול נשאר בינינו.
אני נזכרת באמירה שלה בטלפון, שמאד רוצה לעזור לי, ואומרת:
ופֹה, התהפכו לך התפקידים פתאום.
יאנה צוחקת: כן.. התהפכו לי.
הרגשה מוזרה, אני אומרת.
והיא שוב צוחקת: מאד מוזרה.. זו בדיוק המילה –
ונעמדת, אומדת אותי מלמעלה למטה.
הפגישות הבאות אף הן מתנהלות באותה מתכונת. יאנה מדברת בשטף, במין מוצפות. כל התערבות מצידי מפריעה לה, קוטעת את חוט המחשבה. אני מקשיבה לה בשקט; תוהה אם מספרת לי בכך על חסך שלה; סקרנית אם יגיע הרגע בו משהו בקצב יירגע.
אותן פגישות היא מאד נפתחת בפניי ונחשפת, אבל הקשר בינינו נושא אופי פונקציונאלי ושטחי. היא משתמשת בי, וגם אומרת: אני חוזרת הביתה שקטה כזאת, לא מדברת עם אף אחד, מרגישה מן עייפות כזו.. כשלתחושתי – לא נוצרת אינטימיות, הקשר חסר מימד רגשי.
בסיומה של אחת הפגישות היא מספרת, שלפני שנים – כשהחלה עם הציפרלקס – עבדה בחנות טבע. והיה מגיע לשם יום יום מבוגר אחד, חולה סרטן: יום אחד הוא אמר לי, בואי אליי פעם, ואני באתי. ונפתחתי בפניו – כמו שאני נפתחת בפנייך. יותר קל לי להיפתח בפני מישהו שהוא זר לי.. וספרתי לו עליי, וראיתי שאכפת לו. את יודעת, זה משהו שרואים.. היה לו באמת אכפת.
אני מהרהרת בדבריה, נזכרת בקשרים המוקדמים בחייה, קשרים קרובים שהיו פוגעים: אבא בגד באמא, ובדרך זו בגד גם בה, ביאנה. ובעקבות הבגידה של אביה, גם אמה הלכה והתרחקה, התכנסה בתוך עצמה, התעטפה ביגונה.
גם כאן, קול פנימי לוחש בי, תחושת הזרוּת בינינו היא שמשמרת את הקשר, היא שמאפשרת ליאנה לבוא ולהיפתח. יש משהו מסוכן בקשר קרוב – הקול שבי לוחש כעת לה – את נשמרת מפניו; חוששת לכאוב, להיפגע.
אותה תקופה, למרות שכבר נושקת ל- 42, יאנה עסוקה בעיקר במערכות יחסיה עם הוריה. ובמישור הרגשי – מישור שכמעט ולא מקבל ביטוי בחייה – מתארת, בלי לומר זאת מפורשות, תחושה שמאכזבת ואשמה.
כשאני מלבישה במילים את תחושתה, היא מאשרת. ביני לביני אני לא בטוחה עד כמה שותפה להצעתי, אבל כעבור רגע, מהורהרת, היא מוסיפה: אולי לכן אני כ"כ שומרת על הריקוד.. שם אני טובה. בפעם הראשונה שבאתי, המורה אמרה לי, וואו איך את רוקדת יפה. אמרתי לה, מה? מה אמרת?! סוף סוף משהו אחד שאני עושה טוב.
וכך, עוד שתי פגישות מתקיימות, ופגישה שלישית שוב מתבטלת.
בפגישה שאחרֵי, יאנה מספרת על קביעוּת שיש לה עם אבא שלה. כל-שבוע-כל-שבוע, ביום רביעי, הוא מגיע אליה לארוחת ערב. נחמד לי להיפגש איתו, יאנה משתפת, אבל זה שזה כל שבוע, בלי לבטל, זה מדיי הרבה.
אני מקשיבה לה ומגששת בזהירות: ופֹה, איך את מרגישה? גם פה, זה אולי מדיי הרבה, כל-שבוע-כל-שבוע?
יאנה מחייכת, העיניים שלה נדלקות: האמת, זה מדיי, היא אומרת. נוכל לעבור לפעם בשבועיים? – –
בחודשים הנותרים היא תגיע שבוע אחר שבוע, בקביעות. לעיתים תשלח לי, יומיים לפנֵי, הודעת סמס בסגנון: חוה, אני חולה.. מקווה להבריא עד הפגישה שלנו.. והיא אכן תבריא, או תגיע חולה, אבל לא תבטל.
בלי כל הכנה מוקדמת, רגע אחד יאנה שואלת:
אני מדברת ומדברת, ואת רק מקשיבה.. זה בסדר? את מכווינה אותי?
אני מחייכת אליה: אני איתך, באופן ובקצב שנכונים לך.
נדמה לי שהיא מאפשרת לי לסיים את תפקידי בתור 'האיש הזר', הפונקציונאלי. נדמה לי, שהיא אולי פותחת לנו פתח לקשר רגשי קצת יותר מורכב.
שבועות חולפים, משהו באופי הטיפול משתנה. יאנה מגיעה לפגישות כסדרן; מופיעה במכון לרוב לפני הזמן, ממתינה לי בכניסה. אף במהלך הפגישות, מאפשרת לי להתערב בין דבריה, מבלי שתתבלבל. סיומי הפגישות עדיין קשים לה, אך אפילו הם נושאים אופי אחר, אולי מחובר יותר.
בא לי להישאר כאן, היא אומרת לי באחד הימים, לתפוס פינה בחדר ולישון.
בחוץ החיים סוערים, אני עונה לה.
כן, היא משיבה, ולכאן אני בורחת מכל הרעש.
אף התכנים הולכים ומתפתחים. אט אט, העיסוק בהורים הולך ושוכך ואת מקומו תופסות המיניות, הנשיות. בעיני רוחי אני מְדמה, כי הילדה שהכרתי הפכה נערה מתבגרת. גוונים חדשים של פתיינות וחוסר מודעות, חוברים לשטחיות הרגשית, לדרמטיות, לילדותיות; לראשונה מצטייר לו פרופיל מקווים היסטריוניים. כשאני מבקשת לחבר אותה לרגשותיה, יאנה מתארת תחושת ערך: אם בגיל כמעט 42 גברים עדיין נמשכים אליי, סימן שאני עוד שווה. וכעבור זמן, מוסיפה: אולי זו הדרך שלי לקבל אהבה..
פגישות חולפות, והעיסוק במיניות אף פותח פתח חדש להתחלה של דיבור את הזוגיות. רגעים נדמה כי מבליחה לחדר יאנה אחרת, בוגרת. החיים לצד אלון, הסכיזופרן, אינם קלים. יאנה חווה אותו כילד, ודוחה אותו. מתוסכלת, היא מספרת, איך לשווא מנסה לשרוד את השיגעון וחוסר היציבות שלו. לאחת הפגישות היא מגיעה נסערת: אני חושבת שאני צריכה להתגרש מאלון, היא אומרת. אני פשוט חייבת לקבל את ההחלטה. היא תוהה מה בכלל מצאה בו אז, ולמה דווקא איתו התחתנה – –
אבל העיסוק בזוגיות נקטע בגלל סיום הטיפול הקרב, סיום טיפול שנכפה על שתינו.
בסוף מאי, חודשיים לפני סיום הפרקטיקום שלי במכון, אני מרעננת באזני יאנה את סוף יולי, מועד סיום ידוע מראש. יאנה מופתעת. וואו, היא אומרת. עבר כ"כ מהר.. עבר כ"כ מהר.
ביני לביני אני תוהה: מה, רק לי נראה שעברנו כאן דרך ארוכה?
רגע של שתיקה, וכבר היא סוטה מהנושא: אני רוצה לשתף אותך בחלום חיי שעומד להתגשם – היא נרגשת – אני עומדת לפתוח קבוצת ריקוד לילדות בחודשי הקיץ. חיברתי כבר את השיעור הראשון, עבדתי עליו עם קריסטלין. זו המורה שלה.
אני תוהה על החיבור האסוציאטיבי בין הטיפול והריקוד, ומייחלת – שמספרת על מכנה משותף ביניהם. כמו הריקוד, אולי גם הטיפול הפך מרחב בטוח.
אני חושבת על החוויה שמתארת, שהיא כבר לא רק תלמידה; דמותה של קריסטלין – ואולי אף דמותי? – הופנמה בה, ועכשיו היא, יאנה, יכולה לרקוד בכוחות עצמה.
זה ממש חלום, יאנה אומרת, אני אַלמד אותן לרקוד.
את תהיי קריסטלין שלהן, אני אומרת –
והיא צוחקת.
לפגישה הבאה יאנה מאחרת. במשך רבע שעה, היא לא מגיעה ולא מודיעה. זה חריג, נכון לשלב זה של הקשר בינינו. אני מסמסת לה בדאגה, היא עונה במילה: בדרך. בפגישה עצמה היא מספרת שחושבת שנויה, הבת שלה, סובלת מחרדת נטישה. כשאני מבררת אם זו חרדה שמוכרת לה גם מעצמה, היא משחזרת בחיוּת את הערב בו אבא עזב את הבית. אני זוכרת את הרגע הזה, בו אבא שלי פונה לכיוון הדלת, רוצה לעזוב, ואני צועקת אחריו – אבא, אל תלך! אבא, אבא, אל תלך…
אני מקשיבה לה בכאב, שומעת אותה צועקת – לי: חוה אל תלכי.
והוא הולך, היא ממשיכה, משאיר אותי חסרת אמון. מאז, כל קשר שעומד להסתיים, אני ממהרת לסיים אותו קודם, עוזבת. לא רוצה להינטש עוד פעם.
הזמן הנותר עד סיום הפגישה קצר. אני מרגישה שכל התערבות מצידי תהיה מגושמת, ולכן שותקת. רק חושבת על ה'דרך', שהייתה היום קשה מתמיד, ארוכה מתמיד, ומעריכה את יאנה שהגיעה.
גם הפגישות הבאות אפופות תוגה מסוימת. בהקשבתי, יאנה ממשיכה לדבר על הסוף, מבלי לומר זאת מפורשות. היא מספרת על אלון, שהעיר אותה בוקר אחד השבוע, בכדי שילכו לקניות בסופר. הייתי כ"כ עייפה, רציתי להמשיך לישון, היא אומרת, אבל בסוף קמתי. בסופר הם נפרדו למחלקות שונות, אבל פתאום הוא הרגיש אבוד בלעדיה והתקשר אליה שהוא חוזר הביתה.
יאנה נסערת: התחלתי לצרוח עליו בטלפון, באמצע הסופר. פשוט עמדתי וצרחתי. לא היה אכפת לי שמסתכלים עליי. מה זה? מה הוא חושב לעצמו?! מעיר אותי, בשביל לעזוב אותי בסוף לבד?!
אני מתכווצת. מרגישה שלצד החרדה, מתעורר בה גם כעס. למה הערתי אותה? אני מהרהרת, בשביל לעזוב אותה בסוף לבד?!
לפגישה שחותמת את יוני, יאנה מגיעה באיחור של חצי שעה. כלומר, מגיעה ל- 20 דקות. אני מרגישה שהילדה, שהנה-הנה קצת גדלה, פתאום שוב נסוגה אחורה.
קשה לך להגיע לאחרונה, אני אומרת, ויאנה מספרת על כל הריצות שהיו לה הבוקר.
אני מציעה שאולי הקושי להגיע כרוך בסיום הקרֵב, כרוך בחרדה מפני האפשרות להינטש שוב. יאנה מסויגת. יש לי תחושה, אני אומרת, שבקשר הזה – לשם שינוי, נצליח להיפרד. מבלי לנטוש, מבלי להינטש.
– – –
סיום הטיפול הקרב מחזיר אותי, בתודעתי, לנקודת ההתחלה.
פגישה ראשונה, אנחנו בחדר הראשון מימין, יאנה מגלה עניין בציפורים שעל הקיר.
יפות הציפורים האלו, היא אומרת. הייתי רוצה להיות ציפור.
מה ציפור מסמלת בעינייך? אני מגששת.
חופש.. היא עונה.
בהמשך הטיפול, אנחנו ננדוד לחדר אחר, אבל הציפורים ההן תעופנה איתנו. כמו מילת קוד, תישארנה בינינו.
מדי פעם יאנה תשאל: זוכרת את הציפורים ההן?
היית רוצה לעוף, אני אשיב לה, אבל כבד לך. את נמשכת למטה…
בתקופה האחרונה אני מהרהרת בציפורים ההן, ובהשראתן – חושבת שוב על יאנה. איך בסוף נענתה לי, והסכימה לעוף לצידי; לעיתים לנסוק, לעיתים לגלוש מטה. אני חושבת על הדרור שחיפשה, ותוהה אם מצאה אותו, תוהה אם אי-פעם תימְצא. בקרוב יסתיים המסע, היא תעוף לדרכה. ואני, בכל עת שאצפה במעוף ציפורים דומני שאזכור אותה.