מחבר: איתן טמיר

טלי עוזיאל

"כשאגדל אהיה מטפלת" מפתיעות אותי בחיוך עיניה החומות הגדולות.

זהו המפגש החמישי שלנו, תחילת הדרך, היכרות וגישושים הדדיים. אנחנו נפגשות מוקדם בבוקר, לפני בית הספר, ראשונות לפתוח את המרכז הטיפולי. אני אוהבת את השקט של ראשיתו של יום, ונראה שהרעננות של היום המתעורר משפיעה לטובה גם על הילה. 

"מי שעובר סבל אמיתי יהיה מטפל טוב" היא מגיבה למבטי המופתע.

אני מסתכלת עליה, ילדה קטנה בת 10, שהחיים העמיסו עליה סבל של עולם המבוגרים. הורים גרושים, אמא חולה בקצה דרכה, ועדיין עיניה מלאות אור.

"עד כמה שאת צודקת" אני מחייכת אליה. 

המשפט שלה מזכיר לי מידית את המקום הצנוע והעניו שלא פעם אנחנו "המטפלים היודעים" שוכחים. אני חושבת על כך שגם ברגעי האמפתיה החובקים ביותר, את הסבל יבין טוב ביותר רק מי שחווה סבל. ולא יודעת באותו רגע, שהיא מעניקה לי מתנה להתמודדות במסע אליו אצא באופן לא צפוי שבוע לאחר מכן.

במקום הלא צפוי ביותר, ובזמן, שאף פעם לא ניתן להתכונן אליו, מתרחשת התאונה. עכשיו אני היא המטופלת. חסרת אונים, תלויה בעזרתם של אחרים, חווה כאב של הגוף והנפש. מתנחמת בעיניה החומות המוארות, שמהדהדות בתוכי את המשפט, עכשיו אני מבינה מהו סבל אמיתי.

חוזרת הביתה מביה"ח, כולם שמחים לקראתי. החיות, שהייתי המטפלת הראשית שלהן, והסתגלו לטיפול המסור של בני משפחתי, מביעות גם הן את שמחתן, מתכרבלות על מיטתי, ומעניקות חום ופינוק. יש רגעים בהם הן מכריחות אותי לקום, ועוזרות לי לחזור ולתפקד, למרות הכאבים והקשיים.  

המסע הזה מיועד לרצים למרחקים ארוכים, אין כאן פתרונות של זבנג וגמרנו, זוהי עבודה סיזיפית. את מסלול המרתון הזה עוברים בצעדים קטנטנים, ואיש לא יודע לאן יצליח להגיע. לעיתים אני ברת מזל, שמצליחה להתקדם מטר אחרי מטר, לעיתים מסתכלת אל סוף המסלול, שלא רואה את קצהו, ומתייאשת. 

חושבת על המטופלים שלי, שלא פעם הגיעו אלי, והוריהם בטוחים שיש בידי תרופת קסמים, הנה מפגש אחד, שניים ושלושה, והבעיות ייפתרו. "אולי נקנה לו כלב, או נביא חתול, ואז הכל יסתדר?" נשאלתי לא פעם. גם לי המטפלת, קשה לעיתים להעריך את הצעדים הקטנים  שקורים במפגשים, ואני מייחלת למטה קסמים שיציל את המטופלים. מרגישה את הרצון של הסביבה שאבריא, שאהיה בסדר. היום, אני, כמטופלים שלי, מבינה את הלבד של להתמודד עם הבעיות, ובמפגשים איתם. מנסה להביא את ההקשבה והכבוד למקום בו הם נמצאים, מנסה לעזור להם ולעצמי להעריך כל צעד שנפסע בדרך.

עוד כילדה, שהתנחמה לא פעם בחתולי הבית שגדלו בחצרנו, חוויתי את יכולת ההשקטה והקבלה של החיות. כבוגרת שהגשימה חלום ולמדה טיפול בעזרת בעלי חיים, איששתי את חוויות ילדותי וניסיון חיי, והטמעתי אותן בעבודתי עם המטופלים השונים.  אני מסתכלת שוב על תמונת החתולות שבאו לנחם אותי במיטת חוליי. שתי חתולות שתמיד צהבו זו את זו, והיו במלחמת טריטוריה בלתי פוסקת, ולפתע התגייסו על מנת להיות איתי. מאחלת לעצמי מעט מחכמת החיות המטפלות.

חלי טל שלם, בבליותרפיסטית

ניצן, אני מבקשת ממך לא להציל אף אחד השבוע

כמו משחקי הבלשות של החבורה שלנו בכתה ב'. המפקדת ניצן מעזה ראשונה להחליק דרך חלון המקלט אל סולם הברזל. אחריה עמיעד וברק. מרחרחת סימנים חשודים מבין הטחב: גושי שעווה שהיו פעם נרות. מישהו קיים כאן טקס אתמול. בלעדינו. חשוד.

= 

ניצן מעבירה יד בקו אווירי מעל כל קופסאות הקרטון, כאילו בהיסח הדעת אבל מרוכזת ודרוכה, מגששת. הנה אצבע נתקלת בחוט שחור שרוף בקצה, נראה כמו אוזניות של ווקמן. מציצה אל תוך קופסת הקלטות המפויחת, מחפשת תיק ומגלה את טים באקלי, מעוך קצת. מתאים לטים באקלי מפויח, לדעתה. מי היה בענין של טים באקלי? שחף? יכול להיות גם שניידר. עכשיו שלושה זוגות תחתונים מנוילנים. אופייני לשוקרון. ואז חולצת כל הזין אוגוסט 3 שיכולה להיות של כל אחד מהצוות. ניצן מניחה את החולצה במקומה ומתכופפת לרגע, מרימה לאט, כמו תשמיש קדושה תמונת פספורט שהתקמטה מאוד. שני ראשים מתולתלים קרובים מחויכים. של מי היא היתה? ניצן- שמכירה את כל החטיבה כמו שריטות שאדם חורת בנפש שלו- לא מזהה. מי אתם? ניצן מניחה בצד, לצד לונלי פלאנט מקומט של נפאל. 

רק התיק של פיקסי לא כאן.

=

מדף שלישי. ניצן קולטת את ההיגיון של מי שסידר: למעלה נעליים, באמצע מכשירים חשמליים ובמדף התחתון קרעי צ'ימידנים. כמו באגף אבדות ומציאות בתחנה מרכזית. ניצן, הדקרון האיכותי והכומתה הגדולה מידי, נשכבים במקביל למדף התחתון וזוחלים תיק תיק, לא, זה לא היה באדום, גם לא בשחור. חום חום איפה החום. ניצן מרגישה בעצמות שהיא מתקרבת לתיק של פיקסי, כמו צעדים של נעלי עקב לא תקניות בתקתוק מעל ראשה. 

הדלת נפתחת. זאת הפקידה של המשרד. ניצן נבלעת בין שני מדפים, שומעת את המסטיק שלה מתפוצץ, כשהיא צועקת ליודה הסתת "יש כאן מישהו?" ושותקת. ואז: "יודה, אסור לתת כאן להיכנס לאף אחד. כן?" ויודה, שמסתת מצבות צבאיות והלב שלו רך, אומר: "בטח, מותק. אף אחד לא נכנס, מה יש להכנס לשמה. דברים מתים של ילדים מתים". 

ניצן חושבת- מה את עושה כאן מה את עושה כאן מתגנבת למחסן. ניצן חושבת שהיא תצליח להסתדר ככה בלי לנשום. בלי לזוז. 

הפקידה יוצאת. 

מה את עושה כאן.

===

תראי דוקטור, אני פניתי אלייך כי את הכי טובה, זה אמור להיות קצר מאוד, ככה שתיים-שלוש פגישות אני באמת מעריכה. לא סתם הגעתי אלייך מהקצה השני של העיר בסטנד-ביי של רשימת המתנה. תקפיץ אותי מתי שיתפנה אמרתי למזכיר שלך בטלפון. כזאת אני, מתקתקת דברים, לפעמים יותר מאחרים. אז נסכם שאני כבר אדאג שיישן טוב לילה לפני ויאכל כמו שצריך. ואת תפגשי איתו לשיחות חיזוק. הוא חייב לעבור. חייב. 

ומה אם לא, אני שואלת בעדינות. 

אין כזה דבר. הוא מתאים למודיעין והוא יעבור. יש לו אסטמת ילדות. 

בכל זאת, אני משתדלת לא להתמקד בצמרמורת שמתחילה לזחול במעלה גבי. ניצן מסיעה במהירות ציפורניים כסוסות בתוך בד משען הכורסא שבה היא יושבת. כששאלתי אותך מתי המבחנים שלו סיפרת לי על המיקום שלהם ביפו והפגנת בקיאות רבה במשרד להנצחת החייל. את מכירה את המקום?

אבל מה זה קשור. הווריד של העצבנות שיש לאנשים מסוימים באזור הצוואר מתחיל לבלוט אצלה. 

לפעמים זה קשור, אני עונה. 

היא מגחכת. השלכה. גם את זה כבר שמעתי. תאמיני לי בבית ספר ניצנים שאני מנהלת אבל לא בגלל שקוראים לי ניצן, היא יורה את המשפטים בצרורות כמעט בלי לנשום, אני מרגישה לפעמים שאני מבינה יותר מהפסיכולוגית והיועצת ביחד. 

===

פיקסי. 

ניצן מכחכחת ועומדת את העמידה המעט פחות מורכנת שלה. פיקסי מסתובב מקומט מצח. 'זה לא לענין האיחור הזה', ניצן אומרת מהר, לצאת לידי חובת נזיפה, 'אתה מייצג את החטיבה ויש עוד עשרים ושש דקות עוד אזכרה אז אני מבקשת ש'- מבט חום עמוק נוכח. פיקסי אומר בשקט: 'אל תרימי את הקול שלך עלי ליד החיילים שלי, גברת קצינת נפגעים'. בלסתות מחושקות, הוא מוביל את הברווזונים שלו בשיירה אחריו, מחקים את צעדיו במדויק אל לבנון ומחוצה לה. "ותסלחי לי, אני הולך לדבר עם החיילים שלי ועם ההורים". נוזף ומחייך באותו הזמן, פיקסי. 

=

חמש וחצי בבוקר טלפון קורע מן השינה. דיווח מונוטוני והוראה לבוא עכשיו. חדשות. טלפונים. בית חולים. כבר מתורגלת, ניצן. ובכל זאת הטלפון קורע מן השינה, שכבר מרשה לעצמה להיות רק קלה. 

=

"התיק הזה שקניתי לו לטיול של אחרי הצבא לדרום אמריקה", אומרת אמא של פיקסי כמה חודשים אחר כך, "הוא היה תיק גדול, לא יכול להיות שנעלם." כשחייל נהרג השליש אורז את התיק ומחזיר למשפחה, אבל באירוע כזה, כשהתיקים מתערבבים צונחים מכח הכבידה ומתנפצים אל הקרקע בחזקה, נאספים החפצים למחסן של היחידה להנצחת החייל, מחכים. "את חושבת שתוכלי להביא לי אותו?" היא מביטה בניצן, אמא שלו. יש לה ולפיקסי אותן העיניים. כל שרירי ההצלה בגופה של ניצן נדרכים. מה זאת אומרת אם אני חושבת שאני יכולה, אני אמצא אותו. התיק האבוד של הבן האובד. 

=

מקערת כפות ידיי לקלוט טיפין טיפין כל מילה, לא לשמוט.

"יופי שבאת ניצן", השליש מביט בשעונו "איך היה אצל הלייבוביצ'ים? " ניצן מתיישבת. "אתה יודע, כועסים על הצבא, מקללים את הרמטכ"ל, מח"א ורוה"מ אבל מציעים לי קפה ועוגיה, ומתעניינים בביקורים הבאים שלי ואיך אני שורדת את התפקיד הזה". כרגיל. "באמת בואו נראה מה יש לנו היום" קרן ורוית המש"קיות עושות לה פרצופים מותשים בלי שהשליש רואה וממשיכות לדווח על פצועי החודש. "נחושתן שי, 421, כוויה במרפק, 27 גימ"לים" הוא מקריא מהטבלה שבידיו "מי ביקרה אותו?" "אני" – עונה רוית "הוא מת להישאר בבית. צודק. אחלה בית יש לו בהרצליה פיתוח, אבל עוד יומיים הוא חוזר לגדוד". "לוינשטין יובל" מקריא השליש אחרי שמסמן בעט וי על המשבצת העליונה "760, תל-השומר, מי ביקרה? – "אני" מסננת קרן בחוסר-חשק, מסתכלת על השעון שבקיר מעל לראשו "לוינשטיין משתחרר עוד יומיים". שקט. השליש מחשב: "משפחות מ-48' ועד עצם היום הזה. לחלק לחמישה ביקורים ביום לא כולל ביקורים תכופים יותר של המשפחות החדשות מהמסוקים כמה זה יוצא?" ומוסיף לאחר מחשבה ארוכה: 'פצועים שירדו מ'קשה' ל-'קל' זה  רק מש"קיות מבקרות ברור?'. ברור.

=

שקית עם גרביים אפורים ומלוכלכים. גל חריף של ריח רגליים שנעלי צבא היו בוודאי תפורות אליהן גם בשינה ממלא את החדר, חולש לרגע על ריח השריפה הדומיננטי. ניצן מתקדמת לצד המדפים ואז בא גל האבק שחודר אל האף והדמעות וקוצר הנשימה. נצנוצי האור דרך התריס השבור, מאירים את כל עדרי הקרדיות השונים מכל רסיסי האבק המוכרים כמו המוני חלקיקי נשמות מתפזרות, עטים על שלל החפצים. כמה זמן עבר? כמה שיחות שלא נענו? מה את עושה כאן, משחקת בתפקיד של וואנדר וומן כמו ההיא מאחרי החדשות בערבית. ניצן מועדת על ערימה של ספרי תהילים קטנים. נופלת ומפילה יחד איתה את תכולת שני המדפים העליונים. טובעת בין תיקים וארגזים וחפצים שהיו של אנשים. אין כאן אוויר. די כבר, ניצן קוראת במין נהייה בקול דקיק, חתולי קצת. 

את בסדר שם?  קורא יודה מבחוץ. בטח בסדר, היא עונה.

למעוך את הקופסאות, לקרוע את השוליים, לטלטל, להשליך. הידיים מתעופפות באוויר ונשמטות קולטות את פס הברזל של המעמד המדפי הארוך הכי רחוק מהחלון ונמשכות לאחוז. זורקת אותו בעוצמה, ונבהלת, מפילה אבל הוא לא נשבר, רק מתפרק סוחב איתו למטה עוד חלקי תיקים. ריח של שרפה ממלא את האוויר, אפר פחמי בכל מקום. חבל שאין לנו את המנהגים עם הכד, היא חושבת. ניצן נשכבת על מלבן בטון סמוך למצבה כמו כרית. תרה אחר קופסת קרטון גדולה כגודל תיק, תוהה אם פלישה למחסן מחוץ לגבולות התפקיד ומיתה תחת הררי תיקים, מדפים ושאריות של אחרים נחשב מוות במסגרת התפקיד. האם גם את שמה יסתת יודה אל האבן? אז בהשבעה כשצרחה עם כולן "ואף להקריב את חיי", היא התכוונה לכל מילה.

=

זנב רצועה חום קטן נשרך מתיק גדול קצת חרוך ניצב מולה. מחציף בנוכחותו הפשוטה. הנה אתה, ניצן אומרת. הנשימה מתגנבת חזרה לאט בשקיעה אבודה אל הסרעפת.

יהודית איתן

מי אוהב אותך, מי. אני אוהבת אותך. מקבלת אותך ככה, כמו שאתה. אפילו שכשאתה בא אלי אתה לא מפסיק לומר דברים שמנסים לפגוע. "איזה חדר קטן ומסריח יש לך" גם אם החדר שלי מרווח ומאוורר ואתה לא רוצה אף פעם לצאת ממנו בסוף הפגישה."איזה משחקים של תינוקות" אפילו שממש קשה לך לשחק עם חלק מהם. "סתם משעמם פה" אתה אומר ומסתובב לך בלי לדעת במה לשחק גם אם החדר כולו בנוי למשחק אינסופי, וגם  "איזה תלתלים של סבתא יש לך" וזה באמת מצליח להכאיב לי, סבתא שכמוני. גם אני רואה שהפכתי קצת לסבתא. אז אני אומרת לך "מה, אתה רוצה לפגוע בי"? ואתה מופתע מהשאלה שלי, כאילו בכלל לא התכוונת. ואחרי שאתה מכין איתי סביבון, אתה מאוכזב שאי אפשר להקפיץ אותו מצד לצד ואתה מקלקל את מה שיצרת. אני נעצבת. מה גורם לך להיות ילד בן חמש וחצי כל כך לא מרוצה, כל כך כועס על העולם. אני לא כועסת עליך, אני לא הודפת חזרה את הדקירות שלך, אני רק חושבת איך הפכת להיות מתריס, לועג כשאני לא מצליחה משהו, פוחד בעצמך להיכשל. ואז אני יושבת עם ההורים שלך לשיחה. אימא אומרת שכל כך קשה איתך, שאתה עושה דווקא וקשה לך כל פעם להתארגן ליציאה ושאתה מציק נורא לאח הצעיר והמקסים שלך. ואבא אומר שעדיין קשה איתך, בבוקר, ולפני שהולכים לסבתא ובכלל, הכול קשה. אני שואלת למה. אבא אומר שזה ממש ברור לו, לגמרי. אז מה? אני שואלת, והוא אומר שאי אפשר לפספס, שאת, הוא אומר לאימא , דורשת ממנו להיות איינשטיין. לא מניחה לו לרגע. כן? אני שואלת את אימא, והיא עונה שכן. היא רוצה לקדם אותך, היא לא בטוחה שאתה תצליח לבד. שעם האח שלך היא לא דואגת. אז בכלל יש לכם מצבים שאתם נהנים ביחד בלי מבחנים? אני שואלת ואבא אומר שכשהוא מסתכל מהצד הוא לא רואה. שאימא כל הזמן בוחנת אותך. אפילו הוא בעצמו נלחץ ולא בטוח אם יודע את התשובות. יש מצב שפשוט תהיו ביחד ותראו סרט בטלביזיה בלי להתאמץ בכלום? אימא חושבת שכן ואבא אומר "אין מצב". כל הזמן אימא שואלת אותך שאלות, גם באמצע הסרט, לא נותנת ליהנות. אבא לא כועס על אימא, אבל אומר שככה זה. אני שואלת את אימא אם זה נכון ואז אני רואה שאימא בוכה. היא כנראה חושבת שזה נכון. היא בוחנת אותך כל הזמן, לא סומכת עליך שאתה יכול. ואתה?מה? אולי מציק לאחרים בגלל זה? לחברים בגן, לגננת, לאחיך וגם לי כאן בחדר? אני יודעת שאתה רוצה להיות אהוב ככה, כמו שאתה ואני מנסה. אני אומרת לך שאתה פוגע בי וזה לא נעים לי. אני אומרת את זה בבהירות כדי שתבין. אני אומרת לך שבני אדם מכבדים אחד את השני, אני מכבדת אותך ורוצה שאתה תכבד אותי. אתה מקשיב. אני לא כועסת עליך, אני מדברת ברכות. נראה מתי תאמין לי. 

אתמול אבא היה אתך פה. סיפר שהשבוע אימא הציקה לך, שוב ושוב. כאשר היא לא פסקה מהערותיה אמרת לה בבהירות "אימא את פוגעת בי". היא הפסיקה. אבא הקשיב מהצד והתפעל מהבגרות שלך.

וכשבאת היום הרגשתי שאתה מרשה לי לשמוח איתך. ביקשת שניבנה בית, לא כמו של ילדות. הכנסת פנימה בובות וכשאימא באה לאסוף אותך אמרת "בואי תכנסי לבית שלי". הצטערת שאחיך הקטן לא איתכם "הוא בטח היה נהנה" אמרת לאימא. התחבקתם ולא רצית שהפגישה תסתיים. היום לא פגעת ולא הצקת לי. אולי אתה מתחיל לאהוב את עצמך.

עברו חודשיים. הטיפול הסתיים למרות שהגננת חשבה שאולי עוד קצת, כדי לחזק את כל הברגים. אתה אהוב בקבוצת הילדים, אפילו מנהיג, מתחרה עם ילד אחר על ההובלה. אתה קשוב ומשתתף במפגשים, אבל אולי לפעמים עוד לא מאורגן מספיק. עוד קצת טיפול ודי. אימא התחילה לעבוד במקום חדש, היא פחות בבית, פחות איתך וגם לא נשאר לה זמן להביא אותך לטיפול. כל כך רצתה שנמשיך, ניסתה למצוא סדק בזמן ולא הצליחה, אז נפגשנו היום לשיחת הורים של סיום ומחר ניפגש שנינו כדי להיפרד. מה נשמע אני שואלת. אבא ואימא מסתכלים אחד אל השני ואומרים נהדר. באמת אני שואלת? כן אומר אבא, ואימא אומרת שאתה נפלא. שאין בכלל בעיות איתך, כל כך התבגרת. עדיין יש קשיים במעברים? אבא אומר ממש לא. הכול זורם. אפילו לסבתא אתה הולך בשמחה. גדלת, אתה כבר לא מציק בכלל, משחק ממש יפה עם האח שלך ועם החברים. איך אתם מסבירים את זה אני שואלת. אבא אומר שאימא החליפה עבודה, היא פחות בבית ומאז אתה פורח. שאתה והוא התקרבתם וזה תענוג. הוא מלווה אותך לחוג כדורסל, רואה אותך משחק, התחזקת והביטחון העצמי שלך התגבר. ילד תענוג, בחיי, הוא אומר. אימא מהנהנת, האמת שכן, אבל בכל זאת חבל שהפסקנו. היא אומרת שלפעמים אתה עדיין משוטט ולא מוצא את עצמך, כך נראה לה. לא היה מזיק אם היית ממשיכה לעבוד איתו גם על כתיבה ועל הכנה לכתה א'. אבא מסתכל אל אימא ואומר שהיא עצמה התפעלה איך אתה יושב ומצייר ושעכשיו אתה יושב עם עצמך וכותב אותיות. שאתה לא צריך כלום. אולי רק את החיבוק החזק הזה כל בוקר שהתחלת לתת לו לפני העבודה הוא אומר ומסתכל לאימא עמוק בעיניים. בטח. חבוק חזק בבוקר, עם הרבה סוכר וקצת חלב בלי קצף  ושיהיה רותח.

מחר כשתבוא תקבל גם ממני חיבוק חזק, אם תסכים לי, וניפרד לשלום.

ד"ר קובי שטיין

זה היה מוקדם יותר היום. אנו יושבים בפגישה הטיפולית, כבכל שבוע, מטופל ומטפל. אני מוצא את עצמי בראשיתה של הפגישה בעמדה עליה ממליץ ביוֹן, "no memory, no desire". כך אני יושב מול בן שיחי, ללא כל זיכרון של הפגישה הקודמת, לא של התחושות, הרגשות, המחשבות או התכנים שהיו בה ואשר מילאו את המרחב שבינינו; וכן ללא כל נושא מוגדר עליו הייתי רוצה לשוחח, או דבר מה אשר בוער בי לקדמו. זו לא עמדה שאימצתי מתוך בחירה מודעת, פשוט כך אני מוצא את עצמי מידי שבוע בקונסטלציה הייחודית של הטיפול הנוכחי. למעשה, אני מעט נבוך מכך שלהערכתי, האדם היושב מולי ככל הנראה זוכר יותר ממה שהיה בפגישותינו הקודמות ממני, וככל הנראה יודע יותר טוב ממני לאן פנינו מועדות ולאיזו מטרה הפגישות האלו מתקיימות. אני מהרהר בכך שהמצב אמור היה להיות הפוך. אני מהרהר באמביוולנטיות שלי לטיפול הזה, ותוהה האם גם האדם היושב בכורסא מולי חש אמביוולנטיות כזו. איפה שהוא בין הקורטקס הקדמי לאמיגדלה אני יודע שהמפגשים האלו מאוד חשובים, ובכל זאת, אני לא מצליח שלא לחשוב על כך שהייתי מעדיף לשבת בבית ולהמשיך בכתיבתו של המאמר בו אנו הוגה בשבועות האחרונים מאשר להגיע אל המפגש הזה. כך, בעודי מגחך לעצמי על האבסורד שבמצב, מחשבותיי נודדות למחוזות אחרים.

"זה לא שזה לא היה צפוי שכך יהיה", אני אומר לעצמי. הטיפול הזה נעדר כל מצוקה נראית לעין כבר מראשיתו. הוא מעולם לא היה מאופיין בסערת רגשות, או אפילו בשיח רגשי מעמיק במיוחד. למעשה, המפגשים בינינו מאוד אינטלקטואליים. בן שיחי אומר שזה מקום ממנו לשנינו מאוד נוח להתנהל, או שמא להיות מנוהלים. אני לא יכול שלא לחשוב על הפניה לטיפול בהקשר הזה. בפניה, אשר נעשתה דרך הדואר האלקטרוני, נכתב בפירוש שהסיבה לבחירת המטפל היא שישנה תחושה שאנחנו, מטפל ומטופל, חולקים תחומי עניין דומים. שנינו באים מרקע פסיכולוגי קליני, ושנינו מוצאים את עצמינו מגורים אינטלקטואלית כמו גם קלינית מכתיבתם של הוגים כניטשה, ויטגנשטיין, בוּבר ולוינס. יותר מכך, בפירוש אני זוכר שנאמר והודגש שאין מצוקה. אני זוכר שציינתי שאולי לא מתאים לקרוא למפגשים האלו "טיפול". שכן, במה בדיוק מטפלים? וכיצד ניתן לקרוא למפגש ללא מצוקה טיפול? ההצעה אותה הצעתי בזמנו הייתה, שכאלטרנטיבה לשם "פסיכותרפיה" נאמץ את השם "פסיכו-אינטראקציה" – שכן אלו מפגשי שיח סביב סוגיות פסיכולוגיות בממוקדות בצרכיו של הפונה, רק יתכן שלא ממש מתאים לקרוא לזה "טיפול" או "תרפיה". 

מחשבותיי חוזרות אל ה"כאן ועכשיו" של האינטראקציה, של הטיפול. איכשהו תמיד בסופו של דבר יש על מה לדבר. תמיד איך שהוא צצות להן נקודות רגשיות שמחכות שעינינו תשזוף אותן, ששיחתנו תיגע בהן ותחשוף אותן במחשכי המאורות בהן הן שוכנות להן ללא מפריע במעין תרדמת בלתי חדירה. אנו מדברים על אותן רגשות, על כך שהעדר המצוקה עשוי לייצג מיסוך שנועד למנוע מאתנו לגעת באותם המקומות אשר מקפלים בחובם כאבים. אני מציין שלדעתי להעדר המגע עם הרגשות יש מחיר. אני משתף שהמחיר שאני חש בחוסר המגע עם הרגשות שלי הוא שאני לא מרגיש שאני יכול לבוא מספיק במגע עם הרגשות של האחר, עם המצוקות של האחר. אני משתף שזה חשש שמלווה אותי בשלב ההתפתחותי הנוכחי שלי כמטפל. כך מודה ומתוודה אני באזני בן שיחי שאני תוהה האם אני יכול להיות מטפל טוב כשאני מעריך הערכת חסר את יכולותיי האמפטיות, ולמעשה את יכולותיי באשר הם. 

בן שיחי כמעט מתקומם. "אתה? נעדר אמפתיה? לא יכול להיות מטפל?" הוא אומר בפליאה. "הרי אתה כל הזמן מטפל. אתה מטפל באמא, באחיך, באשתך, בכולם." הוא כמובן צודק. תמיד מצאתי את עצמי במקום של המטפל, מעולם לא ממש היה לי נוח להיות במקום של זה שנזקק. הוא כמובן גם צודק כשהוא אומר שאינני נעדר יכולות אמפטיות. אני נזכר במדריכה שלי בפרקטיקום מוכיחה אותי באופן דומה. אני רואה אותה בעיניי רוחי מאלצת אותי לבחון את העמדות האלו, לראות מהיכן הן מגיעות, ומדוע זה שלמרות שהסביבה מוקירה אותי על יכולותיי הטיפוליות, וממשבת אותי לחיוב על האמפטיה שאני מפגין במפגשים הטיפוליים,   אני נותר בשלי, מטיל ספק, אולי אפילו מטיל מום, בעצמי.

עכשיו הגיע התור של שותפי לשיח להציע פרשנות משלו. ככה זה, התפקידים מתחלפים להם בפסיכו-אינטראקציות בין שני פסיכולוגים. לפעמים הוא מקבל את הפרשנויות שלי, מתקף אותן ומרחיב את הראות של שנינו, לפעמים אני הוא זה אשר לוקח את מושכות הפרשן, כאילו שאני חוסך לו עבודה, ומציע אני את נקודת המבט הפנימית. הוא מציע לי את הפרשנות שלו. "אתה אולי מפחד," הוא אומר, "שאם תתקדם באפיק הטיפולי, אם תחליט שאתה עושה התמחות וממשיך להתפתח כמטפל, תאלץ להיות מטפל מקצועי. לא כמו שאתה מטפל היום." אני מהנהן באישור. אני מכיר היטב את הילד שבי שמפחד לגדול, שרוצה לשחק במגרש של הגדולים, אך מפחד לגלות שהוא עודנו קטן. אני מוסיף ואומר, "אני כבר לא בטוח איפה עובר הקו שבין המשיכה שלי למחקר וכתיבה מחקרית ממקום של אתגר אינטלקטואלי אשר באופן כמעט רציף ממלאים ומזינים אותי; ובין מצב של שכנוע יתר, בו אני שב וטוען בפני עצמי שזהו מקומי רק משום שאני משקשק מפחד מהיום בו אגלה שאני פשוט לא מקורץ מהחומר אשר ממנו עשויים מטפלים טובים. היום שבו אגלה שאני לא כמו ביון, למשל. אני גם שב אל ההכרה המתעוררת לפרקים שיתכן שיש בי ובעברי משהו שהוביל אותי להיות מטפל מטבעי, ממש כמו שישנם גורמים אשר שבים ומנכיחים בקרבי את הספקות העצמיים. אני מתבונן בחיי ובקשרים שיצרתי סביבי ומכיר בכך שאכן לא פעם אני מוצא את עצמי בפוזיציה זו של המטפל, אולי יותר מכל פוזיציה אחרת. שמצוקתו של האחר מחייבת אותי, כפי שאומר לוינס. 

אני זוכר את הרגע ההוא במפגש בינינו, באינטראקציה, בטיפול, שבו אני גומר אומר להתחיל התמחות. תחושה חמימה ממלאת את חלל החזה, אני מוצא את עצמי מתיישב זקוף יותר. אני חש את המושב תחתי כבסיס אשר עליו אני נושא בגאון את העצמי המתחדש שלי. אני חש כמו ילד שפתאום מגלה כי הוא מסוגל לבצע משימה שעד כה נראתה בעיניו העורגות כיעד בלתי ניתן להשגה, יעד שכול כולו שייך לעולם של הגדולים והיכולים. "אני אהיה מטפל טוב," אני אומר לעצמי. "אני אגע בכאבים שלי, אני אמצא את הדרך לחדור מבעד מסך ההגנות אל תוככי נשמתי, ושם, אני מקווה, אמצא שאני יכול לשרוד. אולי חשוב מכך, אני אגלה שאחרים יכולים לשרוד בלעדיי. זוהי מחשבה משחררת ביותר. מחשבה גואלת ממש. הדרך בינה לבין מימושה עודנה ארוכה, אבל אני נכון לצעוד בה.

המפגש שלנו מגיע אל סיומו, ואני לא משתף את המטפל שלי בהחלטה אליה הגעתי, לפחות לא בשלב הזה. אני חש שבשביל זה עוד יש צורך בהבשלה. כרגיל, אני מקבל עוד כמה דקות של חסד מעבר לחמישים הדקות המקובלות, ומוקיר תודה עליהן. אני צועד אל עבר דלת הקליניקה, אומר תודה, ומוסיף "ניפגש בשבוע הבא, ככל הנראה שוב ללא זיכרון וללא רצון." הוא מצדו מחייך כאומר שהזיכרון והרצון יגיעו לכשיגיעו, בינתיים נמשיך לצעוד במשעולי האינטראקציה הטיפולית, או שמא הפסיכו-אינטראקציה. אני יודע שיש לו אמון בי, וזה משהו שאקח איתי גם לדרכי שלי, כשאגדל ואהיה מטפל טוב. 

פרטי הכותב: ד"ר קובי שטיין, קבוצת יבנה, ד.נ. אבטח 7923300

נכתב בעילום שם ע״י מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית

זו הפרידה השניה שלנו, אולי בעצם השלישית. הן מוגדרות כפרידות לחופשה. יובל היא מטופלת שלי מזה שנתיים , רק בת 11 ונושאת עליה מטען חורג. ״אני אהיה כאן עד האוניברסיטה״ מצהירה יובל בפני מעת לעת. לשתינו יש עניינים עם פרידות. לעיתים נדמה לי שאני משוחחת עם זקנה בעלת נסיון ותובנות חיים רבות. פעם כאשר שיחקנו בקלפים מצויירים ,היא המציאה משחק שבו לכל דמות יש ניקוד. הרופא קיבל אפס. ״אי אפשר לסמוך עליהם ״ היא אמרה ״תמיד צריך ללכת לקבל דעה שניה״. וזה פגע בדיוק במקום הכואב אצלי. תמיד מתרוצצת לחפש דעה שניה כי אם הם עשו טעות כזאת בפעם הראשונה מי יודע מה יכול לקרות. 

ראיתי את יובל לראשונה כשהיתה בת 4, אחות של ליאור. כשהוריו היו מביאים אותו לטיפול היא היתה פורצת פנימה לחדר מתבוננת  בשקיקה בעיניה הכחולות הענקיות בכל החפצים כמטביעה אותם בתוכה ומנכנסת אותם לעצמה לתמיד ואז מנסה לטבול ידיה בארגז החול הזהוב. בשידולים רבים ולעיתים בטונים גבוהים היה האב ,שבדרך כלל היה זמין להביא את ליאור,מושך אותה בידה למסדרון שבחוץ וגם משם היינו ממשיכים לשמוע לעיתים את קולה הרוטן.

כשהגיעו מים עד נפש בבית ואמא רונית אמרה שאי אפשר יותר להמשיך כך כי יובל משגעת ומטריפה את כולם, העלה ליאור את הרעיון :״ למה שלא תקחי גם אותה לאילנה כמו שלקחתם אותי?״ 

מי יודע מה חשב בליבו, האם הטיפול שלו נותר כחוויה חיובית מאפשרת או שמא חש הקלה שלא רק הוא נושא עמו בעיות, הנה גם אחותו שהיתה תמיד ״הבסדרית״ תשלח עכשיו ״לתיקון״ . יובל קפצה משמחה לשמע הרעיון ומאותו רגע לא הניחה להוריה עד אשר קבעו עמי פגישה.

הפגישה היתה מרגשת. לא ראיתי אותם מספר שנים מאז שליאור סיים את הטיפול. רונית, אשה-נערה, לא עברה עדיין את גיל ה-40. פניה גלויות ונקיות מאיפור,שערה אסוף לאחור ברישול, גיזרתה צרה ולבושה היתה בשמלת מקסי ארוכה שהגביהה את קומתה. מקרינה חום וציניות כאחת. שילוב שקשה להבינו. יכולה לומר דברים קשים ,בהומור דק שרק לאחר מכן הם מחלחלים לעומק. דוד, המתנשא לגובה רב ,כתפיים רחבות ומבנה גוף אתלטי, מאפשר לה לנהל את רוב השיחה. הוא כרוך אחריה ומעריץ אותה. קורא לה ״ראש הממשלה״.

נזכרתי בפעם הראשונה שהגיעו אלי עם ליאור. זוג צעיר, בני שלושים פלוס בערך שסיפרו את סיפורם:

רונית גדלה באחת הפריפריות במרכז. היא היתה ילדה שמנמנה ועד גיל 15 סבלה מדחייה חברתית. בגיל 15, לדבריה ,לקחה את עצמה בידים והשילה מספר רב של קילוגרמים ונהפכה לנערה יפיפיה. היום כשמסתכלת לאחור היא מבינה שפיתחה הפרעת אכילה. היתה אוכלת ומקיאה. תיארה מאבק מתמיד נגד השמנה שכעת מתעורר שוב מול יובל שאוכלת כבור בלי תחתית.

היא נישאה בגיל צעיר מאוד לבחור שלמד איתה בתיכון. ביתה הראשונה ,ליאת, נולדה לאחר הריון תקין. לא היתה מאושרת ממנה. תינוקת נפלאה רכה וחייכנית. בעלת מזג טוב . החיים נראו מבטיחים.

עד שהגיעה הבשורה. בגיל שנתיים, ליאת הפסיקה לאכול ולעכל את מזונה. בבדיקות התגלה בראשה גידול ממאיר. השמים נפלו על המשפחה הצעירה והעולם נסגר סביבם. החיים התרכזו בבית החולים בטיפולים, נסיעות הלוך ושוב. הבעל הצעיר לא הצליח להתמודד עם המצב והיה נעלם לעיתים קרובות ומופיע ללא התראה. מדי פעם היה שולח סכום כסף מועט לכיסוי ההוצאות הרבות. רונית שהיתה שקועה כל כולה בטיפול בילדה כמעט ולא שמה לב למעטפה הגדולה שמצאה יום אחד בתיבת הדואר והיתה זרוקה על השולחן בפינת האוכל מספר ימים ללא התייחסות. רק כאשר אימה הגיעה לעזור לה ופתחה את המעטפה, צנחו לידיה מסמכי הגירושין. רונית חתמה ושלחה בלי לחשוב כלל. כל מה שהעסיק אותה היה לטפל בליאת ולעשות הכל להצלתה. למזלה, משפחתה תמכה בה ועמדה לצידה.

ליאת עברה ניתוח, טיפולים קשים ותפילות רבות להחלמה ואכן קרה הנס, היא התאוששה והחלימה.

הרופאים לא הבטיחו דבר לעתיד, אך ההווה נראה רגוע ובריא. בין מסדרונות בית החולים פגשה את דוד שהיה מגיע כל יום לבקר את אמו החולה. ליבם נקשר באהבה. הוא גם יצר קשר עם ליאת שהיתה מחכה לביקוריו בקוצר רוח כפיצוי על העלמות האב.

החתונה נערכה כשליאת חזרה לגן. לדוד היא החלה לקרוא אבא ולא היה מאושר ממנו לשמוע את קולה המתוק קורא לו כך. הוא קרא לה ביתי הבכורה. כעבור שלוש שנים נולד ליאור. הם חסכו וקנו דירה, נסעו לטיול משפחתי בחו״ל ותכננו את הילד הבא.

בגיל 10 חזרו לליאת כאבי הראש. בין בדיקה לבדיקה בבית החולים, הראה הסרגל בבית שני קווים סגולים של הריון נוסף. רונית רצתה לעשות הפלה אבל דוד ביקש ממנה לשמור על ההריון. 

יובל נולדה כשליאת אושפזה בביה״ח בידיעה שכבר לא תצא משם. את ימיה הראשונים בילתה על מיטתה של ליאת. מול השתקפות העצב והחרדה של עיני הוריה, היא פיתחה אישיות אנרגטית, צעקנית אובססיבית וחסרת מנוחה. ״זאת היתה הדרך היחידה לשרוד ולא ליפול לתהום הריקנות ולהתמוטט״ חשבתי בלבי. יובל לא הרפתה מהוריה ואחיה ולא נתנה להם לשקוע בכאב ובאבל. היא דאגה ליצור מצבים שבהם נזעקו לגן, לביה״ס לעזור לה בהתמודדויות מול מריבות ילדים, מול תלונות המורים. בבית הקימה קול צעקה מנמלה ועד מעידה ושבירת אברים בגוף. פעם יד, פעם רגל. ליאת בדרכה הצינית היתה אומרת:״מעניין מה תשבור בפעם הבאה״ . היא הרבתה לבכות, להאשים ולהציק. המשפחה, ליקקה את פצעיה והמשיכה להתקיים בעזרת הקולות הרועמים, הצעקות והמריבות שיובל יצרה והיתה מזוהה עמם.

בשנת הטיפול הראשונה, יובל היתה מתפרצת לחדר כרוח סערה. ילדה גבוהה ומלאה יחסית לגילה. נראית כמעט כנערה. עם זאת היתה לבושה כפעוטה, ללא תחושת גופה הבוגר. חולצות קטנות צמודות טמונות בתוך חצאית או מכנס קצרים. היא נראתה לי חסרת חן ומגושמת. צורך עז בשליטה, ובריקון כל הטוב שבחדר. היתה אוספת מכל הבא ליד, תוך כדי כך שמספרת לי שכבר תכננה בדרך מה לעשות. מערימה על השולחן כמויות של נצנצים, חימר, דבק ודורשת ליצור עולמות כמעט בלתי ניתנים לביצוע. תוך זמן קצר היו נעלמים החומרים ונטמעים בעבודתה.

ידעתי שיובל זקוקה למילוי התהום שנפערה בתוכה כבר מהיותה תינוקת שנולדה להורים שלא היו מסוגלים לראות ולהתפעל. לעיתים הרגשתי כי היא שואבת ממני את כל כולי ולאחריה הייתי מרוקנת וזקוקה לזמן התאוששות. רוב עבודותיה נועדו לשמח את האם ולהוכיח לה שהיא בת ואחות טובה ונאמנה שאינה שוכחת את ליאת למרות שאיננה ושבעצם כלל לא הכירה אותה. 

ורדים ושושנים אדומות מגבס, שוקולדים מחומר, ציורים ענקיים הוכנו כמתנות לאם ולליאת בביקוריה הקבועים בבית הקברות,עדות להיותה שייכת לאבל ולתא המשפחתי שהכיר את ליאת. 

אם היתה מקדימה להגיע לטיפול והדלת החיצונית הפונה לחצר היתה נעולה ,נהגה להכות ולדפוק בחוזקה, כאילו עלי להצילה ממשהו שרודף אחריה. ״הדלת חייבת להיות פתוחה ״ אמרה. ״את גם חייבת לי חמש דקות״ בהתייחסה לזמן שהקדימה ועליה היה לחכות. כל נסיונותי להסביר לגבי הזמן לא צלחו. אם הצעתי לה להמתין בחוץ על הספסל, אמרה שיש יתושים ואם במכונית אז אי אפשר כי אמא ממהרת. לעיתים עברה במוחי מחשבה שאולי היא מוגבלת בחשיבתה. גם האם העבירה לי תחושות דומות של ספק לגבי יכולותיה האינטלקטואליות. להפתעת שתינו בכל אסיפת הורים בבית הספר היתה יובל מקבלת תשבוחות על הצטיינותה בלימודים ועל מעמדה החברתי הגבוה בכיתה.

בטיפול, נחשפו חלקים אחרים. הילדה הקטנה והלא מבינה. ידעתי שיובל זקוקה להכלה ומילוי צרכים אך ביטויים אלו נשמעו לי קשים ליישום מול התובענות שלה כלפי, הכוחנות האינסופית וחוסר היכולת להשביע אותה סימלית ופיסית. לעיתים מצאתי עצמי פועלת בחוסר סבלנות  ״אני צריכה לשים לה גבולות״ עברה מחשבה במוחי, ״להקפיד על הסטינג״ ״לא לתת לה להרוס את האובייקט״. נזכרתי במשפט שליאת אמרה לי באחת הפגישות שהותיר אותי באי נחת ״ אני יודעת שאני אוהבת אותה אבל פשוט לפעמים לא יכולה לסבול אותה״.

מבולבלת מתחושותי ומהקולות הרבים בתוכי קבעתי פגישת הדרכה. בעודי עולה בגרם המדרגות הצר לביתה של המדריכה הנמצא בקומה הרביעית ללא מעלית הרהרתי: ״איך היא עושה את זה כל יום״. מתנשפת מהמאמץ צלצלתי בפעמון בעל הצליל הרך. הדלת  נפתחה ונכנסתי כעוסה. היא תמיד נהגה להציע לי משהו לשתות ואני תמיד שמחתי להרוות את צמחוני במים הקרירים . הפעם, סירבתי. הכעס ותחושת חוסר האונים הציפו אותי. כשדיברתי על יובל תיארתי את תחושת חוסר הנראות שלי בחדר, הבולענות ועל כך שאין התקדמות. תוך כדי הדיבור ראיתי בזווית העין ,מאחורי קיר המסדרון הבהוב של אור ירקרק ודלת ברזל של מעלית. 

״יש לך מעלית להגיע הביתה? שאלתי בתדהמה, ״כן״ ענתה אבל היא מיועדת רק לבאי הבית.

היה רגע של שתיקה. לא העזתי לבקש. חשבתי אם יובל היתה כאן היא ללא ספק היתה דורשת להשתמש במעלית לצרכיה. המדריכה הביטה בי ואז אמרה: ״ אם תרצי את יכולה להודיע לי באינטרקום ואשלח לך אותה״. התרגשתי למחווה זו והתמלאתי תחושת כוח ונראות. תודה, השבתי באמת הייתי זקוקה לזה.

כשירדתי לרחוב חשתי הקלה. האפשרות להרחיב את הגבולות ולמלא את הצורך הפכה לממשית. נכנסתי לחנות המינימרקט השכונתית ורכשתי מיד תכשיר נגד יתושים. התקשרתי לרונית וקבעתי עמם פגישה וביקשתי ממנה כבר כי תמתין עם יובל עד לשעת הפגישה ותקדים לבוא לקחתה, כדי שיובל לא תחכה בחוץ לבדה. בהגיעי לחדר הטיפול תליתי מעל ידית הדלת החיצונית את התכשיר נגד היתושים ודאגתי להשאיר אותה לא נעולה לקראת הגעתם.

כבמטה קסם, ללא מילים החלה יובל להצטמצם בדרישותיה ועבודותיה. התחלנו לשחק בחדר במשחק מחבואים שהיה דומה יותר למשחק הקו-קו התינוקי. לפתע היה גם צחוק, נסיון לרמות ולהשתטות ולא היתה מאושרת ממנה לנצח אותי שוב ושוב. אח״כ עברנו למשחקי קופסא . היא החלה להיות עסוקה בנושאים רגילים מחיי היום-יום שלה: חברות, לימודים ,חוגים.

כשהתחלנו לתכנן את הפרידה השלישית שלנו לקראת חופשת הקיץ יובל העלתה רעיון שנכין עוגת גבינה עם ביסקוויטים ״אבל יחד עם אמא״ ביקשה. היא הגתה זאת בהדגשה של ה-ווים. כמו בצרפתית : bisquit .

בפרידה הקודמת כאשר נסעה עם הוריה לחו״ל ,יובל הכינה מחזה עם שיר פרידה. לצורך המחזה הביאה תיק גב ענק עם כל הצעצועים האהובים עליה מחדרה, בגדים לנסיעה , שמיכה וכרית וורודה.

התיק הענק היה נוכח בחדר במשך כחודש לצורך החזרות עד לסיום בו צילמתי את כל המחזה בוידאו ולבקשתה הראתי אותו להוריה. היא דאגה להשאיר בחדר מספר פריטים כדי לוודא שאהיה כאן כשתחזור.

בפגישה עם ההורים ניסיתי לבדוק עמם מדוע בחרה דווקא בעוגת הגבינה עם הביסקוויטים. תהיתי אם בבית מתאפשר לה להכין עוגות וליאת אמרה שהרבה פעמים הן מכינות כדורי שוקולד ופיצה.

היא העלתה השערה :״ בטח היא חושבת שבחדר אני ארשה לה לאכול כמה שהיא רוצה, זאת הזדמנות עבורה כי היא יודעת שאת מאפשרת לה לבחור בחדר כמעט כל מה שרוצה.״

״אני מומחית לעוגת גבינה״ הוסיפה רונית. ״יש לי מתכון נהדר״.  סיכמנו את פרטי המתכון ואת המצרכים. אני את הקערה והכלים. ״כמה סימבולי״ חשבתי ,בעודי מלווה אותם לדלת. 

אני לא יודעת מה גרם לי לשאול שוב ביציאה, ממש ליד הדלת עליה נהגה יובל להתדפק בחוזקה : ״אז את מביאה את הגבינה, נכון?״ רונית נעצרה והתבונה בי לרגע ואמרה. :״כן, אבל שיהיה ברור זה יהיה בלי פודינג אינסטנט״. 

דוד כבר התניע את המכונית במגרש החניה ואורותיה השתקפו בחלון החדר שפונה אל חצר המושב. הוא הבהב בחוסר סבלנות. רונית המשיכה: ״לא הכנתי עוגה כזאת מאז ליאת. 

יום לפני שליאת נפטרה היא ביקשה ממני עוגת גבינה עם ביסקוויטים ,הייתי עמוסה וטרודה ,יובל היתה חולה בבית עם חום, ליאור נזקק לעזרה בשיעורים. זאת העוגה שהיא הכי אהבה. קניתי את כל המצרכים והם נשארו על השיש במטבח. בדרך לביה״ח עצרתי בגלידרייה וקניתי לה גלידה. היא הודתה לי, תמיד היא היתה כזאת טובה ולא תובענית כמו יובל , אבל ראיתי את האכזבה בעיניה. הבטחתי לה שאכין לה למחרת.

למחרת היא כבר לא היתה.

״מאז לא הכנתי עוגת גבינה. אני נשבעת לך שמעולם לא סיפרתי זאת לאף אחד, אפילו לא לדוד, כל כך הרגשתי אשמה״. דמעות זלגו על לחייה וגם על לחיי. חיבקתי אותה לרגע ממושך. כאב התחבר לכאב.

גם אני הבטחתי לו להביא את הילדות למחרת לביקור, גם לנו לא היה למחרת. 

הסיפורים התחברו, הנפשות והכאב. יובל במאבקה לזכות באמה ובאהבתה הרגישה ללא מילים ומודעות  שעליה להביא את אימה לחדר לסגור את המעגל , משהו בה ידע למרות שמעולם לא סופר. משהו בי ידע שיש כאן עניין לא סגור. המילים שהיו מכוונות לליאת היו גם עבורי. יובל איפשרה גם לי לעבד את שאבד.

יובל היתה מאושרת ביום הפרידה. הן הגיעו מצחקקות נושאות עמן תיק גדול ובו המצרכים וגם נס קפה איכותי ״שנתפנק לנו״ אמרה יובל. בין ערימת המצרכים שהתפזרו על השולחן בצבצו להן שתי שקיות מרשרשות של פודינג אינסטנט.

רונית גולדברגר, פסיכולוגית קלינית

     חודשיים לפני סיום הפרקטיקום שלי במחלקה הסגורה, קלטתי פתאום שעדיין לא טפלתי באף אחד מהמאושפזים. צפיתי בהרבה קבוצות, ודברתי עם הרבה אנשים במחלקה, אבל לא העזתי עדיין להגיע להתנסות טיפולית ראשונה. התחלתי לסרוק את המטופלים, בנסיון למצוא מישהו שאפשר לעשות איתו עבודה משמעותית תוך זמן קצר של חודשיים. 

     דן לכד את תשומת לבי. אמנם, בגדיו היו מרופטים, זקנו פרוע, אצבעותיו צהובות מכתמי ניקוטין. אך בקבוצות הוא דיבר בצורה אינטליגנטית, רהוטה ומאורגנת, והתבטא למען זכויות החולים. במבט מהצד, לא הצלחתי להבין מה הוא עושה במחלקה. לא ראיתי שום סימן לפסיכוזה פעילה. בבירור גיליתי שדן כבר היה אמור להשתחרר מזמן. אבל נוצרה בעיה מוזרה: בכל פעם שמישהו מהצוות ניסה לדבר איתו על אפשרות של שחרור, דן היה מתפרץ בכעס, טוען שמנהל המחלקה מחזיק בו במחלקה בניגוד לרצונו ובצורה כפויה, ועוזב את החדר. חשבתי לעצמי שזה נשמע מקרה קל. קצת עבודה על החרדה מפני השחרור מבית חולים, והכל יסתדר. 

    נגשתי למשימה של גישוש, ונסיון ליצור קשר. דן נענה לנסיונות ההתקרבות שלי. הוא שיתף אותי ברצון במחשבות ובחוויות שלו. “אל תקחי כל מה שהוא אומר כמובן מאליו,” הזהירה אותי המדריכה שלי. אך לי הדברים נשמעו אמינים. 

    עד לאותו יום, שבו דן סיפר לי על עושרו המופלג. “יש לי בבעלותי אי קטן", הוא סיפר לי. “כשממשלת ארה"ב נכנסת לגרעון, אני מלווה לה כסף.” הוא סיפר לי גם על הרדיפות המתנהלות נגדו. הרגשתי שתהום נפערת מתחת לרגלי. פתאום קלטתי, שאני ודן לא חיים באותה מציאות. איך אני יכולה להתיחס לדבריו? להתווכח ולהראות לו את חוסר ההגיון, לא נראה מועיל. להתייחס לדברים כאילו היו נכונים, יהיה לבגוד בתפיסת המציאות שלי. הבנתי שהטיפול בדן נגמר, עוד לפני שהוא התחיל. שאין לנו בסיס משותף לשיחה, מקום שאפשר להיות בו יחד, ומתוכו אוכל להתיחס אליו. עכשיו הבנתי למה דן מאושפז. חזרתי אל המדריכה שלי בהרגשה שאין טעם להמשיך. 

    להפתעתי, המדריכה שלי לא נבהלה ולא הופתעה. היא הסבירה לי את ההגיון בדבריו. ההערכה העצמית של דן מאד נמוכה, היא הסבירה לי, ולכן הוא נזקק לדלוזיות גרנדיוזיות כאלה. 

     כשדן חזר לסיפוריו הגרנדיוזיים, הבנתי זאת כנסיון לחזק את האגו השברירי שלו. הגבתי: “אתה לא צריך לספר לי דברים כאלה, בשביל להרשים אותי. אני מעריכה אותך גם ככה. למשל על מה שספרת לי, שלכל חולה במחלקה שיש לו יום הולדת, אתה נותן במתנה 20 שקלים.” כך מצאתי את הדרך להתיחס לצורך של דן, בלי להיכנס לויכוח.

   דן דיבר בכעס רב על פגיעות ועוולות שחווה במערכת בריאות הנפש, שערכן המציאותי היה מוטל בספק. עם זאת, התחלתי להזדהות עם כאבו, ולהאמין שאכן נעשה לו עוול. גיליתי שמעבר לפסיכוזה, מדובר באדם אינטליגנטי ורגיש, שנכנס ויוצא מאשפוז לאורך שנים ארוכות, וצמא לקשר ותשומת לב. עם זאת, נראה שאיש מעולם לא מצא לנכון להקשיב לו, להתיחס אליו, לנסות לטפל בו. הרגשתי שהוא היה מוזנח וזרוק, שקוף בתוך המערכת, והבנתי את כאבו וכעסו על כך. דן התיחס אלי כאל נציגת המערכת, היחידה שהיתה נגישה ומוכנה להקשיב. בתפקיד זה, התעורר בי צורך עז להתנצל בפני דן, על כל העוולות שנגרמו לו לאורך השנים. היתה לי הרגשה חזקה, שזה משהו שדן מצפה וזקוק לשמוע ממני. מצד שני, הרעיון כולו נשמע מגוחך. מי אני שאתנצל בפניו? מה האחריות שלי באופן אישי? מי מינה אותי, להגיד משהו בשם "המערכת"? היום אולי הייתי מבינה, שזו "הזדהות השלכתית", ומוצאת דרך להתמודד. אבל הייתי סטודנטית צעירה ותמימה. התקשתי לשתף את המדריכה שלי בהתלבטות שלי. חששתי שתפסול את הרעיון, שגם לי נראה מגוחך לחלוטין, אבל הרגיש מאד נכון. 

    לבסוף, אזרתי אומץ להתנצל בפני דן, על כל העוולות שנגרמו לו. דן הקשיב בענין. על פניו הסתמן חיוך קטן, ספק משועשע, ספק מרוצה. נראה שהדברים נגעו ללבו, גם אם הוא לא לקח אותם לגמרי ברצינות. בחשש רב, שתפתי את המדריכה שלי. חששתי מהבקורת שלה. המדריכה שלי רק חייכה, ופרשה את החרדה בה אני מספרת לה על כך, כ"מרד כלפי דמות האם". היא קבלה זאת בהבנה, ונתנה אישור להתערבות הטיפולית שלי, ואני נשמתי לרווחה. 

    במהלך השיחות שלי עם דן, הוא סיפר לי שלפני זמן רב, הוא נהג לפגוש את הפסיכיאטר, מנהל המחלקה, לשיחות אישיות. השיחות נפסקו במהלך הזמן, אך דן נותר פגוע וכועס בשל כך. בדיקה עם הפסיכיאטר אישרה את נכונות הסיפור.

    מתוך כך, הבנתי את הדלוזיה של דן, המכוונת כנגד מנהל המחלקה. המנהל לא באמת החזיק בו בניגוד לרצונו. אך היה גרעין קטן של אמת, היתה סיבה מדוע דן הרגיש פגיעה וכעס דווקא כלפיו. 

   ואז עלה במוחי רעיון. קשה לביצוע, אולי מטורף. שוב התנצלות? מי אני, סטודנטית קטנה וחסרת נסיון, להגיד למנהל המחלקה מה לעשות? ולבקש ממנו דבר כל כך לא מקובל, כמו להתנצל בפני חולה? התגובה הכי סבירה מצידו, תהיה לכעוס על חוצפתי. אך פעלתי מתוך הזדהות עמוקה עם כאבו של דן, ואזרתי אומץ לבקש.

    לשמחתי, מנהל המחלקה לא זרק אותי מכל המדרגות. הוא אמר לי שהוא מוכן לנסות, ושידבר עם דן באחד הימים הקרובים, ביום בו אני לא נמצאת. 

     ביום המיועד, חיכיתי במתח בבית. לאחר מכן התקשרתי למנהל המחלקה. “כן, דברנו”, הוא אמר לי. "היתה לנו שיחה טובה. הסברתי לדן שבימינו פסיכיאטרים כבר לא מטפלים בשיחות, והעלנו זכרונות משותפים. בסוף השיחה, דברתי איתו על האפשרות של שחרור מבית חולים. לראשונה מזה שנתיים, דן לא התפרץ בכעס ועזב את החדר, ואפשר היה לדבר איתו על כך בצורה רגועה.”

   הטלפון הבא שלי היה לדן עצמו. “טעיתי", הוא אמר לי. “ראש המחלקה הוא לא נגדי. הוא לא מחזיק אותי בכח.” דן המשיך בהרהור: “כנראה יש מישהו אחר, יותר בכיר, שעושה את זה…” 

     ובכל זאת, משהו קרה. נפער סדק קטן בדלוזיה הקבועה של דן, ודרכו אפשר היה להיכנס. הצוות מיהר לכנס ישיבה רב מקצועית, בהשתתפותו של דן ושלי. למרות החששות של כולם, דן נשאר רגוע, ואפשר היה לבנות תוכנית לשחרור הדרגתי שלו מהמחלקה, תוך שיתוף פעולה מלא מצידו. 

     בשלב זה, יכולתי לסיים את הפרקטיקום בלב שקט. הפקדתי את המשך הטיפול בדן בידיה האמונות של המדריכה שלי. הפרידה מדן היתה מרגשת. הוא ניגן לכבודי בגיטרה, בזיופים נוראים, למרות סיפוריו על כשרונו המופלג. הוא החמיא לי ש"אם הצלחתי לטפל בו, בוודאי אצליח לטפל בכל אחד אחר."

    זה היה הטיפול הראשון שלי, ואולי המוצלח ביותר. מדן למדתי, שלפעמים גם בדלוזיות פרועות, אפשר למצוא גרעין קטן של אמת, ואם מוצאים ומחזקים אותו – אין יותר צורך בדלוזיה, והיא נעלמת. 

אווה סיני, פסיכולוגית קלינית וחינוכית

אני ניגשת לארונית שבמטבח. מביטה במדף העליון. שם מונח לו כלי חרסינה, כלי קיבול. דבר מה בין ספל לקערה. מבנה עמוק, כולל ידית. הנחתי אותו מעל שאר הספלים מפאת גודלו הכפול מגודלם. הוא שביר ותופס מקום נרחב. בולט בגודלו ובצבעיו העזים. שי עם המון נוכחות. בדיוק כמו מלכה, הנערה שהעניקה לי אותו בפגישת הסיום. אני תוהה מה קרה לאותה נערה שפגשתי מדי שבוע במשך שנתיים. כבר עברו לא מעט שנים מאז. האם נישאה? היכן היא מתגוררת? במה היא עוסקת?

באחת הפגישות האחרונות שלי עמה, כשהגיעה לגיל 18, בקשתי ממנה רשות לכתוב אודות הטיפול בה. ללא פרטים מזהים כמובן. התכוונתי לכתוב דבר מה אודות נערות בסיכון. היא הסכימה ללא היסוס, אף הפצירה בי שאכתוב. חלמה שזה יתפרסם. גנזתי את הכתיבה מסיבות שונות. נושאת עמי את הבקשה הזו שלה מאז, עם רגשות אשם שלא עשיתי עם כך דבר. הבטחתי לה במה כתובה לפני שנים. הנה, כעת הופיעה הזדמנות לקיים את ההבטחה שלי. 

המוגבלות שלה ניכרה עליה, אך היה לה חן גם בכך. למלכה הייתה נוכחות כל כך עוצמתית, גם במבטה התוהה והחושש כאשר נכנסה והשתהתה במפתן הדלת בפגישה הראשונה. היא עברה כל כך הרבה תלאות וקשיים מגיל כה צעיר. הוצאה מביתה בצו בית משפט לאחר שספגה פגיעות פיזיות, מיניות, התעללות נפשית מתמשכת. הייתי המטפלת השלישית שלה. הרבה חששות עלו בי כאשר קראתי את התיק שלה טרם פגשתיה. בסיכום האחרון, נכתב שחשוב להכין אותה לחיים הבוגרים בהתאם למגבלות שלה.

במקביל אליה, טיפלתי בעוד נערה בת גילה, זוהר. כל הזמן השוויתי אותן אחת לשנייה ואת תפקודי ומאפייניי כמטפלת מולן. גם לזהר היה סיפור קשה מנשוא. גם היא כעסה וחשדה בכל סובביה. גם איתה נפגשתי שנתיים. יופיה של זוהר בלט לעיני כל. שפתיים משורטטות, עיני שקד, גוף מושלם. חשתי שיופיה של זוהר הוא כוח בדיוק כמו העקשנות של מלכה. שתיהן הוצאו מביתן בגיל צעיר בנסיבות קשות מאוד, טראומטיות וטראגיות. מלכה הייתה צריכה להלחם כדי להתנהל בצורה עצמאית. מהלבוש ועד תרגול פעולות בסיסיות. על כתפיה של זוהר הוטלה אחריות שלא תואמת לגילה הצעיר,  משחר ילדותה. המוטיבציה והעקביות של זוהר גייסו אותי. הייתי נכונה להיות שם עבורה למרות התקפותיה והתנגדותיה כלפיי. שתיהן עם סיפור ורקע שונה, וודאי שאינן מכירות, אך יש בסיפורן לא מעט דמיון. יבוא יום, אני אכתוב גם על זוהר. אתן לה את כל המקום. לא נכון להשוות מטופלים או את עצמי כמטפלת מולן. אבל זה היה בלתי נמנע באותה עת. עבורי, הן היו צמד כזה בראשי. מעניין מה היה קורה אם היו מכירות אחת את השנייה. מה היו חושבות עליי כמטפלת. הן מייצגות את התקופה ההיא בעבודתי. אחרי תהליך שגם אני עברתי כמטפלת. תהליך משמעותי, מלמד. מעט לפני בחינת ההתמחות הקלינית. עברתי איתן מסע טעון אך מיטיב. כשעולות בי ספקות על תפקודי כמטפלת, נזכרת בעבודתי מולן.

מלכה נכנסה לחדר, דבר מה בדרך כניסתה מצא חן בעיני. היא אינה מסתירה את העזרים שעוזרים לה להתנהל עם המוגבלות שלה כשהיא מתיישבת מולי. עם זאת, ניכרים מאמציה להקפיד על הופעתה. היא אסטתית ובולטת. למרות מגבלות הלבוש במקום בו היא שוהה ובמוסד החינוכי בו היא היא לומדת. היא הפכה את המראה הצנוע והנכות למשהו יפה, עם חן, אפילו מושך בעיני. 

אני נחושה בלבי לסייע לה ככל יכולתי. למצוא את נקודות ההעצמה. להוכיח שיש לה יכולות, להביא לכך שהמשך חייה יהיה חיובי מזה שעברה עד כה. מהרהרת בלבי האם אני רואה את המציאות כפי שהיא ועד כמה אני חוטאת באומניפטנטיות ובפנטזיות הצלה. כמה כבר ניתן לסייע לנערה עם פגיעות פיזיות ונפשיות כה קשות? מביטה בה. חושבת על מה שנכתב אודותיה. עולים בי רגשות חמלה, אפילו רחמים. מגרשת אותם במהרה. היא לא רוצה שירחמו עליה. אעשה כל מה שביכולתי כדי להיות שם איתה, לעבור איתה "תהליך". מילה שכל סטודנט לתואר ראשון במקצועות טיפוליים לומד מתחילת לימודיו. עבור כל מי שנמצא במצב בלתי נסבל ומחפש פתרון מיידי, המילה הזו "תהליך", מתסכלת, מרגיזה, מפוקפקת לפעמים. חשיבות התהליך ניתן להבנה רק בדיעבד. 

היא עברה שני טיפולים פסיכולוגים קודמים ארוכים, עם פסיכולוגיות קליניות וותיקות ממני. הערכתי מאוד את שתיהן. ידעתי שעליי לקחת ברצינות את סיכום הטיפול שהאחרונה בהן כתבה בצורה כל כך מקצועית ומעמיקה. בפגישה הראשונה, כשבקשתי ממלכה לספר על עצמה היא "זרקה" לעברי באמירה מזלזלת "מה? לא קראת בתיק?". התעקשתי. אם הייתי במקומה, הייתי מתעצבנת גם אני. אבל בכל זאת, שומעת את עצמי אומרת "כן, אבל חשוב לי לשמוע את הרקע שלך ממך ולא מאחרים".  התעקשתי עוד קצת, היא מתחילה לספר. תחילה בריחוק, נוקשות, קרירות. אני לא מזיזה את העיניים ממנה. גם כשהיא משפילה מבט. חשוב לי להיות איתה. היא מתחילה לספר. פורצת בבכי. מתעשתת מהר וממשיכה לספר. חצי שעה עברה, היא מחייכת. לא זוכרת מה גם גרם לה לצחוק. ידעתי שהטיפול הזה התחיל. קבלתי מגש של רגשות אותנטיים. 

מתברר שהתלהבתי מהר מדיי. בפגישות מלכה לא נותנת לי לדבר. היא רק מלינה על כל סביבתה. כמה טרוניות, כמה ביקורת, איזו ראייה שיפוטית ונוקשה יש לה. איש אינו מתנהל כשורה בעיניה. היא מספרת סיפורים קשים על עצמה. התנהגויות תוקפניות ואף דורסניות שלה כלפי נערות אחרות במצוקה ללא שביב של אמפטיה. היא לא רואה שום פגם בהתנהלותה שלה. מבחינתה, מגיע לאחרים לסבול. כולם אשמים. זה לא היה פשוט להקשיב ולהכיל זאת. טרם הוצאתי מילה מפי, אמירותיי היו שגויות בעיניה. הרגשתי מותקפת, בלתי נשמעת. הקשבתי וניסיתי להבין איתה לעומק כל סיטואציה, מה שהיא מרגישה, מה שהיא חושבת, מה היא חושבת שחושבים עליה. תהליך מתסכל ברמת הפירוט שלו. למדתי מהסיפורים שלה. באיזו שעה ההיא אמרה לה לסגור את הדלת ומה המחיר המדויק של המונית ממקום כזה או אחר. היא אהבה מספרים. אני לא. אני מעדיפה צבעים וצורות. אז התייחסתי למה שעזר לי להתרכז, לזכור, להתעניין. שאלתי שאלות בהתאם. היא עונה לי בביטול "מוניות תמיד לבנות, מה את רוצה?". באמת היו לי שאלות ואמירות מוזרות. חסרות תכלית והגיון. לא טיפולי בעליל. אבל בסוף שתינו חייכנו. שואלת את עצמי אם זה חיוך טיפולי או לא. "יאללה, מה זה משנה?" אומרת לעצמי בדיוק את מה שהיא אמרה על הצבע של המונית.

שמתי לב שאני מחזקת את העצמאות שלה ואת האמירות הברורות שלה לגבי ראיית העתיד שלה. חשבתי לעצמי שזו הייתה טעות. היא החלה להדאיג אותי. ברחה. הלכה שעות בשיא השמש היוקדת. גבר זר פנה אליה במקום מבודד והיא אמרה לו בדיוק מה דעתה על גברים שפונים לנערות שהם לא מכירים. בכל הסיטואציות הנ"ל, יצאה בשלום ממצבי סכנה, אבל דאגתי וחששתי לשלומה. האחראים עליה היו חסרי אונים מולה. כשסגרו אותה ברחה. כשנתנו לה חופש מצבה השתפר אך לא נרתעה מסכנות האורבות לה. מצאתי את עצמי מתייעצת אודותיה בהדרכות שלי על חשבון מטופלים אחרים. לא ידעתי מה לעשות במצב כזה. היא נערה בסיכון מכל כך הרבה בחינות. לבסוף, החלטתי להמליץ לאפשר לה יותר עצמאות ולעבוד על החלקים המעוררים דאגה בחדר הטיפול. עשיתי זאת עם הרבה מאוד חשש ודאגה בלבי. שתפתי אותה בכך. היא ענתה לי בביטול: "מה את דואגת? אני לא תמימה, אני ילדה גדולה, אני אסתדר". כשציינתי את הסכנות הגיבה "אם מישהו רק יעז להתקרב או לאיים עליי אני אראה לו מה זה". שתפתי אותה בדאגתי מהמקום שלי. אחרי מחשבות, החלטתי לשתף אותה בדילמות שלי לגביה. בכנות ובשקיפות. 

בהמשך, מלכה לא חדלה להתפתיע אותי, לחיוב. חשבתי שאינה קשובה לדבריי. לפתע, שמעתי אותה מצטטת אותי. פתאום, נחלצה לעזרתה של נערה אחרת במצוקה כשכל חברותיה התרעמו עליה. היא הרשימה את כל סביבתה בהישגיה. היא עברה תהליך של שינוי בסגנון, בחשיבה, בגישה. הצליחה להתקבל למקום בו חפצה. עדיין דאגתי לשלומה, לחלקים הנועזים שבה. החד משמעיים, המתריסים. בפגישת הפרידה, היא הגישה לי ברכה מרגשת שכתבה. גדולה, בולטת, מנוילנת, עם צבעים חדים. מלכה בלתי נשכחת עבורי. נמצאת אצלי במדף העליון ועד למגירה הכי עמוקה. קראתי לה מלכה כשם בדוי. אכן, כך היא בעיני. מלכה אמיתית.

ד"ר חביבה אייל

גבוה, גדול, ועצוב.

ידיו הגדולות תלויות על כתפיו הרחבות, מיטלטלות כחסרות רוח חיים.

ברור שירד במשקל לאחרונה –קפלי עורו מודבקים על פניו הנאים כאומרים "עיייפנו".

כל כולו אומר "נואשתי".

מתיישב בכבדות בכורסא השוקעת תחת כבד משקלו, עיניו נעוצות בברכיו ונשימתו הכבדה מאיטה את קצבה.

אני מחכה, לוחשת –כמעט לעצמי – "בקר טוב". הוא מתחיל, כאילו באמצע השיחה:

"כמו שאת רואה אותי –אני קצב.

מוכר בשר, אוהב בשר, מבין בבשר.

כל יום הייתי אוכל בשר.. סוגר את החנות בצהרים, מכין סטיקים על האש ויושב עם האחים שלי לארוחה גדולה. עושים שמח. צוחקים, סתם דחקות…

כבר שבועיים שאני לא אוכל –לא בשר ולא שום דבר אחר כמעט..

אני באבל.. עצוב.. מיואש…

לא, אף אחד לא מת –בינתיים.

אולי אני אמות.. הלוואי.. הייתי…

אבל זה אסור, אני מאמין באלוהים, אני דתי, וזה אסור.."

הוא שומט את ראשו אל בין ידיו.

אני מחכה, נושמת ביחד אתו ומנסה להעביר אליו קצב נשימות רגוע יותר.

הוא נרגע, מרים את פניו –עיניים טובות ורטובות "שאספר לך?"

אני מהנהנת. מבינה שצליל קולי יכניס "חומר זר" לחדר.

"אני מאד אוהב את אשתי. אהבתי אותה מאז שהיינו ילדים, בשכונת התימנים.

זה לא היה מקובל שמתחתנים מאהבה.. אצלנו, ההורים קובעים עם מי מתחתנים. אבל האהבה שלנו היתה כל כך גדולה שגם ההורים הסכימו.

כשהתחתנו, נשבענו שאני שלה והיא שלי –לנצח.

והיא הציעה שאם היא תבגוד בי אני אהרוג אותה.  היא הציעה.

הסכמתי. נדרנו נדרים.

בזמן האחרון, מסתובב אצלנו בשכונה אחד, בחור, הוא לא כל כך בסדר. אבל הוא נדבק אליה. הולך אחריה, מציץ לבית, מנסה לדבר אתה…היא סיפרה לי.

היא לא רוצה אותו, אני יודע. אבל פעם, לפני שבועיים, הוא הלך אחריה והיא נתנה לו להכנס הביתה, מרחמים, אבל הוא נכנס ו.. אני לא יודע מה בדיוק קרה.. הוא נגע בה.. אני לא יודע ולא חשוב…

אבל מה אני אעשה עכשיו? נדרתי נדר.. אני לא רוצה להרוג אותה, אני אוהב אותה.. אבל אני לא יכול לחזור בי.. מה אני אעשה?"

אני דוממת.

הסבל הנשקף מעיניו נוגע בי. חוסר האונים המפחיד, הפניקה של ה"אין מוצא" מהדהדים בתחתית קיבתי. זהו החור השחור ממנו גם אני בורחת..

ה"מקצועית" שבי מתעוררת.

 בעדינות, בלחש, אני שואלח: "מה כבר ניסית לעשות?"

"הלכנו לרב להתרת נדרים. בסדר. הרב  התיר את הנדר. אבל  לא את הלב. היא לא רוצה. היא מתביישת. היא אומרת שמגיע לה, שהיא בגדה בי –אפילו שכפה את עצמו עליה, שהיא מעלה באמוני..

והיא צודקת – אני לא יכול לנגוע בה עכשיו. אני לא יכול להתקרב אליה, אבל אני מתגעגע.. אני אוהב אותה, אני לא רוצה לחיות בלעדיה. לו היה אפשר הייתי הורג אותה ואת עצמי גם.. אבל יש ילדים, מה הם פשעו?"

בכיו התפרץ מן החזה הגדול.

רציתי לחבק אותו, כמו שמחבקים ילד קטן שהסתבך, להבטיח שנמצא מוצא, שיהיה בסדר…

"אשתך רוצה למות?"

"כן, לא, היא חושבת שמגיע לה עונש. אבל אנחנו אוהבים את הילדים כל כך..

היינו משפחה כל כך שמחה ואוהבת, ועכשיו הכל נהרס. הבושה בשכונה…"

"כלם בשכונה יודעים?"

"לא, לא, לא סיפרנו לאף אחד, אבל אם יידעו…"

"אם תהרוג אותה – כלם יידעו.."

הרים את ראשו בפליאה – לא חשב על זה – "נכון.."

כמו התנער מן הלפיתה של רגשי היאוש וניצוץ של התעשתות בעיניו: "מה עושים? את יכולה לעזור?"

"אשתך תהיה מוכנה לבוא אתך לכאן?"

למדתי שאם נתקעים, צריך להרחיב את המערכת, להגדיל את זווית הראיה..

"כן, כן, היא מוכנה לכל  דבר".

האשה הגיעה. קטנה, עדינה, מפוחדת אך נחושה. "זו אשמתי ואני מוכנה לעשות הכל."

ניסינו את כל כלי הטיפול:

שיחזרנו את תולדות הקשר הזוגי, ניתחנו את משמעות הבגידה והנאמנות בתרבות האישית והמשפחתית, המצאנו טקסים לפרידה מפרקים ישנים ופתיחת פרק חדש בחיים, מיקדנו את הנושאים העיקריים בחייהם ובחיי משפחתם…

אבל, למרות ההתקדמות והשיפור באכות חייהם, נשאר בעינו הקושי שלו להתקרב אל  אשתו האהובה. מבוי סתום. גבריותו הושפלה, אך אשתו לא בגדה בו באמת. כלומר, לא העדיפה גבר אחר על פניו ולכן אין שום דבר שהיא יכולה לעשות כדי לשנות את הרגשתו..

החלטתי להיוועץ בחברותי המטפלות. אך לפני שהספקתי – טלפון: "מצאתי מוצא –אני רוצה לבוא מיד".

עיניו בורקות " מצאתי!.

"לאשתי יש אחות, היא עובדת סוציאלית. אבל אם אני אהיה –בצורה מינית – עם אחותה, זה יפתור את הבעיה. זה יהיה אותו הדבר – בגידה לא בגידה. רק איזון המצב.."

החשדנות שלי עולה " האחות..לא שמעתי עליה כד כה.. רומן סמוי.. מימוש פנטזיות…"

אני בודקת

"לא, לא,  -האחות נשואה, מכוערת,  לא מושכת, אבל – רק בשביל האיזון. שום דבר אחר, שום אשה אחרת לא תתכון."

"והיא מסכימה?"

"לא!"

"אז איך..

"מצאנו פתרון.."

"פתרון?"

"כן, אנחנו נהיה באותו חדר, ואני אעבור לידה בדרך לדלת של החדר השני, ובטעות, בטעות, זרועי תגע בחזה שלה – במעבר…"

"וזהו?"

"זהו!"

וכך היה.

לפגישה הבאה הגיעו עם מתנה – זר פרחים גדול ותמונה שלהם ושל הילדים.

.

נכתב בעילום שם ע״י פסיכולוגית קלינית מומחית

ד"ר לוריא חיכה לאבישי, שמעולם לא פגש. בטלפון סיפר לו בלקוניות שנמצא בתקופה זוגית קשה ושזקוק לפרוק את זה.

כשפתח את דלת הקליניקה שלו, גילה בחור יפה עם שיער לא מסורק וזיפי זקן. אבישי היה נשוי ואב לתינוק בן שנה, מהנדס תוכנה בחברת היי-טק. כשהחל לדבר על אשתו, דמעות החלו לזלוג. " סליחה, אני פשוט חודשים מנסה להדחיק את הדמעות. אשתי הולכת להתגרש ממני… היא כבר עזבה את הבית והגישה בקשה לגט ברבנות. אני מפחד".

כשנישא, לא שיער בנפשו שיום אחד הבית שהקים יתמוטט על ראשו וישאירו עירום כביום היוולדו. הוא לא ידע אז שהכל נזיל ושביר, שכל האושר הזה בורח לך יום אחד מבין האצבעות מבלי שתדע איך זה קרה או התחיל. שום גרף המצביע על עליה מדאיגה באחוז המתגרשים לא גרם לו להפנים שיום אחד, הוא עלול למצוא את עצמו שחקן ראשי בסטטיסטיקה היבשה הזו. כשזוכים לאהבה, מתייחסים אליה כמובנת מאליה, וכשהיא נלקחת ממך, זה כבר מאוחר.

את מאיה הכיר במסיבה של חברים. מהערב הזה, הוא זוכר בעיקר שהיה עסוק בלמצוא נושא לשיחה מעניינת, הרי מה כבר יכול לחדש לבחורה כמוה ?  היא הייתה יפה, הוא לא הרגיש כזה, היא דיברה בביטחון, הוא דיבר בלחש, היא עמדה בחזה זקוף, הוא עמד כפוף, היה לה חבר, הוא היה עם מישהי אבל כרגיל, לא היה לגמרי בטוח בעצמו בקשר הזה. 

חודשים שלמים, מאיה לא יצאה לו מהראש. לפעמים היה מאונן עליה, חולם שהוא נצמד אליה מאחור ונוגע לה בחזה, לפעמים היה גם חודר בין רגליה בדמיונו, אבל לא תמיד, מעדיף בפנטזיות שלו לתת לה מעמד של בלתי ניתנת להשגה. 

כעבור שנה, פגש בה במקרה ברחוב וזיהה אותה מייד. היא לבשה שמלה פרחונית עם כתפיות דקות ונעלה סנדלים שטוחות. היא לא הייתה מאופרת, הקוקו שלה היה טיפה מרושל והוא זיהה בה את אותה מאיה שכל-כך מצאה חן בעיניו באותו ערב ראשוני.  להפתעתו, היא זכרה את שמו והתעניינה בשלומו. הוא היה מת לשבת איתה באיזה בית קפה, להסתכל עליה ולשמוע אותה מדברת ומדברת.  זה היה עכשיו או לעולם לא, אלוהים שלח אותה פעם נוספת אליו והפעם הוא האמין שמשהו אפשרי איתה, שהפעם הזו יוכל לכבוש אותה. הם נכנסו לבית הקפה הראשון שנקרה בדרכם, מקום מוזנח עם דלפק דביק ומלוכלך אבל הוא היה מוכן להידבק בחצבת מכוס לא נקייה רק בשביל רגע איתה. הוא נשאר כך שעה, מקשיב לכל מילה שהייתה לה להגיד, תוך שהוא חושב שהוא חייב להיכנס לחייה לפני שהיא פוגשת מישהו אחר, מרגיש בתוכו שיהיה מסוגל לעשות למענה כל דבר. לאחר כשעה, אמרה שהיא צריכה ללכת לחוג היוגה שלה. אבישי תפס את זרועה בחוזקה כשקמה ואמר לה : "אני חייב לראות אותך עוד פעם". כל כך הרבה דברים לא הספיק לשאול אותה… מתי נולדה ? באיזה בית חולים ? באיזו שעה ? כמה שקלה ? איפה גדלה ? מתי איבדה את השן הראשונה שלה ? למי היא דומה פיזית ? לאבא ? לאימא ? לסבתא ? לסבא רבא ? מהם הסודות שלה ? איזה אוטובוס היה לוקח אותה לבית ספר ?  מי הייתה הגננת שלה ?  האם אהבה סוכריות כשהייתה קטנה ? באיזה טעם ?  מישהו פעם שבר לה את הלב ?  הכאיב לה ? מי היה הזיון הראשון שלה ? מאיה התיישבה חזרה. "טוב, האמת שאני ממילא לא אפסיק לעבור דרך הבית לקחת את מזרן האימונים שלי". אבישי הסתכל עליה וידע שמכאן הכל הולך לקרום עור וגידים. 

כעבור שנה, נישאו. אבישי השתלב בחברת היי-טק ומאיה כקלינאית תקשורת בקופ"ח וכמעט שנה לאחר חתונתם, ילדה את עתי. זה הרגע אותו אבישי זיהה כנקודת ציון גורלית, ממנה הכל החל להתדרדר ביניהם. כי לידה היא לא רק רגע מרגש בחיי זוג, לידה היא גם לידתו של הסוף. זהו רגע אלים בו בני זוג נקרעים אחד מהשני ומתרחקים. מאיה החלה לכעוס על אבישי על כל דבר והוא כלל לא היה בטוח אם יש ביכולתה לשאת יחסים שאין בהם בכי, האשמות דו- צדדיות והכאבה הדדית. הוא לא ידע שאפשר לאהוב מבלי לריב, לחלוק מבלי להיכנס להורדת ידיים או להפעיל על השני כוחנות. רוגע זוגי היה משהו זר לו לחלוטין. 

מתוך שנתיים של חיים משותפים, אבישי לא בגד בה. פעם אחת, היה קרוב לנשק את המזכירה של המחלקה שלו כשהוריד אותה מטרמפ בתחנת האוטובוס אבל הוא לא זכר התרגשות כלשהי מהיותו באוטו אחד עם אישה צעירה. מאיה כל כך עייפה והתישה אותו, עד כי לא נותר בו עוד כוח לאישה אחרת. כשדיבר על מאיה, הרגיש את טעם ההחמצה מכה בחושיו, דוקר את חזהו בחוזקה שוב ושוב והופך את המעיים שלו. מדוע לא ידע שכרטיס לקרוסלה המהירה של האהבה יוביל לכישלון, התנגשות חזיתית בלתי נמנעת בין הסוסים העולים והיורדים ? כיצד לא ידע לחזות מראש מה יוליד המחר. מדוע לא עשה ילד למישהי שאהב פחות ? האם חייו היו שונים לו היה מתאהב באישה אחרת ? מה היה קורה אילו לא היה נועץ את עיניו במאיה באותה המסיבה ?

בתוכו ידע שלעולם כבר לא יאהב מישהי כמו שאהב את מאיה. לעולם לא יישא אישה נוספת, יחוש התרגשות כלשהי מהעתיד וירעד בשבירת הכוס. לעולם לא ירגיש שוב את אותה התמימות שאחזה בו כשהכיר אותה ולעולם לא יבנה עוד בית כי הבית שהאמין בו חרב. עכשיו, כשהוא מגיע אחרי העבודה לדירתם המרוקנת, הוא מופתע להיזכר שבין ארבע הקירות הללו הייתה פעם אהבה. לפעמים נזכר איך היה לוקח אותה בכל חדר וחדר, אם זה על שולחן המטבח ואם זה בחדר שהפך לזה של התינוק. מאיה מעולם לא סירבה לאף בקשה שלו והוא, כבן למשפחה מסורתית, שם בצד את כל הטאבואים שלו. פעם אפילו שכבו על טלית שנחה לה על ספה, ושאבישי לא הספיק להחזיר לארון מאז החופה שלהם, כשהוא מנגב בה את הזין שלו. אבל הכי כואב היה השקט. לא גניחה של אישה, ולא צחוק של תינוק. כשהוא אוסף את הצעצועים של בנו, הוא לא יכול היה להימנע מהמחשבה המזעזעת, שיבוא יום וגבר זר יגדל את בנו. ומה יגיד לעתי כשזה יגדל ? במה היה אשם ? איך הגיעו עד הלום ואיך כל זה קרה ? היכן היו הימים ? הימים הטובים, הימים הנכונים ? התמונות של שלושתם חייכו אליו מהמקרר, ולהביט בהן גרם לו להרגיש מגורש לנצח מהעתיד.

. אלוהים, מה נשאר מאותם רגעים מאושרים… כמה שהם נראו לו רחוקים… " אם אנשים נישאים, זה בתקווה לסיים את חייהם עם בן-שיח כלשהו, לא ? ", "אני יודע שאני צריך לקבור את הדמות שלה… אבל אני לא מצליח להתרגל לעובדה שלא אגע בה יותר. אתמול ראיתי סרט עם ניצול שואה שאמר שהחיים הם מתנה… משום מה, אני נוטה לא להאמין לו. הבנתי שכדי לחיות, צריך לחיות מתקוות שווא". 

• ואיך עם אהבה כל כך גדולה, הגעתם לרבנות ? למה אתה בטוח שזה סופי מבחינתה ?

אבישי סיפר שמאיה מאסה בו. שופטת אותו. מאוכזבת ממנו. לעתים הרגיש כיצד הקנאה שורפת אותו מבפנים, כשצחקה מסיפורים של חברים שלו. פתאום נטרף מזה ששמה אודם בבוקר, מתהפך מצד לצד במיטה בלילה ותוהה לכבוד מי בדיוק היא מתייפייפת. והיא שכמעט תמיד זימנה את המין ביניהם, הפכה לגוש של קרח אכזרי, כשהושיט את ידיו לגופה. הוא לא ידע בדיוק לשים את האצבע על התהליך הפנימי שעברה, איך ומתי. הוא רק יודע שיום אחד התחילה להגדיר את חייה כ-"חוזרים על עצמם", לא מספיק עסיסיים וללא מטרה.

– אני רוצה לחיות, להכיר אנשים, לזוז…  אם לא אלך, לא אעיז להסתכל על עצמי במראה יותר.

– אני רוצה להישאר איתך. גם אם תהרסי את חיי. 

לפתע, הוציא מהארנק שלו תמונה שלה ושל בנם המשותף והושיט אותה לדר' לוריא. "כנראה שהיא הייתה יפה מדי בשבילי".

דר' לוריא הביט בתמונה של האימא הצעירה. הוא לא יכל להגיד שהייתה יפה במיוחד, אבל היה בה חן שיכל להאפיל על כל יפהפייה. היה לה חיוך ענק, עיניים מאירות ועור זית. היא נראתה כמו מטיילת ישראלית במזרח, שזופה ורוחנית. והוא לא ידע מה עדיף… להיות בעל משפחה, בזוגיות של תמיכה וכבוד הדדי אך ללא כל ריגוש וחידוש תחת השמש, או נזרק טרי ממערכת יחסים אך בעל לב פועם, מדמם, מסתער וחי. 

נכתב בעילום שם ע״י פסיכולוגית חינוכית מומחית

היא תמיד ישבה על קצה הכיסא. בסוג של דריכות ומעט תנועה. גם כששטף הדיבור קלח וגם כששתקה. בפגישתנו הראשונה עמדה כל הפגישה וגם אני עמדתי איתה. נהניתי מהמראה השונה של החדר, קיוויתי שתחוש כי אני מבינה את ההתרגשות העצומה שבפגישה ראשונה עם פסיכולוגית, את הרגע הזה שיוצאים אל הלא נודע כדי שמשהו יהיה טוב יותר, נעים יותר, לפעמים אפשרי יותר. בפגישה אחר כך התיישבה ומאז המשיכה לשבת, על הקצה, לאורך כל השנה בה נפגשנו. גבוהה, רזה, תלמידת תיכון ורקדנית, נערה בראשית צמיחתה ולבלובה, גופה עדיין מעט גמלוני ומחפש ללא הרף נוחות ומקום לחוש בו שקט. אולי גילה הוא הסיבה לישיבה על הקצה? אולי רוחש שם משבר? אולי זו שגרת חייה? אנחנו מתחילות להכיר. לאחר כמה פגישות היא מתארת שנוהגת לעלות ברגל אל הקליניקה שבקומה השנייה, ומספיקה רק המחשבה על עלייה במעלית בכדי לעורר בה פחד רב. אנחנו בודקות ממתי (מתמיד), מנסות לזהות מה יכול לעזור (הורים ובכלל אדם נוסף), וממשיכות וחוקרות את המעקפים המעשיים שהיא מוצאת בחיי היום-יום. היא מספרת על ביקורים בקניונים עם חברות וחיפוש אחר מדרגות כשרוצים לעלות לחנויות בקומה מעל, על בניינים ששוקלת אם להיכנס או לוותר, על פעמים שבהן אמא וכל המשפחה הולכים איתה דרך המדרגות. אני שומעת את העצב שבקולה, מתחילה להרגיש ולתפוס עד כמה חרדה היא מגבילה. אני מחליטה לנסות ולהוסיף ידע פסיכולוגי מקצועי, לצד ידע קונקרטי ומבוסס הקשור למעליות. מסבירה על חרדה המתנהגת כמו גל בים, על הימנעות שמגבירה את החרדה בפעם הבאה. מבין השיטות המוצעות, היא מוצאת עניין בעיקר בתרגילי דמיון מודרך. אנחנו "מטיילות" בדיזינגוף סנטר שבת"א, רואות חנויות ולאט לאט עולות קומה ב"מעלית". באחת הפגישות אנחנו נעזרות באתר אינטרנט של חברת מעליות כדי ללמוד עוד בדיקות תקינות, מצבי סכנה והיחלצות. כעבור זמן קצר היא מרגישה בשלה להתקרב אל המעלית. אנחנו סופרות צעדים בין החדר לבין המעלית. מידי פגישה מתקרבות יותר ויותר אל דלת המעלית עד לשלב שאנחנו לוחצות על הכפתור המזמין ויודעות שבשבוע לאחר מכן גם ניסע במעלית. "גרף האומץ" שבנינו ( עפ"י גישת CBT) מתקדם היטב. אני מתרשמת שאנחנו בדרך הנכונה לגבור על הפחד הזה, ובאותה נשימה מרגישה שהוא לא היחיד, שעוצמת התגובה שלה, שדפוס ההתמודדות רומזים על איזשהו עומק של פחדים שמחכה לנו. מקווה בכל ליבי שכמו שלמדתי, להצלחות יש עוצמה ותנופה שעוזרת לאנשים לבסס את האמונה ביכולותיהם ולהניע קדימה מעגל של שינוי. חושבת על כך שאי אפשר להבטיח 100% תוצאות, למרות שהייתי רוצה. ההתחייבות שלי היא ל 100% מאמץ. אני קוראת סיכומי פגישות לפני כל פגישה ובודקת את עצמי לבד ובהדרכה לגבי האחריות ולגבי ההחלטות לקצב ולשלבים. "באחת הפגישות דיברתי עם אביבית על הפחד שלי ממעליות (להיכנס למעלית ולרדת קומה ולצאת ממעלית ולעלות קומה). ולאחר מספר פגישות אני ואביבית ירדנו במעלית קומה אחת ועלינו קומה אחת, ובכך הצלחתי להתגבר על הפחד הזה". ההנאה מההצלחה גדולה ומשותפת, אני חשה את התקווה נכנסת לחדר בלי לדפוק. פשוט נמצאת. אנחנו הופכות נחושות להדביר את הפחדים בזירות נוספות ומתמקדות כעת בחרדת מבחנים. הרבה טכניקות נמצאות מועילות. תרגול נשימות משמח ומעודד באמצעות ניפוח בועות סבון גדולות המתפזרות בחדר ומעוררות חיוך, כתיבת משפטים חיוביים ושינונם, גיבוש דרכי התכוננות למבחנים ועוד. "במהלך הפגישות שלנו הרגשתי שהביטחון שלי עולה יותר ויותר, כול פעם קצת, בשל האווירה הנעימה והמקבלת ביני ובין אביבית". מתווספות הצלחות חברתיות שקודם היו חסומות, היא תופסת יותר ויותר מקום בכיתה ובמעגלים נוספים, ואט אט הטיפול מתקרב אל סופו. כמה פגישות לפני הסיום המתוכנן, היא מספרת על אירוע חרדה מטלטל שתקף אותה משום מקום בביתה ביום הפגישה. מתנצלת שזה קורה פעם בכמה זמן, ושחשבה שאם לא תספר זה יעבור מעצמו. אני מאזינה ורואה מול עיני את התיאור המדויק המופיע בספרות. התחושה המשתלטת, המציפה, שבכוחות אחרונים נאבקים לעצור אותה. יודעת שראיתי הרגע את החרדה מבפנים, על כל פרטיה, יודעת כעת להעריך טוב יותר, מדויק יותר, את עומק המצוקה והסבל. והעומק הוא רב. בסיום התיאור נשאלת השאלה אל חלל החדר "אני חולת נפש?" לא, אני עונה, לא. ברור לי כעת הצורך בטיפול תרופתי ואני מסבירה אותו. משתפת אותה בהסבר הביולוגי שבבסיס החרדה, בשכיחות התופעה ובצורך בהתייעצות עם רופא מהסוג שמבין בגוף ובנפש, פסיכיאטר. נדמה לי שהיא מניחה לרגע על הרצפה את משא ההתמודדות עם החרדה, אך גם נבהלת מההצעה. לא הכול בשליטתנו, לעבודתנו כאן ולעבודה שלה מחוץ לחדר יש גבול שסומן ע"י הביולוגיה, אני מסבירה ספק לה, ספק לעצמי. אני מנסחת מכתב הפנייה אך ההורים מתקשים להכיל את האפשרות. אני נזכרת איך במהלך לימודי הפסיכולוגיה לא הצלחתי להבין במה מועיל ה DSM. מה אומרת האבחנה הזו? עניין אותי מה קורה יום למחרת – איך חיים איתה? וגם אם אדע את הסיבה, האם זו תהיה נקודת פתיחה שהאדם הסובל יכול להתגייס אליה? האם ניתן להתאים חום ואקמול גם במצבים נפשיים או שכדאי להשקיע מאמץ בחיפוש באזורים נוספים? לצד השאלות והספקות, גם נמשכתי אל העולם הפסיכיאטרי ואל הידע שבו. רציתי להוסיף מידה של בהירות וסדר, לתמונות לא פשוטות של מצבים נפשיים המביאים איתם סבל וצער והמשכתי ללמוד ולשאול ולדעת. 

ולאחר כמה זמן והתקף נוסף, מתקבלת במשפחתה ההחלטה לפנות לפסיכיאטר שמאשר את האבחנה בנוגע לחרדה ולעוצמתה והטיפול התרופתי מתחיל. בסוף יום בקליניקה, כמה חודשים לאחר שהטיפול הסתיים, בסיומה של השעה שלה ששייכת כעת לאחר, קיבלתי טלפון. "אני כבר לא יושבת על הקצה!! את מבינה?!" והעדכונים זורמים ושוצפים, ועוד ועוד הצלחות נשזרות בשיחה ועוד הישגים, שבראשם שקט פנימי ואין רעש להילחם בו ואין צורך לשמור על המעטה שעלול בכל רגע להיפרץ וחרדה תישפך דרכו. נעלתי את דלת הקליניקה ופתאום הבנתי. הפשוט ולא הפשטני. פשוט ומעשי כמו לחם, שבערבוב אותיות הוא חמל, ומזכיר לי חמלה, הוא הדבר שאנחנו זקוקים לו ושמקל את קיומנו. דרכי מתבהרת לי, זו הדרך שחיפשתי. אני יוצאת להלחים רגעים נוספים של פסיכולוגיה ויום-יום שיהיו בהם חמלה והבנה, אחרים ואני, ותקווה.

*תיאור הטיפול משותף למטופלת ולי. בשיחת טלפון כחודש לאחר סיום הטיפול, ביקשה ממני להציג את הטיפול כדי שאחרים יידעו על טיפול פסיכולוגי ועל טיפול תרופתי ועל איכות חיים שמשתפרת ולא יפחדו. הצעתי לה להשתתף בכתיבה והיא בחרה לשלוח לי את חווייתה מהטיפול, אותה שילבתי כציטוטים מדויקים מכתיבתה בתוך תיאור הטיפול כפי שאני ראיתי אותו.    

כתיבה: ד״ר יעקב אופיר, פסיכולוג קליני

פרולוג

אלישי, כל כך הרבה שנים ניסינו להכנס להריון, 

תפילות והפריות

דבר לא עזר, 

ואז, תשעה חודשים פחות שבוע, אחרי הביקור בהרי האטלס, 

אתה נולדת. 

האמת, כשהייתי אצל הצדיק, הייתי כל כך בטוח, שכבר במרקש קניתי לך בגדים וצעצועים…

פרק 1

הסיפור של אלישי, נער חכם ומתוק בן 14, נטוע בתפר שבין משפחה, חברה ודת, אי שם בין ג'בל טובקל, שיכוני העולים בשדרות והאליטה הירושלמית ב- 'יאסא', התיכון הארצי המוביל לתלמידים מצטיינים ומחוננים. 

ומעשה שהיה כך היה,

בשלהי קיץ 2014, מעט לפני תום המלחמה בדרום, צלצל הטלפון בקליניקה הישנה שליד קפה קדוש. מן העבר השני של הקו, אריאל יקותיאלי, עובד סוציאלי מחליף מתיכון יאסא כשבקולו דחיפות: "אלישי, מ- ט'1, פוגע בעצמו. יעקב, אתה חייב לראות אותו. הוא בדיכאון. הוא הפסיק ללמוד, הפסיק לאכול. אבל לא לדבר איתו על הבי-סקסואליות. המדריך שלו הוא היחיד שיודע מכך.

רק קול חיטוט העט המהיר והרציף, המתקשה לעמוד בקצב, הפריע את השתיקה שהשתררה. 

תוכל אולי להרחיב מעט? שאלתי בזהירות. 

אלישי היה בטיפול אצל העוסי"ת של בית הספר, אבל היא יצאה לחופשת לידה, לואט יקותיאלי שאך לא מזמן סיים את לימודיו לתואר והנה הוא כבר מציל חיים. אמא שלו מעודכנת, אך אביו, שעמו הקשר לא מיטיב (כך מוסיף אריאל בסוגריים, גאה בחרוז הקטן שיצא לו) אינו מעודכן. 

**

אלישי, נער בעל פנים נאות ונעימות, מעט נמוך, הרבה שמנמן, התיישב בהיסוס, מכווץ ומסוייג מעט. רשמתי לעצמי: "נער נעים, מתבטא באופן ברור ורהוט" אך שמתי לב גם למה שנעדר מן השיחה, לטפחיים המוסתרים תחת קרם הגנה מסדר שני. המשאלה הישירה והכואבת, שישמעו אותו, שידעו מה עובר עליו, הבליחה כמו להב חד, כבר בפגישה הראשונה. מכיתה ו' אני חותך את עצמי סיפר אלישי בכנות נוגעת ללב, בעיקר כשיש לי את המחשבות המציקות. שאלתי הבאה, "על אלו מחשבות מדובר", נותרה מיותמת, מרחפת קלות, לא מתחייבת, בחלל החדר.

פרק 2 – אחרוּת 

התמודדות ראשונה עולה (מתחשק לומר בגאון, אבל זו המילה הכי פחות מתאימה) מיד עם תחילת הטיפול. בכל מקום בחייו, משדרות ועד ירושלים, מהבית ועד החברים, אלישי מרגיש זרוּת. ברור שאני ארגיש אחר! אלישי קורא. אני בא ממקום אחר, אני נראה שונה, מבחינת משקל, מבחינת המראה המזרחי. 

המום בפנים, ניסיתי לברר את מקור הרגישות ואלישי הסביר: תחשוב זה לא נתפס בשבילי שאני ביאסא. מכל האלפי ילדים שנבחנו דווקא אני הגעתי. אף אחד לא תמך בי, גם אני לא האמנתי בעצמי, וגם בראיון ליאסא אמרתי שטויות. חייכתי: איזה שטויות? אמרתי שיש לי מורים חרא ושאני רוצה להגיע למקום טוב. ומה באמת רצית? שאלתי. רציתי לעזוב את הבית. רצית לעזוב את הבית בגיל כל כך צעיר? חמלתי, כן הוא עונה, זה לא הרגיש לי שזה המקום שלי, אבל כשבאתי להתקבל ליאסא, חשבתי שפישלתי. גיששתי בזהירות סביב זכוכית הזהות הדקה, השבירה, והצעתי: אתה מרגיש כאילו הסתננת למקום, כאילו אתה לא מספיק ראוי. אלישי שתק מעט ואז כאילו משום מקום, אבל בעצם עם תפיסה מדויקת של מקום, אלישי קלע חץ אל לב אחרוּּּתו: אתה יודע, ההורים שלי, בלי לפגוע, אין להם השכלה, אני לא כמוהם, אבל אני גם לא יאסא האשכנזים המפונפנים המתיפייפים האלה. 

פרק 3 – זהות מינית

עם התקדמות הקשר אלישי החל להעז: התעצבנתי על אמא שלי, הטחתי בה שאני 'בי'. ההברה הקצרה התפוצצה בחדר כמו צבע אדום. האם אפשר להגיד בקול: אני הומו? האם עדיף לבחור שלא לבחור, כלומר להיות ביסקסואל? עד כמה קשה לומר את המילה – אולי עדיף לכבס אותה, לקצר אותה? ואם כבר אומרים, "אז מטיחים". השאלות סביב הזהות המינית, "יושבות" עליו, מכבידות בבטן, בסרעפת, משובצות כמעט בכל פגישות הטיפול ואנו מדלגים סביבן ודרכן כמו בהילוך איטי.

נראה לי שהיא שכחה אבל אני לא, פותח אלישי את אחת הפגישות. זאת הייתה טעות, הייתי צריך לשתוק. הייתי צריך לחכות איזה עשר, עשרים שנה. אמא צחקה בזלזול על הראל סקעת שיצא מהארון בטלוויזיה. אמרתי לה שהיא לא יכולה לצחוק על זה, כי גם לה יש בן שהוא בי!

שתיקה התרסקה בקליניקה (ידוע על שני נפגעים), קוטעת את רצף הסיפור והוא מתחדש רק בסוף הפגישה, עם טקטוק שעון הסטינג ורק לאחר שחזרתי ושיקפתי כמה קשה להזכר בזה: אמא צחקה עלי, בטח שמת עין על תורג'מן, שהוא חבר טוב שלי וזה לא נכון וגם לא מצחיק. תחושת כאב טרנספרנסיאלית מילאה את החדר. כשאמרתי: בעיקר הרגשת שלא מקבלים אותך הוא קרא: נכון! היא גם אמרה לי, אל תגיד לאבא, ותתחתן עם אישה, אתה שומע?! או שתתחתן עם הראל סקעת, שזה גם לא מצחיק. יותר לכיוון ה- מכאיב, ניסיתי לשזור בקול חוטים של שונוּת באריג הזהות שהלך ונטווה בטיפול: אתה מרגיש שפוסלים את מי שאתה, שאתה לא שייך, לא לפה ולא לשם. ולעצמי, בלב חשבתי שהחוסר שייכות דומה לבחירה, או ליתר דיוק לאי-הבחירה, להיות 'בי', לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם, ובאמצע, במקום ההוא, קצת כואב.  

לאט לאט, אלישי פורק את משאית האהבה ומספר על נער שאת שמו אסור להגיד: הייתה לי שבועה עצמית שאני אגיד את האמת, אז אמרתי לו את האמת. ואז הרגשתי די רע עם עצמי. האכזבה מיהרה לדפוק בדלת ובלב הטיפול, אלישי עצוב, עצבני, מתוסכל ומיואש. הוא החל מתקשר אלי בלילות, מבקש, מתחנן לעזרה ראשונה נפשית. אני מרגיש שנמאס, הוא אומר, נמאס מהעולם, נמאס מהכל, אני רוצה לזרוק את הכל. בהערכת אובדנות הוא מתוודה, לא הייתי קופץ מהגג, אבל הייתי פוגע בעצמי, מוצא חתיכת זכוכית ליד הבקתה הנטושה וחותך את עצמי בידיים או ברגליים. תמיד אפשר למצוא דברים חדים, איזה בקבוק בירה שמישהו ניפץ. מה אתה מרגיש? אתה יכול לספר לי, עודדתי בלחישה רפה. התחלתי להרגיש את הדבר הזה שאני לא שווה כולם, שאף אחד לא אוהב אותי. אין לי אף אחד בעולם. אין לי על מי לסמוך. אני הולך להיות לבד, מתלווה לזה כאב פיזי, מתחיל לכאוב לי הבטן. דוגרי, אני בחיים לא ארגיש אהוב. 

פרק 4 – משפחה

עוד לא צלחנו את בריכת הדיכאון המז'ורי וכבר צללנו אל שורשי אחרוּתו שניטעו הרבה לפני גיל ההתבגרות, במקום ובתפקיד, של אלישי במשפחה. מכיתה ב' אמא אומרת לי שאני חכם מידי בשביל ללמוד פה בשדרות, הוא אומר, ועכשיו, כשאני עולה לאמא שלי על העצבים היא אומרת יאללה יאללה, תחזור לפנימיה. ביקשתי לפרק קצת את המורכבות ואמרתי: זה מחמיא להיות יהלום שצריך ליטוש אבל בכל זאת, ילד צעיר שאומרים לו 'לך לפנימיה', זה לא קל, ואלישי בתגובה תיאר זיכרון ישן-שחור-לבן בצבע גואש מלכלך: אני זוכר שאמרתי להם, מה אתם שונאים אותי שאתם רוצים לשלוח אותי. 

איזה קאונטר-טרנספרנס בראש שלכם? בוקס בבטן. זה מה שהרגשתי. כמה אגרופים כאלו הפכו לאלישי את הקרביים? 

היו הרבה הפלות לפני שנולדתי, אלישי סיפר. אבא שלי למד בכולל וההורים היו צריכים לעשות הרבה ויתורים אחד בשביל השני. לפני שנולדתי, אבא ביקש שהם יפסיקו לראות טלוויזיה בערב שבת. וואו, שיתפתי באינטר-סובייקטיביות, נראה לי שרק עכשיו אני מתחיל להבין כמה זה קשה והשלמתי בפסיכולוגית מצויה: אז כל התקוות והחלומות של אבא ואמא על הכתפיים שלך. הפירוש, עם כל באנליותו, פתח במעט את לשונית פחית הקולה המשפחתית המנוערת, ואלישי סיפר את סיפור הצעצועים במרקש, סיפור הלידה הניסי של הקדוש, ר' דוד וּמשה, בו פתחנו את סיפורינו. אסימון של הבנה החל נופל, מקרקש, בראשי ואמרתי בשקט: אני חושב, כמה כבד לך המשא הזה של הנס, כמה קשה להרגיש: אני מאכזב את אבא. ובלב, בלי מילים דמיינתי את הלא מודע של אלישי, פונה לה' וצועק אליו, על השם, על השם שלו, אלישי, אלי-שי, לא שי, לא אשכר ולא מתנה. כזה מין אל מתעלל, או סתם אל שהתבלבל, בי-סקסו-אל.

אפילוג

כדי בכל זאת לא להותיר את הקורא, עם טעם מר של ייאוש, אני מרשה לעצמי לומר, תוך זכירת מגבלותיי כמספר-יודע-כל, שלאלישי יש בכל זאת עוגן בטוח כאן בקליניקה. הקשר שנוצר בינו לביני, הוא קשר אמיץ ובטוח. אלישי, סוף סוף, יכול לשתף במעט, בסודות ובדחיה ומרגיש קצת יותר נורמאלי. 

אני טיפלתי אבל הוא לימד אותי: על נערוּת, על מיניוּת אסורה, על אבהוּת ובעיקר על כאבי גדילה וגיבוש זהות. למרות הדיכאון וההגנות המקיפות והמשטחות רגשות שלו, אלישי מרגיש טיפ-טיפה יותר בנוח עם הזהות המינית שלו, והוא החל ליטול חלק בפעילויות של הקהילה הלהט"בית. הטיפול עבורו הוא קצת כמו בית, עם כתובת ותא דואר ואולי אפילו וילון נחמד. סוף סוף, יש לו מקום 'להיות אני'. יתכן כמובן שאלישי עורך פיצול בין דמויות בחייו כשהוא אומר: אצלך זה אחרת, אני יודע שלא תשפוט אותי. אך בנקודת הזמן הזאת, הידיעה שיש לו, לאלישי, כתובת, כאן, בקליניקה הירושלמית הוותיקה, שזוכרת ימים פשוטים של פעם, של קפה קדוש ומלך הפלאפל, היא, לעניות דעתי, תרפויטית ממדרגה ראשונה. 

נ.ב.

בפרפראזה על אחדים אוהבים שירה,  מאת וויסלבה שימברובסקה,

מה זה בעצם טיפול?

לא אחת נתנה לכך

תשובה רעועה.

ואני אינני יודע, ואינני יודע, ונאחז בזה

כבמעקה גואל.

יובל דותן, עובד סוציאלי

     שתיקה.

     עיניה מחפשות מקום להיתלות בו. התריסים פתוחים למחצה, אור השמש מרפרף על הוילון. היא בוהה בפסים הבהירים. שפתיה מתכווצות בעוד הבהייה נעשית יותר ויותר מצועפת, כאילו ביקשה לרחף ממקומה ולשקוע בתוך פסי האור, להתמזג עמם ולבעור בשלווה אינסופית.

     היא בוערת כך דקה שלמה, אז מושכת את עצמה בחזרה. העיניים דומעות. היא בולעת את הרוק, מוציאה ממחטה מהתיק ומנגבת את הפנים. הממחטה הרטובה נשארת מקומטת בתוך כף ידה המאוגרפת. כף היד מאדימה.

     היא מישירה אלי את מבטה.

     אני ניעור מתרדמתה ומנסה להשיב אליה את מבטי, עינינו נפגשות לכמה רגעים, אך שנינו נסוגים במהירה. היא חוזרת לוילון. 

     הפעם מבטה נראה רחוק יותר; מעבר לפסי האור, הרחק מכל מה שביכולתי לראות. עיניה נפקחות ומזדגגות עד אשר היא מתרוממת באוויר, נמשכת כך אחרי מבטה ויוצאת מבעד לחלון.

     אני נשאר לשבת. עיניי נעוצות בספה, היכן שישבה קודם לכן. השקע כמעט ונעלם. 

     לא תכננתי להישאר כך לבדי. 

     עברו רק חמש דקות. מחוגי השעון מזדחלים לעבר שום מקום. 

     אני תוהה אם היא מתכוונת לשלם על השעה הזאת, מדמיין את השיחה שתתקיים בינינו:

     "אני מבין שזה היה אירוע יוצא דופן, אבל עדיין…"

     "מה עדיין?" היא תאמר בטון הנוזף שלה, "אתה רציני?".

     "בואי נחשוב על זה… בכל זאת הגעת. אמנם עפת החוצה, אבל קבענו לקיים פגישה כרגיל".

     "לך לעזאזל".

     אני ממשיך לשוחח עמה בראשי, בינתיים שם לב שהשקע בספה נעלם לגמרי. מבטי נודד בחדר, מחפש אחר דבר-מה שמסרב להימצא. אני מתעכב על הסדקים בתקרה וחושב איך יום אחד הכל יקרוס ואקבר כאן; אולי לבדי, אולי עם אדם אחר. אולי איתה. 

     "גם אז תגבה על השעה?" היא ממשיכה במחשבותיי. 

     אני נושף אוויר בקול. מתחיל לשעמם, לשבת כך ללא מעש. היא גם השאירה את החלון פתוח לגמרי; האור מסנוור אותי. אני מתלבט אם לקום ולסגור, כי מה אם היא תחזור. 

     אני בכלל אמור לחכות לה?

     זה זמן טוב לקפוץ לסופר-פארם.

     לקנות עוד ממחטות נייר. 

     אני רואה את עצמי בעיני רוחי יוצא מהבניין, חוצה את הכביש. הנה המכולת, ממש מול הסופר-פארם. אולי אקנה בקבוק שתיה, אולי משהו לאכול. בעצם גם במכולת יש ממחטות נייר, אמנם פחות איכותיות, אבל בכל זאת, בשביל מה להתרוצץ. בכלל לא צריך סופר-פארם. 

     אור השמש מתחזק ונזרק לעברי. עצמי בעיני רוחי עוזב בלית-ברירה את המכולת, שב על עקבותיו. חוזר בידיים ריקות. אני ממשיך להסתנוור, נזכר בממחטה שקימטה בתוך ולתוך כף ידה, מכסה את פניי עם כף ידי אבל אז חש בזרם; חשמל בחזה מטעין בפתאומיות את הגוף.  

      בסרטים תמיד צועקים "Clear!" ברגע הזה.

      הוא לא מגיב ואז נותנים מכה נוספת עם הדפיברילטור.

Clear!"     "

     הם מאבדים אותו.

     הוא מפרפר.

Clear!"     "

     היא צועקת, מוציאים אותה מהחדר.

     אני

     מוריד באיטיות את כף היד ומתחיל לבהות באור המסנוור. לא ברור למה. העיניים מנסות להתנגד, להתמרד נגד מעשה האיוולת הזה ולצאת מחוריהן. אני לא מאפשר להן. האור מכאיב והדמעות מתגייסות להגנה, אך לאחר זמן קצר הכל חולף. אני רואה מבעד לאור.

     גופי מתרומם ועיניי נושאות אותי בעקבותיה.

     החוצה.

     המעוף נעשה מהיר; הנוף מתחלף בתזזיתיות ואיני מצליח לעצור. אני בשמיים, לרגע רואה מלמעלה את הבית שלי, חרד שלא אוכל לחזור לעולם. החשמל בחזה ממשיך לזרום ודוחף את הכל קדימה, אחורה. 

     פתאום הכל נעצר.

     היא שם. 

     עומדת לידי. 

     אני מחכה שתאמר משהו, אבל היא רק מביטה בי לרגע, אז מסובבת את ראשה ומסתכלת לעבר שדה רחב ידיים שנפרש לפניה. היא מתחילה ללכת ואני אחריה.

     צעדיה איטיים אך בטוחים; שלווה לא אופיינית כמו נחה עליה. אנו חולפים ליד צריף קטן. ערימות של קש מסודרות בשורה. משהו מרגיש מוכר. היא נעצרת, מתכופפת וקוטפת סביון שעליו כמעט דרכה, נושפת וכל החלקיקים הלבנים מתעופפים בסחרחרה מעליה. היא עוקבת אחריהם בעיניה, עד אשר אין   כבר מה לראות. 

     ממשיכים ללכת. השדה כמו הולך ומתרחב, מתפשט ככל שאנו פוסעים בתוכו ולקראתו. אני מבחין בכף ידה שעדיין מאוגרפת, תוהה אם עוד שומרת את הממחטה בתוכה. 

     אנשים חולפים על פנינו; צועדים בשלווה, מביטים בנו אך לא עוצרים. חלקם פשוטים למראה, אחרים קטועי גפיים ומדממים. היא מבחינה בהם אך נראית שוות נפש, כאילו בכל יום רגילה היתה לפגוש אותם. אני מזיע.

     לפתע תוקפת אותי המחשבה –  לא סגרתי את החלון אחרי שיצאתי.

     היא אוחזת בידי ומתחילה להגביר את קצב הליכתה. אני שוכח מהחלון ומופתע לחוש את מגעה, מזדעק בתוכי אך לא מושך את ידי ממנה. היא מתחילה לרוץ ואני רץ איתה בעל כורחי, מתנשף, חושב שלא הייתי צריך לבוא לכאן. האנשים מנגד ממשיכים לצעוד בשלווה, כבר לא מביעים בנו עניין גלוי. אני חש כאב בצד הגוף, מנסה לומר לה דבר-מה אך פניה רחוקים, נעוצים בנקודה לא ידועה באופק. 

     הריצה מערפלת ומחדדת את מחשבותיי. אני נזכר בפגישה הראשונה.

                                                  ***

     "אני לא יודעת איך להתחיל,", היא אומרת.

     "איך שתרצי. כל מה שעולה לך".

     "לא עולה לי כלום".

     שתיקה. נראה שלא נוח לה. 

     "אני לומדת קולנוע. רוצה לעשות סרטים. מה אתה אומר?"

     "מעניין".

     היא מגחכת, שותקת שוב ומעבירה את עיניה לאורכי ולרוחבי.

     "טוב, אם אני אספר לך משהו אמיתי, תגיד לי מה דעתך?".

     "משהו אמיתי?".

     "כן".

     "אולי".

     היא מטיחה בי מבט חד, רציני ומשועשע כאחד.

     "בטח כיף לשבת כל היום ולשמוע צרות של אחרים".

     אני מהמהם, מחייך קצת. מתחרט על המילה האחרונה שאמרתי.

     "כן, אה? אני רואה איך אתה נהנה".

     "אני בעיקר מסוקרן לשמוע אותך".

     פניה מחווירים פתאום. היא מביטה בתמונה שעל הקיר.

     "אתה מכיר את הסיפור על עוף החול?" היא שואלת בקול רועד.

     משהו בטון שבו היא שואלת, גורם לשיערותיי להסתמר. 

     "נראה לי שכן".

     היא נועצת בי את עיניה. נדמה שלא מזיזה אף שריר.

     כעת תורי להחוויר.

                                               ***

     הריצה הולכת ודועכת, בעוד עוף החול זוקף את צווארו במחשבותיי.

     לבסוף אנו ניצבים מול בית יפה למראה. הוא נראה ישן אך משהו בריח ובעציות שעוטפת אותו, רומז כי במרתפיו ליבו עוד פועם. גג הרעפים האדום נראה כמו סטריאוטיפ מעט מוגזם, אך הוא משתלב ונמהל היטב עם שאר המבנה הרעוע. היא מרפה מאחיזתה בי. אני נושם לרווחה ומיד נמלא שוב חרדה לנוכח הבדידות האינסופית שמרחפת באוויר. הכל מרגיש לא ידוע ובעצם מוכר, כמו שיר שנשמע בפעם הראשונה. אני תוהה, האם נוכחותי כאן עדיין הכרחית. 

     היא מתקדמת לכיוון הדלת ופותחת אותה.

     אני נכנס אחריה.

     לפנינו מתגלה חלל גדול הנשען על רצפה עירומה שנשפכת לכל עבר, גבולותיה נראים רק מרחוק, כמו אולם התעמלות או חדר נשפים ארוך. אין כל זכר לרהיטים, לתמונות על הקירות או לקווים מסומנים על משקופי הדלתות. אני תוהה לאילו חדרים אחרים הדלתות מובילות, בזמן שהיא צועדת למרכז החלל הריק, מתיישבת מזרחית על הרצפה ועוצמת את עיניה. 

     אני עומד שם ומרגיש עירום כמו הרצפה, חוכך בדעתי.

     אני לא חוכך בדיעה מסוימת, רק מנסה להזכיר לעצמי שעוד יש דיעות בעולם.

     כמובן שיש.

     כמובן שאין.

     גל של עצב תהומי שוטף אותי. אני נזכר בפניהם של האנשים אשר חלפו בדרך על פנינו, בחלקיקים הלבנים שהעיפה מעליה. בחשמל שדחף אותי לצאת אחריה, בקירות המטים לנפול ובריחופה החוצה, בפסי האור בהם בהתה. בשתיקתה. בכל השתיקות שהיו מאז בריאת העולם.

     היא לא משה ממקומה. אני צועד לעברה בעוד ברכיי רועדות, נעמד לצדה ומקווה שלא אבכה.

     בסרטים תמיד צועקים Clear!"". אומרים שזה נועד להרחיק את כולם, שלא יתחשמלו בטעות. 

     אני תוהה אם זה אי-פעם קרה; אם מישהו באמת נגע, התחשמל, ומאז צועקים את זה.

     אולי.

     ואולי אף-אחד לא נגע אף-פעם, פשוט כי צעקו את זה מאז ומתמיד.

     אולי יש עוד דרכים, שמובילות בחזרה אל החיים.

     אני פוגש את הרצפה הקרה.

     היא מניעה את שפתיה, מתחילה לומר 

     הזמן נגמר   

     נפרדים      

כתיבה: קובי כהן

כבני הדור השני והשלישי נראה כי פני החברה הישראלית מתעמתים או שמא יש לומר מתמודדים עם טראומות חוזרות ונשנות. כהעברה בינדורית והשרשה תרבותית, נראה כי אותו דור הולך ונעלם אשר עיצב וממשיך לעצב את דרכנו עודנו מוסיף לשאת בתוכו זכרון קולקטיבי בל ימחק. נראטיב או חוויה זו מועברת כדרך התמודדות מורכבת אל עבר פני הדור האחר. דור, אשר לא אחת נאלץ להתמודד עם טראומות שונות. ראשית, הן מעצם היותנו בני-אדם, ושנית מעצם היותנו חלק מן החברה הישראלית. על-מנת להיחשף למורכבות הסיטואציה, מובא בזאת זכרון/רגש מעורפל/הזיה אשר נשזרים זה בצילו של זה. שזירה, אשר לא אחת מאפיינת את חיותה של הסיטואציה המדגישה כי אין זה מן הנמנע כי חוויות רחוקות מאתנו עשויות להיות קרובות מתמיד.

שרף אורנים

בתוך הבית יש חדר ובתוך החדר יש ארון ובתוך הארון יש אותי שלא רוצה לצאת ממנו. אמא נכנסת פנימה ושואלת אם הכל בסדר איתי. אני אומר לה שלא ושמצידי היא יכולה לקפוץ מהגג או מהחלון או משהו בסגנון. אני יוצא מהארון ומתחיל להתבונן בתקרה או יותר נכון לבהות בה. היא לבנה ונקייה ובזמנה החופשי מוסיפה לבהות עליי מלמעלה. בדיוק כמו שאני ממשיך לצפות ולבהות בה. אני עובר לספה שבפאתי הסלון ומהסלון למטבח ומהמטבח למקלחת ומהמקלחת לחדר השינה של אבא ואמא או לפחות מה שנשאר ממנו. בתנועה מעגלית אני מתחיל ללכת ולחזור ולעבור בשנית על כל צעד ושעל אותו הותרתי בחלל הבית. צעד אחר צעד שבו כל הנחת כף רגל מזכירה בדיוק מרגיז את קודמתה. ככה הורגלתי. ככה דברים אמורים לקרות. אבל אני חייב לשמור על עצמי. אין לי ברירה. וגם אם יחפשו מתחת לרצפות או בין הקירות לבטח לא ימצאו. כי למרות שיצאתי אני עדיין יודע שחלק ממני לבטח עדיין כלוא. כלוא וסגור בתוך ארון מסוים. אמרו לי שאסור לי לצאת. מישהו. פעם. מזמן. אף אחד לא באמת מגביל אותי פשוט עכשיו זה קצת מסוכן לצאת החוצה במטרה לנשום קצת אוויר. מכיוון שהיום מחפשים את כולם. לא בגלל שעשינו משהו רע או משהו כזה, פשוט בגלל מי שאנחנו, זה הכל.                                                                                                                                                  אני רעב. הרבה זמן עבר מאז אכלתי משהו בפעם האחרונה. הצמא לא ממש מזיז לי אבל הרעב זה כבר משהו אחר. גם הזמן משחק תפקיד וכל מה שנהגתי לקרוא לו בדידות מקבל פתאום משמעות חדשה. כדי להפיג את המתח אני פשוט מדבר לעצמי. כי לפעמים בין רגעי השגעון והשפיות אני מטה את האוזן ומנסה לשמוע קולות. פעם סיפרו לי שעד שלא אשמע קריאות ניצחון או שאון גלגלים אין לי בשביל מה לצאת – עדיף להישאר בפנים. אני פוחד. אולי אפילו יותר מכל דבר אחר ממנו פחדתי עד עכשיו. כל החושים שלי פועלים. ממוקדים. חדים. חיילים עם קסדות ורובים מביאים לי אוכל. אני רוצה לזלול את הכל אבל הם אומרים לי להאט את הקצב. מכיוון שזה מה שהדחף עושה. הוא תמיד גורם לנו לרצות דברים שאנחנו מצד אחד ממש חושקים בהם ומיד לאחר מכן מצטערים שבכלל עשינו אותם. כולם מדברים בשפה שאני לא כל כך מבין. אבל את זה שאני רעב הם מיד מזהים. את זה כולם מזהים. מישהו שאני לא מכיר צועק שהכל הסתיים. המלחמה נגמרה. המלחמה ובאופן כזה או אחר כנראה שגם אני או לפחות חלק ממני. יש צעקות של ילדים שמחפשים את אבא או את אמא או כל דבר אחר שיוכל לסייע אבל אף אחד לא עונה. אף אחד אינו מסוגל לענות. אין לי לאן ללכת. לא אל עבר האופק ולא אל עבר השקיעה. רק בעקבות הבניינים ההרוסים.                                                                                                                                                                                                    חייל שאני לא מכיר פושט את המעיל ומיד מכסה אותי. ישנתי הרבה. אולי אפילו הרבה יותר ממה שנדמה לי או שהייתי צריך. בכל מקרה אני עדיין עייף. אני תמיד עייף. מאנשים. מעצמי. ממזג-האוויר ולמעשה מכל דבר אחר. בין הרחובות או לפחות ממה שנשאר מהם קשה למצוא מכסה. הכל די ריק. בדיוק אבל בדיוק כמוני. בין השבילים יד מושטת עושה דרכה לעברי ומאספת עוד עשרות אנשים או בני אדם או איך שלא קוראים לנו. ולמרות שהכל נגמר איש אינו מחייך. אי אפשר לחייך. כלומר המבוגרים מחייכים אבל הילדים לא. ובכלל, הייתי שמח לדעת מה פירוש המילה ילדות. מכיוון שלעתים שלב ההתבגרות עשוי להגיע מעט מוקדם מדי. מוקדם מדי – מאוחר מדי. מימין ומשמאל כולנו יושבים בשורות. מפחדים מלעמוד. מפחדים מלראות את מה שנשאר מכל מה שעוד היה כאן פעם וניתן היה לקרוא לו בית. כולנו עיוורים. לא בדיוק במובן הפיסי של המילה. יותר בפן המציאותי. כי העין איננה באמת רואה משהו. אבל המח כן. אני עוצם את העיניים ומנסה להבין את כל מה שבעצם אמור לקרות עכשיו. את כל מה שאמור להתהוות מעתה ואילך. מעתה ועד עולם. אין כאן אנשים. רק רוחות. רוחות שאיבדו מזמן את אופיין, את עצמן או כל דבר מהותי אחר אשר אמור להזכיר לנו כי פעם באמת היה כאן טוב יותר.
אני בוכה. הרבה זמן עבר מאז הזלתי דמעה בפעם האחרונה. אבל עכשיו הדמעות לא עוצרות. הן כאן. איתי. מסרבות מלהרפות. כולם מסביבי בוכים. לא דמעות אמיתיות. יותר משהו מלאכותי שאמור להזכיר דמעה. לא נותר לי זמן לבכות עכשיו. אני חוזר לארון בתקווה שרק כך אולי אוכל להפסיק את הדבר המוזר הזה שקורה לי. אני מתעורר בחושך ורואה את אמא מנגבת לי את הפרצוף. זה מעולם לא קרה לי. היא מושיטה אליי כוס מים ואני גומע את כולה. לא השארתי אפילו טיפה אחת . היא מנגבת לי את הפנים במטלית לחה ומחבקת אותי חזק חזק כמו שרק אימהות יודעות לחבק. היא אומרת לי שמלמלתי תוך כדי שינה כל מיני דברים על חושך ועל אור ועל מלאכים ושדים בשמיים סערה ושקט. היא לוקחת אותי למטבח ומכינה לי כוס תה עם לימון, דבש, חלב ושתי קוביות של קרח. זה אמור להרגיע אותי. זה אמור להרגיע את המחשבות. אני מסיים את התה ואומר לאמא שאני חושב שמשהו לא בסדר אצלי ושלאחרונה החלומות שלי ממש מציאותיים. אני פושט את הבגדים ולובש את הפיג'מה הלבנה עם הפסים השחורים האנכיים. לרוב הילדים יש פיג'מה של גיבורי-על דרקונים או נסיכות. אבל אני עדיין תקוע עם פיג'מת הפסים. אמא משכיבה אותי לישון ואומרת בבטחה כמו שרק אימהות יודעות שבלילות הקרובים אבא לא יבוא לבקר אותי יותר. ובתוך תוכי אני יודע שהיא צודקת. אמהות אינן טועות. לפחות לא עד גיל מסוים בו מתחילים להבין דברים. בכל מקרה רק כדי להיות בטוח שהכל בסדר אצלי אני מסביר לה שעדיין יש בי פחד מסוים שמישהו כועס עליי ושואל אם זה בסדר שרק הלילה, אבל באמת רק הלילה נוכל ללכת ולישון מחובקים. רק הלילה. לא יותר.