ליטרת הבשר
הדמויות בספר זה מבוססות על דמיון הכותב בלבד
"אם אנחנו יוצאים מן השורה, אנחנו יכולים תמיד לשוב ולחזור אליה. השורה היא גוף פתוח. אבל המעגל, מרגע שהוא נסגר, אי-אפשר עוד לשוב לתוכו. אין זה מקרה שכוכבי-הלכת נעים במעגל, וכשנקרע מהם סלע הוא נדחף בכוח צנטריפוגלי הרחק לבלי שוב. כמו כוכב נופל ניתקתי גם אני מן המעגל ואני במעוף עד היום. יש אנשים שניתן להם למות בעודם חגים במעגל. ואחרים שמתרסקים בעת הנפילה. אך האחרונים (ואני ביניהם) נושאים בתוכם לנצח געגועים נסתרים לריקוד אבוד במעגל, משום שכולנו תושבי היקום, שבתוכו הכל נע במעגלים"
מילן קונדרה, ספר הצחוק והשכחה
צרור מפתחות נאחז בידיו. במישוש הוא מזהה את המפתח המתאים ופותח את דלת אולם המתנ"ס. יד נשלחת ימינה ומדליקה אורות פלורסנט מגומגמים ועכשיו הוא בוחן, מכין את המטוס החבוט שלו לקראת המראה. זה נכון שהכל פה כבר די נקי, והאולם ריק, אבל כדי להבטיח את תחושת הביטחון הוא צריך לעבור עם העיניים, לנהל עם הידיים ולהרגיש תנועתן בחלל. פעם סירב להנחות קבוצה בכנס מקצועי, כי במרכז חדרו עמד שולחן עץ בלתי ניתן להזזה, עקשן וכבד כמעט כמו העקרונות הטיפוליים שדבק בהם. היום הוא כבר בשל יותר, יודע פחות.
אחר כך הוא מסדר שבעה כיסאות זהים במעגל, כיסאות עם רגלי מתכת עטופים עור חום, שגרירה של אחד מהם צורמת ומהדהדת אליו מקירות לבנים. אחד הכיסאות מאובק מעט, ודורש טיפול של מטלית לחה, בעיגולים, עם כיוון השעון. הנה, כמו חדש. הוא מדליק את האור במטבח, בשירותים ובחדר הספרייה הסמוך, מריח את האוויר, ובתודעתו עולים הילדים ששיחקו כאן כנראה בחוג מיוזע של אחר צהריים. את המזגן הוא מפעיל על עשרים וחמש מעלות, פותח את החלונות כדי לאוורר. על משקוף המטבח הוא רואה שני בלונים מודבקים בנייר דבק, אחד צהוב והשני אדום. הוא מסיר אותם בעדינות, כאילו יש מי שיחכה להם בבוקר וצברו משמעות מאירוע שהיה או לא היה. כי ילדים, כמו מטופלים בקבוצה, זוכרים את מה שהיה שלהם ונלקח. מים מתמלאים בקומקום ורעש מוכר של הרתחה ממלא את המטבח. הוא ניגש לקופסת הפלסטיק הירוקה של הקפה. פותח אותה, מקרב את אפו ולוקח שאיפה ארוכה. ריח של קפה שחור מלמד כל מנחה קבוצות על הסיפור של הארגון אליו הוא הגיע. כמה הוא טרי, כמה מיושן, ולעיתים כמה הוא מיושן שמתיימר להיות טרי. יש גם ארגונים שמנקזים את 'השחיתות' אל המזכירה: היא מחביאה בנאמנות קפה נמס מגורען בארון סודי, לצד שלל הטבות נוספות, כמו מרקרים או עוגיות חמאה, ארון שדלתו נפתחת אל המנחה האורח במבט מסתורי, אור יקרות קורן מתוכו והוא מרמז על קבלתו, על השתייכותו.
זו הפעם הראשונה שהוא מנחה במקום הזה ובדמיונו מתחילה להצטייר קבוצה. בעוד עשרים דקות בערך יתמלאו הכיסאות בשישה עולמות אנושיים שעדיין לא פגשו זה את זה. הוא ראה כל אחד מהם בנפרד לראיון אישי, ניסה להבין בפגישה אחת מה הקונפליקט, מה הכאב הנפשי הכרוני, זה שמחליף לעצמו סביבות, זה שמשלה אותנו שאמת אחת היא ואין בלתה.
והוא מאמין בדמיונו שהם יתחברו, אבל מבין באותה שעה שזה רק ניחוש ולא יותר. כל קבוצה היא חיית בר פראית שבוחרת מה נכון עבורה ומתי, דווקא ברגעים שנשען לאחור ודימה את בצבוצי התמסרותה הפך המאלף למאולף, הטורף לנטרף.
יש "אישיות קבוצתית" שאינה קשורה אליו כהוא זה. הוא גם יודע שהם באו בשבילם ולא בשבילו. הוא מסתכל על הבלונים, מתעכב להריח את הצהוב ונזכר כמה רחוק זורקת אותו האסוציאציה של הריח הזה. חוסר השקט שממלא אותו, הוא יודע, הוא כאין וכאפס לעומת החרדה שמציפה אותם בערב הזה. המזגן קצת מטרטר, הוא מחליט לכבות אחד ולהדליק מזגן מרוחק יותר באולם. לרגע הוא עוצם את עיניו, מקשיב היטב, מריח, חש את דחיסות האוויר באולם שלו. תיכף ייווצר המעגל, כלומר, אשליה של מעגל. שבעה אנשים שיישבו זה לצד זה, בדמיונם יוצרים צורה של עיגול. ובאותו הרגע יתהווה המעגל, מה שבתוכו ומה שמחוצה לו. הוא כבר לא מרחיב בפגישות ראשונות על ההסכם הקבוצתי. הניסיון מלמד שהמשתתפים לא זוכרים כלום. הזיכרון נפגע בתנאים כל כך בסיסיים של חרדה ומגננה. הוא כן יודע שכל אחד ואחת מהם יחפש זוג עיניים, אדם אחר, גבר או אשה, שיוכלו להיות להם אח ורע. אתם בטוח זוכרים את זה ביום הראשון בכתה א', ביום שהתגייסתם לצבא, במסגרות שהתחילו את דרכן כשכולם יחד בקו הפתיחה. עיניים מבקשות עיניים, זה כל מה שצריך. מבחינתו התכלית של המפגש הראשון היא בעיקר להרגיע. לא להציל, לא להפיג, לא להתיר קונפליקטים. אבל לנסות להרגיע. כל אחד מהמשתתפים מגיב שונה לקונפליקט: מצד אחד רצון עז לברוח מהמקום המבהיל הזה. מצד שני, צורך עמוק להתערבב ולהתאחד עם המנטליות הקבוצתית המתהווה. רגל בפנים, רגל בחוץ. חרטה ולצידה תשוקה. הוא מכין לעצמו קפה שחור חזק. הוא לא בא להתפנק. בעבר למד על מחיריה של היהירות – אם ימהר להעביר לטייס אוטומטי, ההמראה עלולה להיכשל. כן, הוא נוכח שם כמו כל מנחה קבוצה בפגישה הראשונה, דרוך, קשוב, חם ולא שיפוטי. אם חלילה יאמץ מבט מזוגג ויניח לערב הזה לעבור מבלי להיות ער להפתעות שאינן חדלות להופיע על מסלולה של קבוצה מתהווה, עלול הוא למצוא את עצמו מרוסק עם פגישה שתיחרט כטראומה כואבת בנרטיב של המעגל הזה. לפני כל התחלה של קבוצה הוא פוחד וזו בשבילו הכרה כנה ומדויקת.
אז אין טייס אוטומטי, יש קשיבות, יש נכונות להיות עד ושותף למופע, לאפשר הזדמנות להתחדש עם אין סוף האינטראקציות הפוטנציאליות בתוך המעגל שלו. לכן זו עבודה. לכן זה מאמץ. לכן הוא תמיד נזכר בסיפורים של כולם אחרי הסבב הראשון, גם אם שכח אותם אחרי הראיונות האישיים. הוא למד שכמנחה טוב דיו הוא צריך לשאת בעת ובעונה אחת שתי אמיתות הפוכות לגמרי זו מזו – להתאמץ לפענח את ההתרחשויות כשחקן שח מיומן, אך באותה עת לקבל בהבנה שלעולם לא יוכל לתפוס את מפגש הנפשות שנשאב אליו יחד איתם. לקראת סיומי קבוצות, במפגשים אחרונים, נהגו לפעמים משתתפים לחקות את הבעותיו ואת תנוחות גופו כשצלל לסבך חשיבתו בתוך הקבוצה, מה שהביא לפרצי צחוק רמים, תמיד פניו במבע מכווץ שקפא, לפעמים נושך שפתיים, לפעמים פוער פיו, כמו היה שם בשיאו וגם נעדר.
הוא יכבד את ההחלטה הצפויה מראש להצגה עצמית בסבב. הזמן לימד אותו שסדר ומשמעת מקנים למשתתפים אשליה של רגיעה. הגנה טקסית שאין להפחית בחשיבותה. הראשון שמשתף בוחר מה אומרים, אבל בעיקר מה לא אומרים. אותו חלוץ גם יסמן במבטו למשתתף שלצדו להמשיך. מכאן כבר מתגבשים תבנית, כיוון וסדר, כשהמשתתף הבא ייאחז באותם המשתנים בהם שיתף הראשון, ישמוט כמו במקרה את הפרטים המביישים עבורו ויוסיף את הפרטים שלדעתו ייתפס כיותר אטרקטיבי. למשיכה יש אריתמטיקה מפתיעה בקבוצה טיפולית, אלמנה תרגיש נח יותר מגרושה, שתרגיש נח יותר מרווקה חוששת, מובטל ידלג על ההגדרה "בין עבודות", וורקוהוליק יאדיר את עצמו באנחה מעושה.
נקישה על הדלת. כצפוי, רבקה מגיעה ראשונה. היא בת חמישים ושש, גרושה המון שנים עם שני ילדים שעזבו את הבית. אל הקבוצה היא מגיעה מתוך משאלה עמוקה להשתייכות, למרות שלא ניסחה את זה ככה. היה ברור לו שתקדים, כי ככה רבקה מתמקמת. חשוב לה להיות טובה במובן הבסיסי של המילה. בידיה חבילה של וופלים שהיא בחרה להביא. היא מחייכת, חיוך קצת מרצה ושואלת, איפה לשים? לפעמים המאמץ להיות בסדר עם כולם כרוך במחיר, כי הריגוש עלול להישאר נחלת האחרים. עמדה קיומית דמיונית ששמורה תמיד לגוף שלישי. חוויה שאינה נגישה כי אנו צעירים מידי, או כבר מבוגרים. כזו הייתה רבקה בעיניו. יש אנשים שנראים תמיד מבוגרים מגילם. כזאת הייתה גם היא. בדמיונו יכל לראות כיצד היא מתהווה להיות כבר סבתא לנכדים, להשתחרר סופית מעול המאבק הפנימי בין להיות לבין לשרוד. הוא שומע את עצמו ביקורתי., מכייל את מחט הקבלה הפנימית לכיוון האמצע.
הם נכנסים בזה אחר זה. אט אט אובדת השליטה שלו, כמו באירוע משפחתי, מגיע השלב שהוא כבר לא עוקב מי הנכנסים ומי הנעדרים, זה גם השאון האנושי שמתעורר, אך בעיקר ההרגשה המוכרת של הצטרפות לקשר אותה הוא מתאר בפשטות כנה כ"לא נעימה", מביכה, מאדה את הפיצולים של הראיונות האישיים, שהרי מעולם לא ראה אותם יחד וכמו גוונים שונים של עצמיותו הם מתחברים לקופסת צבעים אחידה. בקול נרגש הוא מזמין אותם להתיישב במעגל, מוקל לו שכולם הגיעו. הילה דמיונית ירקרקה ונעימה עוטפת את הקבוצה. מעגל של אש מוצת ברגעים אלה ממש. רגשות מסתובבים בחלל ומחפשים להם חיבור והכרה. הוא פותח במשפט או שניים של הצגה עצמית, מצהיר שמתחיל טיפול קבוצתי. הוא מזמין את המשתתפים ללא הנחיות נוספות להיכרות ולבדיקת הציפיות. ניפגש ל-30 מפגשים, שעה וחצי בשבוע, לטיפול פסיכולוגי קצר מועד בקבוצה.
אורית, בת שלושים ואחת, עם שיער קצר כתום בגוונים אדומים מעל האוזניים, והבעה מלאת אנרגיה וחיות, עם עיניים ירוקות מרימה את הכפפה. היא מתחילה לספר על עצמה, על הקשר הזוגי הרעוע שהיא נמצאת בו, על הקושי להתמיד בעבודה, ובעיקר על התנודתיות במצבי הרוח שלה, מה שפגע תמיד ביכולת לנהל חיים תקינים. היא מילאה את החלל הקבוצתי בנוכחות מהפנטת. סבב מבטים מהיר מלמד אותו כמה הם צמאים לאחריות שתיכף תיקח. הוא זוכר את הקסם השובה שלה מהראיון האישי, יכול היה לראות כמה יקר יהיה ערכה בבניית הלכידות וסימן לעצמו אז שהיא טובה לקבוצה, אך התלבט האם הקבוצה טובה לה. במבט של מספרת סיפורים מנוסה היא מרחפת על המבטים של היושבים בחדר, לא מקפחת איש ומחלקת בהגינות מקצועית את פרק הזמן שהיא מתבוננת בכל אחד ואחת, בליווי תנועות ידיים שמקדימות כל משפט והבעות פנים אלף שלא הפסיקו להפתיע את המקשיבים. היא נכנסה לזה, עלתה על הבמה וקיבלה מקום. ברגע משותף הבחינו שניהם שהיא כפסע בין לקבל מקום לבין לקחת אותו. היא הסתכלה עליו במבט שואל, אותו מבט שפגש בראיון האישי, שוב שואל את עצמו האם יתכן שעינה האחת פקוחה יותר מהשנייה או שזו תמונת ראי של שני צדדיה בעיניו שלו. היא לא חיכתה לתשובה, בהיסוס קל החלה לספר על פגיעה מינית שחוותה כילדה בבית הוריה. פה הוא נדרך, הבין ואמר לעצמו שחייבים לעצור. השעון אמנם נדיב עדיין, אבל אורית גלשה עוד ועוד יחד עם ההיענות שסיפקו לה כולם. ככה זה, אחד יושב מקופל בכיסאו והשנייה חושפת את תהומות חייה. גם זה וגם זה מבוהלים, כל אחד מגיב ומתנהג בפגישה ראשונה עם ארגז הכלים שמצא יעילים. לשבת משותק או לחשוף הכל, זה היינו הך. הוא מבקש מאורית בעדינות לעצור. מחזק אותה על השיתוף ומבטיח שעוד יהיה מקום בקבוצה לדבר ולעבד את הדברים. היא משרבבת שפה תחתונה כנעלבת, אבל מתארגנת שבריר שנייה אחרי, פוגשת אולי פצע עבר של התמסרות מוקדמת, מבינה שהוא שומר עליה, שהוא מוציא אותה מההופעה שכפתה על עצמה בעידוד הקבוצה. הוא גם אומר לה במבט, והיא מבינה את זה במבע העיניים, שזו עדיין לא באמת אינטימיות, שהוא מצפה ממנה ליותר אותנטיות, ובעיקר שהוא רואה מה שקורה פה. הקבוצה קצת מאוכזבת, באוויר יש תחושה של הצגת תאטרון דרמטית שהתגלתה כאודישן מתוכנן. כן, אם יש התמכרות שקבוצות נוטות להתכחש לגביה, זו התחושה המחממת של חיכוך כפיים סביב העיירה הבוערת, מה שנכון במיוחד לימים חורפיים ולפגישות ראשונות של קבוצות. קול רוטן נשמע מצידו הימני, מייצג את הקבוצה שנוזפת בו על שבירת הסכם לא מדובר שהחל להירקם עם אורית, הסכם הימנעות שכזה שיכול היה להיות לכולם לעזר במטרה לעקוף ללא מאמץ את משוכת הזרות שהקבוצה נאלצת ועוד תיאלץ לעבור במאמץ רב. אינטימיות, סימן להם, נרכשת בהדרגה וביחד, בעלייה מאומצת של המדרגות, כשקומה אחר קומה קורצת המעלית לקיצור דרך מזמין. אורית נעצרה בשולי העלבון. היא הבינה אותו נכון.
חשוב היה לו שכל אחד יגיד לפחות משפט אחד. אפילו אם הוא קצר ומרוחק, משפט שיש בינו לבין שתיקה פער עצום. הוא קרא את המחשבה הזו בספרו של ארווין יאלום ואימץ אותה לקרבו. הקבוצה מתקשה לשאת אפילו רגע אחד של שתיקה. מדהים לחשוב כמה חרדה ופחד סותמים את האסוציאציות האישיות. מה שנראה לנו בחיים כריקנות או כרדידות, הוא בעצם קפיאה משתקת של יכולת האדם לחשוב ברגעי פחד. בפגישה הראשונה של הקבוצה הזאת, למעט אורית, יש הרבה פחד משתק. מבחינתו זה גם טוב. זה אמיתי. זה מעיד על נכונות להיות מחוברים למה שקורה ב"כאן ועכשיו". כולם אנשים אמיצים. הוא מקפיד להגיד את זה בסוף כל מפגש ראשון. לחזק את התעוזה והאמון שהשקיעו על מנת לצאת מעולמם הבטוח ולהיכנס לתוך מרחב כאוטי שמציע התארגנות ובריאה של עולם חדש.
אדם וזיו התחברו מיידית והתיישבו זה לצד זה, קירבו את הכיסאות והטו קמעה את מנח הגוף פנימה, כמו בודדו עצמם במעגל זוגי פנימי. מי שראה אותם באותו רגע סבר ודאי שהם מיודדים הרבה לפני היום, הפעם הראשונה שנפגשו. שניהם סטודנטים, אדם לתואר שלישי וזיו לתואר שני. שניהם באותה אוניברסיטה ובערך באותו גיל. למרות ההבדלים ביניהם והסיבות השונות שהביאו אותם לקבוצה, המשתנים החיצוניים הללו אפשרו להם לבנות ברית משותפת, הקנו שקט לפחות במפגש הזה. עולה בו אסוציאציה שהייתה בה בברית הזו שלהם משהו קצת לעגני כלפי האחרים. אולי הוא מדמיין. מצד שני, גם אם כך הם הדברים ונוצרה כאן ברית של התנשאות הוא ידע להעריך את חשיבות הקומוניקציה החמימה והמגוננת שבנו לעצמם.
בחישוב הפנימי שלו, אדם היה המשתתף בעל הפער הגדול ביותר בין הרושם הגלוי לעין לבין מה שמוסתר. כולם הרי הסתירו, אבל אדם היה אמן ההפתעה. בן 29, יפה תואר, הוא נראה בעיניו הפרוטוטיפ של ה'אינגלה' המושלם, עיניים כחולות גדולות, שיער בלונדיני מסורק כפי שדמיין בעיני רוחו סטודנטים באוניברסיטאות מאמצע שנות ה-90, אסוציאציה ממוקדת הוליכה אותו עכשיו לעדר התלמידים המחויטים בסרט "ניחוח אשה". אפילו צווארון חולצתו המכופתרת בלט בקפידה מתחת לסריג בד ארוג, ניכר היה שלא הושקע כל מאמץ להתאים את עצמו לדרישות התקופה, להיפך, הוא נראה כאילו נשלף כסטטיסט משעמם מתוך סרט שעלילתו מתרחשת במכללה יוקרתית במחוז קיימברידשייר. כשנפגשו לראשונה בראיון האישי עם אדם, צץ כעבור מספר דקות חיוך ממזרי שהרים רק את שפתיו השמאליות, יוצר קמטים מעוותים בלחיו האחת, מפצלת את פניו לטוב ולרשע, עיניו נוצצות בתכלת שצופן בחובו חומרים קיומיים שלא נדברנו לדבר בהם, תכנים שנוטלים את תמימותו של הנחשף אליהם. בהתחלה נבהל מההבעה של אדם, נזף בעצמו על השיפוטיות כלפיו, אחר כך סבר שכנראה דמיין, אבל אז, כעבור מספר דקות, הופיע שוב המבט הזה והפעם ביקש לעצור ולברר, הוא פנה אל אדם ישירות במילה אחת: "מההה?", הייתה זו "מה" שהוגשה בהטעמה, כשמיקום הטעם בה מבטא בבירור בשפה הישראלית חשד, אולי אפילו זלזול, פרובוקציה עם מוסיקת רקע שאומרת "נתפסת!". מרשה לינהן כינתה של הנימה הזאת Irreverence, סוג של התערבות שאינה מכבדת לכאורה, ומטרתה לצאת לרגע מהמסלול הבנאלי של שיח טיפולי בכדי להעיר את המטופל.
אדם חייך, הפעם בפנים מלאות ובעיניים מצועפות, אתה טוב אתה, אמר לו בקול מזמין, בראש מהנהן ועין קורצת. אבל הוא לא נענה להזמנה, הוא בנה עכשיו קבוצה, כשמאחוריו שפע כישלונות מהדהדים, לקחים שנערמו להר הניסיון שלא שש לבקר בו, אלא אם עלו בו אותם רגשות שעולים בו עכשיו בבטן. הוא דרש בסיום הראיון לראותו למפגש נוסף כדי להחליט על התאמתו לקבוצה. תגובתו של אדם הפתיעה אותו בהיענות כמעט נלהבת.
רבקה נראתה מבודדת, כמו סימפטום בלי מילים. היה לה מנוגד למה שציפתה. היה אחר. לא הפסיקה לחפש את מבטו, כמו אומרת, זה לא מה שהבטחת. כשנגמר הסבב בו כל אחד הציג את עצמו, נפרדה הקבוצה מהמבנה הבסיסי והמגונן שלה. ועכשיו נכנסנו לשטח פראי. כל אחד יכול להגיד מה שרוצה ללא הבניה וללא ציפיות. מיכל, שנמצאת לקראת סיום לימודי הפסיכולוגיה שלה, מציעה סבב נוסף. אבל מה שעבד בשעה הראשונה אינו מספק את המצרך הנדרש בשלב זה. עכשיו מדברים על ציפיות. ובאופן די צפוי, רב המשתתפים בוחרים להביא מטרות שניוניות ולא מרכזיות. זיו למשל, מספר שהוא רוצה ללמוד מה זאת קבוצה. הוא "שכח" את החרדה העמוקה מהומוסקסואליות שאיתה הגיע לטיפול הקבוצתי. זיו היה איש של שפה, איש של מילים, ולצד היותו סטודנט כתב נאומים לאורך שנים עבור חבר כנסת מוביל מהליכוד, שבמהלך העבודה הקבוצתית התקדם להיות שר בממשלה.
בפגישה ראשונה לא מדברים על הומוסקסואליות, גם לא על טראומה, ובכלל כולנו מעדיפים להביא את הטירוף החביב שלנו, זה שבעתיו כינו אותנו פעם בחיוך אוהב מטורפים, לא נורמלים, אבל חביבים ואף פעם לא מגזימים. לא נביא למעגל את הטירוף של אליס בארץ הפלאות, הסיוט ההוא שחוזר על עצמו, שאנחנו לא יודעים שאנחנו בתוכו כשאנחנו בתוכו, שאנו מבינים את מלוא הרסנותו וקלקוליו רק כאשר אנחנו עומדים בפני העולם ומכירים במחירים. לא הוא ולא הם, איש לא תיאר לעצמו את העתיד להתחולל עליהם.
הגיע התור של בני. הוא השתתף באחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת לבנון הראשונה וחזר הביתה עם PTSD קשה. אחרי מלחמת יום כיפור נעשתה עבודה מעמיקה בבריאות הנפש בצה"ל, לשינוי התפיסה האבחונית והטיפולית כלפי לוחמים המתמודדים עם טראומה. בני היה מהגל הראשון של יישום ההבנות הללו, מהפך עצמו בו נפרדה הפסיכיאטריה הצבאית הישראלית מהיישומים האנליטיים של פרויד, לפחות בכל מה שקשור לטיפול בנפגעי תגובות קרב. בליל הקרב איבד בני מגע עם הצוות שלו, וכאשר ראה מולו רשפי אש כתומים הבין שיורים עליו. הוא נפצע שעתיים אחר כך, בטרם עלות הבוקר, מרסיסים של פגז, שכתובתו לא הייתה ברורה. כמה חזקה הסובלימציה, כשתיאר את הקרב בראיון, ראיתי אותו בדמיוני במדי צה"ל עם הכיתוב המוצהב מעל לכיס חולצתו, וכשנסעתי הביתה לאחר מכן יכולתי כבר לראות את עצמי מסתער יחד איתו על אויב סורי מחופר. מאז הוא שם, בין כעס ובהלה חשוכים לבין התנתקות כתומה ובוהה, שדבר בה כבר לא באמת חשוב. לאחר ששב ארצה אושפז. עברו מאז שחרורו יותר מחמש עשרה שנים אומנם, אך נוכחותו הייתה בלתי שגרתית בתוך קבוצה שעובדת על יחסים בין אישיים. כמו תמיד עם הפרעות מתויגות, שפסיכולוגים נוטים להיאחז בציציותיהן ולראות דרכן אדם. בני הגיע לקבוצה על מנת לטפל בסוגיות הקשורות בזוגיות ומערכות יחסים, ללא קשר לטראומה. הוא היה נשוי עם שלושה ילדים, עבד כמהנדס בתעשייה האווירית וגר ביישוב קהילתי. בני הזכיר בראיון האישי את התקופה ההיא של הטראומה כפי שמזכירים מקום עבודה, או טיול ארוך לחו"ל. על פניו הנושא נראה מאד מעובד, והקבוצה הגיבה בהתאם.
את מיכל הוא קלט ללא ספקות לקבוצה הטיפולית החדשה שלו, היא הייתה בת 26, הספיקה להתגרש ללא ילדים, התמסרה ללימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה שעמדה לסיים וכמו סטודנטים רבים במעמדה עסקה במאמץ הקבלה ללימודי התואר השני. על אף שבראיון האישי היא דיווחה על דיכאוניות, בעיני רוחו היא נחוותה כמי שמעניקה משקל רב מדי למצבי רוח קודרים שמצויים בעצם בגבול הנורמה. היא ביקשה לא להיכנס בשיחה האישית לתיאור המשפחה שלה והוא קיבל בהבנה, מתבסס על האינטואיציה שלו ומזכיר לעצמו לחזור למידע החסר הזה בפגישות של הקבוצה. היא דמתה למי ששיחקה את לורה פאלמר מהסדרה הקלאסית Twin Peaks, הגיבורה הראשית שנרצחה וחידת מותה מלווה את העונה הראשונה והשנייה. הוא תהה על האסוציאציה הזו, לורה, עם חיוך מואר, אף פעם לא השתתפה כדמות מציאותית, אך נכחה פעם אחר פעם בדמיונן של הדמויות, משקפת את החיות שלהן, את רגשות האשם, את הגעגוע ואת תחושת הפספוס העמוקה שחווים אנשים שאינם מתעקשים על האמת החשוכה בזולתם. אני זוהרת בדיוק כמו שהפגיעה שלי חשוכה, אמרה לו לקראת סיום המפגש, סיפרה שזו שורה שהיא אוהבת מתוך שיר שכתבה, חלק מספר שירה שהיא חולמת לפרסם.
אבל כל אלה, הוא ידע, שייכים לרובד הגלוי, בעוד ברובד הסמוי מתחולל במפגש הראשון מאבק שאיננו זמין למודעות. כל משתתף מביים מופע עם הדרמה האישית שלו, שנכתבה לאורך שנים, יום יום, בבית נעוריו. וילפרד ביון (Bion), שעוד נשוב אליו, אמר ש"כל האמהות הרעות נפגשות בחדר" והקבוצה מהווה עבור כל משתתף אובייקט פנימי מתסכל, אובייקט שאינו מכיל ומסב תסכול עצום. כמה קשה לקחת חלק בתהליך שיש בו, בעת ובעונה אחת הזמנה ללידה פסיכולוגית מחודשת לצד גירוד מכאיב במפגש בלתי אמצעי עם החסכים הכי עמוקים.
העיניים נשואות אל המנחה. בסופו של יום הציפייה של כל המשתתפים היא שהוא ייתן מענה, יכוון, ירגיע, יענה על הצורך בשמירה והגנה. אפשר להתחנף אליו, אפשר לשנוא אותו, אפשר לשתוק מולו, אפשר עוד מליון דברים, אבל כולם מתכנסים בוודאות ביחס מורכב כלפי הסמכות.
דווקא איריס, פסיכולוגית קלינית ואם חד הורית, לקחה לתחושתו תפקיד שונה. היא התיישבה בטבעיות לימינו, הנהנה כמעט אחרי כל משפט שאמר ונסכה בו תחושה מתעתעת ונעימה של ביטחון. הוא הכיר את הליטוף הזה מקבוצות מטפלים שהנחה, את הבלוף המשותף של אנשי מקצוע, שנוטים לאמץ בקבוצה את התפקיד הכוזב של הילד המחונן והמרצה. לכן דיבר איתה על זה בראיון. הקבוצה, כך אמר, איננה קבוצת מטפלים. סביר להניח שבאופן אוטומטי תגייסי הגנות פסיכולוגיסטיות על מנת להתמקם בקבוצה. היא הרימה אז גבה ואמרה שאין לה כוונה להתחרות בו והוא בחר להשאיר את זה כך. כאן, בפגישה הראשונה, הוא פוגש את החיבור הקולגיאלי שלה. מעין ציפייה אחאית להבנה משותפת. היא לא הייתה צעירה, לא בחיים ולא במקצוע. אולי אפילו מבוגרת ממנו. והנטייה שלו לקבל את תמיכתה עמדה מול ההבנה שהיא מתגוננת ושהיא הצטרפה למעגל כי היא חייבת להתנסות במשהו אחר. אבל בינתיים, בפגישה ראשונה, הוא הרגיש אותה גומעת את דבריו בהנאה והתיר לעצמו להישען על מעקה מחמאותיה, מההכרה שהעניקה לו כמוביל הקבוצה. "יש דברים ש אנחנו יודעים", "עכשיו למדתי משהו חדש. "איך הצלחת לחבר את זה ואת זה". למעשה, לקראת סיום המפגש הבחין בכך שהיא כבר התנתה אותו: הוא שם לב שמייד בסיום משפט שאמר, הסיט את מבטו מבלי משים בציפייה לראשה המאשר בפרגון. יש כאן אתגר מבחינתו, לעזור לה לעבוד על מה שקשה לה אבל גם לא למחוק את החברות שהיא מציעה לו, את הידע והיכולת שיש לה. את הטיפוליות שלה. הוא צפה שזה יהיה מורכב, והוא צפה נכון.
הדיון על תאום הציפיות, התנהל אפוא, על מי מנוחות, אך מתחת לפני השטח, ידע, יהום הסער.
*****יש שני סוגים של סיפורים אנושיים דרמטיים, שניהם מתקיימים בסינרגיה בקבוצה הטיפולית: בסיפור הראשון הגיבור הוא זר שמגיע לעיירה חדשה, בסיפור השני הגיבור חי חיים נורמטיביים, מציב לעצמו מטרה ומתמודד עם המורכבות בדרך להשגתה. אנשים שמגיעים לקבוצה טיפולית מצפים שמשנו ישתנה בחייהם, אבל לא מאמינים עד הסוף ביכולתם לשנות בלי כוחו הקסום והמוקדם של המעגל. את המפגש השני הוא פותח בתרגול קצר של מיינדפולנס. הוא נהג לשלב את הכלי הבודהיסטי הפשוט הזה ברגעים קבוצתיים שדורשים התמקדות מהירה בהווה, ברגע הנוכחי. ככה, מכל ידע על טיפול, ליקט לעצמו תבלינים ששינו מעט מעט את התבשיל הפסיכולוגי המשתפר שלו, כל פעם טעם קצת מהסיר, הרצין, נשף בעדינות על הכף, מהורהר לרגע, בורח ממשהו וחוזר לתהליך. טיפול ובישול, שני בני דודים בחייו, אחד מתגעגע לפשטות המסממת של שישי בשוק, שני תוהה למה צריך על כל דבר לחפור.
אחר כך עבר לשתי השאלות החשובות שיכתיבו את הדיון במפגש הזה ובמפגשים הקרובים: מה הייתי רוצה להשיג בקבוצה? ומה אני מבקש מהקבוצה על מנת לעזור לי להשיג את המטרה שלי? הוא ביקש מהם לענות בכנות מלאה, ושאם קשה להם מדי הוא מעדיף שיאמרו בכנות שקשה להם לשתף, העיקר לא לזייף. בנוסף הוא ביקש מהמשתתפים להתאמץ ולגייס את את מיטב יכולות ההקשבה והקבלה שלהם, הוא הבטיח שגם הוא לא יהיה שיפוטי כלפי שיפוטיות, אבל ביקש מהם להימנע ממנה ככל הניתן.
אז מי רוצה להתחיל? הוא העביר מבט אמיתי אל פניהם, בחיוך חסר גיל, גבותיו נמתחות מעלה ומגלות עיניים חומלות, סקרניות ופקוחות לרווחה, לא מבט שלומדים בחוג לפסיכולוגיה, הוא נרכש באסוציאציות הפרטיות של כל מטפל עם התגבשות ה"אני העוזר" שלו, אצלו צמח המבט הזה בפעמים הראשונות כשהרגיע את הדיכאון של אמא, אחרי שפרצה בבכי לבד בבית, הוא היה בכיתה ג', אולי ד'. הוא הזכיר את הסודיות המלאה על כל התכנים הנאמרים בחדר, יחד עם עוד כמה פרטים, שיחד מילאו את דף החוזה של הקבוצה שחילק להם בסוף המפגש הקודם. הוא דיבר גם על מטרת הקבוצה: לבחון ולבדוק דפוסים מקדמים ומחבלים של יחסים בין אישיים, מודעים ולא מודעים, כאשר הקבוצה משמשת מיקרוקוסמוס לחיים הבין אישיים במציאות, במשפחה, בזוגיות, בהורות ובעבודה.
כן, זה חשוב לי במיוחד, אמר זיו, עולם קטן. חשוב לשמור על מה שקורה פה פה.
שתיקה עם כמה הנהונים.
הוא הרכין מבטו לנעליים של המשתתפים, קהל דומם, שקט ונאמן של צבעים, קשרי שרוכים… הייתה זו שתיקה טובה, מותאמת, שתיקה של ציפייה, כחכוח נשמע, אחריו רטט מכשיר ניד שאיש לא ביכר אותו עכשיו על פני התקווה והשקט. מבטו נעצר על מבטה של איריס, שהתיישבה הפעם ממש מולו וחיוכה אמר ניסיון במבוכה של שיח קבוצתי. טוב, אני אתחיל, אמרה איריס תוך שהיא מחליפה צד ברגליה המשוכלות, אבל לפני כן חשוב לי באמת להבהיר עד כמה חשוב לי שהדברים יישארו כאן בחדר. אני פסיכולוגית קלינית שעובדת גם בתחנה לבריאות הנפש וגם בקליניקה פרטית. החלטתי להצטרף דווקא לקבוצה הזאת כי שמעתי המלצות טובות על המנחה שלנו וגם כי קצת נמאס לי מהמעגלים האלה של פסיכולוגים ומטפלים אחרים, פניה הביעו מיאוס, אין לי כוח לאמפתיה המעושה ולתוקפנות שנמצאת שם תמיד מעבר למילים, מתחת לשולחן, כי גם ממני זה מוציא איזה פסיכולוגית שמנסה להיות חכמה וקשה לה להביע מה היא מרגישה. יש מלכוד בפסיכולוגיה הזאת, אמרה בטון מהורהר, קצת מעושה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. מיכל חייכה לאיריס ושחררה אנחה קלה, זה כל מה שאני חולמת עליו, לטפל באנשים, מוזר לי לשמוע את הצד הזה שאת מביאה. או, הנה, אמרה מיכל בטון של טרוניה, ידעתי שיהיה כאן מישהו שיזכיר לי מי אני. כל העומד מאחורי ומלפני ומצדדי – הוא העומד, זה לא משנה אם זה סטודנט, קולגה או מדריכה. תמיד אני הפסיכולוגית. אני כבר מבינה שזה חלק מהזהות שלי, אני גם וגם, אבל אם אני מתחילה רגע מהשאלה השנייה שנשאלה פה, מה אני מבקשת מהקבוצה, אז אני מבקשת שתראו אותי בזמן שיש לנו ביחד כאיריס ולא כאיריס הפסיכולוגית. מיכל קצת התקפלה בכיסא, ניכר היה בעיניו שהיא לא תכננה עדיין, או לא תכננה בכלל, לשמש מראה מקצועית עבור מיכל, ספק אם בכלל הכירה את האפשרות הזו, עבורה בשלב הזה כל פסיכולוגית קלינית הייתה מושא להערצה או מקור אפשרי לבקשת המלצה לקראת ההרשמה ללימודי תואר שני, הר שביקשה לעצמה לכובשו, הר שההעפלה אליו היא הכרח עודף ומיוזע, הטל שחובה לשלמו למולך, היא חיה באשליה הכל כך נאיבית שכיבוש המטרה הנכספת תקרב אותה סוף סוף אל החיים המיוחלים, תגובתה הדהדה בו עמוקות, הוא רצה לצעוק את זה למיכל, ממרחק 20 שנה ראה כמה עצום ההבדל ביניהם באופן שהם רואים את המקצוע ההזוי הזה, ואכן צעק אליה בתוכו ללא קול, החיים זה עכשיו! והיא הגיבה כנראה לצעקה שלו, כי ראה את לחיה השמאלית מקפצת לשבריר שנייה בהתרגשות כמו מצאה עכשיו מילה שהיא מתאמצת להביא אין סוף פעמים לקדמת התודעה. אז אני איריס, אמא חד הורית, בת 49, גרה עם יערה המתוקה שלי, חייכה חיוך גאה, שהיא כבר בת שנתיים וחצי, איך הזמן טס, בדירה שקניתי לפני שנתיים ביבנה. העבודה שלי ממלאת חלק גדול בחיים שלי, אבל חוץ ממנה ומהקשר המיוחד שלי ושל יערה החיים די ריקים, אני לא מוצאת משמעות מעבר לשעות שאני רואה בהן מטופלים או מגדלת את הבת שלי. למעשה החיים שלי הם שני הדברים האלו ושינה, אולי קצת קריאה. את המשפחה שגדלתי בה אני לא סובלת, הייתי שם שק חבטות נפשי ולעיתים נדירות גם פיזי. יש לי שני הורים ושני אחים, אני הסנדוויץ' באמצע, קשה לי להגיד את זה אבל אחרי הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי שעברתי בעצמי אני יודעת לומר שהייתי תמיד הכי פחות אהובה מבין שלושתנו. שכחתי, המטפלת שלי היא מקור עצום לכוח ולהתחזקות, אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע כבר שש או שבע שנים, היא כמו משפחה, או יותר נכון אמא, שאף פעם לא הייתה לי, ויחד עם זאת אני מאמינה שהגיע הזמן להמשיך, כי טיפול פסיכולוגי הכי טוב שיהיה הוא מקום לצמוח בו ולא חיים לחיות אותם, לכן אני מתכננת… אנחנו מתכננות, לסיים את הטיפול ואל הקבוצה כאן אני מגיעה בהמלצה חמה שלה. כולם קשובים היטב, מעריכים את הנכונות ואת הפתיחות של איריס לספר על עצמה. הקבוצה, היא ממשיכה, זה השלב הבא, לעבור מיחסים קרובים של אמא ובת, היא מסמנת מרכאות כפולות עם שתי הידיים, ליחסים של משפחה, של מעגל. שם אני מרגישה עד היום שקשה לי מאוד, אני משתתקת או נשאבת לתפקיד, אפילו אם זה בתוך צוות בעבודה או עם שתי חברות, קשה לי להיות בקשר של יותר מאחד על אחד, קבוצה זה חרדה שמוציאה ממני המון הגנות. הוא רצה לשאול אותה אילו חרדות והגנות הקבוצה מעלה בה עכשיו, אבל התאפק, עוד לא, ואם כן הוא ישאיר לה את האפשרות לבחור מתי. בכל זאת הוא סימן לעצמו שהדברים שהיא מספרת עכשיו לא היו מעוררים בקבוצת מטפלים את אותה ההשתאות שהם מעוררים כאן, ושמה שהכי רלוונטי בדבריה הוא הדרך שאמרה אותם.
יאלום כתב שמי שבוחר להתיישב בקבוצה מול המנחה, מבטא באופן לא מודע צורך בקונפליקט עם סמכות, והוא תהה על בחירתה זו של איריס. הרי בפגישה הקודמת התיישבה לצידו, ומעט חסרה לו ההיענות ההגנתית של הפעם הקודמת.
אז הייתי רוצה להרגיש רגועה, גם במצבים שבהם יש יותר משני אנשים. באחד על אחד אני מצליחה למצוא את עצמי, בדרך כלל אני מאד קשובה ומכילה ובחלק מצומצם מהמקרים, אפילו מצומצם מאד, אני נמצאת בקשר עם מישהו שיודע להתנהל עם הרגשות שלו. מההתנסות שלי זה אף פעם לא יחסים הדדיים, זה תמיד קל לי ופשוט יותר כשהנדנדה נוטה לכיוון מסוים, כשיש מכיל ויש מוכל. נראה לי שדיברתי יותר מדי, היא שואלת. היא מסתכלת סביב ומחייכת ומחפשת אישור שלא הגזימה. רבקה הנהנה אל איריס ואמרה, אני מבינה מצוין מה את אומרת, רק שלי לא רק קשה להיות בקבוצה, אלא גם להיות חשופה עם הרגשות שלי. לספר משהו שמבייש אותי, או מביך אותי, אני מתביישת להתבייש, היא אמרה את הדברים ונסוגה לאחור כאילו התחרטה, כמו טבילה של כף רגל במים קפואים, כשלא ברור בתוכם אם הם רותחים או קרים מנשוא. איריס קלטה אותה ואמרה, אני לא כל כך טובה בשמות, אבל מה בעצם היית רוצה שיקרה לך בקבוצה? רבקה אמרה במילרע, קוראים לי רבקה, והייתי רוצה לחיות, להרגיש בחיים, הילדים גדלו, התרגלתי לחיות בעצמי, אני עובדת קשה מאד בתור מנהלת במשרד הפנים, יש לי את המקום שלי, ואת השקט שלי בשעות אחר הצהריים ובסופי השבוע, אבל אני מרגישה שהכל עף, החיים מתעופפים, ופשוט נמאס לי מזה ובראיון שעשינו, היא הסתכלה עליו, העלית את המילה תשוקה, והיא הלכה איתי הרבה זמן אחרי. שאלתי את עצמי איפה אני מרגישה תשוקה בחיים. ניסיתי בכלל להיזכר האם אי פעם התרגשתי תשוקה, זאת מילה שנתפסת בעיני כחזקה מדי, צורמת מדי, כאילו לא הגונה, והיא מחייכת. באנגלית זה נשמע אפילו יותר גרוע PASSION. שאלתי את עצמי מתי פעם אחרונה עפתי, ונזכרתי בחלומות החוזרים שכבר לא מופיעים אצלי הרבה שנים, החלומות האלה שבהם אני מדלגת לאורך עשרות מטרים של ריחוף, מרגישה את אוויר הבוקר על פניי, עד שאני נוחתת בעדינות עם רגל ימין בנקודה הבאה, תמיד בשדה פתוח, תמיד ברגל ימין, ותמיד בריח נעים ולא מאיים שאפשר להיות בו כמו שרוצים. היא רכנה קדימה עם כל גופה, הניחה את סנטרה על יד שמאל, ואמרה, תשוקה אני מחפשת, תשוקה בחיים… היא נראתה חמה, אישית יותר. היה רגע של שתיקה בחדר, אולי כי המילה תשוקה בשפתה של רבקה העצימה את המבוכה שהתפשטה ממנה כמו נגינת העשן האמביוולנטית שמעוררת קטורת לבונה. הוא שאל אותה, איך היית רוצה שהקבוצה תעזור לך להתחבר לתשוקה, אני לא יודעת, באמת שאין לי מושג, בשביל זה אתה פה. למישהו יש מחשבה או אסוציאציה? הוא שאל והסתכל על הקבוצה, לי נראה… היסס זיו, שלפעמים תשוקה עלולה להיות מסוכנת, אם אתה לא יודע מה אתה רוצה, כדאי להשאיר אותה כבויה, למה לשחרר שדים מהבקבוק, או מהמנורה, ככה לפחות אני חושב. הייתה לו הבעה קצת מגוחכת עכשיו, מקטינה, שהופיעה גם בראיון האישי. אני יכולה להמשיך? אורית נכנסה, אני רוצה לשתף במה שאני צריכה, הכנתי את זה, ישבתי על זה ממש חזק, שבעתי מפסיכולוגים, ראיתי כבר כל כך הרבה, את הראשונה שלי קיבלתי בגיל 7, ותאמינו לי שזה היה הטיפול הכי טוב מכולם. גם בקבוצות הייתי. את ממש מרלה מ'פייט קלאב'… פולט אדם, מחייך אליה בחצי פה. זיו צוחק. לגמרי, אורית משחררת פרץ צחוק אחרי שנייה וחצי, פער שחושף בעיניו את האנרגיה העצומה שהיא משקיעה בהשתלבות במעגל ושהיא בעצם לא ראתה את הסרט מעולם, אבל אולי דווקא על רקע הזיוף מרגישים כולם בעיקר את האותנטיות שלה, כמו הייתה מזויפת לתפארת שהכירה באמיתיות של הזיוף שלה ועכשיו אין כנה ממנה. אני מעשנת, כל ערב מעשנת וזהו, זה לא לעניין, היא מותחת שפה עליונה בתוכחה עצמית חושפת שיניים, יש לי חבר עכשיו ואנחנו זורמים בכיוון טוב ולא מתאים לו בכלל, היא האריכה את ה-ל', הוא שם לי אולטימטום על השולחן, או שאת מפסיקה עם הוויד או שאני לא נשאר. עכשיו, זה לא שהוא בא לי בקטע רע, הוא אמר את זה עם דמעות בעיניים, כאילו האהבה אלי נוזלת ממנו ועלולה להיגמר, ולא יהיה "ממי", ועוד פעם שם חיבה של אהוב יחזור להיות שתי הברות בלי חשמל, ואז אמרתי לעצמי באותו רגע ש"די", מספיק עם הזבל הזה. אורית עם דמעות בעיניים, סמוקה וממשיכה על גלי נהר הבכי, נמאס לי להרוס. לידה רבקה מגישה אליה זרוע טובה ואורית מיד נענית בדמעות ועיניה מרטיבות עכשיו את הכתף של רבקה, לבה רותחת ומים צוננים. הוא גם לומד הנדסת חשמל וגם מאבטח בשב"כ, ההורים שלי עפים עליו, והוא רוצה משפחה! אני דפוקה, אני, דפוקה! הדקותיים האחרונות לא התנקזו לתמיכה, המעבר של אורית מזרימה חברתית מלאת הומור לבכי תמרורים היה מפחיד, אפילו מבעית. הוא קלט שבאותו רגע כולם כפי הנראה עסוקים בתזזית שלה, אבל גם שבולענים נפערו לימינם ולשמאלם, חומרי קריסה כחומרי בנייה, כל אחד משוכנע שהוא אי בודד שלא מופה עדיין, שהאחרות הקיומית היא עכשיו גם מעקה, שהיא נחמה, היא גבול שמרגיע. להיבלע לבד, לבד. הוא צילם בסטילס דמיוני את הרגע הפרדוקסלי במצלמה הקבוצתית המיוחדת שלו ששמורה בדיוק לרגעים כאלה, ההיא שקנה לעצמו בגיל 9, בהנחה, אחרי שחסך כסף למגזין שנתי של טיים. אף אחד לא קרא את גליונותיו אבל הם היקנו לאבא ולו תחושה קסומה של אמריקה בבית, עם דפים שמחייבים טיפת רוק ממצה על אצבע שחברו להפוך יחד דף. כמו אנתרופולוג הוא עכשיו, בולש בג'ונגל בולביאני אחר אוקסימורונים אנושיים וחזיונות שמשתחזרים במעגלים. אז את רוצה… את רוצה בעצם להפסיק לעשן מריחואנה, בני שואל בהנהון את אורית, נושף במשרוקית שאוספת את עדר המחשבות אל אחו מבהירת ביניים, כמו מתורגמן תמים הוא עכשיו, מאמין שעם שפה נהירה לכולם נבין באמת את הכל. כן, זה סימפטום, אבל כן, אורית מהנהנת, מבחינתי הגיע הזמן להפסיק להפנות גב לטוב שמגיע אלי, כל פעם שהחיים רוצים לחבק אותי אני נבהלת ובועטת, היא מפנה מבט אל רבקה לצדה, כאילו מתנצלת בפניה במבט על אשליית המגע הרגשי שהפריחה לרגע ביניהן, everyone I know goes in the end, אני פה כדי להפסיק את ההתמכרות שלי. שתיקה של שנייה וקצת והיא ממשיכה ביותר להט, ושאף אחד שלא יגיד לי פה שכולם היום מעשנים! אני מכורה, מספיק לי עם ההקלות המטומטמות האלה! אני לא מעשנת בכיף, ונגמר לי מכל ההסברים שנתתי לעצמי, אני עומדת לאבד את נועם בגלל החרא הזה… הוא מתחיל לאסוף, תיכף ההפסקה, מזכיר שישובו בדיוק בעוד רבע שעה. במטבח מסתמנות מחוות של כיבודים, הם התארגנו כנראה להזין זה את זה כל שבוע ברוטציה, וזה סימן טוב.
התחלה של קבוצות
הקבוצה הטיפולית מזמינה רגרסיה עמוקה למדי, בכמה רמות. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שפרויד אבי הפסיכואנליזה התייחס לכל סוג של הפרעה נפשית כפועל יוצא של רגרסיה עמוקה. התקף זעם של פעוט בן שנתיים, ייתפס כנורמטיבי בהחלט, בעוד שאותו התקף בגיל עשרים ידרוש מעורבות מקצועית. שינוי במצבי רוח קיצוניים בגיל ארבע ייראו כשגרת יום יום, אך עלולים בבגרות המוקדמת לסמן על תחילתה של הפרעת אישיות. חשיבה פרנואידית ומאגית אצל ילדים עלולה להיתפס כהפרעת חשיבה אצל מבוגרים. פרויד דיבר על שני סוגים של רגרסיה אליה נקלע האדם, בהינתן תנאי העמימות המספקים במעגל. הרגרסיה הראשונה, אותה הוא כינה הרגרסיה האנכית, היא בדיוק מה שאמרנו למעלה. משתתפי הקבוצה ייטו להתנהג באופן אינפנטילי פתולוגי וקונפורמי. אבל דוגמאות כאלו מתרחשות בחיי היום יום. כשקבוצה של חברים נפגשת במילואים ניתן לראות את שעות ההתארגנות הראשונות כחוויה שמזמינה רגרסיה רבת עוצמה. תהליך החיול שכולל מעבר למדים אחידים ולתלות מלאה באשר ללוח הזמנים (ארוחות, מנוחה, מטווחים), לצד הרשמה והתייצבות בפיקודן של נשים צעירות יותר (קצינות קישור), מזמין את המילואימניק להתנהגות מאוד רגרסיבית. תהליך דומה מתרחש בקבוצת אוהדים במגרש כדורגל. למעשה, יש גוף ידע מחקרי בפסיכולוגיה חברתית על דה-אינדיבידואציה: מצב של הסרת עכבות והגברת הקונפורמיות בקרב משתתפי קבוצות שנמצאות בתנאים של אנונימיות, עוררות גבוהה, רציונליזציה אידאולוגית ומודעות נמוכה.
הרגרסיה השנייה עליה מדבר פרויד היא רגרסיה אופקית שבמסגרתה מתממש תהליך של התכת האישיות האינדיוידואלית לתוך מעגל קבוצתי 'אישיותי' אחיד והומוגני. "זה לא אני, זה אנחנו". למעשה, כל הז'אנר של תכניות הריאליטי בטלוויזיה מבוסס על ניצול ציני של תהליכים רגרסיביים בקרב משתתפי הקבוצה. ההפקה אינה משתמשת במונחים מקצועיים אלה, אך מבינה היטב את ההשלכות הפסיכולוגיות על התנהגות המשתתפים, מה שניכר היטב בקרב נפגעי תכניות ריאליטי ביום שאחרי.
במהלך המפגש הראשון של כל קבוצה, אך גם במפגשים הקרובים עד לגיבוש נורמות, ברור לכולם שיש מחירים גבוהים ואולי אף בלתי נסבלים, להחלטה להיות מחוץ ל"אנחנו". יתרה מכך, על מנת להגדיר את ה"אנחנו" הקבוצה יוצרת לעצמה קונצנזוס ומתקפת את זהותה באמצעות הדרה של מיעוטים. מסיבה זו לכל התחלה של קבוצה יסומנו החריגים כמועמדים להוות תפאורה שבאמצעותה מגדיר הרוב את זהותו: בדרך כלל ייבחרו קבוצות מיעוט שמקובלות על כולם, כמו ערבים, מזרחיים, הומוסקסואלים או בעלי לקויות בולטות, גופנית או פסיכולוגית. התהליך הזה, פרימיטיבי ככל שהוא נשמע, אינו פוסח על אף אדם, כולל הפסיכולוגים המנוסים ביותר בעבודה קבוצתית.
המשוואה הפסיכולוגית בהנחיית קבוצה היא די ברורה. ככל שהמנחה בוחר בהעצמת העמימות כך תגבר הרגרסיה של המשתתפים. ולהיפך, ככל שהמנחה יגביר את ההבניה כך תפחת הרגרסיה של המשתתפים. במפגש ראשון מומלץ בהחלט להשתמש בהבניה במידה רבה ככל האפשר, שכן החרדה שמעוררת רגרסיה עלולה לגרום להתפרקות הקבוצה מיד עם הקמתה.
בדוגמה שראינו, המנחה נדרך לאור הגלישה של אורית לחשיפת פרטים אישיים שנועדה לבסס חזות של אינטימיות בקבוצה. הסיבה שהוא הטיל ספק באותנטיות של אותה אינטימיות, היא שבכדי להגיע לחשיפה הדדית ומותאמת הקבוצה חייבת להתמודד עם פרדוקס שקשה מאד לעקוף במלאכותיות:
על מנת ליצור פתיחות יש לבסס אמון אבל על מנת לבסס אמון יש ליצור פתיחות
כמו בכל קשר אחר, יצירת של אמון דורשת זמן, התנסות והדדיות.
המאפיין המשותף לכל משתתף בהצטרפותו לקבוצה חדש הוא אמביוולנטיות. מצד אחד רצון להשתמש במשאבים ובפוטנציאל שיש לקבוצה להציע, ומצד שני חרדה עמוקה מהתמסרות ה"אני" למעגל הקבוצתי.
התחלות אינן נחלתה הבלעדית של פגישה קבוצתית ראשונה. לעיתים מדובר בהצטרפות של משתתף או מנחה חדש לקבוצה קיימת. הצטרפות של משתתף חדש, אפילו אם כניסתו מתרחשת במפגש השני, היא כבר אירוע דרמטי שמציע הזדמנויות להבנה פסיכולוגית לגבי חלק מהמשתתפים או כולם. הצטרפות כזו מדמה הולדת אח או אחות חדשים במשפחה והיא מהדהדת בתוך ההיסטוריה הפרטית של כל משתתף. במפגש כזה מוצעת הזדמנות לפגוש ולתקן חוויות מוקדמות כואבות ובלתי פתורות שמשתחזרות במהלך החיים הבוגרים. לא אחת, הקבוצה תכין מופע מיוחד, גם אם לא מתוכנן, שבו יוצגו הנורמות שלה, הקרבה שבין המשתתפים, האחידות והלכידות, ההומור, התמיכה ההדדית. לא תמיד יהיו אלה מגובים במציאות עקבית. כניסה של משתתף חדש מזמינה אצל חלק מהמשתתפים מפגש של יריבות בין-אחאים שמחייבת התערבות הנחייתית או התייחסות של הקבוצה כדי לחברו ל"כאן ועכשיו". גם עבור המשתתף החדש ההשתלבות יכולה להתבטא כסיכוי או כסיכון, בהתבסס על מפת היחסים במשפחת המקור שלו.
חלומות של מנחים על המפגש הראשון
לא מעט מטפלים קבוצתיים ומנחי קבוצות, גם עמיתים וגם מתמחים שהדרכתי, חווים את חרדת ההתפרקות של הקבוצה החדשה באמצעות חלימה. ברור בעיניי ששלב ההקמה (תכנון, שיווק, גיוס, ומיון) הוא המורכב והתובעני ביותר ומנחים רבים אכן משכילים לשתף בקשיים שמציב בפניהם האתגר. אבל את הפחדים הקמאיים קשה יותר להביא, כנראה כי קשה למקד אותם, לתת להם מילים וודאי לתקשר אותם לצד השני. ספרו של הפסיכולוג אברהם בנימין, "התנהגויות בקבוצות קטנות", נפתח בחלום של מנחה קבוצה שממתין בחדר להגעת המשתתפים, כשאט אט מתגברת החרדה והפחד הגדול ביותר מתממש: בום. הוא לבד בחדר. המשתתפים אינם מגיעים! מאז שמעתי הרבה מנחים שהתמודדו עם חלומות דומים. גם אני התנסיתי באחד, במהלך לילה שקדם למפגש קבוצתי ראשון, חלום שאני זוכר היטב:
אני נמצא באולם הספורט בבית הספר היסודי בו למדתי, בית ספר דתי בראשון לציון. באולם הזה אני כבר אדם בוגר, פסיכולוג ומנחה קבוצה שמצפה להגעתה של קבוצת סטודנטים וסטודנטיות לפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, אותם גייסתי לפרויקט התנדבותי שכולל הכשרה מתמשכת בקבוצה. אני אמור להנחות בגפי. אחרי 10 דקות של המתנה מיוסרת וחסרת שקט על כיסאי, עמוס מחשבות טורדניות, מגיעה בבת אחת קבוצה רועשת של עשרות (!) סטודנטים. אני חש הקלה רבה. הקבוצה, לכאורה, יוצאת לדרך. אני מתחיל להסביר בכמה מילים, במשפטים קצרים ובשפתיים קצת רועדות. שתי דקות חולפות. שקט. אני מרגיש את הקבוצה מאוכזבת, לא קשובה, מתוסכלת. לפתע, כמעט ברגע אחד, קמים כולם בבהלה, רצים לעבר החלונות הקטנים שבצד האולם. הם צועקים באימה ודוחפים זה את זה כדי להצליח ולהשתחל ראשונים דרך שורת החלונות בכדי להימלט על נפשם.
רגשית, מה שמייחד את האולם הזה עבורי הוא תחושת בושה עמוקה בעקבות אירוע שחזר על עצמו פעם אחר פעם בשיעורי ההתעמלות בהיותי בכיתה ד': כל תלמידי הכיתה, בנים ובנות, עומדים בתור לקראת קפיצה מעל ה'חמור' (מתקן עץ שצריך לדלג מעליו במנח ידיים על המכשיר ופישוק הרגליים בקפיצה). בעקבות קפיצת כישלון בשיעור התעמלות קודם, אני מפתח חרדה עצומה לקראת האפשרות של כישלון נוסף. הרגשתי נבוך, מבויש, חרד, עד כדי רעד ומחשבות על הִתְחלוּת. אולם ההתעמלות עצמו הוצמד אצלי בהתניה פבלוביאנית לבושה עמוקה, כשלצדה תקווה אגורפובית להימלטות נועזת דרך החלונות. כך הייתה לי גם הציפייה הנחרדת מהקבוצה החדשה, שהביאה את בושת העבר לחרדת ההווה, זו שמתממשת לבסוף בחלום בדחייתי ובהימלטותם של הסטודנטים.
טיפול קבוצתי הוא כלי טיפולי מדהים, בייחוד בתקופה שאנו חיים בה. סיבה מרכזית שמנחים נמנעים, או לפחות מהססים, מלהקים קבוצה, היא הפחד מכישלון באתגר ההקמה ובהתגבשות הקבוצה. זה נכון שגם המטפל בפסיכותרפיה פרטנית חשוף לדחייה מצד מטופלים, אולם הקבוצה מעניקה, לטוב ולרע, אמפליפיקציה (הגברה) לתופעות טיפוליות מקבילות שמתקיימות בטיפול פרטני או זוגי.
כל מנחה חייב להחזיק בדמיונו את כישלון הקבוצה. אנחנו מדמים בנקל את הקמת הקבוצה כתהליך בריאה הדרגתי. תחילה, אמר פוקס (Foulks), אבי האנליזה הקבוצתית, בורא המנחה את ה- Group in the mind. הוא מדמיין את הקבוצה, מפנה עבורה מקום פנימי בעולמו, ממש כפי שהורים מפנים מקום לילוד החדש המתוכנן. אחר כך, כותב Bion, מתרחש במחשבה שלנו תהליך מורכב של הפריה והמשגה (הוא התחכם והשתמש במושג Conception, שמשמעותו באנגלית כפולה: הפריה והמשגה).
זה נכון שאלה תהליכים דמיוניים, אך הניסיון מלמד כי הם מהווים תנאי הכרחי, אף אם אינו מספיק, להקמת קבוצה מוצלחת.
נצטרך לקבל את האפשרות שנתרסק, בכדי שנוכל להמריא ולנסוק.
הספר יצא לאור במהלך 2020.
