אין המבויש למד | סיפור קצרצר

 

הוא רץ, לא נח לרגע, הריאות בוערות לו והלב פועם הכי מהר שאפשר, עם צלקת חרוטה ומסתלסלת עד חודו. 

״אסור להפסיק לרוץ, אין דבר כזה, אין להפסיק״.

לשבריר של רגע הוא קולט שהוא בחלום, אבל אחר כך ההבנה מתחלפת בכאב גופני שמאותת מאיבר לא ידוע.

איך אפשר לרוץ חמש שנים? 

"ברור שזה חלום, אז מי שאחראי שיעיר אותי בבקשה", זה יוצא לו במילים קטועות ״תחזירו לי את עצמי, על פגמיי, על הכיעור שאהבתי, רק להפסיק עם זה. הזמן, הוא נשרף לי״. מישהו שישפוך עליו דלי של מים או יהפוך את המיטה ממנו, רק שיוכל להפסיק לרוץ, שיניחו לו לברוח מנהר הבושה שמכלה ומשחיר, שחוסם חילופי עונות, שמכבה רעיונות ותשוקות, שהוא מנסה ולא מצליח לגעת בו עם הרגליים בקרקעית. 

5 שנים לא לנוח זה מעייף. בחישוב מהיר זה 1 חלקי 16 מהחיים, יותר מצבא וחצי, תואר ראשון ושני. אבל למרות ששרד את השנים, הוא יודע שהן נחיו בפליטות, כמערבולת של התרוקנות, מילוי מחדש ושוב התרוקנות, באסטרטגיה מאולצת של ניתוק ומחיקת זמן,  גם אם הסיוט יסתיים, ברור לו כי זמנו מוקצב. מעתה יחיה בדילוגים של 5 שנים ובגילו זה כבר לא הרבה דילוגים. הישרדות היא הרי אצבע שמבטיחה גירוד כפייתי בעומק הפצע הפתוח. 

מבט משפיל בצד הדרך, זה בסדר, הוא למד להיפגע פחות. שנאה במבטם של זרים נהיית עם הזמן לטבע כואב ונסבל. הוא פגש מבטים גזעניים שהתעדנו עם הגיל, אבל למבטים ששופכים עליו בשבריר שניה את כל רוע העולם קשה לו להתרגל ולמרות כל הזמן משתחרר לו עדיין מבט אופטימי, שוחר יחסים ורצון להוכיח. אבל הקרב אבוד. הוא למד לדעת מי יודע ובנקודה מסוימת ראה עצמו מיטיב, מטפל אפילו. שרלטנים זה הרי מזכך, מלכד, סוף סוף יש טוב ורע, דיכוטומיה מבורכת בעיתון של חכמים, ברור, הרי מה, לא סתם.

הוא נזכר משומקום בתמונה חדה מחלום. הוא הכין דג ומילא אותו בדף עיתון שכמו נעטף בתוכו. ״אלוהים, אני פסיכוטי?״ מה זה קשור. יש לו בליפים, כמו השיר שתקוע בראש שלו, ״את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק״, שזה שיר שכתב מפקד חיל האוויר בימים הראשונים של יום כיפור, המלחמה שפרצה בסוף התקופה המכורבלת בבטן אמו, סופג מנות קורטיזול אימהי, שמוזרקות אליו לאחר כל אזעקה מייללת. 

עכשיו הבושה הופכת את פניה, היא מתחכמת באכזריות, מופיעה בחזית ריצתו המסורבלת. היא עשן מיתמר מעבר לגבעה מאתגרת. קרה לו בעבר שהוא רץ לקראתה ומיהר לסוב לאחור, מושך עקב נקוע, שאין לו מי שיטפל בו או לפחות יניח משהו בשביל לקבע, שלא יחמיר. נהיה לו שם סגול ואחרי זה בהדרגה שחור כמו של נמק מול כל העולם. 

הבושה שמחופשת לעשן חודרת לנחיריו.  לא עשן של מסיבה או עשן של מנגל עם בשורה, זה עשן חד-פעמי, שכל קיומו, כל מולקולה שמרכיבה אותו מיועדת להבהיר שהוא לעולם לא מגיע בלי אש. הוא נכנע לבושה, לפחות יוכל לעצור את הריצה עד היקיצה הבאה. עוד שנה הוא מזקין מבפנים, מרגיש איך קומץ שערות מלבין באחת, אבל עדיין גורר רגליים בהליכה מהירה שבזום היא נראית כמו ריצה. 

כל פעם שהבושה מטביעה אותו, יש את הרגע הזה שהוא מת מחנק בקרבה.  ברגעיו האחרונים הוא מחפש בה התערסלות, חן או משמעות, כיצד יתכן שאין כאן פואנטה שאפשר ללמוד ממנה משהו?  אומרים שכל החיים חולפים מול העיניים, אבל כלום, רק חנק נואש, שאיפה אחרונה שקוטעת רגעי תבהלה. גם כמה פעמים אפשר למות, לפות אימה, ולדעת מראש שהסיוט שלו תיכף חוזר, שהוא חייב להתעורר שוב ולהמשיך להימלט מפניה עד שתבוא שוב לאחוז בנשמתו. כל פעם הרגע הזה שנגמר לו האוויר, מורכב לו קצת להסביר, זה מוות מבעית ששום אמפתיה לא מרגיעה ושום קבלה אינה מקבלת. לרגע גואה בו מחאה, לימדו אותו שהכל כח רצון וככלות הכל הוא צודק. יש לו מה לומר על הסיפור הזה, אבל מהלומות הזיכרון מניסיונות מרד קודמים לימדו אותו שכל מה שיש לו זה לרוץ. 

״רוץ, תמשיך לרוץ״, זה רק כאב ואם תוכל להמשיך רק עוד קצת, יבוא תקדים שיעצור את הסקילה, יקטע באחת את גלגולי השחזור הנוגסים.

***

לפעמים אני רואה אותו מדדה, משלים עוד סיבוב ליד הבית שלנו. כמו הומלס, רק לא נח לרגע. אני מושיט לו אז בקבוק מים טהורים, מותג איכותי. אני לא סופר את זה, באמת, לא מתוך רחמים, פשוט נותן לו בהתנדבות. על הדרך אני תורם את השנקל שלי,  ״די, אחי, צא מזה, אנחנו לא בסרט טורקי, תסתכל קדימה, תלמד כבר משהו. לא עוזר להתקרבן…״.

אני מודה, זה מרגש אותי, עושה לי סיפוק שאני תורם בקטנה לחברה. לפעמים אני מביא את הילדים לראות ופעם אפילו תרמנו בסתר לבושה שלו. מישהו אמר לי שזה ריאליטי לאנשים חושבים, אבל מה קשור ריאליטי? זה ערכים, זאת בדיוק המשמעות של אתיקה. ותסכימו אתי שכחברה מוסרית אנחנו חייבים להשליך על כל התפוחים הרקובים. להשליך אותם, הכוונה. אישית אני מסיר את הכובע בפני מי שעושה את העבודה האמיצה הזאת.

שזירה קוונטית (Entanglement) בתהליכים טיפוליים

 

תסבוכת קוונטית בטיפול נפשי

תומאס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי שהרחיב בצורה הבולטת והברורה ביותר את הפרספקטיבה הדיאלקטית, והציע אותה כמסגרת ההתייחסות לפיתוח התיאוריה הפסיכואנליטית. 

אוגדן עוקב אחר קו המחשבה הדיאלקטי ומוצא כי הוא מתחיל בפרויד וממשיך עם פסיכואנליטיקאים פוסט-פרוידיאנים כמו קליין וויניקוט. 

לאחר מכן, הוא אסף תמות משותפות אלו לכדי הצהרה קוהרנטית המתייחסת לתהליך הדיאלקטי כיציאה מתוך העצמי. 

אוגדן מבין את הדיאלקטיקה כתהליך שבו שני מרכיבים מנוגדים יוצרים, משמרים ושוללים זה את זה: 

כל אחד מהרכיבים הללו מצוי במערכת יחסים דינמית, המשתנה באופן מתמיד, עם הרכיב האחר. 

לאחד אין משמעות קונספטואלית או פנומנולוגית אלא אם הוא מתקיים ביחס לשני.

 לכל אינטראקציה יש פוטנציאל לאינטגרציה, אך כל שילוב פוטנציאלי מייצר צורה חדש של מתח דיאלקטי.

פסיכופתולוגיה כקריסה דיאלקטית

בהמשך לפרספקטיבה זו, אוגדן ראה בפסיכופתולוגיה התפרקות של הדיאלקטיקה בכיוון אחד או אחר של מצבי חווית הייצור. 

המתח בין הכוחות המנוגדים בתנועה הולך לאיבוד: החוויה נשלטת ע"י מצב אחד של חוויה.

לדוגמא,  במודל הקלייניאני, בין אם מדובר בעליונות של העמדה הסכיזו-פרנואידית או  של העמדה הדיכאונית, הדבר לא נתפס כעיכוב בהתפתחות אלא כהתפרקות של התנועה הדיאלקטית בין רכיבי החוויה. 

עוד דוגמא היא בתהליכי אנטי-גרופ בקבוצות: המבט של אוגדן על החוויה הדיאלקטית מספק מסגרת התייחסות מתאימה מאוד למיקום מצב ההרס הקבוצתי בקשר למצב הבונה קבוצה. 

אנטי קבוצתי ופרו – קבוצתי הם שני קצוות של החווה אשר מגדירה את התפתחות הקבוצה. 

הקשר בין שני המצבים נראה גם כהגדרה הדדית ובו בזמן גם שוללת אותה.  באינטראקציה בין הקצוות הללו, הקבוצה עצמה מתרכזת לכדי אובייקט סטטי:  כל הזמן בתנועה בין שני המצבים המנוגדים. 

הנטייה האנטי- קבוצתית מייצגת את התמוטטות הדיאלקטיקה בכיוון תהליך ההרס אשר מוביל את הקבוצה לפתולוגיה. 

 

חרדת אקלים, חרדת קורונה והפגנות בבלפור

אנחנו נמצאים במאבק עולמי בקורונה, לקראת סגר של שלושה שבועות דווקא בחגים, ובמקביל מתמודדים עם הפגנות נרחבות בבלפור ועל הגשרים, נגד מדיניות הממשלה. בתוך כל זה מתפתחת ספרות מקצועית ענפה שמקבילה בין המגפה, משבר האקלים והצדק הסביבתי. 

לאנשים שמודאגים בשלושה מישורים – מגפת הקורונה, שינוי האקלים ושיוויון חברתי, המשולש של המשברים הללו, בו אנשים חווים גם חרדת קורונה וגם חרדת אקלים, יכול לייצג סט מיוחד של נסיבות שגורם לאנשים לסבול מחרדה אקולוגית (Eco-anxiety): 

הרגשה של מתח, עצב, חוסר אונים ופחד שקשורה להשקפה עגומה על המערכות האקלימיות והאקולוגיות שלנו, אם הדברים ימשיכו להתנהל כמו עכשיו. 

אסור להתבלבל בין חרדה אקולוגית להפרעת חרדה שמאובחנת קלינית, אבל רגשות של חרדה אקולוגית יכולים להחמיר בעיות נפשיות קיימות. למרות שנראה כאילו חרדה אקולוגית הפכה ליותר נפוצה ב-2019 כשהנושא התחיל לקבל הכרה יותר רחבה, פסיכולוגים הוטרדו מהעניין הזה כבר ב-2011 והמונח התגבש ב-2017, כשהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) קבעה הגדרה רשמית לתופעה כ״פחד כרוני מאבדון סביבתי״. מאז חרדה אקולוגית תפסה מקום בתנועה הסביבתית ואפשרה לאנשים לתאר במונח ספציפי את הרגשות המורכבים שלהם ביחס למשבר האקלים, להשפעות שלו ולעתיד של כדור הארץ ושלנו. בסקר של ה-APA מ-2019 נחשף שיותר מחצי מהמבוגרים בארה״ב דיווחו שיש להם ״לפחות קצת חרדה אקולוגית״ וכמעט חצי (47%) מהאנשים בגילי 18-34 אמרו שהמתח שהם מרגישים בגלל שינוי האקלים משפיע להם על היומיום. בסקר של ״תכנית ייל״ מאפריל 2020 נמצא ששני שלישים מהאמריקאים (66%) טענו שהם ״מודאגים במקצת״ מההתחממות הגלובלית ורבע מהנשאלים (26%) אמרו שהם ״מאוד מודאגים״ בגללה. בזמן שהאמריקאים נאבקים בכאבים ובחרדה של המגפה העולמית ובהשלכות האנושיות והכלכליות שלהם, הדאגות משינוי האקלים נשארו יציבות. ברור שיש דאגה גוברת מהנושא, ובזמן שהאומה מתכננת את נתיב ההתאוששות מהמגפה – יש סיכון שהפחדים האקלימיים יתגברו אם העניין לא יופיע גם הוא על שולחן הדיונים. אנשים שמרגישים חרדת אקלים יכולים לחוות השפעות נפשיות וגופניות שונות בגלל ההתמודדות עם מתח וחרדה הולכים וגדלים, שעלולים לפעמים להחמיר אחרי שקורה אסון על רקע אקלימי. לאנשים עם חרדת אקלים יכולות להיות תגובות גופניות להתמודדות עם המתח, למשל הפרעות שינה או תלות גוברת בחומרים. עדיין צריך לחקור את ההשלכות ארוכות הטווח של חרדת אקלים, אבל ידוע שמתח כרוני מגביר את הסיכון למערכת החיסון ולמתחים רציניים ביחסים חברתיים. בטווח הקצר הסוג הזה של מתח יכול לגרום לדיכאון, חרדה והרגשה של אובדן אוטונומיה או זהות אישית. בזמן שיש ממשלות שמרכזות מאמצים להפוך את הקיימות והאקלים לנקודת מוקד בהתאוששות מהקורונה, זה לא מורגש במדיניות של ארה״ב, כי ההנהגה מנסה להציל את תעשיות הנפט והגז. ההצלה של התעשיות האלה מתעלמת מהאפשרות שהיעדר התאוששות ירוקה לא רק תאריך את קיומו של ההרס האקולוגי אלא גם תשריש את אותו חוסר איזון סביבתי וחברתי שהיו לפני המגפה. לאנשים שנאבקים בחרדת אקולוגית, האפשרות של היעדר פרמטרים ירוקים מתוכנית ההתאוששות משמעותה מעט מאוד תקווה ששני המשברים האלה יקבלו מענה ביחד, מה שיכול גם לתרום  לתחושה של חוסר תקווה לעתיד כדור הארץ. אנחנו יודעים שמשבר אקלימי משפיע בצורה לא מידתית על קהילות עם הכנסה נמוכה, קהילות צבע (POC) וקהילות של ילידים בארה״ב. בגלל זה הגיוני שהחרדות האלה נופלות עליהם ועל קהילות אחרות שבחזית הבעיה האקלימית בצורה לא פרופורציונית. למשל, בקהילת הילידים, רגשות של חרדה אקלימית יכולים להתגבר בגלל ששינוי האקלים מפריע למלא פעילויות שחשובות לתרבות הקהילתית שלהם. מחקר שנערך בקנדה הראה שההפרעה האקלימית לפעילויות כמו דיג, ציד וחיפוש מזון השפיעה בצורה שלילית על השלומות של אנשים מהקהילות האלה וגרמה לתחושות של ירידה בלכידות החברתית, אובדן זהות ולעתים אפילו העצמה של טראומות מהעבר. לא מפתיע שמידע דמוגרפי שקשור למיתות מקורונה מראה שקבוצות מיעוטים נפגעות גם הן באופן לא מידתי מהמגפה. ניתוח של ה״וושינגטון פוסט״ הראה שבמחוזות שבהם יש רוב לאוכלוסייה שחורה היה שיעור הדבקה גבוה פי 3 ושיעור תמותה גבוה פי 6 ממחוזות עם דומיננטיות לבנה. מי שסובל הכי הרבה מדיכוי גזעי וטראומה דורית סוחב גם משא יתר לא מידתי של בריאות ירודה, לא רק בגלל ההתמודדות עם המשקל הפיזי והנפשי של אי-שוויון וגזענות אלא גם בגלל אלימות מובנית שבה הצרכים של הקהילה לא מקבלים מענה מהמוסדות. זה יוצר פער בשירותי הבריאות שמשאיר מיעוטים אתניים במצב של יותר תחלואה, למשל בעיות לב וריאות, סוכרת ואסתמה. המתח שנוצר בגלל בריאות ירודה ושירותי בריאות חסרים, ביחד עם האיומים המתמשכים של מגפה ומשבר אקלימי, יכולים להגביר תחושות חרדה שכבר קיימות ממילא. צעירים שגדלים לתוך חוויית שינוי האקלים ומגפת הקורונה בטוח ייאבקו בתוצאות שיישארו למשברים האלה בנפש ובזיכרון שלהם. סקר של ה״וושינגטון פוסט״ הראה שיותר מחצי מהנוער בארה״ב מקשר תחושות של פחד לשינוי האקלים, ואחרי זה תחושות של מוטיבציה, כעס וחוסר אונים. בבריטניה, משאל שכלל 2000 צעירים בגילי 8-16 מצא ש-73% מודאגים ממצב כדור הארץ ו-22% מודאגים מאוד. המחקר גם מצא שלמרות שיש עליה במספר הפעילים הסביבתיים בקרב נוער, יותר מחצי מהם מאמינים שהקולות שלהם לא נשמעים במאבק למציאת פתרונות אקלימיים. אז לא רק שצריך להגביר את קולות הנוער, אלא גם לקיים את הדיוניים הקריטיים האלה בשינוי האקלים. שיחות על המשבר האקלימי והאקולוגי יכולות להיות מורכבות ומבלבלות אבל חוסר ודאות יכול להצית מתח. למרות שעדיין אין מידע על איך המגפה תשפיע על רגשות של חרדה אקולוגית, חשוב לזהות את המחיר הנפשי של כל משבר ואת ההשפעות שלו על היכולת של אנשים לשמור על שלומותם. למרות שחרדה אקולוגית לא נחשבת מצב קליני, והיא שונה מאבחנה של הפרעת חרדה, התמודדות עם הרגשות שהיא מייצרת יכולה להיות קשה, במיוחד כשהיא באה עם המתח הפיזי והנפשי של הקורונה. כדי שאנשים וקהילות ישפרו את התחושות של חרדה אקולוגית תוך כדי המגפה, הם צריכים מידע, על מנת להבין מה אמורות להיות ההשפעות הממשיות של שינוי האקלים על האזור שלהם. זה יכול להיות מדכא, אבל לפעמים אנשים חושבים במונחים של ״סוף העולם״, ומידע מדויק יכול להקל עליהם ולכל הפחות לצמצם את האי-וודאות שתורמת לחרדה אקולוגית. עוד דרך להתמודד עם חרדה אקולוגית היא לחדש קשרים עם הסביבה – להקדיש זמן לפעילות בטבע במקום סתם לשבת בבית ודאוג. הרבה ראיות תומכות בכך שזמן בטבע יכול להיות מרגיע ומשקם. מי שחווה חרדה אקולוגית יכול גם לחפש תמיכה והדרכה אצל אנשים אחרים וקהילות, למשל להצטרף לקבוצות שתורמות לקהילה או עוסקות באקטיביזם פוליטי. קשרים חברתיים חשובים מאוד לבריאות הנפש והשתתפות בקבוצות כאלה היא בד״כ כיפית ומתגמלת. אלמנט חשוב בהתגברות על רגשות של עצב וחוסר תקווה הוא מעורבות: למצוא משהו שכן אפשר לעשות, ובמקביל לעשות דברים שתורמים להפיכת משק הבית האישי ליותר בר-קימה. פעולה גורמת לאנשים להרגיש פחות מוצפים וחסרי אונים והיא מעודדת אופטימיות, מתוך התרכזות במה שכן אפשר לעשות. 

הפסיכולוגיה של הבדידות: גורמים ודרכי התמודדות

מהי בדידות ואיך מתמודדים איתה?

איתן טמיר, ma ראש מכון טמיר

טלי בורלא גלילי, פסיכולוגית קלינית מדריכה

בדידות היא רגש אנושי אוניברסלי מורכב וייחודי עבור כל אדם, אבל כל אדם מכיר אותה. 

היא מסתמנת במהלך העשורים האחרונים כתופעה פסיכולוגית רבת-השפעה על חיי הנפש ונמצאת בעלייה מתמדת. למשל, על פי מטה-אנליזה של 345 מחקרים, רמות הבדידות עלו באופן ליניארי בין 1976 ל-2019 (Buecker et al, 2021).

לבדידות אין גורם אחד משותף, ולכן המניעה והטיפול במצב זה, שהוא בעל פוטנציאל לגרום נזק, יכול להשתנות באופן דרמטי מאדם לאדם: ילד בודד הנאבק ליצירת חברויות בבית הספר הוא בעל צרכים שונים מאלה של קשיש שאשתו נפטרה לאחרונה. 

בכדי להבין בדידות, חשוב להבין היטב את פירוש המונח ״בודד״ ואת הסיבות השונות, ההשלכות הבריאותיות, הסימפטומים והטיפולים הפוטנציאלים הקיימים עבור מצב זה. 

מה ההבדל בין בדידות ללבדיות?

למרות שהגדרות נפוצות מתארות בדידות כמצב של ״להיות לבד״, למעשה מדובר במצב רוח. 

חוקרים מגדירים בדידות כתחושת לבד יותר מפעם בשבוע. 

בדידות גורמת לאנשים לחוש ריקנות, לא רצויים, ולעתים קרובות מי שחש בדידות ישתוקק למגע אנושי אך מצב רוחו יקשה על יצירת קשרים עם אחרים. 

מומחים בבריאות הנפש וכותבים בהפילוסופיה סבורים כי בדידות אינה בהכרח להיות לבד. במקום זאת, תחושת לבד ומבודד היא האופן בו בדידות משפיעה על מצב הרוח. 

לדוגמה, אשה או גבר, יכולים להרגיש בדידות למרות שהם יחד בקשר זוגי, שקיימות בו בעיות תקשורת אינהרנטיות. 

מה גורם לבדידות?

 גורמים שתורמים לבדידות כוללים משתנים מצביים, למשל בידוד פיזי, מעבר למקום חדש וגירושים או מוות של אדם משמעותי, והדבר אף עשוי להיות סימפטום של הפרעה פסיכולוגית, כמו דיכאון. 

עוד ניתן לייחס בדידות לגורמים פנימיים כמו הערכה עצמית נמוכה. אנשים הנעדרים ביטחון עצמי מאמינים לעתים קרובות שהם אינם שווים את תשומת הלב או את יחסם של אחרים, מה שעלול להוביל לבידוד ולבדידות כרונית. 

בדידות יכולה לבטא סוג של מעגל קסמים כך שהאישיות יכולה להגביר את הסבירות להרגיש בדידות, ובדידות יכולה להשפיע על האישיות. המחקר מלמד גם שהתמקדות עצמית יכולה להגביר את הבדידות, בעוד שנאמנות לעצמי יכולה להפחית אותה.  ויש גם היבטים פיזיולוגיים – התחממות ביום קר יכולה להקל על הכמיהה למגע חברתי.

לבדידות יש מנעד רחב של השפעות פיזיות ונפשיות שליליות, בהן אלכוהוליזם ושימוש בסמים, שינויים בתפקוד המוחי, התקדמות במחלת האלצהיימר ודמנטיה, התנהגות אנטי-חברתית, מחלה קרדיווסקולרית ושבץ, ירידה בזיכרון ובלמידה, דיכאון והתאבדות, רמות מתח מוגברות ולקיחת החלטות לקויה. ואלה אינם המחירים היחידים שגובה הבדידות. מבוגרים בודדים מתעמלים פחות מאלה שאינם בודדים, התזונה שלהם כוללת יותר שומנים, השינה שלהם יעילה פחות והם מדווחים על יותר עייפות במהלך היום. בדידות מפריעה גם לוויסות תהליכים תאיים עמוקים בגוף, מה שמשפיע על הזדקנות מוקדמת. חוקרים מצאו כי רמות נמוכות של בדידות נקשרו לנישואים, הכנסה גבוהה יותר והשכלה גבוהה יותר, בעוד שרמות גבוהות של בדידות נקשרו לתסמיני בריאות גופניים, חיים לבד, רשתות חברתיות קטנות וקשרים חברתיים שאיכותם נמוכה.

עוד נמצא כי שכיחות הבדידות עולה, כשבאופן אירוני לאינטרנט ולרשתות החברתיות יש חלק בנתון זה. מומחים מאמינים כי לא כמות האינטראקציה החברתית נלחמת בבדידות אלא איכותה. 3-4 חברים טובים מספיקים להדיפת הבדידות ולהפחתת ההשלכות הבריאותיות השליליות הקשורות למצב רוח זה. 

מחקר מ-2021 מלמד כי כי מחצית מהשונות בבדידות יכולה להיות מוסברת בשימוש לא יעיל באסטרטגיית של  ויסות רגשות.
אנשים בודדים נוטים להשתמש יותר באסטרטגיות  ויסות רגשי כמו רומינציות, האשמה עצמית ואחרת וחשיבה קטסטרופלית.

מחקר שנערך על פני עשור הראה שבדידות עלולה להיות מדבקת:

החוקרים בדקו כיצד בדידות מתפשטת ברשתות חברתיות וגילו כי מי שהיה קרוב לאדם שחווה בדידות היה בעל סיכוי גבוה ב-52% להפוך בודד בעצמו. ניתן להתגבר על בדידות ולחולל שינוי באמצעות מאמץ מודע. בטווח הארוך, השינוי יכול להפוך אותנו לשמחים ובריאים יותר ולאפשר לנו להשפיע על הסובבים אותנו בדרך חיובית. כמה דרכים אפשריות למניעת בדידות: 

התנדבות בקהילה או פעילות אחרת שנתפסת כמהנה – הדבר יהווה הזדמנות מצוינת לפגוש אנשים ולטפח חברויות ואינטראקציות חברתיות חדשות; 

צפו לטוב יותר – אנשים בודדים מצפים לדחייה. במקום זאת, התמקדו במחשבות וגישות חיוביות באינטראקציות החברתיות; 

התמקדו בפיתוח יחסים איכותיים – חפשו אנשים החולקים עמכם, גישות, תחומי עניין וערכים דומים; 

הבינו שבדידות היא סימן – אם אתם חשים כך, משהו דורש שינוי; 

הבינו את השפעות הבדידות על החיים – לבדידות יש השלכות גופניות ונפשיות.

איך מתמודדים עם תחושת בדידות?

בשנים האחרונות מחקרים רבים נותנים תוקף אמפירי למה שאנחנו יודעים אינטואיטיבית: "לא טוב היות האדם לבדו".

מחקרים אלו מדברים על שפע רווחים הנובעים מתמיכה חברתית, כמובן שמבחינת הרווחה הנפשית, אך גם ברמה הבריאותית, מחיזוק המערכת החיסונית, שמירה על הרגלי חיים בריאים יותר ועד כדי תוחלת חיים גבוהה יותר.

אל מול "לא טוב היות האדם לבדו" של התנ"ך, הוסיף נתן זך "אבל הוא לבדו בין כה וכה"

התוספת הזו מעוררת מחשבה על חווית הבדידות, הרי כולנו מכירים את תחושת הבדידות שיכולה להתעורר בנו גם כשאנחנו בחברה ובתוך קשר, או העדר תחושת הבדידות כשאנחנו לבד… מחשבות חדשות על נושא זה מתעוררות בעידן הרשתות החברתיות והקשר הווירטואלי, כשהגבולות בין יחד לבין לבד השתנו.

מילה על בדידות בימי הקורונה

כיצד אוכל להתמודד עם רגשות הבדידות או החרדה במהלך בידוד? אם למרות החזרה ההדרגתית לשגרה אתם עדיין נמצאים בבידוד (למשל אם חזרתם מחו״ל או אם אתם מחכים לתשובות של בדיקת קורונה) וחשים בודדים, כדאי שתערכו תכנית לתחזוקת בריאותכם הנפשית. אם אתם חיים לבד, בקשו מחברים ומשפחה לשריין זמנים לשיחה טלפונית או אונליין. בדקו אילו ארגונים, כמו למשל קהילות דתיות, מקיימים פגישות אונליין, ואם אתם בטיפול – בררו אם המטפל מציע גם מפגשים מקוונים. ערכו תכנית מראש, כזו שתעזור לכם לשלוט בנסיבות הבידוד ותהפוך אותו למהנה יותר.

אז מהי אפנות הנוכחות החברית, שלא משאירה אותנו לבד, והנה בעלת הסגולות המטיבות?

לעירית סדן, פסיכולוגית קלינית וארגונית ומנחת קבוצות, עשויה להיות תשובה לשאלה זו. סדן אומרת כי המפגש עם החיים מעלה בנו רגשות מכל הקשת, רגשות אשר נעימים לנו ולסביבה כמו אהבה וחמלה, שקל לנו להיות במגע איתם לשתף ולחלוק עם אחרים, אך אם נרצה או לא נרצה המפגש עם העולם מעורר בנו גם רגשות שליליים, קשים לעיכול לנו ולסביבה כמו שנאה זימה ונקמה, ולעתים גם תחושות חיוביות של גאווה לדוגמה, אשר יכולות להיות מורכבות לעצמנו ומבחינת היכולת לחלוק עם הסביבה.

עד כמה אנחנו יכולים לחלוק עם העולם את קשת הרגשות שלנו? ולמה זה מועיל?

סדן טוענת כי הפרעות נפשיות יכולות לנבוע מצמצום המרחב הנפשי, מהצנזורה שמופעלת על ביטוי רגשות, שמסווגת רגשות ל"לגיטימיים" ול"לא לגיטימיים". כשאנחנו לא מכירים בחלק מהרגשות שלנו, לא נמצאים במגע איתם, אנחנו יכולים לסבול למשל מצמצום ומהימנעויות ממצבים  (כניסיון לא להיות במגע עם רגשות מסוימים), או מהתפרצויות של רגש (שניסינו וניסינו להימנע ממנו ובסוף פרץ בזמן במקום ובעוצמה הלא נכונים).

סדן מדגישה שאנו זקוקים למפגש הבינאישי על מנת לעשות טרנספורמציה של חומרים רגשיים "לא לגיטימיים" קשים רעילים ונפיצים, בעלי פוטנציאל הרסני לעצמנו ולסביבה.  

לבד לפעמים אי אפשר להרגיש, מפחיד מדי…אבל אם הצלחנו להגיד בקול למישהו אחר דברים שאולי לא העזנו להגיד לעצמנו, והאחר נשאר שם אמפתי ומקבל, זו חוויה מאוד עוצמתית, מרגיעה ומשחררת. נוצר מרחב שאפשר "לנשום בו" להרגיש, לעכל, לבדוק, לשקול, ומשם לווסת את תגובותינו טוב יותר.  

כלומר, חברות שיכולה להכיל "שיח מכשפות" עם כל "החומרים המסוכנים" היא החברות שיכולה לתרום לרווחתנו הנפשית.

בספרה היצירתי ומעורר המחשבה "מועדון המכשפות הכי טובות" סדן מזמינה ומדריכה  אותנו איך ליצור את המקום הרגשי הבטוח, שכולנו זקוקים לו – ילדים ומבוגרים כאחד. מקום פרטי שבו מותר להגיד הכל "את כל המחשבות, הרגשות והדמיונות, הכי רעים והכי טובים, הכי עצובים והכי מפחידים". כך מתארת בסיפור נעם את המועדון, לחברתה רז. רז עצובה ממשהו שקרה לה בבית הספר ולא משתפת. נעם מזמינה אותה למועדון מסתורי, עם כל המחשבות הכי רעות שלה. שם, בביתה של נעם, יחד עם הדודה של נעם, טלטולה-מכשפולה, דמות משעשעת וחכמה, נפתח מרחב אינטימי, אמיתי ואמפאתי, בו חולקות שלוש "המכשפות הכי טובות" (על משקל החברות הכי טובות) סיפורים אישיים על כעס, עלבון, בושה, קינאה וגם על רגשות חיוביים שמתביישים לפעמים לשתף בהם, כמו התאהבות וגאווה.

הספר מציג גם כללים למועדון ומעלה שאלות מאתגרות למחשבה, כמו: מה אנחנו עושים עם רגשות ומחשבות שקשה לנו לשלוט בהם? עד כמה לגיטימי לשתף בהם, את מי ואיך? למשל, רז כועסת על המורה ובלב שלה אומרת "הלוואי שתמות". היא נבהלת מעצמה ומרגישה אשמה ובמועדון מקשיבים לה באמפתיה ועוזרים לה להבין מה מותר ומה אסור ביחס להרגשה שלה.

מה שמייחד את הספר הוא שהוא נכתב גם לקטנים וגם לגדולים.

בחלקו השני יש מדריך למבוגרים, שמתאר במונחים פסיכולוגיים פשוטים מה המשמעות הרגשית של מועדון כזה ואיך אפשר להיעזר בו עם ילדים ועם עצמנו. במובן זה, הספר יכול לשמש גם כלי עבודה מקצועי והוא נכתב ממקום אישי וגם מקצועי של הכותבת, פסיכולוגית בתל אביב ואמא בעצמה.

הספר נולד כחלק מסדרת ספרים ביתית, שנכתבו לילדיה של הכותבת, בהשראתם ובהשתתפותם (את הספר איירה בתה הבכורה של הכותבת, בת ה-14).
מחקר: אנשים בודדים חווים יותר כאב <
איך בדידות פוגעת בבריאות ?<
איך מפסיקים לפחד מבדידות? <

 

לרכישת הספר:
◊ עירית סדן iritsadan@bezeqint.net
◊ אמציה הוצאת ספרים mategna@co.il

◊ לרכישת הספר ברשת (גם בגרסה אלקטרונית):
מנדלי מוכר ספרים ברשת

מקורות:

Buecker, S., Mund, M., Chwastek, S., Sostmann, M., & Luhmann, M. (2021). Is loneliness in emerging adults increasing over time? A preregistered cross-temporal meta-analysis and systematic review. Psychological Bulletin, 147(8), 787–805. https://doi.org/10.1037/bul0000332

טיפול פסיכולוגי לשחקנים – בעד, נגד והיכן

טיפול פסיכולוגי לשחקנים

איתן טמיר

חרדות אינן פוסחות על שחקנים, אמני במה, סטנדאפיסטים ואמנים בכלל.

כן, כמו תמיד, יש הרבה סנדלרים שהולכים יחפים. 

לפחות כמה פעמים פגשתי בקליניקה שחקנים מוכשרים ומחוננים שמצאו עצמם חסרי אונים וחסרי מילים באודישן, ביום צילומים או בחזרה בתיאטרון. 

אנשים שעוסקים ביצירה נוהגים להתעמת ביצירותיהם עם רגשות מורכבים, קשים ומסובכים, הנובעים מחוויות אישיות וממשברי חיים, אך גם מאתגר ההנגשה של חומרים מנטליים ואותנטיים בפני קהל, בעיקר כאשר הם מתבקשים ״להיכנס לדמות״.  

רבים מתארים התקף חרדה קשה ומשתק, בלאקאאוט של טקסטים או גמגום שמקשה עליהם להתבטא בשטף. 

 

נגד פסיכותרפיה לשחקנים

יש דעה רווחת, שיש היגיון מאחוריה, לפיה פסיכותרפיה מעקרת את הספונטניות מתוך האמנות, ושכאשר אדם מגיע להמשגה מעמיקה יותר של חייו הנפשיים נפגם משהו בעולם הפנטזיה הפנימי שלו. לפי דעה זו, רכישת תובנות חשובות בטיפול פסיכולוגי עלולה להפוך את עבודתו האמנותית של השחקן למעניינת פחות ומוגבלת יותר.  שחקן שחי מתוך נקודת ראות כזו לגבי טיפול נפשי, יעדיף ללמוד על עצמו אצל מאמן אישי לשחקנים, קואוצ׳ר לאמנים או סדנאות משחק שהפכו נפוצות מאוד בשנים האחרונות בארץ, תוך שילוב בניה של מערכת יחסים מקדמת עם המנחה (שהוא/היא מעורים בדרך כלל ברזי התעשייה ובקשריה). 

 

בעד  פסיכותרפיה לשחקנים

ישנם שחקנים ולצדם פסיכולוגים, הטוענים בדיוק את ההפך. למעשה, ישנם אמנים הטוענים שפסיכותרפיה סייעה להם יותר משיעורי משחק.  הכותבת והבמאית הת׳ר גרהם, למשל, גורסת כי הכרה טובה יותר של רגשות ודינמיקה פנימית מאפשרים להציג אנושיות בצורה אותנטית יותר. 

בעיות רגשיות, חרדות ומחסומי יצירה עומדים לרועץ בדרכם של אמנים ליצור או לשחק ברמה ובעומקים שאליהם הם שואפים. 

 

אמנים מבקשים להתחבר אל הקהל שלהם, אל קבוצה גדולה וזרה של צופים, להשפיע עליו ולשאוב ממנו השראה, אך חרדות ומחסומים עלולים לשבש את מטריצת התקשורת בין אמן לקהל. 

טיפול פסיכולוגי הוא דרך עוצמתית לשינוי אישי, שביכולתה לקחת אמן ממצב של חוסר שביעות רצון ותקיעות ולהביא אותו לכדי חיים של חירות רגשית, שתתבטא גם ביצירותיו או באיכות הופעותיו. 

 

השחקנית מגי ג׳ילנהול, למשל, תיארה כיצד פסיכותרפיה שינתה את חלומותיה, את דרך ההסתכלות שלה עליהם ואת חייה בכלל, באופן כמעט מיידי. 

כדוגמה לכך היא מספרת כיצד לאחר השינויים שחולל בה הטיפול שקעה פעם בשינה על סט הצילומים בהמתנה לגלם תפקיד בסצנה עוצמתית שלא תכננה מראש כיצד לבצע אותה. היא מספרת שחלמה חלום שהימם אותה וגרם לה לארגן בראשה את הסצנה היטב. היא הוסיפה כי הטיפול תרם לעבודת המשחק שלה פן שאיננו אינטלקטואלי, את רכיב הלא-מודע, שמרבית חייה היה רדום. ֿֿֿ

 

מכיוון שפסיכותרפיה עשויה לסייע לפתרון בעיות במערכות יחסים ולטפל בהשלכות הנפשיות של מאורעות חיים כואבים, יש בה ערך רב להעלאת הדימוי העצמי, הביטחון והאנרגיה היצירתית. שחקנים, מוזיקאים ואמנים אחרים חוקרים רגשות ״מלוכלכים״ ומורכבים בעבודתם – הרגשות ה״אמיתיים״ בהוויה האנושית.

 בכך האמנות היא, ותמיד הייתה, ערוץ שאליו מנתבים היוצרים שלל רגשות אינטנסיביים. 

 

בחרדות כמו חרדת ביצוע, שהיא סוג של הפרעת חרדה חברתית ונפוצה בקרב אמני פרפורמנס, ניתן לטפל בדרכים שונות, למשל באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי. המטרה היא, בסופו של דבר, לסייע לאמן להשתחרר ולאפשר לו את המרחב הגדול ביותר לביטוי עצמי וליצירה. 

 

חידת התאבדות הרופאים בסורוקה: התאבדות כמשאלת שייכות

 

חידת ההתאבדות בסורוקה: 

התאבדות הרופאים כמשאלת שייכות

 

איתן טמיר

הניסיון להסביר את סדרת מקרי ההתאבדות במרכז הרפואי סורוקה מתחקה אחר דימיון בין פרטים, במקום להתמקד בהשפעה הקבוצתית. 

אחרי שעבדתי עם צוותים רפואיים בכמה בתי חולים בארץ (כולל סורוקה), אני סבור שמה שנשמט מהמשוואה הוא האימפקט של אפקט ורתר הצעיר, תופעה קבוצתית שמתארת ״התאבדות מדבקת״ – מצב בו חשיפה להתאבדות אחת עשויה להוות טריגר להתנהגות אובדנית אצל אחרים. 

 

אתייחס כאן להיבטים שתורמים לתחושת הניכור והבדידות המתמשכת של רופאים בבתי חולים, שמחזקים את משאלת ההשתייכות למעגל קבוצתי. האפשרות החיובית של מענה קבוצתי מציאותי נתקלת בהגנות השכיחות במקצוע ועלולה לעבור התמרה למענה קבוצתי דימיוני, כמו הזדהות עם קבוצה אובדנית. 

 

בעקבות מגיפת ההתאבדויות בסורוקה הקימה ההסתדרות הרפואית מוקד חירום, שר הבריאות החליט על הקמת ועדת בדיקה ובכירים המערכת הבריאות דורשים לבחון לעומק את רצף המקרים, מחשש שהתופעה תתפשט למרכזים רפואיים נוספים. 

 

בדידותם של הרופא והאחות

 

ההתמקמות הפסיכולוגית של הרופא בבית החולים עשירה בסימבולים, אחד מהם הוא קוד הלבוש. 

בואו ניקח לדוגמא את החלוק הלבן. בעוד שתפקידו הקליני של החלוק הוא להפחית הפצה של זיהומים, ההשלכות הפסיכולוגיות שהוצמדו לאובייקט לבוש כזה מעצימות באופן דרמטי את המובחנות הנתפסת בין צוותים רפואיים וסיעודיים לבין החולה ובני משפחתו. 

מתוך שלא לשמה בא לשמה, הפך לו החלוק לסכר מנטלי כוחני, לגבול פסיכולוגי (Boundary) שמגדיר במדויק את הקונטור בין ״היודעים״ לבין ״חסרי האונים״. בתחילת דרכו המקצועית, לבישת החלוק מספקת לעובד הרפואי תחושת מסוגלות, לצד דריכות ראויה ומתבקשת.

אולם המכניזם ההשלכתי יעיל לטווח קצר בלבד. בטווח הארוך הוא טווה ׳קרום פסיכולוגי׳ בלתי נראה, שבונה בועה של בדידות וחוסר הבנה, אצל הרופא או האחות בבית החולים.  

כאשר הדרכתי צוות בשירות הפסיכולוגי והסוציאלי בבית חולים שיקומי גדול במרכז הארץ, עלה דיון מרתק לגבי תפקידו של החלוק, והאם הוא מתאים גם לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש במוסד. חלק מהמטפלות עמדו על תפקידו החשוב של החלוק בבניית הסמכות המקצועית וחלקן התנגדו לחלוטין לשימוש בו לאור סתירה שהוא מעלה מול פונקציות פסיכותרפויטיות עליהן הן אמונות. 

 

ציפיות אומניפוטנטיות מצד החולים 

ברוב המקרים, רופאים אינם מצליחים לתת מענה למשאלות הלב של המטופלים. זה נכון במיוחד במחלקות הפנימיות והאונקולוגיות, אולם גם במחלקות אחרות מתלוות ההשלכות כלפי הרופא ברגשות אובדן על מה שכבר לא יהיה. במקרים בהם מוגשמת תקווה והמצב הרפואי משתפר, פוגש הרופא אידיאליזציה במקום הערכה (״שמעתי שהוא מנהל מחלקה קרדיולוגית ברמב״ם, יש לו המון ביקוש…״).  

הוא נתפס כמושיע ולא כאיש/ת מקצוע שחש סיפוק טבעי על פרויקט מוצלח שעשה בעבודה. 

אם נסתכל על הסצינה הפסיכולוגית בערך מוחלט, נלמד שגם הצלת חיים וגם אובדנם, אינם יכולים להיות נטולי פנטזיה ולכן מהולים תמיד ברגשות קמאיים מצד החולה ובני משפחתו. 

אין תודה רבה וזהו. 

 

ההשלכות עובדות משני הכיוונים. 

כיצד יכול איש הצוות הרפואי להיות בגובה העיניים כאשר הוא מחוזר בכל רגע על ידי בני משפחה מודאגים? 

איך ניתן לדבר על יחסים הדדיים כאשר מתקיימים מספר פעמים ביום סבבי רופאים, בהם דנים בקול במצב החולה – ובנוכחותו – בגוף שלישי?  התפאורה יוצרת תנאים שמזמינים ריחוק וניכור, ללא קשר לאישיותם של המעורבים. 

 

השתייכות על תנאי – היררכיה צבאית בסביבה אזרחית

תהליך הסוציאליזציה וההתמחות של רופאים מתואר לעיתים קרובות כשדה קרב. ואם נלך עם האסוציאציה, נבחין בהיררכיה הנוקשות בין מנהלי המחלקות והיחידות, הרופאים הבכירים, הרופאים המומחים הצעירים, המתמחים (לפי השלב לקראת הבחינה), האחיות (לפי התפקיד והוותק), הסטודנטים, המתנדבים ולבסוף החולים.

במרבית בתי החולים עדיין מכונה הרופא ד״ר + שם משפחה, ללא ציון השם הפרטי. בבתי חולים אחרים ניתן להבחין כבר במגמה אישית יותר.

תופעת ההדבקה – אפקט וֶרתֶר (Werther effect)

 

התופעה מתועדת היטב אך אינה מובנת דיה. 

מחקר מהעת האחרונה מדגיש טעות נפוצה שאנשים מבצעים כאשר קהילה חווה התאבדות: 

הם מנרמלים את מקרי המוות. 

כאשר מנסים לנסוך היגיון במיתות בלתי צפויות כאלה, טוענים החוקרים, הדבר תורם ל״התאבדות מדבקת״. 

המחקר התמקד בפרבר אמיד בארה״ב שמרבית האוכלוסיה בו לבנה, ונודע בשיעור הגבוה של צעירים מתאבדים. 

מ-2005 התאבדו בפרבר 16 צעירים, בשלושה ״צבירי״ התאבדויות שכל אחד מהם כלל לפחות צעירה אחת ב״מעמד גבוה״ – מצליחה אקדמית וחברתית. 

 

משך שנתיים (שבמהלכן התרחשו במקום שלוש התאבדויות חדשות) קיימו החוקרים עשרות ראיונות עומק וקבוצות מיקוד בקהילה על מנת ללמוד על שורשי ה״התאבדות המדבקת״. בראיונות נכללו 98 אנשים אנשים מתוך הפרבר שהכירו מקומי שהתאבד, ו-20 צעירים שאיבדו אדם אהוב בהתאבדויות הללו, אך הם עצמם אינם קשורים לפרבר. 

החוקרים הבחינו בשני דפוסים: 

מחוץ לפרבר, מרבית המרואיינים דיברו על חולי נפשי כזרז העיקרי להתאבדות. לעומת זאת, שיעור בולט מקרב תושבי הפרבר תיארו תרבות חובקת-קהילה של לחץ אקדמי, אתלטי וחברתי שבו תלו את האחריות (לצד חולי נפשי שרבים מהם הזכירו). החוקרים ציינו שרק לעתים רחוקות יש למיתות בהתאבדות גורם בודד אחד, כך שלא ניתן להאשים כל התאבדות במצב בריאות הנפש. 

 

ואולם, הנרטיב הקולקטיבי של הפרבר, הקושר בין סביבה שבה מופעלים לחצים גדולים לבין ההתאבדויות עשוי לתרום בהיסח הדעת לצבירי ההתאבדות. 

כאשר בתודעתם של צעירים נוצרת משוואה לפיה התאבדות היא דרך נפוצה לבריחה מבעיות או מחוויה, האופציה הזו עשויה להיראות יישומית ומובנת הרבה יותר. 

הפרבר שנחקר סיפק נרטיב מסוג אחד ל״התאבדות מדבקת״, אך בעוד שלקהילות אחרות עשויים להיות הסברים אחרים להתאבדות, החוקרים סבורים שייתכן ובכל קבוצה יהיה סיפור שונה ומובחן. 

 

מהו הנרטיב האפשרי לאובדנות מדבקת אצל רופאים?

 

עם זאת, לא משנה מהם הפרטים, התוצאה עשויה להיות זהה: מוות כתוצאה מהתאבדות יהפוך לתגובה מובנת לבעיה משותפת. 

ההתאבדות המתוקשרת של הבדרן דודו טופז תרמה בזמנו לפחד מפני ״התאבדות מדבקת״, ואכן מעקב אחרי האפידמיולוגיה הראה עליה של מעל 20% בשיעור האובדנות בישראל באותה תקופה. 

גם התאבדותו של השחקן רובין וויליאמס ב-2014 תרמה לעלייה בשיעור של 10% שנרשמה בהתאבדויות בחודשים שלאחר מכן. 

 

למרות שמחקרים הראו שסיקור תקשורתי של מקרי התאבדות בפרופיל גבוה עלולים לתרום ל״התאבדות מדבקת״, כאשר הדבר נעשה בצורה נכונה ונלווה אליו תגובה ראויה של הקהילה, הוא עשוי דווקא לפוגג את הסכנה הגלומה בדפוסי חשיבה מסוכנים על התאבדות. 

בנימה אופטימית יותר, ישנן ראיות לכך שנרטיבים של חוסן נפשי – סיפורים אודות צעירים שהתמודדו עם הקשיים, עם דגש על דרכים לקבלת עזרה – הם בעלי פוטנציאל לייצר אפקטים חיוביים ומגנים. 

על בתי ספר ודמויות מפתח בקהילות להעניק בהיר ולא-משלהב אודות התאבדות, ונוסף על כך – חשוב להימנע מהעצמת סטיגמות אודות מחלת נפש, כאילו הן גורם בלעדי להתאבדויות. במקום זאת, יש לעודד את המתמודדים לחפש עזרה.

 

מותקף לב / איתן טמיר

״אתה עובר התקף לב״ 

איתן טמיר

4 מילים, ״אתה עובר התקף לב״,

משפט פשוט, נושא אחד, נשוא אחד עם קשר לוגי ביניהם, לא משפט מורכב ואפילו לא מחובר.

אני שומע את המילים במטושטש, באלכסון, מלמטה, בעודי שרוע על כורסאת המתנה, שניות ספורות אחרי שהתהלכתי כשיכור, נאחז במעקים דוממים ואנושיים, במסדרון בית החולים כרמל.

מקבץ של 4 צעירים מזוקנים, רובם ממושקפים, ערבים בוגרי הטכניון, שבדיעבד הסתבר שהם מתמחים בקרדיולוגיה, שואלים באסרטיביות –

״לאן אתה הולך?״

״אני? איפה פה המיון?״ 

זה היה 3 דקות אחרי שירדתי מהמונית, 12 שעות מאז ש"נתפסה לי כתף שמאל", ושניות בודדות לפני שגורשתי מגן העדן של ההכחשה.

אחד אוחז עכשיו בכתפי ומביט בעיניי, אני חש חמימות עטופה באמון ומשהו בתוכי מאשר ומאותת למשהו אחר לכבות את השאלטר. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית עומד ערבי חכם שאפשר לסמוך עליו. איכשהו אני נזכר בחוק הלאום ותוהה, כאילו יש המון זמן, על מצבים קיומיים שמשכיחים פחדים אפלים, מוחלפים באחרים.

כמו צמצם של מצלמה מפעם, מגיעה שנייה של חושך, והנה עכשיו אני רגע אחרי, שכוב חסר אונים אבל בוטח על שלוש כורסאות מחוברות במסדרון. לא נוח, רק שהפחד נהיה רוחבי, חמים, לא בלעדי.

הזמן לא נעצר ולא נמשך, הוא נקרש, גם זורם וגם אוטם.

אני מופשט מחולצה, מכנסיים ונעליים ועכשיו מקיפים אותי כבר לפחות עשרה פרסונל.  או לפחות ככה נדמה לי. אני עדיין מתבונן מבחוץ,  כן, יש דרמה ואני נאסף לטפל בה ונמוג.

שוב אני פה,  חושב לעצמי שנפלתי כפרי בשל לריגוש מקצועי של שבת בצהריים, ״סקרנים על כביש החוף״ שמעכבים את התנועה. כי נכון, מודה, אני מותש ומנותק רגשית כמתבקש אבל אין לי אפילו סליל DNA איסכמי אחד במשפחה, לא מהתימנים של אמא ולא מההודים של אבא.

קור עז מגיח מצד שמאל, ג׳ל, כאילו מישהו זרק לי קוביית קרח על הבטן.  אני מרגיש שלוחצים לי בדיוק בכואב וממשיכים במעגלים. ״זה אקו לב״… איך אני אוהב הסברים. באמת. במיון, במוסך, אוהב להתמסר למקור ידע במצבי חוסר אונים.

אחר כך ד״ר אביר (שם בדוי):

״אתה עובר התקף לב״. 

לא תעוקת לב, לא אירוע לב, התקף לב.

חשובה הטרמינולוגיה הקלינית כאן:

"אתה" – גוף שני, איתן

"עובר" – זמן הווה, ממש כמו שאנחנו מדברים, כרגע.

והמונח המתקף שעד היום אינו חלק מהעצמיות שלי –  "התקף לב" –

משולש נתונים מקרקע מאוד שבוודאי נלמד איפשהו, ואם לא, הוא עובר בסתר מדור לדור, מקרדיולוג מומחה לשולייתו, הלומד את אומנות קיבוע הבשורה ושיתוק הספק.

הפאזה המייגעת שציפיתי לה,  3-4 שעות המתנה בחדר המיון, מסתמנת כעת כקונספציה מודיעינית שגויה שקרסה. אני לא עובר במיון, אפילו לא חולף בקרדיולוגית. כמו בסרטים, אני מותז בריצה לחדר הניתוח, במולטיטסקינג שמשלב חיבור אלקטרודות, הסכמה מדעת לפעולה פולשנית, הפשטה מלאה, הלבשה בחלוק, טיסת מסדרונות מהירה, ניוד הופה היי לשולחן הניתוח, תשאול על רגישות לחומרים, בירור על קרובי משפחה, הבהרה לגבי כשלון אפשרי של הפרוצדורה וחיבורים לצינורות שנותנים לי להרגיש פתוח לכל רוח וחומר.

דווקא בתוך התוהו הזה מזדקקת בי תבונת חירום.

זו האפיזודה הראשונה, ה-Primary scene של לבי הממאן לספוק כהלכה.

מאז חלפו 10 וחצי חודשים ואני עדיין כאן, מטופל ומאובחן יפה.

יש לי ״מחלת רקע״ שנכנסתי איתה יש לתוך תקופת הקורונה.

מן התדהמה האישית אל הטראומה הקבוצתית.

מבחינתי, כמו שריפת חורש, מציעה ההתכלות גם שטחים מוריקים ומתחדשים.
ארווין יאלום כינה הזדמנות זו אירוע גבול – מצב בו אדם נפגש בעל כורחו עם אובדן טראומטי ונאלץ לגעת בקצוות המוכחשים של סוגיית המוות במהלך החיים.

יאלום דיבר גם על שני הדברים שאנחנו חרדים להסתכל בהם ישירות – השמש והמוות.

המפגש ההכרחי שלי, ושל כל מי שזוכה לפגוש פינה מאיימת בחייו, עם התפרקות אשליית הביטחון, מביא איתו משאלה למגע נפשי.

אנסה לכתוב כאן על סוגיות שמהדהדות בי בתקופה הזו, שאני מקווה שתסתיים במהירה:

יחסים בין מטופלים לצוות רפואי, תהליכי עיבוד אבל, הזדמנויות לחיזוק מערכות יחסים, דינמיקה קבוצתית במהלך אשפוז בחדר משותף ועוד.

לילה טוב והעיקר הבריאות.

איש בלי נצח

כתיבה: מיכה שטרית

עדיין מוצא חן בעיני האל
וטוב שכן המ… כן.
עדיין מוצא חן בעיניה של…
זאת שאותי תיקח לעזאזל.
עדיין לא אבוד בעיני האל
ובעיני אימי גם כן.
אם לא הולך וקצת קשה
זה עושה לי טוב לדעת ש…
למעלה גבוה, יש מי ששומע
צעקה של איש קטן.
על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת
מבקש רק עוד קצת זמן.
עדיין לא מביט בעיני האל
וטוב שכך… כן.
השמש חמה…

פרק ראשון מתוך ספר של איתן טמיר


ליטרת  הבשר


איתן טמיר

 

פרק 1 מתוך הספר


הדמויות בספר זה מבוססות על דמיון הכותב בלבד 
 

 

"אם אנחנו יוצאים מן השורה, אנחנו יכולים תמיד לשוב ולחזור אליה. השורה היא גוף פתוח. אבל המעגל, מרגע שהוא נסגר, אי-אפשר עוד לשוב לתוכו. אין זה מקרה שכוכבי-הלכת נעים במעגל, וכשנקרע מהם סלע הוא נדחף בכוח צנטריפוגלי הרחק לבלי שוב. כמו כוכב נופל ניתקתי גם אני מן המעגל ואני במעוף עד היום. יש אנשים שניתן להם למות בעודם חגים במעגל. ואחרים שמתרסקים בעת הנפילה. אך האחרונים (ואני ביניהם) נושאים בתוכם לנצח געגועים נסתרים לריקוד אבוד במעגל, משום שכולנו תושבי היקום, שבתוכו הכל נע במעגלים" 



— מילן קונדרה, ספר הצחוק והשכחה


 

צרור מפתחות נאחז בידיו. במישוש הוא מזהה את המפתח המתאים ופותח את דלת אולם המתנ"ס. יד נשלחת ימינה ומדליקה אורות פלורסנט מגומגמים ועכשיו הוא בוחן, מכין את המטוס החבוט שלו לקראת המראה. זה נכון שהכל פה כבר די נקי, והאולם ריק, אבל כדי להבטיח את תחושת הביטחון הוא צריך לעבור עם העיניים, לנהל עם הידיים ולהרגיש תנועתן בחלל. פעם סירב להנחות קבוצה בכנס מקצועי, כי במרכז חדרו עמד שולחן עץ בלתי ניתן להזזה, עקשן וכבד כמעט כמו העקרונות הטיפוליים שדבק בהם. היום הוא כבר בשל יותר, יודע פחות.
אחר כך הוא מסדר שבעה כיסאות זהים במעגל, כיסאות עם רגלי מתכת עטופים עור חום, שגרירה של אחד מהם צורמת ומהדהדת אליו מקירות לבנים. אחד הכיסאות מאובק מעט, ודורש טיפול של מטלית לחה, בעיגולים, עם כיוון השעון. הנה, כמו חדש. הוא מדליק את האור במטבח, בשירותים ובחדר הספרייה הסמוך, מריח את האוויר, ובתודעתו עולים הילדים ששיחקו כאן כנראה בחוג מיוזע של אחר צהריים. את המזגן הוא מפעיל על עשרים וחמש מעלות, פותח את החלונות כדי לאוורר. על משקוף המטבח הוא רואה שני בלונים מודבקים בנייר דבק, אחד צהוב והשני אדום. הוא מסיר אותם בעדינות, כאילו יש מי שיחכה להם בבוקר וצברו משמעות מאירוע שהיה או לא היה. כי ילדים, כמו מטופלים בקבוצה, זוכרים את מה שהיה שלהם ונלקח. מים מתמלאים בקומקום ורעש מוכר של הרתחה ממלא את המטבח. הוא ניגש לקופסת הפלסטיק הירוקה של הקפה. פותח אותה, מקרב את אפו ולוקח שאיפה ארוכה. ריח של קפה שחור מלמד כל מנחה קבוצות על הסיפור של הארגון אליו הוא הגיע. כמה הוא טרי, כמה מיושן, ולעיתים כמה הוא מיושן שמתיימר להיות טרי. יש גם ארגונים שמנקזים את 'השחיתות' אל המזכירה: היא מחביאה בנאמנות קפה נמס מגורען בארון סודי, לצד שלל הטבות נוספות, כמו מרקרים או עוגיות חמאה, ארון שדלתו נפתחת אל המנחה האורח במבט מסתורי, אור יקרות קורן מתוכו והוא מרמז על קבלתו, על השתייכותו.
זו הפעם הראשונה שהוא מנחה במקום הזה ובדמיונו מתחילה להצטייר קבוצה. בעוד עשרים דקות בערך יתמלאו הכיסאות בשישה עולמות אנושיים שעדיין לא פגשו זה את זה. הוא ראה כל אחד מהם בנפרד לראיון אישי, ניסה להבין בפגישה אחת מה הקונפליקט, מה הכאב הנפשי הכרוני, זה שמחליף לעצמו סביבות, זה שמשלה אותנו שאמת אחת היא ואין בלתה.
והוא מאמין בדמיונו שהם יתחברו, אבל מבין באותה שעה שזה רק ניחוש ולא יותר. כל קבוצה היא חיית בר פראית שבוחרת מה נכון עבורה ומתי, דווקא ברגעים שנשען לאחור ודימה את בצבוצי התמסרותה הפך המאלף למאולף, הטורף לנטרף.
יש "אישיות קבוצתית" שאינה קשורה אליו כהוא זה. הוא גם יודע שהם באו בשבילם ולא בשבילו. הוא מסתכל על הבלונים, מתעכב להריח את הצהוב ונזכר כמה רחוק זורקת אותו האסוציאציה של הריח הזה. חוסר השקט שממלא אותו, הוא יודע, הוא כאין וכאפס לעומת החרדה שמציפה אותם בערב הזה. המזגן קצת מטרטר, הוא מחליט לכבות אחד ולהדליק מזגן מרוחק יותר באולם. לרגע הוא עוצם את עיניו, מקשיב היטב, מריח, חש את דחיסות האוויר באולם שלו. תיכף ייווצר המעגל, כלומר, אשליה של מעגל. שבעה אנשים שיישבו זה לצד זה, בדמיונם יוצרים צורה של עיגול. ובאותו הרגע יתהווה המעגל, מה שבתוכו ומה שמחוצה לו. הוא כבר לא מרחיב בפגישות ראשונות על ההסכם הקבוצתי. הניסיון מלמד שהמשתתפים לא זוכרים כלום. הזיכרון נפגע בתנאים כל כך בסיסיים של חרדה ומגננה. הוא כן יודע שכל אחד ואחת מהם יחפש זוג עיניים, אדם אחר, גבר או אשה, שיוכלו להיות להם אח ורע. אתם בטוח זוכרים את זה ביום הראשון בכתה א', ביום שהתגייסתם לצבא, במסגרות שהתחילו את דרכן כשכולם יחד בקו הפתיחה. עיניים מבקשות עיניים, זה כל מה שצריך. מבחינתו התכלית של המפגש הראשון היא בעיקר להרגיע. לא להציל, לא להפיג, לא להתיר קונפליקטים. אבל לנסות להרגיע. כל אחד מהמשתתפים מגיב שונה לקונפליקט: מצד אחד רצון עז לברוח מהמקום המבהיל הזה. מצד שני, צורך עמוק להתערבב ולהתאחד עם המנטליות הקבוצתית המתהווה. רגל בפנים, רגל בחוץ. חרטה ולצידה תשוקה. הוא מכין לעצמו קפה שחור חזק. הוא לא בא להתפנק. בעבר למד על מחיריה של היהירות – אם ימהר להעביר לטייס אוטומטי, ההמראה עלולה להיכשל. כן, הוא נוכח שם כמו כל מנחה קבוצה בפגישה הראשונה, דרוך, קשוב, חם ולא שיפוטי. אם חלילה יאמץ מבט מזוגג ויניח לערב הזה לעבור מבלי להיות ער להפתעות שאינן חדלות להופיע על מסלולה של קבוצה מתהווה, עלול הוא למצוא את עצמו מרוסק עם פגישה שתיחרט כטראומה כואבת בנרטיב של המעגל הזה. לפני כל התחלה של קבוצה הוא פוחד וזו בשבילו הכרה כנה ומדויקת.

אז אין טייס אוטומטי, יש קשיבות, יש נכונות להיות עד ושותף למופע, לאפשר הזדמנות להתחדש עם אין סוף האינטראקציות הפוטנציאליות בתוך המעגל שלו. לכן זו עבודה. לכן זה מאמץ. לכן הוא תמיד נזכר בסיפורים של כולם אחרי הסבב הראשון, גם אם שכח אותם אחרי הראיונות האישיים. הוא למד שכמנחה טוב דיו הוא צריך לשאת בעת ובעונה אחת שתי אמיתות הפוכות לגמרי זו מזו – להתאמץ לפענח את ההתרחשויות כשחקן שח מיומן, אך באותה עת לקבל בהבנה שלעולם לא יוכל לתפוס את מפגש הנפשות שנשאב אליו יחד איתם. לקראת סיומי קבוצות, במפגשים אחרונים, נהגו לפעמים משתתפים לחקות את הבעותיו ואת תנוחות גופו כשצלל לסבך חשיבתו בתוך הקבוצה, מה שהביא לפרצי צחוק רמים, תמיד פניו במבע מכווץ שקפא, לפעמים נושך שפתיים, לפעמים פוער פיו, כמו היה שם בשיאו וגם נעדר.
הוא יכבד את ההחלטה הצפויה מראש להצגה עצמית בסבב. הזמן לימד אותו שסדר ומשמעת מקנים למשתתפים אשליה של רגיעה. הגנה טקסית שאין להפחית בחשיבותה. הראשון שמשתף בוחר מה אומרים, אבל בעיקר מה לא אומרים. אותו חלוץ גם יסמן במבטו למשתתף שלצדו להמשיך. מכאן כבר מתגבשים תבנית, כיוון וסדר, כשהמשתתף הבא ייאחז באותם המשתנים בהם שיתף הראשון, ישמוט כמו במקרה את הפרטים המביישים עבורו ויוסיף את הפרטים שלדעתו ייתפס כיותר אטרקטיבי. למשיכה יש אריתמטיקה מפתיעה בקבוצה טיפולית, אלמנה תרגיש נח יותר מגרושה, שתרגיש נח יותר מרווקה חוששת, מובטל ידלג על ההגדרה "בין עבודות", וורקוהוליק יאדיר את עצמו באנחה מעושה.
נקישה על הדלת. כצפוי, רבקה מגיעה ראשונה. היא בת חמישים ושש, גרושה המון שנים עם שני ילדים שעזבו את הבית. אל הקבוצה היא מגיעה מתוך משאלה עמוקה להשתייכות, למרות שלא ניסחה את זה ככה. היה ברור לו שתקדים, כי ככה רבקה מתמקמת. חשוב לה להיות טובה במובן הבסיסי של המילה. בידיה חבילה של וופלים שהיא בחרה להביא. היא מחייכת, חיוך קצת מרצה ושואלת, איפה לשים? לפעמים המאמץ להיות בסדר עם כולם כרוך במחיר, כי הריגוש עלול להישאר נחלת האחרים. עמדה קיומית דמיונית ששמורה תמיד לגוף שלישי. חוויה שאינה נגישה כי אנו צעירים מידי, או כבר מבוגרים. כזו הייתה רבקה בעיניו. יש אנשים שנראים תמיד מבוגרים מגילם. כזאת הייתה גם היא. בדמיונו יכל לראות כיצד היא מתהווה להיות כבר סבתא לנכדים, להשתחרר סופית מעול המאבק הפנימי בין להיות לבין לשרוד. הוא שומע את עצמו ביקורתי., מכייל את מחט הקבלה הפנימית לכיוון האמצע.
הם נכנסים בזה אחר זה. אט אט אובדת השליטה שלו, כמו באירוע משפחתי, מגיע השלב שהוא כבר לא עוקב מי הנכנסים ומי הנעדרים, זה גם השאון האנושי שמתעורר, אך בעיקר ההרגשה המוכרת של הצטרפות לקשר אותה הוא מתאר בפשטות כנה כ"לא נעימה", מביכה, מאדה את הפיצולים של הראיונות האישיים, שהרי מעולם לא ראה אותם יחד וכמו גוונים שונים של עצמיותו הם מתחברים לקופסת צבעים אחידה. בקול נרגש הוא מזמין אותם להתיישב במעגל, מוקל לו שכולם הגיעו. הילה דמיונית ירקרקה ונעימה עוטפת את הקבוצה. מעגל של אש מוצת ברגעים אלה ממש. רגשות מסתובבים בחלל  ומחפשים להם חיבור והכרה. הוא פותח במשפט או שניים של הצגה עצמית, מצהיר שמתחיל טיפול קבוצתי. הוא מזמין את המשתתפים ללא הנחיות נוספות להיכרות ולבדיקת הציפיות. ניפגש ל-30 מפגשים, שעה וחצי בשבוע, לטיפול פסיכולוגי קצר מועד בקבוצה.
אורית, בת שלושים ואחת, עם שיער קצר כתום בגוונים אדומים מעל האוזניים, והבעה מלאת אנרגיה וחיות, עם עיניים ירוקות מרימה את הכפפה. היא מתחילה לספר על עצמה, על הקשר הזוגי הרעוע שהיא נמצאת בו, על הקושי להתמיד בעבודה, ובעיקר על התנודתיות במצבי הרוח שלה, מה שפגע תמיד ביכולת לנהל חיים תקינים. היא מילאה את החלל הקבוצתי בנוכחות מהפנטת. סבב מבטים מהיר מלמד אותו כמה הם צמאים לאחריות שתיכף תיקח. הוא זוכר את הקסם השובה שלה מהראיון האישי, יכול היה לראות כמה יקר יהיה ערכה בבניית הלכידות וסימן לעצמו אז שהיא טובה לקבוצה, אך התלבט האם הקבוצה טובה לה. במבט של מספרת סיפורים מנוסה היא מרחפת על המבטים של היושבים בחדר, לא מקפחת איש ומחלקת בהגינות מקצועית את פרק הזמן שהיא מתבוננת בכל אחד ואחת, בליווי תנועות ידיים שמקדימות כל משפט והבעות פנים אלף שלא הפסיקו להפתיע את המקשיבים. היא נכנסה לזה, עלתה על הבמה וקיבלה מקום. ברגע משותף הבחינו שניהם שהיא כפסע בין לקבל מקום לבין לקחת אותו.  היא הסתכלה עליו במבט שואל, אותו מבט שפגש בראיון האישי, שוב שואל את עצמו האם יתכן שעינה האחת פקוחה יותר מהשנייה או שזו תמונת ראי של שני צדדיה בעיניו שלו. היא לא חיכתה לתשובה, בהיסוס קל החלה לספר על פגיעה מינית שחוותה כילדה בבית הוריה. פה הוא נדרך, הבין ואמר לעצמו שחייבים לעצור. השעון אמנם נדיב עדיין, אבל אורית גלשה עוד ועוד יחד עם ההיענות שסיפקו לה כולם. ככה זה, אחד יושב מקופל בכיסאו והשנייה חושפת את תהומות חייה. גם זה וגם זה מבוהלים, כל אחד מגיב ומתנהג בפגישה ראשונה עם ארגז הכלים שמצא יעילים. לשבת משותק או לחשוף הכל, זה היינו הך. הוא מבקש מאורית בעדינות לעצור. מחזק אותה על השיתוף ומבטיח שעוד יהיה מקום בקבוצה לדבר ולעבד את הדברים. היא משרבבת שפה תחתונה כנעלבת, אבל מתארגנת שבריר שנייה אחרי, פוגשת אולי פצע עבר של התמסרות מוקדמת, מבינה שהוא שומר עליה, שהוא מוציא אותה מההופעה שכפתה על עצמה בעידוד הקבוצה. הוא גם אומר לה במבט, והיא מבינה את זה במבע העיניים, שזו עדיין לא באמת אינטימיות, שהוא מצפה ממנה ליותר אותנטיות, ובעיקר שהוא רואה מה שקורה פה. הקבוצה קצת מאוכזבת, באוויר יש תחושה של הצגת תאטרון דרמטית שהתגלתה כאודישן מתוכנן. כן, אם יש התמכרות שקבוצות נוטות להתכחש לגביה, זו התחושה המחממת של חיכוך כפיים סביב העיירה הבוערת, מה שנכון במיוחד לימים חורפיים ולפגישות ראשונות של קבוצות. קול רוטן נשמע מצידו הימני, מייצג את הקבוצה שנוזפת בו על שבירת הסכם לא מדובר שהחל להירקם עם אורית, הסכם הימנעות שכזה שיכול היה להיות לכולם לעזר במטרה לעקוף ללא מאמץ את משוכת הזרות שהקבוצה נאלצת ועוד תיאלץ לעבור במאמץ רב. אינטימיות, סימן להם, נרכשת בהדרגה וביחד, בעלייה מאומצת של המדרגות, כשקומה אחר קומה קורצת המעלית לקיצור דרך מזמין. אורית נעצרה בשולי העלבון. היא הבינה אותו נכון.
חשוב היה לו שכל אחד יגיד לפחות משפט אחד. אפילו אם הוא קצר ומרוחק, משפט שיש בינו לבין שתיקה פער עצום. הוא קרא את המחשבה הזו בספרו של ארווין יאלום ואימץ אותה לקרבו. הקבוצה מתקשה לשאת אפילו רגע אחד של שתיקה. מדהים לחשוב כמה חרדה ופחד סותמים את האסוציאציות האישיות. מה שנראה לנו בחיים כריקנות או כרדידות, הוא בעצם קפיאה משתקת של יכולת האדם לחשוב ברגעי פחד. בפגישה הראשונה של הקבוצה הזאת, למעט אורית, יש הרבה פחד משתק. מבחינתו זה גם טוב. זה אמיתי. זה מעיד על נכונות להיות מחוברים למה שקורה ב"כאן ועכשיו". כולם אנשים אמיצים. הוא מקפיד להגיד את זה בסוף כל מפגש ראשון. לחזק את התעוזה והאמון שהשקיעו על מנת לצאת מעולמם הבטוח ולהיכנס לתוך מרחב כאוטי שמציע התארגנות ובריאה של עולם חדש.
אדם וזיו התחברו מיידית והתיישבו זה לצד זה, קירבו את הכיסאות והטו קמעה את מנח הגוף פנימה, כמו בודדו עצמם במעגל זוגי פנימי. מי שראה אותם באותו רגע סבר ודאי שהם מיודדים הרבה לפני היום, הפעם הראשונה שנפגשו. שניהם סטודנטים, אדם לתואר שלישי וזיו לתואר שני. שניהם באותה אוניברסיטה ובערך באותו גיל. למרות ההבדלים ביניהם והסיבות השונות שהביאו אותם לקבוצה, המשתנים החיצוניים הללו אפשרו להם לבנות ברית משותפת, הקנו שקט לפחות במפגש הזה. עולה בו אסוציאציה שהייתה בה בברית הזו שלהם משהו קצת לעגני כלפי האחרים. אולי הוא מדמיין. מצד שני, גם אם כך הם הדברים ונוצרה כאן ברית של התנשאות הוא ידע להעריך את חשיבות הקומוניקציה החמימה והמגוננת שבנו לעצמם.
בחישוב הפנימי שלו, אדם היה המשתתף בעל הפער הגדול ביותר בין הרושם הגלוי לעין לבין מה שמוסתר.  כולם הרי הסתירו, אבל אדם היה אמן ההפתעה. בן 29, יפה תואר, הוא נראה בעיניו הפרוטוטיפ של ה'אינגלה' המושלם, עיניים כחולות גדולות, שיער בלונדיני מסורק כפי שדמיין בעיני רוחו סטודנטים באוניברסיטאות מאמצע שנות ה-90, אסוציאציה ממוקדת הוליכה אותו עכשיו לעדר התלמידים המחויטים בסרט "ניחוח אשה". אפילו צווארון חולצתו המכופתרת בלט בקפידה מתחת לסריג בד ארוג, ניכר היה שלא הושקע כל מאמץ להתאים את עצמו לדרישות התקופה, להיפך, הוא נראה כאילו נשלף כסטטיסט משעמם מתוך סרט שעלילתו מתרחשת במכללה יוקרתית במחוז קיימברידשייר. כשנפגשו לראשונה בראיון האישי עם אדם, צץ כעבור מספר דקות חיוך ממזרי שהרים רק את שפתיו השמאליות, יוצר קמטים מעוותים בלחיו האחת, מפצלת את פניו לטוב ולרשע, עיניו נוצצות בתכלת שצופן בחובו חומרים קיומיים שלא נדברנו לדבר בהם, תכנים שנוטלים את תמימותו של הנחשף אליהם. בהתחלה נבהל מההבעה של אדם, נזף בעצמו על השיפוטיות כלפיו, אחר כך סבר שכנראה דמיין, אבל אז, כעבור מספר דקות, הופיע שוב המבט הזה והפעם ביקש לעצור ולברר, הוא פנה אל אדם ישירות במילה אחת: "מההה?", הייתה זו "מה" שהוגשה בהטעמה, כשמיקום הטעם בה מבטא בבירור בשפה הישראלית חשד, אולי אפילו זלזול, פרובוקציה עם מוסיקת רקע שאומרת "נתפסת!". מרשה לינהן כינתה של הנימה הזאת Irreverence, סוג של התערבות שאינה מכבדת לכאורה, ומטרתה לצאת לרגע מהמסלול הבנאלי של שיח טיפולי בכדי להעיר את המטופל.
אדם חייך, הפעם בפנים מלאות ובעיניים מצועפות, אתה טוב אתה, אמר לו בקול מזמין,  בראש מהנהן ועין קורצת. אבל הוא לא נענה להזמנה, הוא בנה עכשיו קבוצה, כשמאחוריו שפע כישלונות מהדהדים, לקחים שנערמו להר הניסיון שלא שש לבקר בו, אלא אם עלו בו אותם רגשות שעולים בו עכשיו בבטן.  הוא דרש בסיום הראיון לראותו למפגש נוסף כדי להחליט על התאמתו לקבוצה. תגובתו של אדם הפתיעה אותו בהיענות כמעט נלהבת.
רבקה נראתה מבודדת, כמו סימפטום בלי מילים. היה לה מנוגד למה שציפתה. היה אחר. לא הפסיקה לחפש את מבטו, כמו אומרת, זה לא מה שהבטחת. כשנגמר הסבב בו כל אחד הציג את עצמו, נפרדה הקבוצה מהמבנה הבסיסי והמגונן שלה. ועכשיו נכנסנו לשטח פראי. כל אחד יכול להגיד מה שרוצה ללא הבניה וללא ציפיות. מיכל, שנמצאת לקראת סיום לימודי הפסיכולוגיה שלה, מציעה סבב נוסף. אבל מה שעבד בשעה הראשונה אינו מספק את המצרך הנדרש בשלב זה. עכשיו מדברים על ציפיות. ובאופן די צפוי, רב המשתתפים בוחרים להביא מטרות שניוניות ולא מרכזיות. זיו למשל, מספר שהוא רוצה ללמוד מה זאת קבוצה. הוא "שכח" את החרדה העמוקה מהומוסקסואליות שאיתה הגיע לטיפול הקבוצתי. זיו היה איש של שפה, איש של מילים, ולצד היותו סטודנט כתב נאומים לאורך שנים עבור חבר כנסת מוביל מהליכוד, שבמהלך העבודה הקבוצתית התקדם להיות שר בממשלה.
בפגישה ראשונה לא מדברים על הומוסקסואליות, גם לא על טראומה, ובכלל כולנו מעדיפים להביא את הטירוף החביב שלנו, זה שבעתיו כינו אותנו פעם בחיוך אוהב מטורפים, לא נורמלים, אבל חביבים ואף פעם לא מגזימים. לא נביא למעגל את הטירוף של אליס בארץ הפלאות, הסיוט ההוא שחוזר על עצמו, שאנחנו לא יודעים שאנחנו בתוכו כשאנחנו בתוכו, שאנו מבינים את מלוא הרסנותו וקלקוליו רק כאשר אנחנו עומדים בפני העולם ומכירים במחירים. לא הוא ולא הם, איש לא תיאר לעצמו את העתיד להתחולל עליהם.
הגיע התור של בני. הוא השתתף באחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת לבנון הראשונה וחזר הביתה עם PTSD קשה. אחרי מלחמת יום כיפור נעשתה עבודה מעמיקה בבריאות הנפש בצה"ל, לשינוי התפיסה האבחונית והטיפולית כלפי לוחמים המתמודדים עם טראומה. בני היה מהגל הראשון של יישום ההבנות הללו, מהפך עצמו בו נפרדה הפסיכיאטריה הצבאית הישראלית מהיישומים האנליטיים של פרויד, לפחות בכל מה שקשור לטיפול בנפגעי תגובות קרב. בליל הקרב איבד בני מגע עם הצוות שלו, וכאשר ראה מולו רשפי אש כתומים הבין שיורים עליו. הוא נפצע שעתיים אחר כך, בטרם עלות הבוקר, מרסיסים של פגז, שכתובתו לא הייתה ברורה. כמה חזקה הסובלימציה, כשתיאר את הקרב בראיון, ראיתי אותו בדמיוני במדי צה"ל עם הכיתוב המוצהב מעל לכיס חולצתו, וכשנסעתי הביתה לאחר מכן יכולתי כבר לראות את עצמי מסתער יחד איתו על אויב סורי מחופר. מאז הוא שם, בין כעס ובהלה חשוכים לבין התנתקות כתומה ובוהה, שדבר בה כבר לא באמת חשוב. לאחר ששב ארצה אושפז. עברו מאז שחרורו יותר מחמש עשרה שנים אומנם, אך נוכחותו הייתה בלתי שגרתית בתוך קבוצה שעובדת על יחסים בין אישיים. כמו תמיד עם הפרעות מתויגות, שפסיכולוגים נוטים להיאחז בציציותיהן ולראות דרכן אדם. בני הגיע לקבוצה על מנת לטפל בסוגיות הקשורות בזוגיות ומערכות יחסים, ללא קשר לטראומה. הוא היה נשוי עם שלושה ילדים, עבד כמהנדס בתעשייה האווירית וגר ביישוב קהילתי. בני הזכיר בראיון האישי את התקופה ההיא של הטראומה כפי שמזכירים מקום עבודה, או טיול ארוך לחו"ל. על פניו הנושא נראה מאד מעובד, והקבוצה הגיבה בהתאם.
את מיכל הוא קלט ללא ספקות לקבוצה הטיפולית החדשה שלו, היא הייתה בת 26, הספיקה להתגרש ללא ילדים, התמסרה ללימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה שעמדה לסיים וכמו סטודנטים רבים במעמדה עסקה במאמץ הקבלה ללימודי התואר השני. על אף שבראיון האישי היא דיווחה על דיכאוניות, בעיני רוחו היא נחוותה כמי שמעניקה משקל רב מדי למצבי רוח קודרים שמצויים בעצם בגבול הנורמה. היא ביקשה לא להיכנס בשיחה האישית לתיאור המשפחה שלה והוא קיבל בהבנה, מתבסס על האינטואיציה שלו ומזכיר לעצמו לחזור למידע החסר הזה בפגישות של הקבוצה. היא דמתה למי ששיחקה את לורה פאלמר מהסדרה הקלאסית Twin Peaks, הגיבורה הראשית שנרצחה וחידת מותה מלווה את העונה הראשונה והשנייה. הוא תהה על האסוציאציה הזו, לורה, עם חיוך מואר, אף פעם לא השתתפה כדמות מציאותית, אך נכחה פעם אחר פעם בדמיונן של הדמויות, משקפת את החיות שלהן, את רגשות האשם, את הגעגוע ואת תחושת הפספוס העמוקה שחווים אנשים שאינם מתעקשים על האמת החשוכה בזולתם. אני זוהרת בדיוק כמו שהפגיעה שלי חשוכה, אמרה לו לקראת סיום המפגש, סיפרה שזו שורה שהיא אוהבת מתוך שיר שכתבה, חלק מספר שירה שהיא חולמת לפרסם.
אבל כל אלה, הוא ידע, שייכים לרובד הגלוי, בעוד ברובד הסמוי מתחולל במפגש הראשון מאבק שאיננו זמין למודעות. כל משתתף מביים מופע עם הדרמה האישית שלו, שנכתבה לאורך שנים, יום יום, בבית נעוריו. וילפרד ביון (Bion), שעוד נשוב אליו, אמר ש"כל האמהות הרעות נפגשות בחדר" והקבוצה מהווה עבור כל משתתף אובייקט פנימי מתסכל, אובייקט שאינו מכיל ומסב תסכול עצום. כמה קשה לקחת חלק בתהליך שיש בו, בעת ובעונה אחת הזמנה ללידה פסיכולוגית מחודשת לצד גירוד מכאיב במפגש בלתי אמצעי עם החסכים הכי עמוקים.
העיניים נשואות אל המנחה. בסופו של יום הציפייה של כל המשתתפים היא שהוא ייתן מענה, יכוון, ירגיע, יענה על הצורך בשמירה והגנה. אפשר להתחנף אליו, אפשר לשנוא אותו, אפשר לשתוק מולו, אפשר עוד מליון דברים, אבל כולם מתכנסים בוודאות ביחס מורכב כלפי הסמכות.
דווקא איריס, פסיכולוגית קלינית ואם חד הורית, לקחה לתחושתו תפקיד שונה. היא התיישבה בטבעיות לימינו, הנהנה כמעט אחרי כל משפט שאמר ונסכה בו תחושה מתעתעת ונעימה של ביטחון. הוא הכיר את הליטוף הזה מקבוצות מטפלים שהנחה, את הבלוף המשותף של אנשי מקצוע, שנוטים לאמץ בקבוצה את התפקיד הכוזב של הילד המחונן והמרצה. לכן דיבר איתה על זה בראיון. הקבוצה, כך אמר, איננה קבוצת מטפלים. סביר להניח שבאופן אוטומטי תגייסי הגנות פסיכולוגיסטיות על מנת להתמקם בקבוצה. היא הרימה אז גבה ואמרה שאין לה כוונה להתחרות בו והוא בחר להשאיר את זה כך. כאן, בפגישה הראשונה, הוא פוגש את החיבור הקולגיאלי שלה. מעין ציפייה אחאית להבנה משותפת. היא לא הייתה צעירה, לא בחיים ולא במקצוע. אולי אפילו מבוגרת ממנו. והנטייה שלו לקבל את תמיכתה עמדה מול ההבנה שהיא מתגוננת ושהיא הצטרפה למעגל כי היא חייבת להתנסות במשהו אחר. אבל בינתיים, בפגישה ראשונה, הוא הרגיש אותה גומעת את דבריו בהנאה והתיר לעצמו להישען על מעקה מחמאותיה, מההכרה שהעניקה לו כמוביל הקבוצה. "יש דברים ש אנחנו יודעים", "עכשיו למדתי משהו חדש. "איך הצלחת לחבר את זה ואת זה". למעשה, לקראת סיום המפגש הבחין בכך שהיא כבר התנתה אותו: הוא שם לב שמייד בסיום משפט שאמר, הסיט את מבטו מבלי משים בציפייה לראשה המאשר בפרגון. יש כאן אתגר מבחינתו, לעזור לה לעבוד על מה שקשה לה אבל גם לא למחוק את החברות שהיא מציעה לו, את הידע והיכולת שיש לה. את הטיפוליות שלה. הוא צפה שזה יהיה מורכב, והוא צפה נכון.  
הדיון על תאום הציפיות, התנהל אפוא, על מי מנוחות, אך מתחת לפני השטח, ידע, יהום הסער.
*****
יש שני סוגים של סיפורים אנושיים דרמטיים, שניהם מתקיימים בסינרגיה בקבוצה הטיפולית: בסיפור הראשון הגיבור הוא זר שמגיע לעיירה חדשה, בסיפור השני הגיבור חי חיים נורמטיביים, מציב לעצמו מטרה ומתמודד עם המורכבות בדרך להשגתה. אנשים שמגיעים לקבוצה טיפולית מצפים שמשנו ישתנה בחייהם, אבל לא מאמינים עד הסוף ביכולתם לשנות בלי כוחו הקסום והמוקדם של המעגל.
את המפגש השני הוא פותח בתרגול קצר של מיינדפולנס. הוא נהג לשלב את הכלי הבודהיסטי הפשוט הזה ברגעים קבוצתיים שדורשים התמקדות מהירה בהווה, ברגע הנוכחי. ככה, מכל ידע על טיפול, ליקט לעצמו תבלינים ששינו מעט מעט את התבשיל הפסיכולוגי המשתפר שלו, כל פעם טעם קצת מהסיר, הרצין, נשף בעדינות על הכף, מהורהר לרגע, בורח ממשהו וחוזר לתהליך. טיפול ובישול, שני בני דודים בחייו, אחד מתגעגע לפשטות המסממת של שישי בשוק, שני תוהה למה צריך על כל דבר לחפור.   

אחר כך עבר לשתי השאלות החשובות שיכתיבו את הדיון במפגש הזה ובמפגשים הקרובים: מה הייתי רוצה להשיג בקבוצה? ומה אני מבקש מהקבוצה על מנת לעזור לי להשיג את המטרה שלי? הוא ביקש מהם לענות בכנות מלאה, ושאם קשה להם מדי הוא מעדיף שיאמרו בכנות שקשה להם לשתף, העיקר לא לזייף. בנוסף הוא ביקש מהמשתתפים להתאמץ ולגייס את את מיטב יכולות ההקשבה והקבלה שלהם, הוא הבטיח שגם הוא לא יהיה שיפוטי כלפי שיפוטיות, אבל ביקש מהם להימנע ממנה ככל הניתן. 
אז מי רוצה להתחיל? הוא העביר מבט אמיתי אל פניהם, בחיוך חסר גיל, גבותיו נמתחות מעלה ומגלות עיניים חומלות, סקרניות ופקוחות לרווחה, לא מבט שלומדים בחוג לפסיכולוגיה, הוא נרכש באסוציאציות הפרטיות של כל מטפל עם התגבשות ה"אני העוזר" שלו, אצלו צמח המבט הזה בפעמים הראשונות כשהרגיע את הדיכאון של אמא, אחרי שפרצה בבכי לבד בבית, הוא היה בכיתה ג', אולי ד'.
הוא הזכיר את הסודיות המלאה על כל התכנים הנאמרים בחדר, יחד עם עוד כמה פרטים, שיחד מילאו את דף החוזה של הקבוצה שחילק להם בסוף המפגש הקודם. הוא דיבר גם על מטרת הקבוצה: לבחון ולבדוק דפוסים מקדמים ומחבלים של יחסים בין אישיים, מודעים ולא מודעים, כאשר הקבוצה משמשת מיקרוקוסמוס לחיים הבין אישיים במציאות, במשפחה, בזוגיות, בהורות ובעבודה. 

 כן, זה חשוב לי במיוחד, אמר זיו, עולם קטן. חשוב לשמור על מה שקורה פה פה. 
 שתיקה עם כמה הנהונים. 
הוא הרכין מבטו לנעליים של המשתתפים, קהל דומם, שקט ונאמן של צבעים, קשרי שרוכים…
הייתה זו שתיקה טובה, מותאמת, שתיקה של ציפייה, כחכוח נשמע, אחריו רטט מכשיר ניד שאיש לא ביכר אותו עכשיו על פני התקווה והשקט. מבטו נעצר על מבטה של איריס, שהתיישבה הפעם ממש מולו וחיוכה אמר ניסיון במבוכה של שיח קבוצתי. טוב, אני אתחיל, אמרה איריס תוך שהיא מחליפה צד ברגליה המשוכלות, אבל לפני כן חשוב לי באמת להבהיר עד כמה חשוב לי שהדברים יישארו כאן בחדר. אני פסיכולוגית קלינית שעובדת גם בתחנה לבריאות הנפש וגם בקליניקה פרטית. החלטתי להצטרף דווקא לקבוצה הזאת כי שמעתי המלצות טובות על המנחה שלנו וגם כי קצת נמאס לי מהמעגלים האלה של פסיכולוגים ומטפלים אחרים, פניה הביעו מיאוס, אין לי כוח לאמפתיה המעושה ולתוקפנות שנמצאת שם תמיד מעבר למילים, מתחת לשולחן, כי גם ממני זה מוציא איזה פסיכולוגית שמנסה להיות חכמה וקשה לה להביע מה היא מרגישה. יש מלכוד בפסיכולוגיה הזאת, אמרה בטון מהורהר, קצת מעושה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. מיכל חייכה לאיריס ושחררה אנחה קלה, זה כל מה שאני חולמת עליו, לטפל באנשים, מוזר לי לשמוע את הצד הזה שאת מביאה. או, הנה, אמרה מיכל בטון של טרוניה, ידעתי שיהיה כאן מישהו שיזכיר לי מי אני. כל העומד מאחורי ומלפני ומצדדי – הוא העומד, זה לא משנה אם זה סטודנט, קולגה או מדריכה. תמיד אני הפסיכולוגית. אני כבר מבינה שזה חלק מהזהות שלי, אני גם וגם, אבל אם אני מתחילה רגע מהשאלה השנייה שנשאלה פה, מה אני מבקשת מהקבוצה, אז אני מבקשת שתראו אותי בזמן שיש לנו ביחד כאיריס ולא כאיריס הפסיכולוגית. מיכל קצת התקפלה בכיסא, ניכר היה בעיניו שהיא לא תכננה עדיין, או לא תכננה בכלל, לשמש מראה מקצועית עבור מיכל, ספק אם בכלל הכירה את האפשרות הזו, עבורה בשלב הזה כל פסיכולוגית קלינית הייתה מושא להערצה או מקור אפשרי לבקשת המלצה לקראת ההרשמה ללימודי תואר שני, הר שביקשה לעצמה לכובשו, הר שההעפלה אליו היא הכרח עודף ומיוזע, הטל שחובה לשלמו למולך, היא חיה באשליה הכל כך נאיבית שכיבוש המטרה הנכספת תקרב אותה סוף סוף אל החיים המיוחלים, תגובתה הדהדה בו עמוקות, הוא רצה לצעוק את זה למיכל, ממרחק 20 שנה ראה כמה עצום ההבדל ביניהם באופן שהם רואים את המקצוע ההזוי הזה, ואכן צעק אליה בתוכו ללא קול, החיים זה עכשיו! והיא הגיבה כנראה לצעקה שלו, כי ראה את לחיה השמאלית מקפצת לשבריר שנייה בהתרגשות כמו מצאה עכשיו מילה שהיא מתאמצת להביא אין סוף פעמים לקדמת התודעה.
אז אני איריס, אמא חד הורית, בת 49, גרה עם יערה המתוקה שלי, חייכה חיוך גאה, שהיא כבר בת שנתיים וחצי, איך הזמן טס, בדירה שקניתי לפני שנתיים ביבנה. העבודה שלי ממלאת חלק גדול בחיים שלי, אבל חוץ ממנה ומהקשר המיוחד שלי ושל יערה החיים די ריקים, אני לא מוצאת משמעות מעבר לשעות שאני רואה בהן מטופלים או מגדלת את הבת שלי. למעשה החיים שלי הם שני הדברים האלו ושינה, אולי קצת קריאה. את המשפחה שגדלתי בה אני לא סובלת, הייתי שם שק חבטות נפשי ולעיתים נדירות גם פיזי. יש לי שני הורים ושני אחים, אני הסנדוויץ' באמצע, קשה לי להגיד את זה אבל אחרי הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי שעברתי בעצמי אני יודעת לומר שהייתי תמיד הכי פחות אהובה מבין שלושתנו. שכחתי, המטפלת שלי היא מקור עצום לכוח ולהתחזקות, אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע כבר שש או שבע שנים, היא כמו משפחה, או יותר נכון אמא, שאף פעם לא הייתה לי, ויחד עם זאת אני מאמינה שהגיע הזמן להמשיך, כי טיפול פסיכולוגי הכי טוב שיהיה הוא מקום לצמוח בו ולא חיים לחיות אותם, לכן אני מתכננת… אנחנו מתכננות, לסיים את הטיפול ואל הקבוצה כאן אני מגיעה בהמלצה חמה שלה. כולם קשובים היטב, מעריכים את הנכונות ואת הפתיחות של איריס לספר על עצמה. הקבוצה, היא ממשיכה, זה השלב הבא, לעבור מיחסים קרובים של אמא ובת, היא מסמנת מרכאות כפולות עם שתי הידיים, ליחסים של משפחה, של מעגל. שם אני מרגישה עד היום שקשה לי מאוד, אני משתתקת או נשאבת לתפקיד, אפילו אם זה בתוך צוות בעבודה או עם שתי חברות, קשה לי להיות בקשר של יותר מאחד על אחד, קבוצה זה חרדה שמוציאה ממני המון הגנות. הוא רצה לשאול אותה אילו חרדות והגנות הקבוצה מעלה בה עכשיו, אבל התאפק, עוד לא, ואם כן הוא ישאיר לה את האפשרות לבחור מתי. בכל זאת הוא סימן לעצמו שהדברים שהיא מספרת עכשיו לא היו מעוררים בקבוצת מטפלים את אותה ההשתאות שהם מעוררים כאן, ושמה שהכי רלוונטי בדבריה הוא הדרך שאמרה אותם. 

יאלום כתב שמי שבוחר להתיישב בקבוצה מול המנחה, מבטא באופן לא מודע צורך בקונפליקט עם סמכות, והוא תהה על בחירתה זו של איריס. הרי בפגישה הקודמת התיישבה לצידו, ומעט חסרה לו ההיענות ההגנתית של הפעם הקודמת. 
אז הייתי רוצה להרגיש רגועה, גם במצבים שבהם יש יותר משני אנשים. באחד על אחד אני מצליחה למצוא את עצמי, בדרך כלל אני מאד קשובה ומכילה ובחלק מצומצם מהמקרים, אפילו מצומצם מאד, אני נמצאת בקשר עם מישהו שיודע להתנהל עם הרגשות שלו. מההתנסות שלי זה אף פעם לא יחסים הדדיים, זה תמיד קל לי ופשוט יותר כשהנדנדה נוטה לכיוון מסוים, כשיש מכיל ויש מוכל. נראה לי שדיברתי יותר מדי, היא שואלת. היא מסתכלת סביב ומחייכת ומחפשת אישור שלא הגזימה. רבקה הנהנה אל איריס ואמרה, אני מבינה מצוין מה את אומרת, רק שלי לא רק קשה להיות בקבוצה, אלא גם להיות חשופה עם הרגשות שלי. לספר משהו שמבייש אותי, או מביך אותי, אני מתביישת להתבייש, היא אמרה את הדברים ונסוגה לאחור כאילו התחרטה, כמו טבילה של כף רגל במים קפואים, כשלא ברור בתוכם אם הם רותחים או קרים מנשוא. איריס קלטה אותה ואמרה, אני לא כל כך טובה בשמות, אבל מה בעצם היית רוצה שיקרה לך בקבוצה? רבקה אמרה במילרע, קוראים לי רבקה, והייתי רוצה לחיות, להרגיש בחיים, הילדים גדלו, התרגלתי לחיות בעצמי, אני עובדת קשה מאד בתור מנהלת במשרד הפנים, יש לי את המקום שלי, ואת השקט שלי בשעות אחר הצהריים ובסופי השבוע, אבל אני מרגישה שהכל עף, החיים מתעופפים, ופשוט נמאס לי מזה ובראיון שעשינו, היא הסתכלה עליו, העלית את המילה תשוקה, והיא הלכה איתי הרבה זמן אחרי. שאלתי את עצמי איפה אני מרגישה תשוקה בחיים. ניסיתי בכלל להיזכר האם אי פעם התרגשתי תשוקה, זאת מילה שנתפסת בעיני כחזקה מדי, צורמת מדי, כאילו לא הגונה, והיא מחייכת. באנגלית זה נשמע אפילו יותר גרוע PASSION. שאלתי את עצמי מתי פעם אחרונה עפתי, ונזכרתי בחלומות החוזרים שכבר לא מופיעים אצלי הרבה שנים, החלומות האלה שבהם אני מדלגת לאורך עשרות מטרים של ריחוף, מרגישה את אוויר הבוקר על פניי, עד שאני נוחתת בעדינות עם רגל ימין בנקודה הבאה, תמיד בשדה פתוח, תמיד ברגל ימין, ותמיד בריח נעים ולא מאיים שאפשר להיות בו כמו שרוצים. היא רכנה קדימה עם כל גופה, הניחה את סנטרה על יד שמאל, ואמרה, תשוקה אני מחפשת, תשוקה בחיים… היא נראתה חמה, אישית יותר. היה רגע של שתיקה בחדר, אולי כי המילה תשוקה בשפתה של רבקה העצימה את המבוכה שהתפשטה ממנה כמו נגינת העשן האמביוולנטית שמעוררת קטורת לבונה. הוא שאל אותה, איך היית רוצה שהקבוצה תעזור לך להתחבר לתשוקה, אני לא יודעת, באמת שאין לי מושג, בשביל זה אתה פה. למישהו יש מחשבה או אסוציאציה? הוא שאל והסתכל על הקבוצה, לי נראה… היסס זיו, שלפעמים תשוקה עלולה להיות מסוכנת, אם אתה לא יודע מה אתה רוצה, כדאי להשאיר אותה כבויה, למה לשחרר שדים מהבקבוק, או מהמנורה, ככה לפחות אני חושב. הייתה לו הבעה קצת מגוחכת עכשיו, מקטינה, שהופיעה גם בראיון האישי.
אני יכולה להמשיך? אורית נכנסה, אני רוצה לשתף במה שאני צריכה, הכנתי את זה, ישבתי על זה ממש חזק, שבעתי מפסיכולוגים, ראיתי כבר כל כך הרבה, את הראשונה שלי קיבלתי בגיל 7, ותאמינו לי שזה היה הטיפול הכי טוב מכולם. גם בקבוצות הייתי.
את ממש מרלה מ'פייט קלאב'… פולט אדם, מחייך אליה בחצי פה.
זיו צוחק.
לגמרי, אורית משחררת פרץ צחוק אחרי שנייה וחצי, פער שחושף בעיניו את האנרגיה העצומה שהיא משקיעה בהשתלבות במעגל ושהיא בעצם לא ראתה את הסרט מעולם, אבל אולי דווקא על רקע הזיוף מרגישים כולם בעיקר את האותנטיות שלה, כמו הייתה מזויפת לתפארת שהכירה באמיתיות של הזיוף שלה ועכשיו אין כנה ממנה.
אני מעשנת, כל ערב מעשנת וזהו, זה לא לעניין, היא מותחת שפה עליונה בתוכחה עצמית חושפת שיניים, יש לי חבר עכשיו ואנחנו זורמים בכיוון טוב ולא מתאים לו בכלל, היא האריכה את ה-ל', הוא שם לי אולטימטום על השולחן, או שאת מפסיקה עם הוויד או שאני לא נשאר. עכשיו, זה לא שהוא בא לי בקטע רע, הוא אמר את זה עם דמעות בעיניים, כאילו האהבה אלי נוזלת ממנו ועלולה להיגמר, ולא יהיה "ממי", ועוד פעם שם חיבה של אהוב יחזור להיות שתי הברות בלי חשמל, ואז אמרתי לעצמי באותו רגע ש"די", מספיק עם הזבל הזה. אורית עם דמעות בעיניים, סמוקה וממשיכה על גלי נהר הבכי, נמאס לי להרוס. לידה רבקה מגישה אליה זרוע טובה ואורית מיד נענית בדמעות ועיניה מרטיבות עכשיו את הכתף של רבקה, לבה רותחת ומים צוננים. הוא גם לומד הנדסת חשמל וגם מאבטח בשב"כ, ההורים שלי עפים עליו, והוא רוצה משפחה! אני דפוקה, אני, דפוקה! הדקותיים האחרונות לא התנקזו לתמיכה, המעבר של אורית מזרימה חברתית מלאת הומור לבכי תמרורים היה מפחיד, אפילו מבעית. הוא קלט שבאותו רגע כולם כפי הנראה עסוקים בתזזית שלה, אבל גם שבולענים נפערו לימינם ולשמאלם, חומרי קריסה כחומרי בנייה, כל אחד משוכנע שהוא אי בודד שלא מופה עדיין, שהאחרות הקיומית היא עכשיו גם מעקה, שהיא נחמה, היא גבול שמרגיע. להיבלע לבד, לבד. הוא צילם בסטילס דמיוני את הרגע הפרדוקסלי במצלמה הקבוצתית המיוחדת שלו ששמורה בדיוק לרגעים כאלה, ההיא שקנה לעצמו בגיל 9, בהנחה, אחרי שחסך כסף למגזין שנתי של טיים. אף אחד לא קרא את גליונותיו אבל הם היקנו לאבא ולו תחושה קסומה של אמריקה בבית, עם דפים שמחייבים טיפת רוק ממצה על אצבע שחברו להפוך יחד דף. כמו אנתרופולוג הוא עכשיו, בולש בג'ונגל בולביאני אחר אוקסימורונים אנושיים וחזיונות שמשתחזרים במעגלים.
אז את רוצה… את רוצה בעצם להפסיק לעשן מריחואנה, בני שואל בהנהון את אורית, נושף במשרוקית שאוספת את עדר המחשבות אל אחו מבהירת ביניים, כמו מתורגמן תמים הוא עכשיו, מאמין שעם שפה נהירה לכולם נבין באמת את הכל.
כן, זה סימפטום, אבל כן, אורית מהנהנת, מבחינתי הגיע הזמן להפסיק להפנות גב לטוב שמגיע אלי, כל פעם שהחיים רוצים לחבק אותי אני נבהלת ובועטת, היא מפנה מבט אל רבקה לצדה, כאילו מתנצלת בפניה במבט על אשליית המגע הרגשי שהפריחה לרגע ביניהן, everyone I know goes in the end, אני פה כדי להפסיק את ההתמכרות שלי. שתיקה של שנייה וקצת והיא ממשיכה ביותר להט, ושאף אחד שלא יגיד לי פה שכולם היום מעשנים! אני מכורה, מספיק לי עם ההקלות המטומטמות האלה! אני לא מעשנת בכיף, ונגמר לי מכל ההסברים שנתתי לעצמי, אני עומדת לאבד את נועם בגלל החרא הזה…
הוא מתחיל לאסוף, תיכף ההפסקה, מזכיר שישובו בדיוק בעוד רבע שעה. במטבח מסתמנות מחוות של כיבודים, הם התארגנו כנראה להזין זה את זה כל שבוע ברוטציה,  וזה סימן טוב.



התחלה של קבוצות



הקבוצה הטיפולית מזמינה רגרסיה עמוקה למדי, בכמה רמות. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שפרויד אבי הפסיכואנליזה התייחס לכל סוג של הפרעה נפשית כפועל יוצא של רגרסיה עמוקה. התקף זעם של פעוט בן שנתיים, ייתפס כנורמטיבי בהחלט, בעוד שאותו התקף בגיל עשרים ידרוש מעורבות מקצועית. שינוי במצבי רוח קיצוניים בגיל ארבע ייראו כשגרת יום יום, אך עלולים בבגרות המוקדמת לסמן על תחילתה של הפרעת אישיות. חשיבה פרנואידית ומאגית אצל ילדים עלולה להיתפס כהפרעת חשיבה אצל מבוגרים. פרויד דיבר על שני סוגים של רגרסיה אליה נקלע האדם, בהינתן תנאי העמימות המספקים במעגל. הרגרסיה הראשונה, אותה הוא כינה הרגרסיה האנכית, היא בדיוק מה שאמרנו למעלה. משתתפי הקבוצה ייטו להתנהג באופן אינפנטילי פתולוגי וקונפורמי. אבל דוגמאות כאלו מתרחשות בחיי היום יום. כשקבוצה של חברים נפגשת במילואים ניתן לראות את שעות ההתארגנות הראשונות כחוויה שמזמינה רגרסיה רבת עוצמה. תהליך החיול שכולל מעבר למדים אחידים ולתלות מלאה באשר ללוח הזמנים (ארוחות, מנוחה, מטווחים), לצד הרשמה והתייצבות בפיקודן של נשים צעירות יותר (קצינות קישור), מזמין את המילואימניק להתנהגות מאוד רגרסיבית. תהליך דומה מתרחש בקבוצת אוהדים במגרש כדורגל. למעשה, יש גוף ידע מחקרי בפסיכולוגיה חברתית על דה-אינדיבידואציה: מצב של הסרת עכבות והגברת הקונפורמיות בקרב משתתפי קבוצות שנמצאות בתנאים של אנונימיות, עוררות גבוהה, רציונליזציה אידאולוגית ומודעות נמוכה.
הרגרסיה השנייה עליה מדבר פרויד היא רגרסיה אופקית שבמסגרתה מתממש תהליך של התכת האישיות האינדיוידואלית לתוך מעגל קבוצתי 'אישיותי' אחיד והומוגני. "זה לא אני, זה אנחנו". למעשה, כל הז'אנר של תכניות הריאליטי בטלוויזיה מבוסס על ניצול ציני של תהליכים רגרסיביים בקרב משתתפי הקבוצה. ההפקה אינה משתמשת במונחים מקצועיים אלה, אך מבינה היטב את ההשלכות הפסיכולוגיות על התנהגות המשתתפים, מה שניכר היטב בקרב נפגעי תכניות ריאליטי ביום שאחרי.
במהלך המפגש הראשון של כל קבוצה, אך גם במפגשים הקרובים עד לגיבוש נורמות, ברור לכולם שיש מחירים גבוהים ואולי אף בלתי נסבלים, להחלטה להיות מחוץ ל"אנחנו". יתרה מכך, על מנת להגדיר את ה"אנחנו" הקבוצה יוצרת לעצמה קונצנזוס ומתקפת את זהותה באמצעות הדרה של מיעוטים. מסיבה זו לכל התחלה של קבוצה יסומנו החריגים כמועמדים להוות תפאורה שבאמצעותה מגדיר הרוב את זהותו: בדרך כלל ייבחרו קבוצות מיעוט שמקובלות על כולם, כמו ערבים, מזרחיים, הומוסקסואלים או בעלי לקויות בולטות, גופנית או פסיכולוגית. התהליך הזה, פרימיטיבי ככל שהוא נשמע, אינו פוסח על אף אדם, כולל הפסיכולוגים המנוסים ביותר בעבודה קבוצתית.
המשוואה הפסיכולוגית בהנחיית קבוצה היא די ברורה. ככל שהמנחה בוחר בהעצמת העמימות כך תגבר הרגרסיה של המשתתפים. ולהיפך, ככל שהמנחה יגביר את ההבניה כך תפחת הרגרסיה של המשתתפים. במפגש ראשון מומלץ בהחלט להשתמש בהבניה במידה רבה ככל האפשר, שכן החרדה שמעוררת רגרסיה עלולה לגרום להתפרקות הקבוצה מיד עם הקמתה.
בדוגמה שראינו, המנחה נדרך לאור הגלישה של אורית לחשיפת פרטים אישיים שנועדה לבסס חזות של אינטימיות בקבוצה. הסיבה שהוא הטיל ספק באותנטיות של אותה אינטימיות, היא שבכדי להגיע לחשיפה הדדית ומותאמת הקבוצה חייבת להתמודד עם פרדוקס שקשה מאד לעקוף במלאכותיות:
על מנת ליצור פתיחות יש לבסס אמון אבל על מנת לבסס אמון יש ליצור פתיחות
כמו בכל קשר אחר, יצירת של אמון דורשת זמן, התנסות והדדיות.
המאפיין המשותף לכל משתתף בהצטרפותו לקבוצה חדש הוא אמביוולנטיות. מצד אחד רצון להשתמש במשאבים ובפוטנציאל שיש לקבוצה להציע, ומצד שני חרדה עמוקה מהתמסרות ה"אני" למעגל הקבוצתי.
התחלות אינן נחלתה הבלעדית של פגישה קבוצתית ראשונה. לעיתים מדובר בהצטרפות של משתתף או מנחה חדש לקבוצה קיימת. הצטרפות של משתתף חדש, אפילו אם כניסתו מתרחשת במפגש השני, היא כבר אירוע דרמטי שמציע הזדמנויות להבנה פסיכולוגית לגבי חלק מהמשתתפים או כולם. הצטרפות כזו מדמה הולדת אח או אחות חדשים במשפחה והיא מהדהדת בתוך ההיסטוריה הפרטית של כל משתתף. במפגש כזה מוצעת הזדמנות לפגוש ולתקן חוויות מוקדמות כואבות ובלתי פתורות שמשתחזרות במהלך החיים הבוגרים. לא אחת, הקבוצה תכין מופע מיוחד, גם אם לא מתוכנן, שבו יוצגו הנורמות שלה, הקרבה שבין המשתתפים, האחידות והלכידות, ההומור, התמיכה ההדדית. לא תמיד יהיו אלה מגובים במציאות עקבית. כניסה של משתתף חדש מזמינה אצל חלק מהמשתתפים מפגש של יריבות בין-אחאים שמחייבת התערבות הנחייתית או התייחסות של הקבוצה כדי לחברו ל"כאן ועכשיו". גם עבור המשתתף החדש ההשתלבות יכולה להתבטא כסיכוי או כסיכון, בהתבסס על מפת היחסים במשפחת המקור שלו.


חלומות של מנחים על המפגש הראשון

לא מעט מטפלים קבוצתיים ומנחי קבוצות, גם עמיתים וגם מתמחים שהדרכתי, חווים את חרדת ההתפרקות של הקבוצה החדשה באמצעות חלימה. ברור בעיניי ששלב ההקמה (תכנון, שיווק, גיוס, ומיון) הוא המורכב והתובעני ביותר ומנחים רבים אכן משכילים לשתף בקשיים שמציב בפניהם האתגר. אבל את הפחדים הקמאיים קשה יותר להביא, כנראה כי קשה למקד אותם, לתת להם מילים וודאי לתקשר אותם לצד השני. ספרו של הפסיכולוג אברהם בנימין, "התנהגויות בקבוצות קטנות", נפתח בחלום של מנחה קבוצה שממתין בחדר להגעת המשתתפים, כשאט אט מתגברת החרדה והפחד הגדול ביותר מתממש: בום. הוא לבד בחדר. המשתתפים אינם מגיעים! מאז שמעתי הרבה מנחים שהתמודדו עם חלומות דומים. גם אני התנסיתי באחד, במהלך לילה שקדם למפגש קבוצתי ראשון, חלום שאני זוכר היטב:


אני נמצא באולם הספורט בבית הספר היסודי בו למדתי, בית ספר דתי בראשון לציון. באולם הזה אני כבר אדם בוגר, פסיכולוג ומנחה קבוצה שמצפה להגעתה של קבוצת סטודנטים וסטודנטיות לפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, אותם גייסתי לפרויקט התנדבותי שכולל הכשרה מתמשכת בקבוצה. אני אמור להנחות בגפי. אחרי 10 דקות של המתנה מיוסרת וחסרת שקט על כיסאי, עמוס מחשבות טורדניות, מגיעה בבת אחת קבוצה רועשת של עשרות (!) סטודנטים. אני חש הקלה רבה. הקבוצה, לכאורה, יוצאת לדרך. אני מתחיל להסביר בכמה מילים, במשפטים קצרים ובשפתיים קצת רועדות. שתי דקות חולפות. שקט. אני מרגיש את הקבוצה מאוכזבת, לא קשובה, מתוסכלת. לפתע, כמעט ברגע אחד, קמים כולם בבהלה, רצים לעבר החלונות הקטנים שבצד האולם. הם צועקים באימה ודוחפים זה את זה כדי להצליח ולהשתחל ראשונים דרך שורת החלונות בכדי להימלט על נפשם.

 

רגשית, מה שמייחד את האולם הזה עבורי הוא תחושת בושה עמוקה בעקבות אירוע שחזר על עצמו פעם אחר פעם בשיעורי ההתעמלות בהיותי בכיתה ד': כל תלמידי הכיתה, בנים ובנות, עומדים בתור לקראת קפיצה מעל ה'חמור' (מתקן עץ שצריך לדלג מעליו במנח ידיים על המכשיר ופישוק הרגליים בקפיצה). בעקבות קפיצת כישלון בשיעור התעמלות קודם, אני מפתח חרדה עצומה לקראת האפשרות של כישלון נוסף. הרגשתי נבוך, מבויש, חרד, עד כדי רעד ומחשבות על הִתְחלוּת. אולם ההתעמלות עצמו הוצמד אצלי בהתניה פבלוביאנית לבושה עמוקה, כשלצדה תקווה אגורפובית להימלטות נועזת דרך החלונות. כך הייתה לי גם הציפייה הנחרדת מהקבוצה החדשה, שהביאה את בושת העבר לחרדת ההווה, זו שמתממשת לבסוף בחלום בדחייתי ובהימלטותם של הסטודנטים.
טיפול קבוצתי הוא כלי טיפולי מדהים, בייחוד בתקופה שאנו חיים בה. סיבה מרכזית שמנחים נמנעים, או לפחות מהססים, מלהקים קבוצה, היא הפחד מכישלון באתגר ההקמה ובהתגבשות הקבוצה. זה נכון שגם המטפל בפסיכותרפיה פרטנית חשוף לדחייה מצד מטופלים, אולם הקבוצה מעניקה, לטוב ולרע, אמפליפיקציה (הגברה) לתופעות טיפוליות מקבילות שמתקיימות בטיפול פרטני או זוגי.
כל מנחה חייב להחזיק בדמיונו את כישלון הקבוצה. אנחנו מדמים בנקל את הקמת הקבוצה כתהליך בריאה הדרגתי. תחילה, אמר פוקס (Foulks), אבי האנליזה הקבוצתית, בורא המנחה את ה- Group in the mind. הוא מדמיין את הקבוצה, מפנה עבורה מקום פנימי בעולמו, ממש כפי שהורים מפנים מקום לילוד החדש המתוכנן. אחר כך, כותב Bion, מתרחש במחשבה שלנו תהליך מורכב של הפריה והמשגה (הוא התחכם והשתמש במושג Conception, שמשמעותו באנגלית כפולה: הפריה והמשגה).
זה נכון שאלה תהליכים דמיוניים, אך הניסיון מלמד כי הם מהווים תנאי הכרחי, אף אם אינו מספיק, להקמת קבוצה מוצלחת.
נצטרך לקבל את האפשרות שנתרסק, בכדי שנוכל להמריא ולנסוק.



נדיבות אוהבת במערכת יחסים זוגית

לפני שבועיים, ביום שישי בצהריים, קפצתי לסופר לעשות השלמות מצרכים לשבת. 

בעודי מהלך בין המדפים, קפצה לי מחשבה ספונטנית: 
בת הזוג החדשה שלי, רק חודש, נמצאת גם היא עם הילדים בסוף השבוע. 

"אולי היא צריכה משהו?" 

שלחתי לה טקסט והיא השיבה שהיא כבר מסודרת ותודה. אירוע שולי לכאורה, הבהוב תודעתי אחד מיני תכתובות טקסט אין סופיות. 

ואז התרגשתי מהנדיבות שגעשה בי. הבנתי שנכנסה אהבה חדשה לחיי. 

הטור הזה מנסה להסתכל על היבטים של נדיבות אוהבת בקשר זוגי. 

נבחין כאן בין אהבה נדיבה לבין אהבה בשירות העצמי וננסה לחשוב על ההבדלים. 





מהי נדיבות זוגית אוהבת? 


כדי להמחיש את הרעיון של נתינה זוגית מתוך נדיבות אוהבת, אתייחס קודם למשמעותה של נדיבות באהבה, בקשר רומנטי ובכלל.   

אהבת האחר מתבטאת ברגשות עמוקים של כמיהה, דאגה וחמלה. 

באהבה זוגית מתווספות גם תשוקה מינית, מחויבות ואינטימיות בין-אישית – שלושתן הכרחיות לקשר שלם, אינטגרטיבי. 

נדיבות אוהבת משקפת אכפתיות רגשית עמוקה כלפי בת הזוג, בין אם הקשר מתקיים ובין אם מערכת היחסים הייתה מסתיימת (השילוב ההיפותטי בין עבר לעתיד מכוון). 

בקצה השני של הסקאלה נוכחת נדיבות לצרכי העצמי. היא משקפת בעיקר את ההנחה ש"אני אוהב אותך כי את אוהבת אותי", ובהקשר שלנו, יש לה היבט תועלתני – "אני נדיב כלפייך כדי שתהיי נדיבה כלפיי". 

גווניו של זר הפרחים 


מחוות מפרגנות שנעשות לרווחת בני הזוג שלנו עשויות להיות זהות לחלוטין, בעוד המקורות הנפשיים שלהן שונים בתכלית. 

המוטיבציה מתוכה אנחנו נותנים היא זו שקובעת הכל – החל מאהבה עמוקה, דרך כוחניות והתנשאות, המשך ברגשות אשם וכלה בצורך להשתחרר ממטלה מחייבת ומעיקה. 

כן, זר הפרחים נראה ומריח בדיוק אותו דבר, אבל העמדה מתוכה אנו פועלים מייצגת נקודה ספציפית פני ספקטרום נתינה נרחב. 

יש מערכות יחסים שהחלו את דרכן בצילה של נדיבות לא הדדית: 

למשל, גבר שמחזר בכפייתיות, נותן בשפע אך מסרב לחשוף את זהותו. נדיבות כזו יכולה להיות מסעירה ומרגשת, אבל לצדה קיים חלק תוקפני וחד-צדדי. זו נדיבות שפונה לפנטזיה, שמכונה בפסיכולוגיה יחסי אובייקט חלקיים. במערכות יחסים אחרות משקפת הנדיבות רגשות אשם. 

זר פרחים שניתן לבת הזוג בעקבות שכחת יום הנישואים, או היעדרות מכעיסה לצרכי עבודה. 


רובנו רוצים זוגיות שקיימת בה נדיבות אוהבת. בני ובנות המזל בינינו חוו נדיבות נקייה בתחילת היחסים, עד שהלכה והטשטשה לה עם הזמן. 
חלקנו חושדים שנדיבות אוהבת היא אידיאל שאינו נופל בקנה אחד עם המציאות השוחקת. אבל כולנו יכולים להסכים שזוגיות לחיים, כזו שנאחל לנו ולאהובינו, קרובה יותר לקצה הנדיב של הספקטרום. 

טבעם של יחסי אהבה זוגיים להתפתח מאהבה רומנטית וריגושית לקשר של אהבה אינטימית, התפתחות טבעית ובריאה. אפשר לראות את השינוי הזה כמעבר הכרחי מהתאהבות לאהבה. 

עם הזמן אנחנו נוכחים לדעת שלפרטנר שלנו יש לא מעט חסרונות. 

זה כואב ומחייב להיפרד מאשליה שאיננה עוד.

פרדוקס המשיכה: למה גברים תפוסים מושכים יותר?

פרדוקס המשיכה: למה גברים תפוסים מושכים יותר מפנויים?

 

אחת התופעות המסתוריות ביותר ביחסים רומנטיים בין גברים ונשים היא התחושה האינטואיטיבית שנשים נמשכות יותר לגברים, דווקא בזמן שהם תפוסים.

עבור גברים, מלווה התופעה באירוניה קצת מתסכלת:

החיפוש אחר פרטנרית מתאימה עשוי להיכשל פעם אחר פעם כאשר הם בגפם, אך בזמן היותם במערכת יחסים עם מישהי, הם מרגישים עצמם הרבה יותר מחוזרים, עם שפע הזדמנויות שאינן זמינות בהווה.

פסיכולוגים קליניים מומלצים ברחובות

 

מה מסביר את פרדוקס המשיכה?

איך יתכן שאטרקטיביות מתחזקת בזמן שאתם ביחסים, אפילו כאשר נשים פוטנציאליות בסביבה אינן מודעות כלל לקשר הרומנטי הקיים?

 

הפסיכולוגיה מציעה מספר השערות, אך תשובה ודאית אינה בנמצא:

 

שובע אינטימי

 

קשר רומנטי מספק לרוב את חוויה של סיפוק ושובע שמעניק לנו הרבה. קשה לאמוד ולמדוד את הערכים הפסיכולוגיים של שובע אינטימי, אולם ניתן לומר בוודאות שבמצב בו אנו מרגישים אהובים ואוהבים נעדרת נזקקות ביחסים בין-אישיים.

נזקקות לאחר מבטאת צורך טבעי באינטימיות שמצוי אצל כל אחד ואחת מאיתנו, גם אצל בקרב מי שמתכחש אליה.

השובע האינטימי כולל לרוב רגיעה של צרכים מיניים. במפגש של אנשים תפוסים עם בני ובנות זוג פוטנציאליים ננעצים כנראה פחות מבטי תשוקה, זאת כיוון שהדחפים המיניים מנוהלים יותר ומווסתים.

 

ביטחון עצמי

התחושה שאנחנו אהובים ונחשקים מחזקת את הביטחון העצמי. גם היכולת שלנו להיות נדיבים ולאהוב מעניקה רוגע ואיזון.

במצב פנימי של ביטחון עצמי גבוה אנחנו יותר זורמים ופחות מוטרדים מטעויות, פדיחות התנהגויות שייפגעו ברושם שיתעורר באחרים לגבינו. הביטחון מאפשר לנו להיות יותר אנחנו, עם הרבה פחות בושה, ביישנות, דאגות, גינוי וביקורת עצמיים וחרדות חברתיות מיותרות. אם אתה עם מישהי ואתם אוהבים, תוכל סוף סוף לצטת לבלות בשקט וברוגע שמקרינים החוצה הרבה טוב.

 

שפת הגוף

כאשר אנחנו בזוגיות טובה, מידת ההערכה העצמית שלנו גבוהה יותר ומשופרת  והיא מתבטאת באמצעות שפת הגוף. לא צריך להיות פסיכולוג או מומחה לקריאת שפת גוף, כדי לקרוא באופן מודע או לא מודע, את המסרים הגופניים שמעבירים אלינו ונקלטים מאיתנו. מנח הגוף, היציבה, צורת ההליכה – כל אלה מהווים סיגנלים אינטואיטיביים לפענוח מידת הביטחון של בני אדם. אנשים שלוקחים חלק בקשר רומנטי מתגמל, נוטים להפגין שפת גוף שמעוררת באחרים עניין, סקרנות וביטחון.

 

הוכחה חברתית Social proof

הגיוני למדי שגברים המצויים בקשר זוגי נחווים כרלוונטיים יותר עבור נשים פנויות, עקב התיקוף החברתי שמתבסס מעצם קיום היחסים.

הוכחה חברתית מסבירה את הפרדוקס בכך שאנחנו נתפסים כאטרקטיביים יותר אם אנשים אחרים תופסים אותנו כאטרקטיביים.  

 

מחקר חדש שפורסם השנה העלה כי גברים על בנות זוג  זוכים ב "פוש של אטרקטיביות" – לפתע הם נתפסים על ידי נשים בסביבה כהרבה יותר מושכים ממה שהם יודעים במציאות המוכרת,

הנשים שהשתתפו בניסוי צפו בתמונות פרופיל של גברים, יחד עם מידע לגבי היותם סינגלים או תפוסים.

נראה כי המשתתפות חיקו העדפות של נשים, מה שמהווה עדות תומכת למידת האטרקטיביות של הגבר הפוטנציאלי.

 

בקיצור, PR…

 

הניסוי שלי על פרדוקס המשיכה

 

בשנת 1999, בהיותי סטודנט שנה שלישית לפסיכולוגיה (ורווק) באוניברסיטת חיפה החלטתי לבדוק את התופעה לעומק בעבודת סמינריון. באותה תקופה התחלתי קשר רומנטי חדש והרגשתי את הפרדוקס באופן קיצוני. רציתי ללמוד מדוע "כדי להיות מושך יותר רומנטית נכפה עלי להימצא בעמדה שאינה רלוונטית ליחסים רומנטיים".

 

יצרתי קשר עם פרופ' ריצ'רד שוסטר, לשעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, והוא, מלא סקרנות, הסכים להנחות אותי בעבודת המחקר הסמינריונית.

 

הספרות המקצועית לא העלתה מחקרים מבוקרים. בחקר החי הצלחנו למצוא כמה עדויות אנקדוטליות לתופעה, בעיקר בקרב עופות ממינים מסוימים.

את הניסוי קיימנו באמצעות חולדות. חילקנו את החולדות הזכרים לשתי קבוצות: זכרים נאיביים שלא קיימו יחסי מין בעבר וקבוצה שניה של זכרים מנוסים שעשו חיים בתנאי מעבדה.

החולדות הנקבות שהשתתפו הוצבו בחלק נפרד של תא זכוכית, דרכו ניתן היה להריח ולראות את הזכרים.

מה שהשווינו בניסוי היה משך הזמן והמרחק בהם שהו הנקבות מהזכרים המנוסים, לעומת משך הזמן והמרחק בהם שהו הנקבות מהזכרים הבודדים.

 

מערך ניסוי מגניב לא?

 

הבעיה היחידה שהתוצאות לא לימדו על הבדל משמעותי…  

 

מחשבות?

 

איתן טמיר, ראש מכון טמיר

 

למה לואי סי. קיי. כבד לנו על הלב?

להבין את הפגיעה –

למה לואי סי. קיי. כבד לנו על הלב?
נדמה שחמת הזעם שמעורר בימים אלו לואי סי. קיי. אינה מסתכמת בהזדהות שלנו עם הנפגעות. עבור רבים מדובר בעלבון ובגידה אישיים ובפגיעה עמוקה באמון. לתחושת הבגידה יש כמה מקורות אותם אנסה לפענח כאן.
 
Vanity Fair – Louis CK

לואי אינו רק קומיקאי, הוא היה סוג של ״חבר קרוב – רחוק״. הוא הצליח לעורר בנו הזדהות עמוקה עם הצדדים העלובים, המוסתרים והמבוישים שלנו – בהורות, בזוגיות, בגזענות, בקורבנות  וגם במיניות. לואי סי.קיי. הגחיך ביד אמן את האזורים האפלים של הנפש בסטנד-אפ הכי אינטימי שיש.

לצפות בהופעה של לואי היה עונג אנושי מחייה, אבל הוא תמיד לווה בהקלה גדולה על הפרידה המתקרבת בסוף הערב. כי משהו בתוכנו הבין שהגאונות של לואי, זו שהותירה אבק לקומיקאים בני התקופה, נגועה בפרוורסיה של אדם אומלל, סובל ופוגעני.
לכל אחד מאיתנו, גברים ונשים שחיים בימי השיימינג הדיגיטלי, יש בהלה קדמונית מחשיפה מביישת של חומרים מוסתרים. כולנו פגשנו את החרדה העצומה שמתעוררת ביקיצה מחלום בו אנחנו משוטטים עירומים.

 

״הרגע צחקתם איתי על תינוק מת״, מתריס לואי בקהל שלו, ״כל היהודים, נא לצאת מהאולם״, הוא מורה בסמכותנות מחויכת. ״אני מתוודה שפעם אחת, רק פעם אחת, גמרתי לכלב שלי על הפנים״, אנחנו נקרעים, וגם, ״אני לא יכול כבר עם המחשבות המיניות המטריפות האלה!״, הוא חובט כמה פעמים במצחו עם המיקרופון, עד שהוא מאדים, ואנחנו צוחקים, וזה בסדר, כי יש לנו תכנית מילוט, אנחנו רק אורחים לרגע בתודעתו הרדופה של אדם שנאבק במררה בדחף מיני מאיים.

 

גרסת הלייט של הסטייה

לא נכתב מספיק על אקסהיביציוניזם. אנחנו יודעים שזו סטייה מינית (פרפיליה) שמתפתחת בעיקר אצל גברים, שמוצאים ריגוש מיני מהתדהמה שמעוררת חשיפת איבר מינם בפני אנשים אחרים שאינם מעוניינים ו/או אינם מודעים לכך. השיעור המדויק של ההפרעה אינו ידוע, והמפגש עם המטופלים מתעורר פעמים רבות בגלל תלונה במשטרה.

 

ניתן לראות ביטויים של הסטייה ברמות שאינן מוגדרות כפתולוגיות דרך התנהגויות של חשיפת איברים שלא נהוג לחשוף בפומבי, כמו  חזה וישבן, במקומות ציבוריים או חצי ציבוריים. הפעילויות הללו קשורות בריגוש חברתי ובהתרסה ויש בהן בדרך כלל מידה של הומור: פלאשינג (הרמת חולצה מהירה שחושפת חזה נשי), מונינג (חשיפת ישבן מרכב נוסע) או סטריקינג (ריצה בעירום במקום ציבורי).  

 

די קשה להבין באופן אינטואיטיבי את ההנאה האקסהיביציוניסטית. לרובנו קל יותר להבינה דרך חיבור לנגטיב שלה – מציצנות. ריגוש החשיפה מופיע לעתים נדירות מאוד בתקשורת, או אז הוא נוטה להיחרט היטב בתודעה.


הניסיון הקליני מלמד שהסטייה האקסהיביציוניסטית מתבטאת לרוב באופן פחות קיצוני ופוגעני באמצעות סובלימציה (עידון) – מנגנון הגנה שמאפשר לדחף המיני להתבטא באופן יותר סימבולי ופחות קונקרטי.

אבל איך מעדנים סטייה כזאת?

המאונן הטלפוני

במרוצת השנים התנדבתי ועבדתי בכמה מרכזים לסיוע נפשי טלפוני. בכל אחד מהמרכזים הללו, בארץ וגם בחו״ל, מוכרת היטב התופעה של המטריד הטלפוני המיני, המכונה בספרות המקצועית Obscene Caller. הפרסונה האופיינית של המטריד הטלפוני היא גבר בודד, המתקשר כדי לשתף אשה במצוקה מינית מביישת ממנה הוא סובל (למשל, איבר מין קטן במיוחד). לשיחה יש נרטיב ועלילה הגיוניים ונדמה שלכאורה מדובר באדם הסובל ממצוקה נפשית אמיתית סביב דימוי גוף.
הנקודה המעניינת היא שההתרגשות הפרוורטית בשיחה מתגברת ככל שמועצמת המבוכה של היועצת. בשלב מסוים, כאשר הפונה חוזר שוב ושוב על התיאור הפלסטי, מתעוררים חשד ואי נוחות. ככלות הכל, מטרת השיחה היא להתמודד עם קשיים רגשיים ולא להקשיב בלי סוף למשפט מביך שחוזר על עצמו.
השיחות הללו הן פוגעניות ונצלניות. הפונה מבקש לעצמו ריגוש מיני פולשני בכסות של הזדקקות רגשית לגיטימית. לשמחתנו, היועצות מפתחות אינטואיציה מקדימה ומסיימות שיחות מטרידות במהירות. ישנם מרכזים שמכירים את הפונים ובשלב מסוים מבקשים להפנותו למקור סיוע אחר.

 

מה קשור כאן לואי סי. קיי.?
ובכן, דחף החשיפה, פנים רבות לו.  מקור ההתרגשות המינית של המטריד הטלפוני נובע אף הוא מאקסיביציוניזם. ההנאה שלו נובעת מההתפכחות ההדרגתית של היועצת שבעצם מולכת שולל על ידי סוטה שמנצל את נכונותה לעזור. ההבדל בין החושף הגופני לבין החושף המילולי הוא בעוצמת הפגיעה אך לא באיכותה.  אצל לואי, מסתבר, הועלו שני המופעים גם יחד.

 

תחייתו של הומברט הומברט

הומברט הומברט הוא גיבור ספרו של ולדימיר נבוקוב, ״לוליטה״. נבוקוב כתב את הספר בגוף ראשון, מנקודת הראות הפדופילית של הומברט. סגנון כתיבה זה אילץ אותנו להיכנס לנעליו של אדם חולה מאוד, ואכן הקריאה מאוד מעמתת.
השיח של הומברט מתנהל לאורך רוב הספר מול חבר מושבעים דמיוני או אולי מול רגשות האשם והבושה שמערערים אותו. כקוראים אנחנו רצים אנה ואנה, בין שנאה, בחילה וגועל כלפי הגיבור ומעשיו, לבין מפגש מאולץ עם רגשותיו, מניעיו והטראומות הנפשיות שחווה הומברט בחייו, כל אלה מובעים ביד אמן יוצאת דופן.

 

להתראות לואי

כך נתקענו מבולבלים עם לואי סי. קיי. של 2017, מיטלטלים בין ניכור והתנתקות ממנו לבין הזכרונות על חמלת האתמול אל הבדרן הפאתטי, הגאון והאהוב שהכרנו.

 

בְּחֵמָה שְׁפּוּכָה אנחנו מרגישים מרומים. גם כי הכתובת הייתה על הקיר ודוברה בכל הופעה, גם כי לואי השתמש בקהל שלו 30 שנה לביטוי מעודן של דחפיו וגם כי הדיסוננס בין שנאה לקרבה מטריף את דעתנו. התגובה המתקרבנת של לואי, לפיה ביקש את רשותן של 5 הנשים שפגע בהן מכעיסה אותנו עוד יותר.

יכולנו להנות מלואי סי.קיי. כאשר חשף את מאווייו בגלוי ובמרומז על הבמה. יכולנו לשתף איתו פעולה כמציצנים עם חשפן, יכולנו לגעות מצחוק ביציע המגרש של המשחק הפרוורטי, כל זמן שהוא נמצא בין הקווים של פנטזיה ומציאות. אבל כאשר המציאות הביסה את המשחקיות, נשברו כל הכלים ואיתם אבד גם הקסם.

 

לואי, יש לומר, חזה את המציאות בדיוק מירבי (צפו למטה):
״אני טס במחלקה ראשונה, למי אכפת? פשוט ככה זה… זה יחזיק מעמד עוד שנה לכל היותר, תאמינו לי, זה לא יחזיק. אני טס ככה כבר שמונה חודשים, יש לי עוד שנה, ואז אני חוזר להיות ממש כמוכם. אבל, בינתיים, זה ממש מעולה״.

הערה

לא זהיר לכתוב בימים הללו על פגיעה והטרדה מינית. זה נכון כפליים כאשר הכתיבה מתייחסת למורכבות פסיכולוגית ולא רק לשאלה ערכית. לכן אני מבקש להקדים ולהדגיש כי אין בעולם הסבר שיצדיק את המעשים של סי.קיי. וברור לחלוטין מי התוקפן ומי הן הקורבנות במקרים המדוברים. בכלל, אין לגיטימציה לכל הטרדה מינית שהיא, אף פעם, בשום מקום, מצד אף אחד, גם אם היא נובעת ממצוקה נפשית עמוקה.




לקריאה: 

מהי פרוורסיה? מפרויד עד היום  <

דילוג לתוכן