ד"ר רחל בר יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית
"טוב, זה סיפור שרובו מביך" אמרתי לקבוצה שישבתי איתה. "קצת לא נעים לספר עליו, אבל אתם יודעים, אפשר ללמוד ממנו."
"אנחנו לא רגילים לספר סיפורים מביכים על טיפולים שלנו. " אמר שלום, אחד האנשים הבולטים בקבוצה.
"כן," אמרתי, " אבל כאן אני אעיז. אני חושבת," אמרתי, מרימה את ראשי מעט, ומחייכת.
"תעיזי," אמרה עליזה, "זה יהיה בסדר".
מה את יודעת על בסדר, אמרתי לעצמי. כמה אפשר לסמוך על קבוצות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שיושבים יחד ללמוד תיאוריות שונות של טיפול זוגי?! לא היה לי הרבה אמון בקבוצה, אבל בכל זאת החלטתי לספר.
"טוב, אני אספר. מה יכול להיות?" אמרתי מחייכת. אחרי הכל, גם לא היה קל לאסוף את הקבוצה הזו: עשרה מטפלים, שרוצים לשבת יחד וללמוד על טיפול זוגי. ללמוד מספרים שונים, מתיאוריות שונות. אני אספתי אותם איכשהוא, ולא בקלות.
"תמיד אני מתכננת לכתוב מאמר על זה," אמרתי, "אבל דוחה את זה. כי אני קצת מתביישת. פעם כתבתי מאמר על נושא דומה – על מציאת האני האמיתי של המטפל בטיפול אישי. אבל כנראה שהייתי צריכה לעבור תהליך דומה, ואולי אפילו ארוך יותר, בקשר לטיפול הזוגי…"
"כמה הקדמות," אמרה אודליה. הסתכלתי עליה במבט מוכיח מעט. אוף, מאנשים כאלו אני חוששת. אבל די, כמה אני מתעכבת. ספרי את זה וזהו, אמרתי לעצמי.
"טוב, הסיפור הוא ככה: אני למדתי קורס בטיפול זוגי אינטגרטיבי לפני כחמש עשרה שנים. אבל אחרי שסיימתי את הקורס לא הרגשתי שאני באמת יודעת טוב לטפל בזוגות. טיפלתי בזוגות פה ושם, אבל לא הייתי מרוצה מתוצאות הטיפול שלי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה. זה משהו שמאפיין אותי – לקחת אחריות על עצמי… לפעמים יותר מדי. אז התחלתי לקרוא ספרים על טיפול זוגי. אחד מהספרים הראשונים היה ספר של ג'ון גוטמן, החוקר ממעבדת הנישואים. וגוטמן קלע לתחושותי, והסיר ממני חלק מן האשמה. גוטמן קבע כי טיפול זוגי הוא הטיפול הנדרש ביותר, אבל גם הטיפול שתוצאותיו הכי פחות מוצלחות. אה… אנחת רווחה עברה בי. זה לא רק אני… וגוטמן בספרו החל למנות את המרכיבים שלדעתו חיוניים לזוגיות טובה, ואני קראתי אותם והשתדלתי להפנים. רציתי להיות מטפלת זוגית טובה, לא? אז קראתי את כל ספריו של גוטמן, שהיו אז. ואז קראתי עוד ספרים. וטקסטבוק שלם על סוגים שונים של טיפול זוגי. באמת… ניסיתי ללמוד את הנושא. להיות – טובה, מטפלת זוגית – טובה. עכשיו אני מספרת על זה בקיצור, אבל זה לקח לי הרבה זמן. שנים, שנים חיפשתי ספרים חדשים באמזון, שנראו לי גם מקצועיים וטובים. והזמנתי אותם. וקיבלתי אותם בכריכות נוצצות. וחשבתי, בכל פעם: אה, הספר הזה הוא ה- ספר. אחריו אני כבר – בעניינים לגמרי.
והספר המרגש ביותר שהגעתי אליו – היה הספר של סוזן ג'ונסון. על הטיפול הממוקד-רגשית. וואוו, לספר הזה. הייתי. זקוקה. ממש. הוא לימד אותי על כוחה של אמפתיה בטיפול הזוגי. באמת התפעלתי ממנו. אפילו הלכתי לאחד מימי העיון שבו גו'נסון הגיעה לארץ. ולחצתי את ידה. היא נראתה מעט מבוהלת, למען האמת.
הספר של ג'ונסון שהיה אצלי היה מלא סימוני עיפרון. הדגשתי את השלבים השונים של הטיפול. את ההתערבויות הנחוצות בכל שלב. את הדינמיקות האופייניות. באמת רציתי, אפשר לומר… להיות השיטה שלה בעצמה. כמה שאפשר. שהספר יהיה בתוכי. אם ניתן היה לבלוע את הספר, כדי שאטפל כמוה – הייתי בולעת אותו. רק שזה לא … אתם יודעים, ממש אפשרי.
בכל אופן התחלתי לטפל בזוגות בשיטה של ג'ונסון. מעט התערבויות התנהגותיות, אם בכלל. הרבה אמפתיה. ניסיונות ל… איך לומר את זה? להבנות את הדינמיקה בין בני הזוג כמעגל בלתי נפסק. האמת, שבזה הייתי יותר חלשה. בתיאור הדינמיקה.
טוב, והיו הצלחות, באמת. השיטה הזו, שמרבה לשקף ולהדהד רגשות של פציינטים היא חזקה, באמת. אנשים נהנו ממנה.וגם התקדמו. זה כנראה חסר כשהזוגיות לא טובה, האמפתיה השקטה, הלא-שיפוטית.
אז…אני הייתי מרוצה. לא הצלחתי אמנם לגמרי לבלוע לתוכי את הספר של ג'ונסון אבל הרגשתי שהתחלתי משהו אחר, וזה משהו טוב.
עד לזוג הזה.
זה היה זוג… איך לקרוא לזה? מאתגר. אולי כי הם באו משכבה סוציואקונומית גבוהה למדי? מההתחלה היתה לי הרגשה שהם מעט מתנשאים. הגבר היה בתפקיד בכיר בהייטק. אשתו התלוננה שהוא מזניח אותה. לא מבין את הרגשות שלה. היא היתה באטרף של עשייה. גידול ילדים. הקריירה שלה. גם היא היתה נוסעת לא מעט. איכשהוא הרגשתי שחלק מהכעס שלה יוצא עלי. איכשהוא. היא גם הזכירה לי דמות מסוימת של פסיכולוגית, שהכרתי פעם, מישהי שמאוד הערכתי. בקיצור, אפשר להגיד שהרגשתי קצת, איך לומר? חלשה? לא חזקה מולם? האישה גם הרבתה להשוות את הטיפול הזוגי לטיפול האישי שאליו הלכה, ששם היתה פסיכולוגית מ-צו-י-נת. משהו. אני לידה הרגשתי… אתם מבינים.
ואני המשכתי בעוז לשקף להם. להיות אמפתית לרגשותיהם. הם התלוננו מעט על כך, והסברתי שזה חלק מהטיפול. ניסיתי להיות קצת יותר מציעת הצעות, אבל רוב הזמן דבקתי בגישה של ג'ונסון, או לפחות באיך שאני הייתי מסוגלת ליישם אותה.
ואחרי מספר מסוים של פגישות, אחרי שחלה הטבה במצב הזוגי ואז שוב ירידה – האישה הודיעה לי שהם עוזבים. לא ציפיתי לזה. איכשהוא הם, ובמיוחד היא, הצליחו לגרום לי… ל… איך לקרוא לזה?"
"תחושת מפלה?" הציעה איילה.
"אולי, אולי. לא יודעת מה המילים המתאימות. או שלא בא לי לומר אותן כאן לכם. נחיתות כזו? ממש … ממש לא טוב. וניסיתי קצת לפרש לאישה שאולי הכעסים הלא-נגמרים שלה מול בעלה יוצאים ככה גם עלי. ניסיתי לפרש את ההעברה שלה כלפי. ועל זה היא ממש, אבל ממש כעסה… טוב, הם עזבו. אני חושבת שהם ראו, שזה נוגע לי באיזה מקום אישי. ש…אני כמעט התחננתי – תישארו. נדמה לי, באמת שככה זה היה. באמת, פתטי אולי? לא קל לספר שגם אנחנו פתטיים מול מטופלים, אתם יודעים… "עצרתי, הרכנתי ראשי, ונאנחתי.
ואז הרמתי את ראשי, בפתאומיות. "אבל זה לא סוף הסיפור. סוף הסיפור הוא, שאני, מאז… מה זה השתניתי. אני פשוט… פשוט זרקתי את כל התיאוריות לפח. כלומר, לא באמת לפח. הן היו בתוכי, זה ברור. אבל הן… הן לא נכנסו לחדר הטיפולים. כלומר החלטתי לצאת לקרב של הטיפול הזוגי, ב –ידיים חשופות, איך שאומרים. בלי תיאוריות. בלי ספרים. בלי מחקרים. רק אני, ומה שאני חושבת שצריך לעשות באותו רגע. רק אני כבן-אדם שמנסה לעזור לאנשים שבאים לבקש עזרה לזוגיות שלהם. וזהו, אני חושבת שאז נהפכתי להיות באמת המטפלת הזוגית הטובה שרציתי להיות. וזה עצוב, שהייתי צריכה לחטוף עלבון כזה מהזוג הזה." עצרתי לרגע.
"כן, זה היה עלבון, אבל גם אמרתי לעצמי אז: "מה את רוצה, את עובדת לפי פרוטוקולים ואז מתפלאת שלא יוצא לך טיפול טוב? שיקפת ושיקפת והיית אמפתית, אבל… זה … זה תיאוריה. לא שמת את הידיים שלך בפנים, לא התלכלכת. חשבת שאת עושה הכי טוב, וזה היה… פרוטוקול. " ככה אמרתי לעצמי. כן, כעסתי על עצמי. "
שתקתי. לא ידעתי איך להמשיך.
"לידתה של מטפלת זוגית" אמר שלום, בחיוך, והושיט לי יד. נגעתי בידו, ולחצתי אותה בלחיצה קלה. זו היתה הושטת יד ראויה. הייתי זקוקה לה. הרגשתי מבוכה שסיפרתי הכל. בהלה מסוימת.
"חבל שהזוג ההוא לא נשאר," אמרה איילה.
"נכון," עניתי. "אם הם היו נשארים… הם היו מקבלים אותי בגרסה יותר טובה. אבל זו היתה זכותם, אתם יודעים, ללכת. "
ואז הוספתי: "אתם יודעים, אבל אני חושבת על זה. הזוג הזה לא נשאר. אבל זוגות אחרים מרוויחים ממה שקרה לי. מהמפלה ההיא. אני מטפלת זוגית יותר אמיתית. יותר טבעית. אני מרשה לעצמי לומר דברים שפעם לא הרשיתי לעצמי לומר. אני עובדת ב"ידיים חשופות" בטיפול. ואני חושבת שזה משפר את הקשר שלי עם המטופלים. שיש להם מטפלת ספונטנית יותר, שהיא – היא עצמה. אתם מבינים? אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר לכם את זה."
"אני מכירה את זה," אמרה איילה, "את רגעי התקיעות האלה. זה היה קורה לי יותר בשנים הראשונות שעבדתי. או אחרי שאני בכנס, בהרצאה. אני מנסה אז ליישם דברים, שהם… לא אני."
"כן, גם לך זה קורה?" אמרתי, "תיארתי לעצמי, שאני לא לבד בזה. כשמתחילים לספר שומעים סיפורים של אחרים, שגם הם ככה. ואגב – עדיין יש לי את כל התיאוריות בראש. בטיפולים זוגיים. אני עדיין משתמשת מדי פעם בשיקופים אמפתיים כמו שג'ונסון ממליצה. אבל בעיקר אני יושבת מולם – אני. וממחקר שקראתי הבנתי שזה מה שהכי חשוב, גם בטיפול זוגי: הברית הטיפולית. הקשר הטוב בין המטפלים למטופלים. אני כמובן עדיין לא בטוחה בעצמי. לא עשיתי סטטיסטיקות לאחוזי הצלחה שלי. אבל אני מרגישה שהזוגות שהגיעו ומגיעים אלי מאז – מקבלים משהו אחר. מקבלים מטפלת שנמצאת שם… אותנטית? צוחקת? שותקת לפעמים יותר מדי? מדברת לפעמים יותר מדי? אבל היא עצמה. וזה טוב. זה טוב להם וזה טוב לי. ובאמת שאני לא מאמינה איזו מטפלת אני מעיזה להיות שם. מטפלת מצחיקה. מטפלת שאומרת מה דעתה. מטפלת שמצטטת מחקרים. בקיצור – מטפלת חופשיה. יחסית. וזה המון בעיני."
"ועכשיו גם נתת לנו," אמר במפתיע שלום.
קפצתי ממקומי – לא ציפיתי לשמוע את הקול שלו. "באמת?!" שאלתי.
"כן," הוא ענה. "נתת לנו גילוי לב."
"כשמטפלת אחת מספרת על קשיים שלה, אז גם השאר יכולים להיפתח," הוסיפה איילה.
חייכתי, וכבר לא אמרתי עוד משהו. הייתי מרוצה. הרגשתי כמו חתול שליקק עכשיו שמנת. נעים לשמוע שאת טובה, מועילה. ולא מקבלים את זה הרבה במקצוע שלנו.
המשכתי לשתוק, ושקעתי בהרהורים.
