מבוכה וניצחון

ד"ר רחל בר יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

"טוב, זה סיפור שרובו מביך" אמרתי לקבוצה שישבתי איתה. "קצת לא נעים לספר עליו, אבל אתם יודעים, אפשר ללמוד ממנו." 

"אנחנו לא רגילים לספר סיפורים מביכים על טיפולים שלנו. " אמר שלום, אחד האנשים הבולטים בקבוצה. 

"כן," אמרתי, " אבל כאן אני אעיז. אני חושבת," אמרתי, מרימה את ראשי מעט, ומחייכת. 

"תעיזי," אמרה עליזה, "זה יהיה בסדר".

מה את יודעת על בסדר, אמרתי לעצמי. כמה אפשר לסמוך על קבוצות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שיושבים יחד ללמוד תיאוריות שונות של טיפול זוגי?! לא היה לי הרבה אמון בקבוצה, אבל בכל זאת החלטתי לספר.

"טוב, אני אספר. מה יכול להיות?" אמרתי מחייכת. אחרי הכל, גם לא היה קל לאסוף את הקבוצה הזו: עשרה מטפלים, שרוצים לשבת יחד וללמוד על טיפול זוגי. ללמוד מספרים שונים, מתיאוריות שונות. אני אספתי אותם איכשהוא, ולא בקלות. 

"תמיד אני מתכננת לכתוב מאמר על זה," אמרתי, "אבל דוחה את זה. כי אני קצת מתביישת. פעם כתבתי מאמר על נושא דומה – על מציאת האני האמיתי של המטפל בטיפול אישי. אבל כנראה שהייתי צריכה לעבור תהליך דומה, ואולי אפילו ארוך יותר, בקשר לטיפול הזוגי…"

"כמה הקדמות," אמרה אודליה. הסתכלתי עליה במבט מוכיח מעט. אוף, מאנשים כאלו אני חוששת. אבל די, כמה אני מתעכבת. ספרי את זה וזהו, אמרתי לעצמי. 

"טוב, הסיפור הוא ככה: אני למדתי קורס בטיפול זוגי אינטגרטיבי לפני כחמש עשרה שנים. אבל אחרי שסיימתי את הקורס לא הרגשתי שאני באמת יודעת טוב לטפל בזוגות. טיפלתי בזוגות פה ושם, אבל לא הייתי מרוצה מתוצאות הטיפול שלי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה. זה משהו שמאפיין אותי – לקחת אחריות על עצמי… לפעמים יותר מדי. אז התחלתי לקרוא ספרים על טיפול זוגי. אחד מהספרים הראשונים היה ספר של ג'ון גוטמן, החוקר ממעבדת הנישואים. וגוטמן קלע לתחושותי, והסיר ממני חלק מן האשמה. גוטמן קבע כי טיפול זוגי הוא הטיפול הנדרש ביותר, אבל גם הטיפול שתוצאותיו הכי פחות מוצלחות. אה… אנחת רווחה עברה בי. זה לא רק אני… וגוטמן בספרו החל למנות את המרכיבים שלדעתו חיוניים לזוגיות טובה, ואני קראתי אותם והשתדלתי להפנים. רציתי להיות מטפלת זוגית טובה, לא? אז קראתי את כל ספריו של גוטמן, שהיו אז. ואז קראתי עוד ספרים. וטקסטבוק שלם על סוגים שונים של טיפול זוגי. באמת… ניסיתי ללמוד את הנושא. להיות – טובה, מטפלת זוגית – טובה. עכשיו אני מספרת על זה בקיצור, אבל זה לקח לי הרבה זמן. שנים, שנים חיפשתי ספרים חדשים באמזון, שנראו לי גם מקצועיים וטובים. והזמנתי אותם. וקיבלתי אותם בכריכות נוצצות. וחשבתי, בכל פעם: אה, הספר הזה הוא ה- ספר. אחריו אני כבר – בעניינים לגמרי. 

והספר המרגש ביותר שהגעתי אליו – היה הספר של סוזן ג'ונסון. על הטיפול הממוקד-רגשית. וואוו, לספר הזה. הייתי. זקוקה. ממש. הוא לימד אותי על כוחה של אמפתיה בטיפול הזוגי. באמת התפעלתי ממנו. אפילו הלכתי לאחד מימי העיון שבו גו'נסון הגיעה לארץ. ולחצתי את ידה. היא נראתה מעט מבוהלת, למען האמת. 

הספר של ג'ונסון שהיה אצלי היה מלא סימוני עיפרון. הדגשתי את השלבים השונים של הטיפול. את ההתערבויות הנחוצות בכל שלב. את הדינמיקות האופייניות. באמת רציתי, אפשר לומר… להיות השיטה שלה בעצמה. כמה שאפשר. שהספר יהיה בתוכי. אם ניתן היה לבלוע את הספר, כדי שאטפל כמוה – הייתי בולעת אותו. רק שזה לא … אתם יודעים, ממש אפשרי. 

בכל אופן התחלתי לטפל בזוגות בשיטה של ג'ונסון. מעט התערבויות התנהגותיות, אם בכלל. הרבה אמפתיה. ניסיונות ל… איך לומר את זה? להבנות את הדינמיקה בין בני הזוג כמעגל בלתי נפסק. האמת, שבזה הייתי יותר חלשה. בתיאור הדינמיקה. 

טוב, והיו הצלחות, באמת. השיטה הזו, שמרבה לשקף ולהדהד רגשות של פציינטים היא חזקה, באמת. אנשים נהנו ממנה.וגם התקדמו. זה כנראה חסר כשהזוגיות לא טובה, האמפתיה השקטה, הלא-שיפוטית. 

אז…אני הייתי מרוצה. לא הצלחתי אמנם לגמרי לבלוע לתוכי את הספר של ג'ונסון אבל הרגשתי שהתחלתי משהו אחר, וזה משהו טוב.

עד לזוג הזה.

זה היה זוג… איך לקרוא לזה? מאתגר. אולי כי הם באו משכבה סוציואקונומית גבוהה למדי? מההתחלה היתה לי הרגשה שהם מעט מתנשאים. הגבר היה בתפקיד בכיר בהייטק. אשתו התלוננה שהוא מזניח אותה. לא מבין את הרגשות שלה. היא היתה באטרף של עשייה. גידול ילדים. הקריירה שלה. גם היא היתה נוסעת לא מעט. איכשהוא הרגשתי שחלק מהכעס שלה יוצא עלי. איכשהוא. היא גם הזכירה לי דמות מסוימת של פסיכולוגית, שהכרתי פעם, מישהי שמאוד הערכתי. בקיצור, אפשר להגיד שהרגשתי קצת, איך לומר? חלשה? לא חזקה מולם? האישה גם הרבתה להשוות את הטיפול הזוגי לטיפול האישי שאליו הלכה, ששם היתה פסיכולוגית מ-צו-י-נת. משהו. אני לידה הרגשתי… אתם מבינים.

ואני המשכתי בעוז לשקף להם. להיות אמפתית לרגשותיהם. הם התלוננו מעט על כך, והסברתי שזה חלק מהטיפול. ניסיתי להיות קצת יותר מציעת הצעות, אבל רוב הזמן דבקתי בגישה של ג'ונסון, או לפחות באיך שאני הייתי מסוגלת ליישם אותה. 

ואחרי מספר מסוים של פגישות, אחרי שחלה הטבה במצב הזוגי ואז שוב ירידה – האישה הודיעה לי שהם עוזבים. לא ציפיתי לזה. איכשהוא הם, ובמיוחד היא, הצליחו לגרום לי… ל… איך לקרוא לזה?"

"תחושת מפלה?" הציעה איילה.

 "אולי, אולי. לא יודעת מה המילים המתאימות. או שלא בא לי לומר אותן כאן לכם. נחיתות כזו? ממש … ממש לא טוב. וניסיתי קצת לפרש לאישה שאולי הכעסים הלא-נגמרים שלה מול בעלה יוצאים ככה גם עלי. ניסיתי לפרש את ההעברה שלה כלפי. ועל זה היא ממש, אבל ממש כעסה… טוב, הם עזבו. אני חושבת שהם ראו, שזה נוגע לי באיזה מקום אישי. ש…אני כמעט התחננתי – תישארו. נדמה לי, באמת שככה זה היה. באמת, פתטי אולי? לא קל לספר שגם אנחנו פתטיים מול מטופלים, אתם יודעים… "עצרתי, הרכנתי ראשי, ונאנחתי.

ואז הרמתי את ראשי, בפתאומיות. "אבל זה לא סוף הסיפור. סוף הסיפור הוא, שאני, מאז… מה זה השתניתי. אני פשוט… פשוט זרקתי את כל התיאוריות לפח. כלומר, לא באמת לפח. הן היו בתוכי, זה ברור. אבל הן… הן לא נכנסו לחדר הטיפולים. כלומר החלטתי לצאת לקרב של הטיפול הזוגי, ב –ידיים חשופות, איך שאומרים. בלי תיאוריות. בלי ספרים. בלי מחקרים. רק אני, ומה שאני חושבת שצריך לעשות באותו רגע. רק אני כבן-אדם שמנסה לעזור לאנשים שבאים לבקש עזרה לזוגיות שלהם. וזהו, אני חושבת שאז נהפכתי להיות באמת המטפלת הזוגית הטובה שרציתי להיות. וזה עצוב, שהייתי צריכה לחטוף עלבון כזה מהזוג הזה." עצרתי לרגע. 

"כן, זה היה עלבון, אבל גם אמרתי לעצמי אז: "מה את רוצה, את עובדת לפי פרוטוקולים ואז מתפלאת שלא יוצא לך טיפול טוב? שיקפת ושיקפת והיית אמפתית, אבל… זה … זה תיאוריה. לא שמת את הידיים שלך בפנים, לא התלכלכת. חשבת שאת עושה הכי טוב, וזה היה… פרוטוקול. " ככה אמרתי לעצמי. כן, כעסתי על עצמי. "

שתקתי. לא ידעתי איך להמשיך.

"לידתה של מטפלת זוגית" אמר שלום, בחיוך, והושיט לי יד. נגעתי בידו, ולחצתי אותה בלחיצה קלה. זו היתה הושטת יד ראויה. הייתי זקוקה לה. הרגשתי מבוכה שסיפרתי הכל. בהלה מסוימת. 

"חבל שהזוג ההוא לא נשאר," אמרה איילה. 

"נכון," עניתי. "אם הם היו נשארים… הם היו מקבלים אותי בגרסה יותר טובה. אבל זו היתה זכותם, אתם יודעים, ללכת. "

ואז הוספתי: "אתם יודעים, אבל אני חושבת על זה. הזוג הזה לא נשאר. אבל זוגות אחרים מרוויחים ממה שקרה לי. מהמפלה ההיא. אני מטפלת זוגית יותר אמיתית. יותר טבעית. אני מרשה לעצמי לומר דברים שפעם לא הרשיתי לעצמי לומר. אני עובדת ב"ידיים חשופות" בטיפול. ואני חושבת שזה משפר את הקשר שלי עם המטופלים. שיש להם מטפלת ספונטנית יותר, שהיא – היא עצמה. אתם מבינים? אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר לכם את זה."

"אני מכירה את זה," אמרה איילה, "את רגעי התקיעות האלה. זה היה קורה לי יותר בשנים הראשונות שעבדתי. או אחרי שאני בכנס, בהרצאה. אני מנסה אז ליישם דברים, שהם… לא אני."

"כן, גם לך זה קורה?" אמרתי, "תיארתי לעצמי, שאני לא לבד בזה. כשמתחילים לספר שומעים סיפורים של אחרים, שגם הם ככה. ואגב – עדיין  יש לי את כל התיאוריות בראש. בטיפולים זוגיים. אני עדיין משתמשת מדי פעם בשיקופים אמפתיים כמו שג'ונסון ממליצה. אבל בעיקר אני יושבת מולם – אני. וממחקר שקראתי הבנתי שזה מה שהכי חשוב, גם בטיפול זוגי: הברית הטיפולית. הקשר הטוב בין המטפלים למטופלים. אני כמובן עדיין לא בטוחה בעצמי. לא עשיתי סטטיסטיקות לאחוזי הצלחה שלי. אבל אני מרגישה שהזוגות שהגיעו ומגיעים אלי מאז – מקבלים משהו אחר. מקבלים מטפלת שנמצאת שם… אותנטית? צוחקת? שותקת לפעמים יותר מדי? מדברת לפעמים יותר מדי? אבל היא עצמה. וזה טוב. זה טוב להם וזה טוב לי. ובאמת שאני לא מאמינה איזו מטפלת אני מעיזה להיות שם. מטפלת מצחיקה. מטפלת שאומרת מה דעתה. מטפלת שמצטטת מחקרים. בקיצור – מטפלת חופשיה. יחסית. וזה המון בעיני."

"ועכשיו גם נתת לנו," אמר במפתיע שלום. 

קפצתי ממקומי – לא ציפיתי לשמוע את הקול שלו. "באמת?!" שאלתי. 

"כן," הוא ענה. "נתת לנו גילוי לב."

"כשמטפלת אחת מספרת על קשיים שלה, אז גם השאר יכולים להיפתח," הוסיפה איילה.

חייכתי, וכבר לא אמרתי עוד משהו. הייתי מרוצה. הרגשתי כמו חתול שליקק עכשיו שמנת. נעים לשמוע שאת טובה, מועילה. ולא מקבלים את זה הרבה במקצוע שלנו. 

המשכתי לשתוק, ושקעתי בהרהורים. 

ההפך מליפול

שחר דואק, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה התפתחותית

לא יודעת מה משך אותי לכאן. חשבתי לעצמי: את צריכה למצוא עבודה שבה עושים כמה שפחות ומרוויחים כמה שיותר, זה מה שסטודנטיות עושות, למה את עושה ההפך? מה הביא אותך להיות חונכת של מישהי שהשנים בהן היא מאושפזת במחלקה סגורה רבות יותר מהשנים שאת חיה? 

המאבטח רכן לחלון והסביר שאני לא יכולה להיכנס עם רכב כי מי יודע מה אני כבר מביאה אתי. הגשם שטף והמים שצפו במורד הכביש וסחפו את מה שבדרכם. חניתי בצד ונכנסתי דרך המעבר להולכי רגל. הבוץ ינק את הסוליה בקול מחליא והגרביים נספגו מים. אי אפשר להגיע אליה ולהישאר יבשה. ניסיתי לפשוט מעצמי את החגורה, הפלאפון והמטבעות שבכיס וכמעט פרצתי בבכי כשגלאי המתכות בכל זאת צפצף בחדות כשעברתי. מהתא הקטן ביותר בתיק המאבטח שלף כפית. לא סכין, כפית. הוא אמר שאסור להכניס אותה לבית החולים ושהיא תחכה לי כאן. איך אפשר לפגוע בעצמך או באחרים באמצעות כפית?

הלכתי בין השדות והמדשאות וחשבתי שזה נראה כמו קיבוץ. בזווית העין ראיתי בית קברות קטן. אולי של אחד הישובים בסביבה, אם כי גם הם נמצאים כמה קילומטרים מכאן. אנחנו מעמידים פנים שאפשר לשמור את המוות, כמו את מחלות הנפש, רחוק. ניסיתי לחפש את הגדר ולבדוק אם יש קברים מחוצה לה ובתוכה, אם יש מצבות זוגיות או שכולן בודדות. נרעדתי מהמחשבה שזה בית קברות של בית החולים. אנשים שחיו ומתו כאן, ואף אחד לא הגיע אליהם, לפני או אחרי. הרוח שרקה במעבר בין שני בניינים והרגשתי את הקור של המצבות על הלחי.

הגעתי למחלקה. הגשם הכה בגגון שמעל דלת הכניסה. צלצלתי באינטרקום. תחבתי את כפות הידיים מתחת לבתי השחי כדי להתחמם. המשכתי לחכות, אולי גם הזמן קפא. צלצלתי שוב. מישהי שיצאה מהמחלקה, כנראה במקרה, פתחה בפני את הדלת. היא שאלה למי אני ועניתי שליעל, היא הנהנה. נמלים נכנסות בסדק בקיר, כל אחת מהן נושאת פירור ממשהו ואני מנסה לחוש בפה מה הוא היה, מרגישה רק את התנועה של המחושים. היא חוזרת, שואלת שוב למי אני, אני אומרת את שמה ומנסה להתרגל לאיך שהוא מתגלגל בפה. מתיישבת על כיסא כתר פלסטיק חורק ומתנדנד. החדר לבן וקטן, מכל צדדיו דלתות סגורות. העיניים מטיילות לאורך הסדק בקיר. בחוץ הדשא ירוק ויפה. אני חושבת שלאף אחת לא מגיע להיות בכזה מקום, מה חשבתי לעצמי כשנכנסתי לכאן ואיך עוד מעט גם יעל תצא משם.

דלת המחלקה נפתחת והלב מדלג על פעימה. יוצאת מישהי – זאת לא יעל. אני לא יודעת אם היא מאושפזת או עובדת פה, וכנראה שעם כל זה שבכולנו יש חולי ובריאות וכאב וצמיחה וגוונים ורבדים אני מרגישה שאני חייבת לדעת באיזה צד היא, איפה למקם אותה ואת מה שהיא אומרת. לפני שאני מספיקה לפצות פה הדלת ננעלת אחריה ואנחנו נותרות לבד. היא מתקרבת אליי כמו בלרינה, על קצות הבהונות. אני נבהלת, כנראה קראו לה לצאת בטעות. אמרתי שבאתי ליעל, אולי מאושפזת שם עוד יעל? מה היא תרגיש כשאומר שלא באתי בשבילה או אצלצל שיחזירו אותה כמו מוצר פגום? 

הבגדים שלה ידעו ימים יפים יותר וכנראה שגם היא. היא אומרת שקוראים לה דפנה, שואלת מי אני בשביל יעל וזה נשמע לי הגיוני. רק שהיא לא מסתכלת עליי אלא לאיזו נקודה מעליי. כשאני משתכנעת שהיא לא מאושפזת אלא עובדת היא אומרת "סלחי לי, אני חייבת להשתין". נכנסת לאחת הדלתות הסגורות שמקיפות אותנו וצועקת לי כל מיני פרטים על יעל מתוך השירותים. היא מורידה את המים, לא שוטפת ידיים ונעמדת מולי. בטן עגולה נשפכת בין החולצה למכנסיים ואני חושבת באימה שהיא מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית ובהריון. היא מדברת במהירות: "יעל לא אוכלת כמעט. אבא שלה מביא לה פיתה, זה לא טוב, שיביא לה פירות, משהו שיפתח לה את התיאבון, הפיתה ממלאת. יש לנו ניסיון בדברים כאלה, היא כבר הרבה זמן אצלנו והיא צריכה ללמוד לאכול את האוכל פה." העיניים גולשות למעיל שלה, עליו מתנוסס סמל בית-החולים ואני שוב אומרת לעצמי שהיא עובדת פה. "שיביא פירות מיוחדים, אנונה, ענבים, אם עכשיו העונה, מה העונה עכשיו? יודעת כמה זמן לא הייתי בקניות?" כן, מזמן היא לא הייתה בקניות, היא מאושפזת. אולי תופסת על יעל בעלות, כמו חברות בבית-ספר יסודי שאחת מהן יותר מקובלת. "אם הוא בונה על האוכל שהוא מביא אז שיבוא לבקר לפחות פעמיים בשבוע… יעל נובלת פה, נשמה נדירה, מיוחדת", באמת אכפת לה, טוב שיש כאן עובדים כמוה. ואז היא שולפת מסרק פלסטיק מהכיס ומעבירה אותו בשיערה בתנועות איטיות ואני חושבת: יואו, משהו איתה לא בסדר. תוך כדי הסירוק היא אומרת "יעל לא נראית כל-כך טוב, רזה כבר אמרתי, והשיניים שלה… אל תיבהלי, כולה לב". מרגש אותי שבתוך שגרת העבודה היא רואה את יעל ואכפת לה ממנה. היא מעבירה את המסרק בין אצבעותיה, מחייכת לעצמה ובוהה דרכי. מאושפזת שם. "ואסור להביא מצית או סכין ודברים חדים, את יודעת, נכון?" עובדת פה. אני מהנהנת.

יש דרך לדעת. כשנסיים לדבר והיא תחזור למחלקה: אם יש לה מפתח לדלת – סימן שהיא עובדת ואם היא צריכה לצלצל שיפתחו לה – סימן שהיא מאושפזת. "ואל תגידי שאת אוכלת בשר, זה הפחד הכי גדול שלה, שמכניסים לה בשר לאוכל. גם בארוחת בוקר, שזה חלבי". זה בהחלט מידע שימושי ואני שוב נוטה לחשוב שהיא עובדת פה ואומרת לה "תודה". "אבא שלה קמצן מניאק, בא לפה בג'יפ, אפילו מעיל אין לו לתת לה, אשתו הזונה". מאושפזת. "תעבירי לו את זה, תגידי לו שהיא קופאת מקור." עובדת. "אני אעביר לו". טיפת גשם מתגנבת במורד הגב ומזדחלת ההבנה שאני באמת חייבת לומר לו את זה. מהדקת את הסוודר לגוף והוא כבד וספוג מים, מתחלחלת מלחשוב על חורף כזה בלי מעיל. קר לי. הגוף מתכווץ מהקלות בה הנחתי שאם היא מאושפזת אין צורך להקשיב למה שהיא אומרת. מנסה להיזכר במה שהיא ספרה על יעל אבל המילים חומקות ממני, זה כמו לשלוף דגים ממים בידיים. אני מישירה אליה מבט ושואלת "מי את?". היא עונה "דפנה, כבר אמרתי לך". זה נכון, היא כבר אמרה.

דלת המחלקה נפתחת. יעל יוצאת. חוזרת שוב ושוב על שמי בטון עולה ויורד ומספרת במהירות על הפסיכיאטר שבלילה מחדיר לפי הטבעת שלה קקי שלו, על-מנת שבבוקר, בשירותים, תרגיש שזה שלה כי זה יצא לה מהגוף. כשהוא עושה לה את זה היא ערה, אבל הוא ממשיך כי עיניה עצומות. בכי של חיה פצועה. כל החיים אני מנסה להפריד בין מה שלי ומה שלהם, נשמרת מלגעת בכאב בידיים חשופות. משתדלת ללכת מסביב לבורות, בלי ליפול, להגיד שיצאתי מזה מחוזקת לפני שנכנסתי. אולי ההפך מליפול הוא לא להחזיק, אך אם כך, מה הוא? יעל בוכה ואני נבוכה, כולאת את הדמעות בפנים, בשרירים טבעתיים. על פי רוב אני לא מרגישה כמה זה גוזל ממני. היא צונחת לתוך כסא כתר פלסטיק כמו לתוך פוף. ושוב אני כאן והיא שם, קווי מתאר שחורים וגסים מפרידים בינינו. בתוך הקווים נוברות נמלים, נושאות פירורים מאחת לאחרת, ממששות במחושיהן זו את זו. 

יעל נראית מבוגרת מכפי שנותיה ושואלת, כמו ילדה שלא מצליחה להתאפק, "מה הבאת לי?" אני מוציאה מהתיק שקית עם בקבוק מיץ קריסטל זרחני שאבא שלה אמר שהיא אוהבת. הוא הזהיר שיעל קודם כל תשתה בלגימה אחת את כל הבקבוק ורק אחר-כך תשים לב אליי, אם בכלל. אבל היא מוזגת, בידיים רועדות, לי ולה. מרימה את הכוסות החד-פעמיות ומוודאת שהכמות בשתיהן שווה, כמו כימאית שבודקת נוזל במשורה. אני בוחנת אותה בוחנת את הכוסות וקופצת למשמע טריקת דלת. דפנה נכנסה למחלקה. לא יודעת אם היא הייתה צריכה לצלצל או שיש לה מפתח.

צילום: מאיה מלמד שתיל

https://lh3.googleusercontent.com/-Z9WmhM185Xk/V7JLnuMtvbI/AAAAAAAAKzA/0LWuHkOkaD0azV9eVzQNobNJG-Zth7_DA/w346-h519/%25D7%25A9%25D7%2597%25D7%25A8%2B%25D7%2593%25D7%2595%25D7%2590%25D7%25A7%2B%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2594.jpg

משהו קרה

עידית פסן, פסיכולוגית קלינית

אני חוצה את דלת הזכוכית העבה, ובעיניי מכה באחת אור השמש העז. עומדת בחוץ מבולבלת, בוהה אל הכביש. גל הלחות של סוף יולי עוטף אותי. לא ציפיתי לו, כשיצאתי מתחנת המשטרה. הטיפות מתחילות להיקוות בצווארי. אני לא זוכרת איפה השארתי את האוטו, בחניון שורות שורות של רכבים בהירים. 

לפני רגעים ספורים נפרדתי, במילים מנומסות, מחוקר וחוקרת איתם ישבתי שעה. מה צפוי כעת? שאלתי לפני שיצאתי. איזה סיכוי יש להגשת כתב אישום, אם בכלל? את נוי, החוקרת הדקיקה בתספורת הקארה המוקפדת, זיהיתי מיד. מתוך התדהמה התקשיתי להבין, בשניות הראשונות, שהיא זו שתגבה ממני עדות. לרגע עמדתי לומר משהו, אך תיכף ידעתי שאיני יכולה לחשוף אותה בפני החוקר הנוסף בחדר. כמה אירוני, חשבתי לעצמי, ששמונה שנים קודם לכן, נוי הייתה זו שהשיבה לשאלותיי. איני חוקרת, אני פסיכולוגית, וכשטיפלתי בנוי, למעשה, הייתי בעיקר עדה.  

נוי שתקה מרבית השעה. לו יכולתי, הייתי שותקת גם אני. אך לא, נקראתי לתת עדות בנוגע למטופלת נוכחית שלי, נערה חרדית, ובסימנים שאני מבחינה, לפגיעה המינית שעשה בה דודה, רב ידוע. 

***

נוי הגיעה אליי לטיפול, בעקבות התקף חרדה, אחרי תחקיר ביטחוני. את התחקיר, שכלל בדיקה במכונת אמת, עברה לצורך קידום בתפקידה במשטרה, משוטרת לחוקרת. במהלכו, חשפה נוי, לאחר שתיקה של שש עשרה שנים, את היותה אם לבן, אותו מסרה לאימוץ. החשיפה טלטלה אותה. תוך פחות משנתיים, עמד בנה להגיע לגיל בו יוכל לפתוח את תיק האימוץ. היא פחדה מפגישה אפשרית איתו, ונקרעה בין המשאלה לראותו, לבין הרצון להמשיך לשמרו בחשאי. אשמה כבדה רבצה על כתפיה. אימהות שמסרו את ילדיהן לאימוץ, בהן נתקלה בעיתונים ובטלוויזיה, היו בעיניה נוטשות ואגואיסטיות. רחוקות כל כך מהדימוי המסור, שלה ושל משפחתה, את עצמה. 

***

בחניון הצפוף אני מאתרת את האוטו, הלוהט מחום, פותחת את הדלת, וקורסת במושבי. אני נמנעת ממגע בהגה הרותח. מתניעה, פותחת חלונות ומפעילה מזגן. האוויר שיוצא חם. אני מנסה להיזכר, מה היו תוכניותיי להמשך היום. איש בגיל העמידה, עם זוג קבים של שחי ותחבושת בקרסול הימני, מדדה לפניי. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על נוי.  

***

סיפור חייה של נוי חוזר אליי, באותה עוצמה בה חדר לליבי שנים קודם לכן. סיפור, אותו סיפרה, כשישבה מולי, מצונפת בכורסה, ומבטה מושפל. כאב זיהיתי בקולה, רק כשתיארה בפניי את השנים האחרונות, בהן סעדה את אמה, שגססה ממחלה סופנית בבית חולים סיעודי. "הייתי הורגת את עצמי אם אמא שלי הייתה יודעת", אמרה בהתרגשות. לעומת זאת, את שנות התבגרותה שטחה בפניי במילים מועטות, יבשות, תלושות ומנותקות מרגש. 

***

קודם שמלאו לה שנתיים, יצאה נוי מביתה, כשאמה ישנה שנת צהריים. בחיתול מלא הידסה בשביל העפר, המוליך עד בית דודתה, המרוחק מביתם כמאתיים מטרים. כשהגיעה ליעדה, כבר ניכר המאמץ על עורה, שהפך צמיגי וסמוק. היא נכנסה בשער הברזל, פסעה אל הדלת וחבטה בה בתוקף באצבעותיה הזעירות. משלא נענתה, אספה חלוק אבן, והשליכה אותו לעבר חלון הסלון. דודתה הקיצה בבהלה ונחפזה לכיוון השאון. ספק מיתוס ספק זיכרון זה, ביסס את תדמיתה של נוי בעיני משפחתה כאישה עוצמתית, נחושה, ומלאת תושייה. 

***

אני ממתינה בפרוזדור קודם שנקראת לחדר החקירות. חוקר נמרץ, קצוץ שיער, עם פיקת גרון בולטת ומבע רציני, מורה לי לשבת על כסא פנוי מעבר למכתבה חומה. הוא מתיישב מולי, מסיט מלפניו תאריכון וכרית חותמות, ומניח בינינו את תיק החקירה. נוי נכנסת לחדר, בידה כוס מים. היא מושיטה לי ואומרת, "חם היום". אני מודה לה, תוהה לגבי תשומת הלב, ומגניבה אליה מבט: פניה משדרים את אותה עוצמה. ואותו ריחוק. היא מתיישבת מול מחשב שולחני ישן. החוקר מאמת את פרטיי הביוגרפיים, ושמי עולה בחדר. כעת היא חייבת לדעת מי אני. הוא מקריא מחומר החקירה, מכחכח בגרונו ואומר: "נסי לתאר במילים שלך את הידוע לך על המקרה". אני נושמת עמוק ומתחילה לדבר. 

***

שבתות של שיעבוד לניקיונות, בידוד חברתי, השפלות ומכות, מצד אמה, עברה נוי עד שנשברה וברחה מהבית. בגיל ארבע עשרה, עלתה לאוטובוס, עם בת דודתה, וירדו לאילת. שוטטו בחוף הים עד שנמצאו כעבור שבוע. "אני לא חוזרת הביתה", בכתה נוי בנוכחות השוטרת שנקראה למקום, ורק משהובטח לה שתישלח לפנימיה, נאותה לשוב לביתה. עם המעבר לפנימיה הוקל לה, היא יצרה חברויות והצטיינה בלימודים. 

שנה לאחר מכן, בלילה חורפי, הכירה בחור במועדון. אחרי הבילוי, הציע להסיעה לתחנת האוטובוס. בדרך, משהו קרה. לדבריה, "עשה מה שעשה, לא זוכרת אם זה היה בפארק או בטיילת, אני זוכרת שאחר כך הלכתי ברגל או בטרמפ עד הפנימיה". 

היא התעלמה מהשינויים שהתרחשו בגופה. את העלייה במשקלה ייחסה להתקפי זלילה בלילות, וטשטשה את כרסה בעזרת חולצות רחבות. בפתח החופש הגדול, כשחשה דקירות בבטנה, ניגשה להיבדק, והופתעה לגלות שהיא הרה, בסוף שישי. בעצתה של עובדת סוציאלית, ארזה תיק, והודיעה להוריה שהיא הולכת להתנדב בחופש הגדול בקיבוץ בערבה. עלתה על אוטובוס למרכז, למעון לנערות בהריון. כעבור חודשיים ליוותה אותה מנהלת המעון ללידה, ועם פתיחת שנת הלימודים חזרה נוי לבית סביה. את החוויה הטראומטית השאירה מאחוריה, סיימה לימודים עם בגרות מלאה והתגייסה לצבא. בשירות נכנסה להריון פעם נוספת מקשר אקראי, ועברה הפלה. מאז, ועד תום הטיפול, היתה לבד.  

***

אני עוקבת בעיניי אחר אצבעותיה בזמן שהיא מקלידה, מחפשת טבעת, או כל פריט שיסגיר שינוי בחייה מאז פרידתנו. אין לה טבעת, שרשרת עם תליון-נטיפה נושקת לבית החזה. השינוי היחיד הנראה לעין הוא גופני, שפתיה המשוחות אודם סגול, הפכו מעובות. 

"זה הגיוני שהיא תספר לו שהדוד שלה אנס אותה מגיל חמש?" קוטעת נוי את דבריי, בעודי מעידה שהמטופלת החרדית שיתפה את בעלה לעתיד בהתעללות המינית הממושכת שעברה. החוקר מביט בנוי כמי שאינו מוצא טעם בשאלתה, אולם אני, שהלך מחשבתה מוכר לי, איני מופתעת. "אי אפשר לחיות עם מישהו בלי לדבר איתו?" ביקשה לדעת בטיפול. אחרי שנים של הסתרה את האונס והלידה, בלתי נתפס בעיניה, שמישהי תבחר לשתף את ארוסה במה שהופך אותה פגומה. 

***

לאורך שנים, קבעה נוי פגישות עם בחורים בצמתים ותחנות דלק, והטריחה עצמה מחוץ למכונית רק במקרים בהם התרשמה שהדייט שלה משדר אמינות. או אז הסתערה עליו בשאלות, שלא היה בינן לבין חיפוש זוגיות דבר. כל כך השתוקקה להפוך לאם, אך ספורים היו קשריה הרומנטיים, ועל סקס לא היה מה לדבר – המחשבה על אהבה מינית עוררה בה חלחלה. "אהבה בעיני", אמרה לי, "זה כמו שאני אוהבת את אבא שלי". אלא שאביה, בדומה לאחרים, הושאר מחוץ לחייה הסודיים. 

***

"חיי נעצרו ברגע האונס" התוודתה נוי בטיפול. ואני חשבתי, איך החיים שעצרו בתוכה, ממשיכים ללוותה בסוג של מסע מדומיין שכופה עצמו על המציאות. "כולם חושבים שאני אישה שמחה וחזקה שאוהבת לחיות, אבל אין יום שעובר בלי שאני חושבת על אורי". את השם, נתנה לתינוק שלה, בדקות המעטות ששהו יחד בחדר הלידה, קודם שנלקח ממנה. מדי שנה, חגגה בגפה את תאריך הולדתו, עם כרטיס ברכה ועוגת שוקולד ועליה נרות וסוכריות צבעוניות. 

***

שנה וחצי לתוך הטיפול, וחצי שנה לפני הרגע האפשרי של פתיחת תיק האימוץ, הרגע ממנו חששה יותר מכל, בחרה נוי לסיים את המפגשים. כמו ביקשה לשוב, ולו לזמן הקצר שנותר, לאותה אלמוניות נפשית ומציאותית ממנה, בעל כורחה, הגיחה.  

במהלך דרכנו המשותפת, לימדה אותי נוי שיעור עמוק ועצוב על כוחה ומורכבותה של אימהות. נוכחתי לדעת, שגם אימהות החסרה ביטוי יומיומי קובעת מהלך חיים, אינה פחות עוצמתית, או פחות נוכחת. 

בדומה לאימה, שנפטרה בלי לדעת מה עבר על ביתה, איני יודעת מה אירע מסיום הטיפול ואילך. מפגש מפתיע, בתחנת משטרה, ושוב אני שואלת את עצמי, מה קרה? 

***

האוטו התקרר. אני מגששת בתיק הכתף שלי אחר היומן, ובודקת מה קבעתי להיום. עליי להיות בקליניקה בעוד שעה. אני יוצאת מהחנייה ברוורס, ותוך כך מבחינה, דרך המראה הפנימית, בנוי, הממהרת אליי. היא מקישה בזגוגית האחורית. איני יודעת אם זו היא או הזיה, אך בולמת. היא מתקרבת אליי, ודרך החלון הפתוח, מביטה בי בציפייה וחשש, ושואלת: את זוכרת אותי?  

?Do you believe in magic

כתבה בעילום שם, עו"ס M.S.W

"אני פה בגלל אישתי", כך פתח אריה את המפגש הראשון שלנו. לאורך תשעת המפגשים הראשונים שלנו אריה מספר כי מגיע לטיפול בגלל אישתו הסובלת ממחלת נפש כבר 40 שנה והוא "קורבן מצטיין" חי בסבל לידה ועבורה. הוא מבקש ואף דורש ממני פתרונות וכלים בכדי לצאת מתוך החיים ש"נגזרו" עליו. כל פגישה פותח ומסיים במונולוג "סיפרתי לך הכל, מה את לא זוכרת? את לא נותנת לי כלים, פתרונות". אני מנסה בתסכול רב להבין ולהרגיש לתהות ולשאול מיהו האדם שמולי.

מסתבר כי אריה כבר שנים מגיע לטיפול במסגרות השונות בהם אישתו מטופלת ונראה כי חוזר על דבריו באופן אובססיבי ונשאר במקומו כאילו מנסה להתיש ולדחות – את האחר, את עצמו… בזמן הקצר בו הכרנו אף שכנע אותי כי אין טעם – בטיפול, בחייו, בניסיון ליצור שינוי, במלחמה בשגרה העגומה בה חי. אך בכל פעם שנפגשתי עם אריה הרגשתי אותו חי, ממש חי ובועט. משהו בי הסתקרן להיכנס לעולמו, שמדבריו נראה כה מדכא וחסר תוכן.  

אריה, בן 72, נולד בתל אביב. מספר שבגיל 3 במהלך ויכוח עם אביו, צעק עליו "אני לא אבא שלך בכלל". כך התגלה לאריה כי אביו אינו אביו האמיתי. אביו האמיתי, יהודה, נפטר לאחר שנולד. לאריה אח בכור ואחות קטנה. אמא של אריה התחתנה בשנית ומתוארת כ"אישה קשה שהחיים היו קשים אליה". נכון להיום אריה נותר יתום. כל בני משפחתו נפטרו לאורך חייו מסרטן "דווקא אני בחיים". לאריה שתי בנות גדולות ואשתו, שבזכותה אנחנו פה כמובן. 

חשבתי לעצמי מדוע אריה מגיע? האם כל שנותר לו זה להתלונן? האם רוצה שאתפעל ממנו – שוויתר על חייו עבור אשתו והבנות? בגיל 72 מה הוא מבקש? המדריכה שלי ראתה את הטיפול באופן מאוד ברור "זו נוירוזה אובססיבית" הפתעות לא יהיו פה…כל שתוכלי זה להקשיב". 

סיפור חייו של אריה עטוף במוות, משפחתו שנפטרה, סיפורי צבא שנצרבו בנפשו במלחמת יום הכיפורים, הוא עצמו שחטף התקף לב בגיל 48 וחבריו שהולכים ונעלמים לו מזקנה. כל פגישה מדבר על המוות ואני מרגישה שהוא חי יותר מכל אדם בן 20 שפגשתי. 

אריה מגלה תוקפנות כלפי "את ילדונת, מה את יודעת? העולם שאת חיה בו… היום אנשים מוותרים ברגע, זוגיות, עבודה… יאללה… חדש! תחליף ביותר טוב! את לא תביני" בהמשך מזלזל בטיפול הנפשי "אל תעלבי, לא מאמין בטיפול… אני חכם מדי בשביל זה, את לא עוזרת לי. הרגשתי שאריה כמו ילד קטן מתחנן בפניי לא לוותר עליו.

המפגש העשירי מתחיל כמו כל מפגש, אריה מתלונן בפניי ולאחר מתלונן על אשתו. אני כמו מתעלמת מדבריו- "מהי משמעות החיים עבורך?" לא הבנתי מאיפה עלתה השאלה, אני לא נוטה להשתמש בה, אבל מתוך השאלה משהו נפתח אצל אריה. 

"אני בן 9, אח שלי הגדול אמור היה להתגייס ולפני שט עם חברים לטיול, הסירה שלהם נסחפה והם נלקחו בשבי. אמא שלי כמעט יצאה מדעתה, הוא היה הכל עבורה ואני… תמיד העבירה לי את התחושה, שהולדתי ציוותה את מותו של אבי, אני הוא שלקח אותו ממנה. באותו היום שמעתי אותה בטעות… מסתבר שהיה לי עוד אח שמת, לפני שנולדתי… כמה היא כעסה עליי?! 

בגיל 4 בזמן המנדט רצתי למחסום מתחת לבית בשעת עוצר כדי להרים עבורה דוקרנים, בלי לפחד בכלל- הייתי עושה הכל עבורה. אבל היא לא ראתה אותי, היא ראתה רק אותו. אז קיבלנו הודעה – אחי ישוחרר בקרוב. לא היו אז טלפונים – את לא מבינה… פעם לא היה כמו היום. היא שלחה אותי ל"בס", הייתי קטן! למה היא שלחה אותי? שם היה טלפון והייתי צריך לצלצל לצבא.. או … לא יודע למי, אני ילד קטן והיא אמא ואני הלכתי לבד, היא שמה אותי אחראי". 

אריה מדבר, אבל ברגע שאמר "בס", תמונות מזיכרוני הציפו אותי. האדם האהוב עליי אז והיום, למרות שנפטר לפני שנים, סבא שלי, עולה בדמיוני. אני יושבת איתו בגינת רות, זה היה המקום הסודי שלנו. היינו מספרים אחד לשני את הסודות הכי כמוסים, אחרי גלידה וניל בדיזינגוף. גינת רות הייתה צמודה לבית המרקחת של אבי– בית מרקחת "בס". הוא ירש אותו מגברת בס לאחר שנפטרה. אישה יפהפייה ומקסימה עם שיער מזהב שפתחה אותו לפני עשרות שנים. הייתי נוסעת באוטובוס אל בית המרקחת לפגוש את סבא, הוא עבד אצל אבא. סבא היה החבר הכי טוב שלי, והנסיעה ל"בס" הייתה רגע של אושר בשבוע. זיכרונותיי מילדות מעטים ומטושטשים, התגעגעתי אליו -לסבא והנה אני איתו. אריה לקח אותי ל"בס" ב1952 – יחד איתו. גופי התמלא צמרמורת ודמעות מילאו את עיני.

הלא מודע פועל בדרכים נסתרות – אין לו זמן ומקום, לא הגיון ולא סדר– רק קסם. 

חזרתי לאריה, ראיתי אותו יורד אל פרישמן מהבית… עולה שלוש מדרגות לגברת בס, עם דלת הפעמון הקטנה. דמיינתי איך חיבקה אותו ודאגה לו כמו שסבא דאג לי, היה לי אוזן קשבת וחיבוק אוהב שבבית לא קיבלתי, לא אני ולא אריה. 

מאותו היום רקדנו אני ואריה, כאילו הרגיש אותי מרגישה אותו, יושבת איתו על המדרגות בפרישמן, ילדה כמוהו, מפוחדת ולבד.

והיינו יחד, בפוסט טראומה של יום כיפורים שחווה הוא בשדה הקרב ואני דרך אבי, יהודה, שיצא למלחמה וביום הולדתי התחנן לחזור ומשחזר, רק דמותו. נפשו וליבו נשארו שם. והיא איבדה אותו, אמא, אולי בגללי, כמו אריה שהגיע ולקח את מקום אביו שלעולם לא יוכל למלא. איך גדלנו שנינו בלי אבא מחבק ואמא כועסת.

היינו יחד, כשמשפחתנו התפרקה, לחלקים חלקים שעד היום קשה לאסוף, ממחלת נפש ארורה, הוא של אישתו – האדם היחיד שראה אותו ואני של אחי הבכור – הדמות אותה הערצתי וממנה שאבתי את כל האש שקיימת בי היום.

  היינו יחד בלימודי עבודה סוציאלית קלינית, אני וביתו הקטנה, בת גילי, מתגוררת גם היא בתל אביב ועוסקת באותו המקצוע. שתינו מנסות אולי להתמודד עם מחלת הנפש, קרובות אליה אך רחוקות מאהובינו. שתינו אולי סוחבות על גבינו אשמה, אני על הולדתי והיא – שמיום הולדתה לא חזרה אימה לקדמותה, כמו אריה, שמות אביו מלווה את חייו. 

"אני רואה נכון? את גודלת!" בשנה בה אני ואריה נפגשנו נכנסתי להריון עם בני הבכור. חיים חדשים צמחו בתוכי, תחושת החיות הורגשה בתוך החדר ולאט לאט החליפה את מקומו של המוות. בחדר שלנו נתנו אחד לשני חיים, סיפור חיים, זיכרונות, מהמדרגות של "בס" לרגעי נעורים על חוף הים במציצים, לנסיעות אופניים בפארק הירקון רק כדי לנשום. הילד שבועט בתוכי, יחד עם אריה, הילד החי והבועט שלא הספיק לשחק ולהשתובב.

יחד הבאנו חיים לעולם. 

אם רק היה יודע…

פרפרים הם חופשיים

דורית סגל, עו״ס, קרימינולוגית קלינית ומטפלת EMDR מוסמכת ומדריכה

היו היתה אישה, ליבה שבור, גופה חבול ונשמתה אבודה. בסדקים ובחרכים שנפערו בנפשה נחבאה ילדה. האישה שבויה בכוחה של הילדה. הילדה, כרוכה ללא בחירה לניהולה של אישה. האישה נכנעה לכעסיה ותסכוליה של הילדה, עד שפחדה, נרתעה, הלכה והתרחקה. עסקה האישה בעניניה, התעלמה מהילדה. הילדה היתה בודדה, כמהה לאהבה. 

כאובה מנטישתה של האישה היתה הילדה שוברת ומקלקלת את חייה של האישה. לעתים היתה שותה עד אבדן חושים, משתמשת בסמים או מתמסרת להפרעות אכילה. לפעמים היתה מתמכרת לספורט וללימודים או לעבודתה, מתרחקת אל עצמה. כך הן חיו במלחמה מתמדת, זאת בונה וזאת הורסת.

סבלה האישה מהילדה, ביקשה נפשה להשתחרר מהכאב. כאבה הילדה את הסתייגותה של האישה ממנה, טבעה בבדידותה.

רצתה האישה ללמוד לאהוב, את עצמה, את האחר, את העולם. ביקשה עזרה לגלות מי היא, לבחור את הדרך אל יעודה. לזנוח את הכאב ולבחור בחיים. רצתה האישה להעלים את הילדה.

צמאה לעזרה, נואשת, כאובה, נדחקת מאותה הילדה, שלא היתה קטנה כלל וכלל, פסעה בצעדים מהוססים אל הקליניקה, סקרנית וחרדה. בצעדה של האישה שביב קטן של תקוה ושפע ציפיות. הילדה נשרכת מאחוריה רוצה ולא רוצה, מוכנה להרוס ולהחריב את כל מי ומה שיסכן את מעמדה.

המטפלת, בקרבה אוצר, לב פתוח של אהבה וקליניקה כגולם של פרפר. איתנה ואטומה, מגנה ומבודדת. ביקשה הילדה לעבור לגור בחומו המגן של הגולם. פחדה האישה לשוב אל הרחם המפתחת, המכילה והמאפשרת. התמסרה הילדה לאהבתה של המטפלת ובין הספה לכורסה נרקם לו קשר מרפא. הילדה מתמסרת, המטפלת מאפשרת. האישה מתרחקת והמטפלת עוקבת אחריה מרחוק במבטה ובליבה. הילדה גדלה, המטפלת איתה, היא קטנה בחזרה ומתכווצת והמטפלת מחזיקה עבורה את התקוה. כך גדלו וקטנו ביחד, המטפלת לצד הילדה, המטפלת לצד האישה. 

המשיכו האישה והילדה להאבק בינהן, למשוך, להרוס להתחרות על ליבה של המטפלת. ניסתה הילדה להעלים את האישה, בכתה, צעקה, שברה, חתכה. ניסתה האישה להעלים את הילדה, שתתה, לקחה תרופות, סמים, נכנסה למערכות יחסים מפוקפקות. החלה האישה לדמות לילדה, החלה הילדה לדמות לאישה. לימדה אותן המטפלת לאהוב, לאהוב את עצמן ואחת את השניה.

עברו השנים, הילדה התפתחה וגדלה כעובר ברחם, כזחל בחשכת הגולם העוטף. במרחבים שנפרסו לצד הממחטות המשומשות, גילתה את עצמה ואת כוחותיה של האישה. למדה הילדה לאהוב את המטפלת, לחוש אהובה. למדה האישה לחוש אהובה ולאהוב את המטפלת. ניסו השתים לאהוב כל אחת את עצמה, כל אחת את השניה.

רצתה הילדה להשתחרר ולעוף, לגלות את כוחותיה בעולם. סגר עליה הגולם, סגרו קירות הקליניקה ובליבה כאב ופחד מפרידה. נצמדה הילדה אל הגולם, ברחה האישה מן הרחם. בכתה הילדה והושיטה ידיה אל המטפלת בבקשה לשחרור, לחילוץ מן המאבק. התחננה הילדה אל הלב שלפתע נדמה היה כי נאטם. 

במבט חומל, התבוננה המטפלת בילדה המתחלפת לאישה ושוב לילדה, הכילה את כאבה, קיבלה את מאבקה. שמרה המטפלת על אפלוליותו המגנה של הגולם, הגנה על רכותה המאפשרת של הרחם. 

הילדה לא ויתרה, רצתה לברוח, ללכת, ביקשה מן המטפלת שחרור. חייכה המטפלת ופרשה ידה אל הדלת הפתוחה, מזכירה לילדה, לאישה שהשיחרור בידה. התכנסה האישה, התכווצה הילדה. בבדידות המכנסת והמכווצת, היתה גם המטפלת. 

אכזבה ותקוה התערבלו יחדיו, הילדה והאישה לא בטוחות במקומן. 

נתנה להן המטפלת מתנה, עלה ירוק ועליו ביצה, קטנה כמו נקודה בסוף משפט. נתנה, הנחתה וביקשה להגן ולשמור עליו מכל משמר, להזין, לאהוב ולהמתין עד שיהפוך לפרפר נהדר. הזהירה והנחתה לכשינסה הפרפר לצאת מן הגולם, לזכור את האהבה אליו ולא לעזור לו, לתת לו למצוא את דרכו. כעסה הילדה על המתנה, התאכזבה שלא פרסה את כנפיה שלה ועפה, הסתגרה עוד ועוד בתוך הרחם, בכאבה. שמחה האישה במתנה, העלה והביצה שעליו היה כאוצר של אהבה בידיה. שמרה עליו מכל משמר, הגנה עליו וטיפחה אותו. 

הביצה בקעה וממנה זחל קטנטן. לפעמים טיילו הילדה והאישה, יד ביד אל העצים הירוקים לקטוף עלים לזחל שלהן. לעתים היתה הילדה מחביאה את הזחל, או משחקת איתו, בימים אלה היתה האישה שומרת עליו מרחוק. בימים אחרים סרבה האישה למלא את תפקידה, התחפרה במיטתה וזנחה את הזחל וצרכיו. הילדה היתה אבודה, ניסתה להזין את הזחל בעצמה.

אהבתן של הילדה והאישה לזחל הלכה וגדלה וסימלה עבורן את אהבתה של המטפלת אליהן. הזחל הלך ותפח מאהבתן, מטיפולן עד שהגיע זמנו להעטף בגולם משל עצמו. הילדה התבוננה בגולם מידי יום, האישה התבוננה בילדה מידי יום. המטפלת התבוננה בשתיהן, ממתינות יחד, מתפתחות וגדלות יחד.

הבשיל הזחל והחל נאבק לבקע את הגולם ולעוף אל העולם. התרגשה האישה, שמחה הילדה. הפרפר נאבק, התייסר והתקשה. רצתה הילדה להוציאו, ניסתה האישה להניעה. דחפה הילדה את האישה הרחיקה אותה, ביקעה את הגולם ושחררה את הפרפר.

עמדה האישה, איתה הילדה, התבוננה בהשתאות ופליאה בפרפר שפרש את כנפיו המרהיבות, נפנף בהן, התרומם וניסה לעוף. עודדה הילדה את הפרפר, התפללה בליבה האישה. הפרפר, פרש את כנפיו, צנח לרצפה ומת.

כעסה הילדה והרחיקה את האישה, החייתה שוב ושוב את כאבה. התייסרה האישה שכשלה בתפקידה נעטפה בבושה ואשמה. המטפלת שמרה על האישה, שמרה על הילדה. האשימה הילדה את המטפלת כי מת הפרפר. הצטערה המטפלת והסבירה כי היה זקוק למאבק בכדי להשתחרר מהגולם, המאבק המחזק את שרירי הכנפים, זה המאפשר לו לעוף. הכעס כהה, הילדה נרגעה וברחם האטום נוצר מרחב לאישה. האישה למדה מהמטפלת לשמור על הילדה, להזין אותה, לשמור עליה, לשמוע את קולה ולחוש את כאבה. לאפשר לה אהבה בחמלה וקבלה. 

לב לצד לב עבדו יחד המטפלת והאישה, חבשו את פצעיה של הילדה, ניחמו את כאבה, עיבדו את אבדנה. למדה האישה להתקרב לילדה, למדה הילדה להתמסר לאישה, לבטוח בה כפי שבטחה במטפלת. גדלה האישה, גדלה הילדה. למדו לחיות יחדיו, חדלו להלחם ולהרוס. גדלו וגדלו עד שלא היה עוד מקום בגולם האפלולי, עד שקטנה הרחם מלהכיל. 

החלו הילדה והאישה למתוח את כנפיהן, להאבק לשחרורן. סגר עליהן הפחד, חנק אותן כאב הפרידה. עודדה אותן המטפלת אך לא ביקעה את הגולם עבורן. במאבק ממושך, בכאב במאמץ מלאים כוונה החלו האישה והילדה לצאת מן הגולם, להגיח מן הרחם. יחד הן התפתלו, התמתחו ושינו צורה. התמזגו ונפרדו והתמזגו שוב. בכל תנועה שהיא עושה, מתחזקות כנפיה ועוצמה פנימית משותפת הולכת ונבנית. בכוחות משותפים עזבה את הגולם. הכנפים המרהיבות נפרשו. כנפים חזקות, בנויות ממהות ומאהבה, בוטחות ובטוחות. בעזרתם עפה האישה, הילדה אל העולם.

האישה והילדה, אחזו ידים, לעתים האישה היתה נושאת את הילדה בחיקה. בימים אחרים הילדה היתה מושכת את האישה להשתובבויות. הן גדלו יחד וקטנו, התמזגו ונפרדו. יחד היא פרשה כנפים מרהיבות ועפה לחופשי.

התגעגעה הילדה אל הגולם. התגעגעה האישה למטפלת. 

היו היתה אישה, חמלה האישה על הילדה שבתוכה, פרשה את כנפיה המרהיבות מעליה ויצרה להן גולם משל עצמה.

בייבי לא בום..

.

ד״ר נלי שטיין, עו״ס קלינית מטפלת זוגית

בערב יום שישי, ערב יום נישואיו, שכב רוני עם אישה אחרת. המפגש המיני תוכנן בקפידה והתקיים בחדר בית מלון המשכיר חדרים לפי שעה. במרכז החדר עמדה מיטה זוגית רחבה, מכוסה בכיסוי כחול מרופט שהעיד כי עבר כביסות רבות. הכריות הלבנות והסדין התואם היו קשים למגע, מחוספסים למגע אצבעותיו ובעיקר הדיפו ריח מרכך אחר, שונה מזה שהם משתמשים בבית. האור המעומעם שבא מהמנורה בתקרה הבהיק בלובנו. רוני התמקד בדמותה של האישה שעמדה מולו. הוא ניגש אליה מבלי לומר דבר והתחיל לנשקה. מאותו רגע לא חשב ולא זכר דבר מחייו שמחוץ לחדר. למרות החדר המנוכר והלא מוכר נהנה רוני לחוש שוב את עצמו מתעורר ומתמלא בתשוקה עזה, שהעירה בו רגשות רדומים, ישנים-חדשים. הוא חווה את עצמו כמי שכבר נפרד מאשתו, חופשי מהתחייבות.

באותה שעה שהתה אשתו יעל בביתם. היא נעה ונדה ברחבי הדירה הריקה, חסרת מילים, כבדת רגליים. כמעט יכלה למשש את הגוש הנוקשה בבטנה שהעיד על המתח הרב בו הייתה שרויה. הדירה המוארת, על הציורים הצבעוניים, הרהיטים המוכרים וריחם של תבשילי השבת העומד במטבח היוו ניגוד חריף לתחושת חוסר המנוחה שכרסמה בה. לפני יציאתו הפתאומית מהבית אמר לה רוני שלא יחגגו כמנהגם את יום נישואיהם היות שאינו בטוח שהוא נמשך אליה עוד. שהוא צריך לחשוב על המשך הקשר ביניהם. הוא יצא בבהילות והיא נותרה לבדה. תוך כדי שהיא הולכת כה וכה בצעדים כבדים ברחבי הדירה, ממתינה לשמוע ממנו, היא נזכרה שוב  ושוב ברגע ההוא, בו ליבה צנח בקרבה והיא התקשתה להאמין למה שאוזניה שמעו. 

***

חודש מייסר ומטלטל לאחר מכן בני הזוג כאן – בחדר הטיפולים שלי, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בהם – פעם ביעל ופעם ברוני. ידו של רוני מחזיקה במעיל הקצר שרק לפני רגע פשט, כשהוא ממולל שוב ושוב את צווארון הפרווה המלאכותית המעטרת אותו. יעל שקטה ודוממת, פניה כפני אבן, חסרות הבעה אך בה בעת מעידות עיניה כי היא מתוחה מאוד. שקט יורד על החדר הקטן בו אנו יושבים ורק ציוצי ציפורים ומשקי כנפיהן נשמע מבעד לחלון. בזמן שאני ממתינה להם שיוכלו להתחיל לדבר, אני שוקעת בהרהורי. נזכרת בשיחה הטלפונית הראשונה עם רוני בה שאל האם אוכל לסייע להם ולהחזיר לו את המשיכה המינית כלפי אשתו. בתוך החדר צפה ועולה מועקה כבדה המבטאת את כאבם והיא מציפה גם אותי. יעל מביטה בי בחיוך כאוב. כמטפלת אני מכירה את הרגע הזה המעורפל בו הדברים אינם ברורים עדין, וכולנו שרויים במעין ענן המטשטש את הראייה. אני אוהבת את חוסר הידיעה היות שהוא מסייע לי להיות קשובה ומרוכזת ולהמתין למוצא פיהם של מטופלי היושבים מולי. 

"אני חושב שהפסקתי להימשך ליעל מזה זמן-מה" פותח רוני ואומר. "הריח שלה, ריח הגוף המהול בריח הבושם בו היא נוהגת להשתמש, שפעם כל כך אהבתי, מרחיק אותי ממנה היום. קשה לי להתנשק איתה, ללטף אותה, לחדור אליה. מוזר כי פעם הריח שלה ממש הטריף אותי." אני מלכסנת מבט לעבר יעל, רואה את פניה מתכרכמות ואת העצב בעיניה התכולות. "בחדר ההוא, עם אישה אחרת, זרה, הרגשתי אחרת. שום דבר לא הפריע לי. היה לי נעים הריח, הנשיקות, הרגשתי כאילו משהו התעורר בתוכי. התעוררות מלאה, שלמה. מין דריכות נעימה כזו של כל הגוף כולו, עד קצה האצבעות. תחושה שחיכיתי לה כבר המון המון זמן." רוני משתתק, מצטחק במבוכה, מלכסן מבט בודק לכיוונה של יעל המאזינה. משהו בתוכי זע באי נוחות לנוכח דבריו הישירים. אך בה בעת אני מתפעלת מיכולתו לומר את שעל ליבו. אני מוצאת את עצמי מהרהרת בפער שבין סבר פניה החתום של יעל לבין משפטיו הישירים של רוני. מבחינה בתחושת הניתוק העולה משפת גופה ומהבעת פניה. שקטה, מבלי להעיר דבר, אני ממתינה לתגובתה.

"אולי זו אשמתי? אולי עשיתי משהו לא נכון…אולי עשיתי יותר מדי?" לפתע היא מהרהרת בקול. "בשבילי, מכל הגברים, קיים רק רוני. עד היום הפה שלי מתמלא רוק כשאני מתקרבת אליו. הוא כל כך מעורר אותי. כמו אדם רעב המתגרה מאוכל טעים שהוא ממש אוהב". טון דיבורה נשמע מתנצל ושפתיה מתעקלות במעין חוסר אונים: "זה לא כל כך בשליטתי". רוני מקשיב מוחמא ומוטרד כאחד. הוא מביט בה במבט מצועף ואינו אומר דבר. ה"רעב" של יעל מעלה בי מחשבה על ה"רעב" להתייחסות ולהיות נאהבת. 

פתאום יעל נפנית חדות לכיווני: "הכול כל כך קשה לי כי אנחנו גם באמצע תהליכים להביא ילד לעולם. שמונה שנים אנחנו נשואים ואני ממתינה וממתינה כבר להריון שייקלט. משתוקקת להחזיק בזרועותיי תינוק או תינוקת. אחרי כשנתיים וחצי של ניסיונות החלטנו לערוך בדיקות מקיפות ואז הסתבר שהזרע של רוני, איך לומר, הוא לא כל כך איכותי. צריך "השבחה" קוראים לזה הרופאים. ואני כל כך משתדלת לא לקטר, לתמוך בו, לסבול בשקט את כל בדיקות הדם והתורים הלא נגמרים." רוני ממשיך את דבריה: "עברנו שלוש הזרעות והפריית מבחנה אחת ושום דבר עדין לא הצליח. לאחר הכישלון האחרון מצאתי את עצמי חושב איזה גבר אני. מה אני שווה אם הזרע שלי לא "משובח". יש רגעים בהם חשבתי לעצמי שהקשר הזה שלנו לא נועד להביא ילדים לעולם. שיש בכך להעיד שאולי בעצם אנחנו לא צריכים להמשיך לחיות ביחד." 

בחדר עומד ריחה של אכזבה. ריח המחזיר אותי לשנים אחרות בהן יותר מכל דבר אחר אני זוכרת את ההמתנה. שעות של המתנה בתור לרופא, בתור בין מחזור טיפול שלא צלח למשנהו, בתור לבדיקת הדם, בתור לאולטרא סאונד, והכי קשה הייתה ההמתנה בת השבועיים לתוצאות הטיפול לראות באם ההשקעה בזריקות ההורמונים, בבדיקות האין-סופיות, במאמצים הרגשיים והכספיים צלחה, או שנדרש לחזור אליהם לאחר שאמחה את הדמעות ותחושת הכישלון הצורבת תירגע מעט. במבט לאחור אני זוכרת את כל הנשים עמן המתנתי, ואת הבעת הפגיעות והעלבון על מה שהיה אמור להיות חלק בלתי נפרד מנשיותי, מנשיותן, ואיכשהו, מסיבות שונות, לא התממש. מבזיקה בי המחשבה שנדיר היה המקרה בו ישב גבר בינינו, ואם היה כזה הוא ישב ממתין דומם, שקוע בעיתון ומסרב ליצור קשר עין. סיפורם של הגברים לא נשמע, או הובלע בתוך החוויות הנשיות. קולם הדהד מרחוק כמי שמלווים את התהליך, מצויים ברקע, בשולי התהליך. כמי שלא גופם הוא זה שמאכזב ולא נפשם היא זו שכואבת את קוצר היד, האכזבות החוזרות ונשנות, ההמתנות האין-סופיות. 

רוני נושם לרגע וממשיך: "לא מזמן פגשתי את נעמה בעבודה ומייד נמשכתי אליה, אולי הייתי צריך אבל לא ניסיתי לעצור את עצמי. זה היה חזק ממני." דבריו נאמרים בפשטות כאילו אינו מודע למטען הרגיש שנושאות מילותיו. אני ממשיכה להקשיב ושולחת תוך כדי כך מבט ליעל היושבת דרוכה ושקטה, מקשיבה אף היא לכל מילה. איני אומרת להם  דבר על ניסיוני האישי. הרי לא את תקוות הפוריות והמשאלה להורות הם מחפשים כרגע אלא את הניסיון להבין מה קרה לרוני שם, בחדר מנוכר ורחוק, עם אישה זרה, ביום נישואיהם השמיני. 

לאט לאט עולה בתוכי הבנה בהירה, סמויה, לא מדוברת, שצמחה בי תוך כדי ההקשבה לנאמר בתוך ובין המשפטים. אני פותחת ואומרת: "אני מזמינה אותך, אתכם, לראות שיתכן וקיים קשר בין כישלון הטיפולים ותחושת האכזבה לבין המפגש ההוא עם אישה אחרת, זרה. מפגש של גוף עם גוף, בו התשוקה והסערה מאפשרים לשכוח את מה שמאכזב. לקבל בחזרה, ולו לרגע, את רוני הגברי היכול להקסים ולכבוש, לחדור ולענג". טון דיבורי שקט, אינו שופט אלא מזמין להתבוננות. שתיקה משתררת בחדר. אני חשה שהן יעל והן רוני מופתעים, מהרהרים בדברי ומחשבותיהם נעות פנימה והחוצה – אל עולמם הפנימי ואל מאורעות הערב ההוא, הבלתי נשכח. רוני ממשיך להביט בי בתדהמה, יעל מביטה בו, ממתינה למוצא פיו.

כולנו מבינים מבלי לומר דבר – שברגע ההוא רוני כבר לא יכול היה להמתין.

אור גדול

כתבה בעילום שם, פסיכולוגית קלינית מומחית

תקופה ראשונה: "יש לי כבר מספיק מטפלים" 

בפגישה הראשונה, נכנס לחדרי בחור צעיר, כבן 30, גבוה, גדול ממדים, עם עודף משקל קיצוני ועיניים כחולות. הגיע בלבוש ספורטיבי ונראה מסודר בהופעתו. מיד שיתף בדאגה שחש מגודל הכיסא. ברהיטות בקלילות ובקול רפה ונטול רגש,  החל לספר על הסיבות בגללן הגיע לטיפול. מהאופן והסדר שבו פירט, נראה היה כי הוא מאומן במסירת התיאור. הוא סיפר באופן כרונולוגי את מהלך התפתחות הפרעת האכילה שהחלה ,לדבריו, בשל בישוליה של אמו שהיוו פיתוי שלא ניתן לעמוד בפניו. הוא סיפר שלצד החום שסיפקו מאכליה, הם היוו גם מקור משמעותי לקונפליקטים עמה. הוא תיאר כיצד היה ניגש בלילות לסירים על הכיריים ולמחרת הואשם על ידי האם בכך שלאחים לא נותר מספיק אוכל בגללו. הוא תיאר את העלייה ההדרגתית במשקל וסיפר שבמקביל, סבל מבעיות שינה קשות שאובחנו בהמשך כמצב מורכב ומסכן חיים של "דום נשימה בשינה". 

בתום הפגישה הראשונה, חשתי את הפער בין הדאגה, העצב וחוסר האונים שסיפורו מעורר בי לבין האופן הקליל והאגבי שבו הוא מוסר אותו. 

בפגישות הבאות, מצאתי את עצמי לעתים מצטרפת ל"ריקוד הניתוק" של אור. בספרו על אירועי ילדותו, ועל הצלחות שלו בהווה, הרגשתי כיצד נעלמת מעייני דמותו גדולת הממדים, ובולטות רק עיניו הכחולות והנבונות. לעתים מצאתי את עצמי תוהה האם בריאות נפשית כזו נזקקת לטיפול, ונזקקתי להזכיר לעצמי את הפתולוגיה הקשה ממנה הוא סובל. חשבתי שיתכן ואור מפקיד בידי את החלקים הבריאים, שכן עם החלקים החולים עדיין קשה לו להיפגש. סברתי גם שיתכן ואור מרגיש שאינני חזקה די כדי להתמודד עם חוליו. תהיתי כעת בעצמי אם אני טובה מספיק להתמודדות עם בעיותיו. 

לאחר מספר פגישות החל אור לאחר ואף להיעדר מפגישות.  במקביל החל מספר על הצלחות שחווה בפגישות אצל קואוצ'רית, אליה הולך במקביל, "מדברת ת'כלס… ". נעלבתי מהביקורת העקיפה על ה"תזונה" שמקבל אצלי והתאמצתי להראות לו שאני טובה עבורו. במסגרת מאמץ זה תגובותיי נעשו קונקרטיות יותר ויותר ונותרתי עם תחושת חוסר מקצועיות  וחוסר מסוגלות. 

באחת הפגישות שמתי לב שהוא מרבה לקטוע את דברי, ולהתעלם מתוכנם. כשאני משקפת זאת הוא מתנצל אך חוזר לסורו במהרה. אני מרגישה שהוא נמצא בבולמוס, ומשתף אותי, נותן לי לטעום, מחוויית דחף האכילה הבלתי נשלט שהוא חווה ושמשתף אותי  בתחושה של להיות לא נראה,, נשמט. הוא מספר על שטף של עלבונות שחווה. על יציאה מהקולנוע כשהסתבר שהכיסא אינו מתאים, על נוסעים בטיסה שהתלוננו שגופו "גולש" מעבר למקום המיועד לו, ומספר שבגן הילדים של בנותיו, במסיבת חנוכה עם ההורים, ישב על כסא שנשבר תחתיו. בתיאור האירוע האחרון, דמעו עיניו. 

בתחילת פגישה הבאה מצהיר "חבל שאין בבית ספר מקצוע שמלמד איך מסתדרים בחיים. שירת ספרד, את מי זה מעניין, למה לא מלמדים משפטים, יזמות". חשבתי על כך שעדיין לא למד דברים בסיסיים: איך לאכול ולישון, ויתכן שכעת אור מתווה עבורנו את הדרך בה הוא רוצה שנצעד ביחד עד "ליזמות ולמשפטים".

תקופה שניה – רואים אותי, אני מתחיל לראות אחרים: 

באחת הפגישות, אור הקדים וראה מטופלת מפגישה קודמת יוצאת מחדרי. במהלך אותה פגישה, התחיל  להיות עסוק ואף מוטרד מהעובדה שיש לי מטופלים נוספים עמם אני נפגשת. נזכרתי  "בסיר האוכל" שלא הספיק ותהיתי אם גם כאן דואג ש"האוכל" לא יספיק לכולם. 

בפגישה הבאה אור השאיר הודעה שלא יוכל להגיע בשל מחלה ולאחריה, הגיע והצהיר  "כל המשפחה חולה כבר חודשיים עם אנטיביוטיקה. הגרון הפך סיוט – הייתי אצל ששה רופאים, שניים מתוכם 'אף אוזן גרון'". כשהבעתי פליאה על כמות הרופאים בהם נעזר, אמר "אני לא סומך על רופאים. אני לא בטוח שהם יודעים מה הם עושים…בסוף הפכתי בעצמי למומחה. אם מראים לי עכשיו גרון, אני יכול לזהות אם יש דלקת…יש עכשיו ערכות בבית מרקחת, כמו בדיקת היריון עם הפסים..".. ציינתי שאיכשהו בסוף, תמיד הוא יכול לסמוך רק על עצמו. אור הנהן והוסיף, "אבל אני לא יכול לרשום לעצמי אנטיביוטיקה". חשבתי שבכך מבטא אולי ניצנים ראשונים של  נזקקות. בסיום הפגישה שאל אם אפשר להשלים את הפגישה שפספס, על ידי הוספת פגישה שניה באותו שבוע. חשבתי על כך שאור מבקש את המנה ש"מגיעה לו", אחרי שלא רצה כלל, רוצה כעת לבלוע את כל כולי. למרות שחשתי צורך להיענות לנזקקותו. התלבטתי, אך נמנעתי מלהוסיף פגישה שניה. סברתי, שחשובה  שמירת מסגרת הטיפול הקבועה, באופן שה"מזון הטיפולי" יווסת במידה ובזמן.   

בתחילת הפגישה הבאה נכנס אור ואמר " עוד לא ראיתי אותך עם אדום, מחמיא לך". הוא מספר שקצת התאכזב שלא יוכל להשלים הפגישה שהחסיר ומספר על מכרה ש"מקבלת טיפול פעמיים בשבוע קבוע". חשבתי על כך שזו הפעם הראשונה שהעז להביע תרעומת. לקראת סוף הפגישה, סיפר שאת מרבית המשקל עלה לאחר החתונה "לפני כן הייתי אפילו סוג של חתיך". חשבתי על כך שיתכן ומרגיש שיכול אט אט להשיל את שכבות השומן. 

תקופה שלישית: מעברים  

באחת הפגישות או ניזכר שכינוי ה"חיבה" שקיבל מהוריו היה "העצלן",  כשלמעשה עבד קשה מאד כדי להצטיין.  שיתפתי באסוציאציה של בולדוזר שמתחפר בבוץ והעלתי האפשרות לעתים לדומם מעט מנועים זמנית, ואולי להיעזר. אור מאמץ את דימוי 'הבולדוזר המתחפר'. מציין למשל שאם היה לו אוכל בריא ומבושל, קבוע, יתכן והיה לו "סיכוי לצאת מהבוץ". סיפר שבישול עבורו הוא "סוג של עינוי, השיש בבית נמוך, אין סכין חדה..". בתשובה לפליאתי, ציין שחושש להשאיר את בתו הקטנה לבד עם סכין, "ואי אפשר לסמוך על אשתי שפעמיים ביום שוברת כוסות, שתשמור". חשבתי על אור כילד, במטבח שבו כלי הנשק החד והמסוכן, היה האוכל החם והריחני, ועל כך שלא היה מי שישמור, וגם היום אין. 

לפגישה שאחרי, אור הגיע נרגש ואמר "אני מאד רוצה לדעת מה את חושבת שעלי לעשות". התלבטתי אם להיענות לנזקקות שסוף סוף היה מוכן להביע, או להניח לבנה נוספת בגבולות סביב הטיפול שסימנו גם את גבולות העצמי שלו ה"גולש". הרגשתי שזהו רגע משמעותי בטיפול. אמרתי "הייתי עושה שני דברים: 1. קובעת היום תור לד"ר ר' (הפסיכיאטר). 2. קובעת היום פגישה עם נ' (הדיאטנית). אור, שהתנגד נחרצות להיפגש עם שני אלו עד אותו היום, ביקש שאצטרף אליו לפגישה הראשונה עם כל אחד מהם, וכך נעשה. 

לאחר זמן, החל לעדכן אותי בתחילת כל פגישה, מהו משקלו המדויק. הוא ירד באיטיות רבה אך בעקביות במשקלו. 

במקביל החל להביא תכנים המפגישים את שנינו עם חרדות מוות. הוא סיפר שלפני כשנה בלעה בתו פקק של בקבוק קולה. " שתיתי בקבוק קולה ואשתי לקחה שלוק. הקטנה ישבה על אשתי. פתאום אשתי אומרת "הילדה נחנקת לי". ממש הכחילה. אשתי דחפה את היד לגרון שלה והוציאה את הפקק. הרופא אמר שהיא הצילה לילדה את החיים". אמרתי שאשתו אמנם שוברת כוסות אך מצילה חיים.  אור צחק והנהן. 

בהמשך סיפר על חתול עזוב שגר אצלם בחדר המדרגות, שכנראה הדביק את אשתו של אור ב"פטרייה של חתולים" כשליטפה אותו. "הרופא אמר שאסור לה עשרה חודשים להיכנס להיריון, ואם הילדות יידבקו ממנה הן יקריחו. אסור לה עכשיו לגעת בבנות!". שוחחנו על הקושי המישתחזר שבו דווקא חום, ליטוף של אם, שאמור לחזק ולרפא, יכול להזיק וכן על ההרגשה שמכל מקום (אפילו מחתול קטן ותמים), יכולות לבוא סכנות גדולות.

אור הקשיב וציין שאולי העיסוק בסכנה קשור להתלבטות שחש לגבי ניתוח קיצור הקיבה שהוצע לו בעקבות הירידה המשמעותית במשקל והשיפור בנשימה שבא בעקבותיה. סיפר על פחד למות בניתוח "הרי זה לא הרופאים של אובמה שינתחו אותי". 

בפגישתנו האחרונה סיפר אור על קורס נדל"ן שהחל. סיפר שהעסקאות הטובות שעשה בתחום והלקחים שהפיק מעסקאות פחות מוצלחות, מוערכים בקורס. ציינתי שאולי גם אנחנו בשלב סיכומי העסקאות שהיו לנו. הוא ניזכר שלפני כמה ימים נרדם בטעות על הספה בבית הוריו "ואמרו שאני בוכה מתוך שינה". ציינתי שיתכן שהוא חש שהכאבים שלו לעתים קשים מנשוא, ואולי רק בשינה, כשהוא לבד, הם יכולים לבוא לידי ביטוי. אור הנהן והוסיף שמרגיש שבפגישות שלנו הביא קצת "מזה", "הבאתי טעימות" צחק לפתע, ואני צחקתי איתו על האסוציאציה המשותפת שכבר לא נזקקה למלים. אור הוסיף "ופה לא הייתי לבד".

אורן

כתיבה: שרון לביא, פסיכולוגית קלינית

הייתי שקועה, בשעת בין ערביים, שבין העבודה לשאר החיים. בהיתי מבעד לחלון אל הסתיו, צופה בגינה, בעלה הדואה אל עבר האדמה. הטלפון הקפיץ אותי. "ערב טוב, קוראים לי אורן, קיבלתי את הטלפון שלך ואני מתקשר כדי לבדוק אפשרות לטיפול". התמהמהתי. קולו גברי, נעים ומזמין. אבל אני במרחק שבועיים, מחופשה בת חודש בפיליפינים. אולי, בנסיבות האלו, עדיף להפנות אותו למטפל אחר. קולו בקע שוב מהטלפון, מוטרד: "הלו, את כאן?" 

"כן, כן, כאן. העניין הוא ,שלצערי, אין לי בתקופה הקרובה אפשרות לקבל מטופלים חדשים. אבל אם תרצה לספר לי בכמה מילים למה אתה פונה, אני אשמח לנסות ולהמליץ לך על מישהו". כעת הוא השתהה. "אני הייתי מעדיף אצלך. גם אליך לא היה לי כל כך פשוט להתקשר. אז נראה לי" אמר, "שאם זה בלתי אפשרי כרגע, אני אמתין. זה לא כל כך דחוף".

"אתה מעדיף להמתין?" הופתעתי.

"כן. יש לךWaiting  list  ? "  האמת, לא ממש. אבל לא ידעתי איך לומר את זה. "אתה יודע… זה יכול… לקחת כמה שבועות… "

הוא היה ברור. "זה בסדר. אני אמתין".

***

יום שישי, תשע בבוקר. החופשה מילאה אותי בקיץ כחול והרבה שקט. הגינה, חייכה אלי מדושנת מגשם, מלאה הבטחות וריחות. לפתע צלצול. הפעמון הזה מעצבן, צריך להחליף אותו.

הוא עמד שם בפתח, נבוך, מחייך קלושות. "הי… קבענו…". 

חייכתי בחזרה: "כן. אני מחכה לך."

הוא נבהל. "מחכה לי? אני  מאחר?"

"לא, לא, זו הייתה צורת ביטוי. הגעת ממש בזמן."

***

התיישבנו. ראיתי גבר בן 30 פלוס עם שיער מקליש, משקפים גדולים וממוסגרים בזהב. חולצת צווארון שבוכה מכביסות, עוטפת בשארית כוחותיה כרס נדחקת. חזותו עוררה בי תחושה של פאסיביות, חולשה ואולי גם זקנה, כזו שקופצת בטרם עת. הוא היה רחוק מלהיות מרשים. אולי הקול שלו בטלפון הטעה אותי. חמצמצות של אכזבה. 

נבהלתי ממה שהרגשתי. נעתי בכורסא באי נוחות. מנסה להירגע בעזרת הידיעה ששם: בפרטים, באסוציאציות שבראשי, בתחושת האכזבה, שם עלי לחפש את הקוד. הנפש של אורן לוחשת לי סודותיה באמצעותם ומשרטטת לי את מפת הסתרים.

"היי" חייכתי, "אנחנו סוף סוף נפגשים. מה דעתך שנתחיל במה מביא אותך לפה?"

עיניו חמקו מעיניי. "אני לא בטוח שאני יכול להסביר כל כך טוב… אולי תשאלי קצת שאלות… את יודעת, כמו בראיון עבודה."

"זה מרגיש קצת כמו ראיון עבודה, לבוא לכאן?"

"כן. עכשיו כשאת אומרת את זה, אז כן. אולי קצת". בחיוך מבויש הוסיף: " אי אפשר לדעת אם אתקבל בסוף."

" אתה לא יודע אם תתקבל? צריך להתקבל?"

"תראי, כשהתקשרתי אמרת שאין לך כל כך מקום והייתי צריך להמתין, אז זה אומר שלא בטוח מתקבלים. חוץ מזה יש לי חבר שפנה לטיפול ואחרי הפגישה הראשונה המטפל אמר לו שלא יוכל לטפל בו והפנה אותו למישהו אחר."

סימנתי לעצמי את המידע האופטימי – יש לו חברים. לפחות אחד. "אתה חושש שאולי גם אני לא אמשיך לטפל בך?"  

"זה אפשרי." 

הוא לא נידב מילים, אז התחלתי לגשש: " אם אדבר איתך כמו שהפסיכולוג דיבר עם החבר שלך ואכיר אותך, אז אולי לא ארצה לטפל בך?"

"לא בדיוק. יש איזה פחד פנימי, אולי לא הגיוני… פחד שגם כאן אני אודח" הוא עצם את עיניו למספר שניות, "אולי זה קצת חזק מדי אבל זה הכיוון", הוא משך בכתפיו. 

"אודח… מילה מעניינת." התחלתי מדברת לעצמי ואליו בקול רם. 

הנה היא, אחת הבעיות שלי כמטפלת. אני מדברת את מחשבותיי, עוד בטרם הדברים מנוסחים בראשי. מדברת אסוציאטיבי ומעט מפוזר במקום קצר, מדויק וממוקד. המדריכה שלי, זו שאלופה בקצר, מנסה לעודד אותי ולומר שהמטופלים שלי רגילים אלי כך. בכל מקרה, בינתיים, כזו אני. 

ועכשיו, תוך כדי תנועה, אני מנסה לפענח את המילה הזו, ושוב מתברר, אני עושה את זה בקול רם: "הדחה; זה לא שלא התאמת או לא התקבלת. בעצם, התקבלת למשהו ואז הורחקת ממנו. אתה אולי מדבר על מקום שכבר היה לך ואיננו עוד" האסוציאציות שלי הלכו למלכים מודחים, לאחים מדיחים. עדיין לא ידעתי עליו כלום.

"אשתי הדיחה אותי מתפקידי. אנחנו מתגרשים. זאת אומרת התגרשנו."

המילה "הדיחה" המשיכה להסעיר אותי ולהתגלגל בראשי, הגעתי אפילו להדחת כלים וחשבתי האם יש קשר בין המילים. האם הדחה קשורה לחטא או ללכלוך. הרגשתי שאני מתפזרת ומתרחקת ממנו. 

ניסיתי לחזור ונזכרתי שהוא רצה שאשאל שאלות שאכוון.

"ספר לי קצת על אשתך. על המשפחה שלך "

הוא חייך אלי בתודה ובהקלה. הדיבור הפך להיות שוטף ובטוח יותר, הקול דמה לזה ששמעתי בטלפון. "ההורים שלי נולדו בארץ, במקור המשפחות מפולין. גדלתי במושב ליד רחובות, אנחנו שלושה בנים. אמא שלי אישה מדהימה. חכמה…"

הוא המשיך לדבר, ואני כפי הנראה, הפסקתי להקשיב. 

הדבר הבא שאני זוכרת, זה אותו מביט לעברי "את לא מקשיבה לי?!" קולו נמתח בעלבון.

התכווצתי. "נראה לי שאתה צודק. אני ממש מצטערת, אני לא יודעת מה קרה"

 מה קורה לי?! שמעתי והתעלמתי? האם אני לא מרוכזת? האם אורן מפעיל איזה אלחוש, טשטוש. משהו שגורם לי לא לשים לב, להפיל אותו מהידיים? ואיך לעזאזל יוצאים מזה עכשיו? 

הוא התבונן בי ואמר, "זה קורה לי לפעמים. אני קולט שאנשים לא מקשיבים לי."

דמעות הזדחלו לי לתוך העיניים. נהייתי מאד עצובה. 

"זה מכאיב לגלות שלא מקשיבים לך."

"כן. אני לא יודע למה זה קורה."

הוא הישיר מבט ואני גיליתי משהו בעיניים שלו. הם היו בצבע כחול-כהה, בדיוק בגוון המיוחד והאהוב עלי. הלב שלי עוד דפק. כמה הוא אמיץ, לומר לי זו שלא הקשיבה – את מה שאמר ולשתף אותי בכאביו העמוקים.

"אני עצובה שזה קרה בינינו והלוואי וזה לא היה קורה. תודה שהיית אמיץ והערת לי. בטיפול נוכל לנסות לפענח יחד, מה הנפש שלך רומזת, בדברים האלו שקורים"

***

הוא עזב. התקשתי לצאת מהכורסא. הפכתי משותקת, עצובה וגרועה. קבענו. אולם, לא הייתי בטוחה, שאראה אותו שוב. 

***

בסוף היום, נפרדתי מהגינה ומבטי נדד לעבר השפע. נזכרתי בפעמון המעצבן שחייבים להחליף וחשבתי גם, איזה אדם אתה הופך להיות, כשאתה גדל על סף ההדחה. שם, אבל לא ממש רצוי. שם, אבל לא ממש נספר. מתקרב וחושש, מחביא עצמך שלא לבלוט, לא לעצבן. 

עלה בי משפט מספר – ילד שאמו פסקה בשלב מסוים מלאהוב אותו, להתייחס אליו, לעד יסתובב בעולם מחפש קשר ומחכה לרגע שייעזב. התפרש בי משהו. אורן הביא איתו גם את הילד הלא רצוי. מנסה להתחבר ובו זמנית כל כך פוחד, שנוצרת דחייה. הילד שמחכה יותר מידי זמן, למישהו שיראה אותו ויחכה רק לו. אורן הגיע אלי ונפשו מבקשת ממני סוף אחר.

ליבי נפתח, מוחי התבהר והתחלתי להאמין ולחכות לפגישה הבאה.

***

קונפטי

נכתב בעילום שם, על ידי ביבליותרפיסטית ועובדת סוציאלית

"איזה שבוע היה לי!", מכריזה מונה אחרי שצונחת, היא ושמלת הפרחים שעוטפת את גופה, על הספה שמולי. בחצי השנה האחרונה, מאז שמונה בטיפול, כך מתחילות הפגישות שלנו. מונה נכנסת ומביאה איתה משב של בושם מתקתק שממלא את החדר ומפזרת אל החלל ערימת קונפטי צבעונית של חיים. כמו ילד שמבקש שאציץ איתו ביחד בתוך ארגז צעצועים נוצץ ומלא בכל טוב, מונה מספרת לי על שיעור הסמבה שבו כיכבה השבוע, על כד החרס שיצרה בחוג לפיסול, על הגמישות שלה בקורס היוגה, על ההצגה המרהיבה שראתה אתמול במשכן ועל מפגש הנשים שהובילה בהתנדבות בעירייה.

מאז שלילי, ביתה הבכורה, נהרגה בתאונה לפני יותר משנה, מונה לא מפסיקה לעשות. ברגעים הנדירים שבהם היא נוגעת בו, במוות של לילי, היא חוזרת אל הבוקר שלמחרת הלוויה, אז עמדה מול הראי ואמרה לעצמה בקול רם: "תבחרי אם את רוצה לחיות או למות. אם את לא קמה עכשיו מהמיטה ויוצאת מהבית, עדיף שתמותי". שם, מול הראי, מונה החליטה חיים ומאז היא לא עוצרת. בכל בוקר מזנקת מן המיטה, משתחלת לאחת השמלות הפרחוניות שהפיחו חיים בארון שלה בשנה האחרונה, מורחת על פניה שכבה נדיבה של פודרה ועל גביה סומק בגוון אפרסק שאותו היא מפזרת טוב טוב ומכסה כך את החיוורון המאיים שמתחת, זה שמוכר לה מאז אותו יום נורא. את מונה אף אחד לא יתפוס ללא איפור. אפילו היא עצמה, בדקות שלפני השינה, נמנעת מלפגוש את בבואתה בראי, עומדת באמבטיה החשוכה, עוצמת עיניים ומנגבת את האיפור שכיסה את פניה בעקשנות לאורך אותו היום. 

אם תשאלו את מונה היא תספר לכם שאת המוות של לילי השאירה מאחור. כן, כואב לה. כן, קשה. קשה וחונק. אבל היא החליטה חיים, ולזייף בעניין הזה עלול להיות מסוכן. מונה אוחזת חזק בחיים שהפכו לצמח מטפס ופתלתל שכל הזמן צמא למים, לטיפול, לתחזוק, צמח שמאיים לנבול.  

אבל בין הפרחים, הצבעוניות וריח הבושם, בין כד החימר ופוזת הכלב מביט מעלה, אי אפשר שלא להרגיש שמונה יושבת בתוך ערימה כבדה, עמוסה ושורטת של מוות, שהיא מחזיקה בכוח לבל תזוז או תתפזר באוויר. בכל פעם שאני נוגעת במעט בערימה הזו, מנסה לדבר על החיימוות הזה שלה, מונה כועסת, הודפת, מרחיקה, לעיתים לא חוזרת בשבוע שלאחר מכן ולעיתים בוחרת להגיע ולדבר בנוקשות את החיים מבלי לנשום כמעט, כאילו החיים הפכו לשפת אם וצפוף מידיי בשביל שפה אחרת. לעיתים מאוד נדירות, בתוך קונפטי החיים המנצנץ שמפזרת מונה בחדר, פתאום נוצרת פרצה קטנה. אמירה שלי על העבר, על מה שהיא כל כך מנסה לשכוח, על לילי, על החיים שהיו לה, שגורמת למוות לנזול החוצה. טיפות טיפות הוא נוזל, דרך הגוף, והידיים, והשרירים המכווצים, התזזיתיות שבעיניים והדמעות שבורחות לה למונה, שמוחקות את הסומק, מכתימות את שמלת הפרחים ומורחות את האודם שעל שפתיה. בסופן של פגישות כאלו, שבהן מונה מדברת מעט את המוות, היא נראית כמו תאונה ואחת שקרתה הרגע, לפני שכוחות ההצלה הגיעו לזירה. רגע לפני שהולכת, היא שולפת מהתיק ממחטה, מנגבת את הפנים ואז מוציאה ראי קטן, מתקנת את המסקרה, מורחת שוב את שפתיה באודם, אוספת את ערימת המוות והחיים שלה ועוזבת.

לפני שבועיים הייתי בהריון. עכשיו אני כבר לא. ניסיונות ארוכים, וסת שמאחרת, שמחה מהוססת שמשתרשת בי עם הימים שחולפים, ואז דימום קטן, לא מדאיג, שמתגבר מיום ליום, ומשם בית החולים, ריח חריף של חדר המיון, תור ההמתנה, דימום כבד, צעקות הרופאים, חדר האחות, הייאוש במבט שלה ולבסוף הידיעה הברורה, שם, בחדר של הרופא- ההיריון בן שמונת השבועות, נפל.

למחרת אני פוגשת את מונה. החדר אותו החדר, מונה נראית ומתנהגת כהרגלה, אבל אני אחרת. היום יושבות בחדר שתי אמהות שכולות, זו מול זו. שתי נשים עם שתי ערימות מוות שכמעט ואי אפשר לדבר אותו, הופכות את החדר לדחוס ודביק. ואני מפחדת. מרגישה ערומה, חשופה, חיוורת, כאילו נכנסתי עם מטען חורג של אובדן שלא הספקתי לאסוף ולהדק, והוא הפך לגוף שבולטים ממנו קפיצים וחוטי תיל. 

מונה שוטחת בפניי את קורות השבוע האחרון, מספרת על שלל הפעילויות שלה, על העשייה הבלתי נגמרת ואחרי כמה דקות עוצרת. ממשיכה לדבר ואז עוצרת שוב. מונה עוצרת. ופתאום שקט בחדר. "היום ראיתי מישהי שדומה כל כך ללילי", היא ממשיכה. ושוב שקט. השפתיים של מונה רועדות, היא מנסה לשלוט בהן, רוצה שיפסיקו לזוז, אבל הן בשלהן, ובעקבותיהן הדמעות. "מה יש בבכי הזה שלך, מונה?" אני שואלת. "אני מתגעגעת אליה" מונה אומרת. "כל כך רוצה עוד רגע אחד איתה, עוד אחד, בבקשה, בבקשה" מונה מתחננת בקול שמעולם לא שמעתי. לילי כאן. נוכחת. אי אפשר להתעלם ממנה. מונה יכולה לדבר את הגעגוע שלה, את הפחד הכי גדול שלה מלזכור כל הזמן את לילי אבל יותר מזה, את הפחד שלה מלשכוח, את הכעס שיש לה על עצמה על שלא הצליחה לשמור על הבת שלה, את הכעס שלה על לילי, על הטיפול ועליי, מונה כועסת עליי. "היא היתה בגיל שלך, את יודעת?" מונה גוערת בי. "היתה אמורה לסיים בשנה הבאה תואר שני, למצוא עבודה, לפתח קריירה והכל נגמר", היא מוסיפה. הדמעות נוזלות לה, הכעס, האשמה, האכזבה, הכאב זולגים ממנה, אבל יותר מהכל אפשר לדבר אותו, את המוות, את הפוטנציאל הגידם של לילי שהיא רואה שצמח אצלי, את הפרח שמולה שהנץ לעומת זה שקמל בטרם עת בגינת הפרא שלה, היום סוף סוף אפשר לדבר בשפה נוספת למרות, ואולי בגלל, ערימת המוות שאני הכנסתי אל החדר, אותו גוף זר, שזור חוטי תיל בולטים שניצב מולה. 

ובתוכי אני כועסת על מונה. באכזריות שואלת את עצמי איזה אובדן קשה יותר, ילד שהיה ומת או שילד שמעולם לא היה. בתוכי מתנהל מאבק נורא, בין האובדן שלי ובין הצורך להיות שם בשביל מונה, לשים את האובדן שלי בצד, בדיוק ברגע שבו היא יכולה להרפות, להשתהות על המוות. לעצור. בסוף המפגש מונה יוצאת מהחדר עם הערימות שלה כמו תמיד. אלא שהיום היא יוצאת גם עם התאונה על הפנים שלה. הממחטה נשארת בתיק והראי, אין לה צורך בו היום. "תודה רבה לך" מונה אומרת לפני שעוזבת "זה קשה לי אבל אני יודעת שאני לא יכולה יותר לשים את זה בצד" היא מוסיפה. כשהיא יוצאת מהחדר ריח הבושם המתקתק מתאדה בהדרגה ואני סוף סוף בוכה. בוכה את מה שלא בכיתי מאז אתמול. יודעת שהשהיתי את הבכי הזה ויותר מהכל יודעת שמשהו אחר קרה היום מול מונה. הייתי חשופה, הייתי עם המוות. זה כנראה מה שאפשר גם למונה להיות איתו, להביא אותו, לא להשהות, לגעת, להפוך אותו מגוש קפוא וקפוץ למשהו חי שאפשר ללוש אותו. 

היום, כמה חודשים אחרי, מונה ממשיכה לחיות. ממשיכה להגיע ולפזר קונפטי של חיים בחדר, אבל מאז הפגישה ההיא מונה יכולה להביא יותר ויותר את המוות אל החדר. כשאני פוגשת אותה אנחנו יכולות לדבר את המוות של לילי, את החיים לצידו. שתי נשים, שני אובדנים, שתי ערימות של חיים ומוות, כל אחת בדרך שלה, בתוך חדר אחד, שהפך לנו לרחם.

הולכת נגד הריח

לאה הרפזי, פסיכולוגית קלינית ורפואית בכירה

"הולך נגד הרוח…

אבל אין מה לעשות נגד הרוח…"

שלום חנוך.

זהו סיפורו של מסע. מסע שעברתי בזכותו של בחור צעיר. מסע נגד הריח. האם יש מה לעשות נגד הריח? האם אצליח במסע?

ביום חורפי גשום הגיע אלי בחור צעיר, בן 19, שביקש עזרה לחיפושים שלו בחייו. היתה לו תקופה מוגדרת, עד לגיוסו לצבא, בה הוא פנוי  ורוצה להתמסר לטיפול בעצמו.

בחור חביב. התיישב עם חיוך על שפתיו, ויצר קשר נינוח. תיבל את דבריו בהומור קל. פגישת ההיכרות זרמה בנעימים, ועוררה בי את הרצון לצאת איתו לדרך החיפושים שלו. אך במקום כלשהו הרגשתי משהו מכביד. לא זיהיתי מה הדבר, אך לא יכולתי להתעלם  מקיומה של תחושה לא נוחה.

בסיום השעה נפרדנו לשלום וקבענו להיפגש שבוע לאחר מכן.

כשהוא יצא מהחדר הרגשתי ריח כבד בחדר, ריח מעיק ולא נעים. לא ידעתי לזהות את הריח שהשאיר אחריו אך הבחנתי שזה הדבר שהכביד עלי. נרגעתי, כי אולי זה לא  יחזור שוב.

הגיע מועד הפגישה הבאה. חיכיתי לבחור. הבחירה שלו לבוא לטיפול  דיברה לליבי. אישיותו היתה לי נעימה. 

הוא נכנס לחדר עם החיוך על שפתיו, התיישב והחל לדבר. אני מחזירה לו חיוך, אך חשה מחדש את מכת הריח הרע שהוא מביא איתו.

הקור של החורף אינו מאפשר לי לפתוח חלון לאוויר צח. אני תוהה איך אפתח חלון בלבי אל הבחור שיושב מולי. אני מגייסת את כוחותי, מקשיבה לדבריו ומגיבה אליהם. אך אינני כתמיד. ההומור שלו נשמע לי יבש. החביבות שלו נראית לי מאולצת. אני יודעת שאני יושבת מולו סגורה, מאולצת וחסרת לחלוחית.

אנו קובעים להמשיך ברצף של פגישות שבועיות.

אני חשה הערכה אליו ואל עצמי. מעריכה אותו שהצליח לעורר בי את הרצון לטפל בו, לא לוותר עליו, למרות הקושי. מעריכה את עצמי שמוכנה לטפל בו, לא מוותרת עליו, למרות הקושי. מרגישה שבעולמו הנפשי יש חשיבות מכרעת שלא יוותרו עליו. 

אני מזכירה לעצמי את מהות הטיפול. אני פה בשבילו, בשביל לעזור לו שיהיה לו יותר טוב. אבל אני יודעת שכדי שאוכל להיות פה בשבילו, אני צריכה שיהיה לי מספיק טוב להיות פה. והריח מכביד עלי. איך אלך נגד הריח?

הגעתי לפגישה הבאה "בכוננות ספיגה", ולא הופתעתי להריח שוב את הריח הכבד של הבחור. שוב הריח היכה בי.

הצלחתי להיות קשובה אליו. נתתי לו את הבמה, נתתי לו להיות הדמות הראשית בפגישה, ובמאמץ רב שמתי את הריח ברקע, לא במרכז. 

הצלחתי לחייך לבדיחות שלו, שלא היו באמת מצחיקות. ראיתי בהן ביטוי לרצון שלו להרשים. רצון אנושי ולגיטימי. 

הצלחתי להרגיש את החיפושים שלו אחר יחסים חברתיים ואחר יחסים אינטימיים. חיפושים בריאים וטבעיים לגילו.

הצלחתי לשמוע אותו כשהוא דיבר על ילדותו ועל האווירה המשפחתית. אני מקבלת תמונה של משפחה בה כל אחד מתקבל בחביבות כל עוד אינו דורש לעצמו מקום מרכזי ותשומת לב. אני קולטת  שבביתו לא מטפחים את בני הבית, לא בתחום הרגשי ולא בתחום הפרקטי, כמו למשל נקיון והיגיינה.

הצלחתי לראות שלפני בחור בודד, שרגיל להיות ברקע, וכך הוא מתקבל יפה. הוא לא יודע איך לשים את עצמו במרכז, איך לבקש את רצונותיו. אפילו אינו יודע מה הם רצונותיו. ואם אני רוצה לעזור לו, עלי לאפשר לו להיות במרכז. ובעיקר, לא לוותר עליו.

הצלחתי במשימות הללו, אך לא הצלחתי שלא להריח את הריח.

איך לתת לבחור הזה להיות במרכז, כשהוא מביא ריח כה מעיק – אני שואלת את עצמי.

לא מצאתי פתרונות פרקטיים, למרות שכל-כך רציתי למצוא.

לא מצאתי פתרונות תיאורטיים, למרות שכל-כך רציתי. אני מכירה את המושגים הפסיכולוגיים של קבלה והכלה, אבל הם לא עוזרים לי. אני מכירה פירושים מעניינים לגבי משמעות אפשרית של חוסר היגיינה, אבל הם לא עוזרים לי.

הריח מעיק, מציק, סוגר אותי. עדיין החלון בתוכי סגור ברובו.

אני פונה למצוא את העזרה בתוך עצמי. כי "אם אין אני לי מי לי" – אני מאמצת את חוכמתם של חז"לנו. אני מעמידה לעצמי אתגר ללכת נגד הריח. 

אני חושבת על הבחור. אם אני חושבת עליו, משמע שהוא קיים, משמע שהוא נכנס ללבי. משמע שאיכפת לי ממנו. 

אצליח להתקרב אליו אם אדע מה אני מחבבת בו, מה נעים לי בו, מה נוגע בי. "תתחברי אל הדברים האלה" – אני אומרת לעצמי. אומרת ולאט לאט מצליחה. אני מוצאת הבזקים של דברים חיוביים, בעיקר דברים שנוגעים ללבי. 

פגישה אחר פגישה, אני פותחת בפניו סדקים בחלון שבתוכי. מקשיבה לו, מביטה בו, מתייחסת אליו באמפטיה ורגש, מתעניינת בו. אני מגלה את האדם שבו, את השמחות שלו ואת הכאבים שלו. אני מגלה את הרצון שלי שיהיה לו טוב, שיראה הצלחות במעשיו. 

הזמן עובר. מסתיימת הפגישה השמינית שלנו. הוא יוצא ואני תוהה אם גם הפעם נכח פה הריח המכביד. כן, אותות הריח עדיין בחדר, אך בזמן הפגישה לא הרחתי אותו. "מה קרה לי" – אני שואלת את עצמי בפליאה – "איך לא הרחת את הריח הזה, הכל כך מכביד?". אין לי תשובה לעצמי. פשוט לא הרגשתי. 

בפגישה הבאה הרגשתי נוח בחדר, כאילו שכחתי שהבחור הזה מביא איתו ריח רע. אנחנו משוחחים, והוא כדרכו מספר בדיחות. אני מוצאת את עצמי צוחקת, אפילו צוחקת בקול. "מה קרה לי" – אני שואלת עת עצמי בפליאה – "איך את צוחקת מבדיחות יבשות שכאלה?". אין לי תשובה לעצמי. פשוט נהניתי מהבדיחות. 

עוד פגישה, ואני שמחה כשהוא נכנס אלי, בחור סימפטי ונוגע ללב. השיחה כבר קולחת בינינו, הוא מביא תכנים אישיים רגישים, ואני מגיבה אליו. אני מוצאת קצה של חוט בדבריו שמאפשר לי לגעת בעדינות בהרגלי הנקיון שלו. קצת מביך, אבל כשהוא מדבר על נסיונותיו להתקרב אל בחורה והדחייה שהוא סופג ממנה, אני מעלה ברגישות רבה את השאלה של נקיון ואסתטיקה. הוא לא יודע מה לומר, ואני לא לוחצת.  כבר לא עומד בינינו הכובד של הריח. אני כבר לא שואלת את עצמי מה קרה לי, מבינה שחציתי את מחסום הריח. כבר הולכת נגד הריח.

הפגישה הבאה קרובה לסיום הטיפול. הוא מרים את הכפפה שזרקתי בפגישה הקודמת, ושואל למה התכוונתי כשדיברתי על הרגלי הנקיון. הפעם המבוכה אצלי, אך אינני מתחמקת. מדברת איתו על דברים שיכולים למשוך או לדחות קירבה בין אנשים, ובעדינות רבה מנסה לדבר על התחושות שלי כלפיו. משתפת אותו בתחושות הטובות שהרגשתי אליו, ואז מציינת בזהירות שהיו לי מדי פעם שאלות לגבי הנקיון שלו. לא הזכרתי מפורשות את הריח הכבד, אך העזתי לגעת בענייני נקיון וטיפוח. הוא מקשיב ברצינות, מעט נבוך מהכניסה לעניינים אלה. "תני לי לחשוב על זה" – הוא אומר. ואני נענית לרצונו.

אני כבר לא בוטחת בחוש הריח שלי, ש"נרדם" במהלך הפגישות האחרונות, ולכן אינני יודעת אם יש ריח או לא. אני רואה שהוא נכנס לפגישה הבאה לבוש בבגדים נקיים, שנראים חדשים. אני מנסה לרחרח, ואיני חשה את הריח הרע. עד היום אינני יודעת אם הריח השתנה או שחוש הריח של השתנה. אני כבר בטוחה שאצלי השתנו הרבה דברים ביחס אליו וביחס לריח.

בפגישה האחרונה אנחנו מסכמים את הטיפול. הוא מספר מעומק ליבו על כל מה שעבר עליו במהלך הטיפול. לא מתייחס במפורש אל נושא הנקיון. הוא מודה לי על הרגישות שלי כלפיו, על ההבנה והאיכפתיות שהרגיש ממני. 

אני נפרדת ממנו במילים חמות. אינני יודעת איך להודות לו על השינוי שהוא עשה בתוכי. בזכותו עברתי מסע פנימי נגד הריח הרע ועמדתי בו. במסע הזה פיתחתי ניחוח של קבלה והכלה, ניחוח של הומור, ניחוח של כבוד. בזכותו נהייתי מטפלת טובה יותר. בזכותו נהייתי אדם טוב יותר. תודה לך!

"מאיפה ניקח את הכוח ללכת נגד הרוח?…

באהבה, ובמילה טובה".

עוזי חיטמן.

אולי זו היתה דרכי במסעי נגד הריח. 

שְׁנַיִם פָּנִים

תמר רטי, פסיכולוגית חינוכית

רונה נכנסה אל החדר בראש זקוף ובמבט מושפל. באותם ימים חשבתי שהיה דבר מה משונה באופן שבו הניחה את עצמה מולי מדי יום שישי, אבל אז עוד לא הצלחתי למסגר אותו במילים. היא היתה מטופחת מאוד ומבושמת מאוד, כאילו מתחת לשכבות הצבע והאו דה טואלט חיכתה ילדה קטנה שנצרכה למעקה.

למה כאילו, בעצם.

לפני הפגישה שאלה אם תוכל להביא את רוני. גם כשהסברתי הקשתה – אבל למה לא, הטיפול הוא בשבילה. אני רוצה שהיא תהיה איתי. אני צריכה שהיא תהיה איתי.

ככה התחלנו.

ימי שישי. בוקר. כוס קפה מתקררת במטבחון. כיסא לבן בגבו אל הדלת, שתי כורסאות פרחוניות למולו. על הקיר חלון, ובגבולותיו עלים ששעות היום ותקופות השנה צובעות אותם בגוונים משתנים. מתחתיו שעון, לא גדול ולא קטן, עוקב בתקתוקים נחושים אחר תנועות הזמן.

תמיד אחרו. אסופת תלתלים פוערת את הדלת ונכנסת בתנופה אל החדר. ומיד אחר כך ראש זקוף, שיער מוחלק וריחני למרחוק, מבט מושפל, התנצלות. "לא הספקנו להתארגן– רוני רצתה עוד שוׂ– ", ורוני תופסת בידה, קוטעת את דבריה בתנועה חדה, מצווה עליה לשבת מיד בשורת הכיסאות שסידרה. "אני הקטר ואת רוצה לנסוע לבקר את אמא שלנו אבל לא יכולה לרדת כי אני לא עוצרת ולא מקשיבה לך ואת בוכה תבכי עכשיו יותר חזק שאני אוכל לשמוע–"

לא קל לשמוע את הבכי של אמא, הייתי אומרת לעתים רחוקות, כשנפער לי פתח בין המילים ששטפו את החדר.

לפעמים סודר בעבורי מקום מאחורי הקטר, ורונה היתה מוגלית לירכתי הרכבת. רוני היתה צוחקת אליה ואומרת – ככה לא תדעי אם אני מתכוונת לעצור– ככה אני לא אשמע אותך בכלל. אליי היתה פונה בשקט ושואלת אם ארצה לשתות ואם נעים לי. לפעמים היתה מציעה לי להתחלף, ובעזרת מניפה שהביאה איתה הרעיפה על עורפי משבי רוח רכים. רונה היתה נשכחת לרגעים ארוכים, עד ששיעול חזק, לא מוותר, פרץ מגרונה והיא התרוממה בתנועה חדה וקרסה אל תוך אחת הכורסאות. רוני התאמצה מאוד לגבור בקולות צפירה רמים על קול השיעול העקשני, עד שנכנעה והתרוממה, מובסת, מכיסא הקטר.

שתי ילדות נזופות שקועות בכורסאות תאומות. איך יוכלו למלא את החור שחורר ביניהן.

הימים נקפו, מותירים מאחוריהם עלים בגוונים משתנים ותנועת צללים על קירות החדר. הרכבת הוסטה לפינה, וכשרונה היתה מציעה שיתיישבו בה היתה נגערת – אמא, זאת רק שורת כיסאות! השולחן הקטן הושם בין הכורסאות, ורוני פיזרה עליו בשקט ולאט דפים וכלי כתיבה. עכשיו נצייר לב גדול ובתוכו ילדה קטנה, הורתה לנו. וכשסיימה לצייר אספה את שלושת הדפים, חיבקה אותם בידיים קטנות ועברה עם עיניה על פנינו. שלך הכי מכוער – צחקה לעבר אמה, אמרתי לך: את צריכה להשתפר.

מבט מושפל, מובס, פרקי אצבעות מלבינים והולכים, נאחזים במשענת הכורסה.

לפעמים הכנסתי מילים לשתיקות שהתמקמו ביניהן. לפעמים שתקתי גם אני. רונה הישירה מבט באחד הימים ואמרה – את עוד תלָמדי אותי להיות אמא. לא ידעתי למי כיוונה את דבריה.

בפגישות שבין הפגישות, בשעות חשוכות ועייפות, סיפרה על חלומות שנופצו ועל אחרים שלא ויתרה עליהם. עדיין, נהגה להוסיף. היו מילים בחדר, אבל לא הצלחתי להפוך אותן לסיפור. כאילו משהו, לא גלוי ולא נסתר, חפר בין מילותיה תהום שלא אפשרה להשלים את המשפט עד תומו. והיתה האימה – היא נותרה מקופלת לאורך הפגישה בין הקיר ובין הארון, אך כשרונה עזב את החדר נלפתה בגרוני. לא ידעתי לתת לה מילים.

אחרי הציורים היו שעות ארוכות של משחק מונופול, שכלליו נקבעו בכל שבוע מחדש והיו ידועים לרוני בלבד. היא רכשה עוד ועוד בתים וניכסה לעצמה את כל מה שהיה שלנו. לא היה לנו סיכוי. רונה ניסתה בתחילה להילחם, אבל נענתה בצעקה – אלה הכללים! את שוב לא מקשיבה! בימים ההם התקשיתי מאוד להבין מי זקוקה להגנה מפני מי.

ובינתיים, המילים של רונה התעקשו לסדר את עצמן בתוך סיפור. שוב ושוב חזרה על אירועים מילדותה ועל השנים האחרונות. שוב ושוב הרגשתי שאני מתאמצת שלא ליפול למה שנפער בין מילותיה. בינינו. היא נאחזה בפגישות הללו, התבוננה שוב ושוב יחד איתי במפגש התובעני, המתיש, עם בתה – ונאבקה כל הזמן ברצון לסגת, באפשרות הקיימת תמיד להותיר את סבך הקשר לא נצפֶּה. לא נגוע. במאמץ רב הזמינה אותי לצפות בחלקים שהוחשכו בסיפור חייה ולתת להם מילים.

בחלומותיי ראיתי לפעמים שביל לא סלול. חלקי גוף. מאבק. מילים ניסו להיאמר, ואז– קריאה חלושה בשמי הקיצה אותי.

בבוקרי יום שישי התנחלה לאטה הרגשה לא מוכרת. זרות שהיתה ביניהן פינתה מקומה למין אחווה חדשה, והמפגש נצבע ברכות מסוימת. היה כמעט נינוח לשבת לידן, להשתתף לעתים במשחק שרוני בחרה בעבורן, לתת מילים כשהיה צפוף או מכאיב מדי. רוני התרפקה על אמה לעתים קרובות, ורונה ליטפה את הסבך המתולתל ודריכותה רפתה מעט. לרוב אפשר היה לחוש מי האם ומי בתה, איפה רוני מתחילה והיכן מסתיימת רונה. רוניה – כתבתי בדפים שלי לאחר לכתן, כשלא זכרתי מי אמרה מה.

בוקר אחד הוצף החדר אור. כתמיד, איחרו להגיע. ניסיתי למקם את הכיסא הלבן בזווית מעט שונה, כי עיניי הוכאבו מהלובן הבוהק שהציף אותן. ופתאום — ראיתי את מה שהנפש סירבה לרשום במילים: העץ נכרת. עלעליו נעלמו. החלון, שכעת הסתבר כי היה גדול מאוד, התייתם מהצבעים העזים שקישטו אותו.

באותו בוקר איחרו מאוד. דפדפתי בחוסר שקט בְּרישומים שרשמתי. לא ידעתי מה אני מחפשת, אבל האור שהציף את החדר והאיחור שהלך ותפח הניעו את ידיי להמשיך לחפש. קראתי על ניסיונות לייצר קשר, על משחק הדדי שהלך והתפתח, על התרפקות, על מבט. על ילדה קטנה בתוך לב גדול. על פרקי אצבעות שמנסים לאחוז חזק.

על ריח.

על בכי שאי אפשר לשמוע גם כשרוצים. על חושך שלא משאיר מקום למילים. על משהו שנלפת. על מישהו שלופת ולא מניח. על מבט מושפל ועל שכבות של צבע. על חור שחורר ועל מילים שלא מצליחות להגיע. על יד פוגשת יד ונחרדת פתאום. 

על ילדה שמנסה להושיע את אמה.

*

כשהתיישבו, נבוכות ושקטות, בכורסאות שמולי, אור חדש שירטט מעגל בהיר. ממקום מושבי ראיתי סביבן מעקה. הפגישה התחילה כמעט עם סיומה. בדקות שנותרו ישבנו שלושתנו שקטות מאוד ורואות מאוד. אחר כך אחזה רונה בידיה של רוני, חייכה לעברי ארוכות ויצאה לאט מן החדר.

מוגלי מוריד ראש *

תמר הדר, פסיכותרפיסטית ועו"ס קלינית

אני עובדת עם אנשים שחיים "על הקצה" ובמשך השנים למדתי שכדי לעבוד איתם צריך להתיידד עם "הקצה". על מנת לפגוש את הקצוות והשוליים שבחוץ, יש לפגוש את הקצוות והשוליים שבפנים ואף כי לעתים קשה ומייסרת, ההתכתבות עם השוליים לעולם לא נגמרת.  גם הטיפול מתחולל במדיום של בין לבין, הוא לא בעולם המציאותי אבל הוא ממשי,  גם הוא במובנים מסוימים מתנהל "על הקצה"…

אני רוצה להקדיש את הסיפור הזה למי שלימד אותי שחיים בשוליים הם אפשרות. שלימד אותי לכבד שוליים ולהקשיב להם אחרת. אני רוצה להקדיש את הסיפור הזה למוגלי.

מוגלי היה מוריד לפחות ראש או שניים ביום ובכל חיפוש שהיו עושים אצלו תמיד היו מוצאים לפחות איזה פרח. אחרי שעוד תיק נפתח נגדו, נדמה היה שגם השופט עצמו אובד עצות. מצד אחד, מאסר על תנאי שחובה להפעילו ומצד שני מוגלי, איש זקן, תימהוני וחייכן שלבוש בבגדים שגדולים עליו בכמה מידות וריח של מישהו שלא ראה מקלחת כמה ימים, מעורב בריח של חלודה וברזל. עד שהכרתי את מוגלי לא ידעתי שלברזל יש ריח, אבל יש לו ריח, ריח שקשה לתאר במילים, ריח כתום, אולי ריח אדום…ריח של אדמה ושל אבן. אפילו השופט בכבודו ובעצמו שכל היום רואה רק אנשים שעברו את הגבול, לא ראה כזה עובר גבול. אולי זה היה קצת עקום אבל הוא החליט לשלוח אותו לשיקום **. כולנו ידענו שאת מוגלי אי אפשר לשקם. מצד שני, זה היה ברור שגם ימי מחבוש לא יועילו, אז שיחקנו כולנו במשחק הכאילו.  כך קרה שיום בהיר אחד מצאתי את מוגלי מחכה מחוץ לחדר שלי. הוא, הריח, הראש הפרוע, הזקן שגדל פרא והבגדים שגדולים עליו בכמה מידות. 

במשך שנה וחצי הוא הגיע כמו שעון, כל שבוע ומאחורי הריח גיליתי איש עם טעם. איש  חכם וחריף, עם סיפור חיים לא שיגרתי ותובנות שאילו הייתי מכניסה לספר וודאי היה מתמקם בראש רבי המכר. 

מסתבר שמוגלי לא נולד ביערות הגשם של הודו, אלא באיזה כפר קטן בעירק  ועלה ארצה כשהיה בן 3. אבא שלו אהב "חלב אריות" *** ונשים עד שחלה. אולי היה זה עונש מאלוהים ואולי לא. במשך שש שנים שכב כמו פגר בפינה של הצריף שהם גרו בו, עד שהחזיר נשמתו לבורא.  אמא של מוגלי הייתה אשה קשת יום עם פתיל קצר שידעה לדבר בעיקר בעזרת הידיים (לפעמים גם עם נעליים).  כשהוא היה בן שש היא שלחה אותו לבית ספר ואם עד אז חייו היו קשים, מאותו רגע הם הפכו ממש גיהינום. בעוד שלילדים אחרים אות התחברה לאות ויצרה מילה, אצלו האותיות התחברו לבחילה. הוא לא קלט אף מילה, אז המורה נתנה לו סטירה והוא ברח הביתה מושפל ופגוע. בבית אמא ראתה שהוא לא בבית ספר, גם היא נתנה לו סטירה ומיד החזירה אותו לבית ספר. 

בחזרה לבחילה,

בחזרה לסחרחורת, 

בחזרה למקום שהאותיות לא מתחברות למילה.

אז הוא ברח ליער, כך הוא אמר. אבל אני חושבת שזה בכלל לא היה יער, בטח איזה חורשה עם כמה שיחים עטופה בדיונות חול שפעם עטפו את הארץ כולה, לפני שבנינים וקניונים כבשו אותה. כששאלתי איך הוא הסתדר שם לבד, הוא חייך חיוך גדול ואמר לי שבטבע יש הכל, צריך רק לדעת לאן להסתכל. האמת היא שאף פעם לא שמעתי אותו מתלונן, לא על מחסור ולא על הילדות שלו, לא על אשתו שניסתה למכור את ביתם מבלי שהוא ידע, לא על הילדים שלו שלא דיברו איתו, כשהייתי שואלת הוא פשוט היה מחייך, חיוך שהיה נראה קצת עצוב והיה אומר לי בשקט שהעבר בלתי ניתן לשינוי והעתיד לגמרי לא צפוי והדבר היחיד שיש לנו זה את עצמינו ואת הרגע. היה אומר ושותק.  

באחת הפגישות הוא הזמין אותי לבוא לראות היכן הוא גר ואיך הוא חי. אולי הוא רצה להראות לי  שאפשר לחיות בחוץ בלי למות מרעב או לקפוא מקור, אולי רצה להראות למרכז איך נראים השוליים. 

צמודה להנחיות הכי משונות שקיבלתי, נסעתי עד לקצה של המקום שאפשר היה להגיע אליו עם רכב, אחר כך, צעדתי לאורך שביל העפר עד שהגעתי לעץ השיטה הבודד, שכולם כן כולם, הוא אמר מכירים (כולם חוץ ממני). אחר כך פניתי ימינה ובסוף הפניה, ממש כמו שהוא אמר, עמד הצריף שלו. זה לא היה ממש צריף, זה דמה יותר לפחון, מוקף בהרים של פלסטיק וברזל (למחייתו הוא היה אוסף ומוכר ברזל) וריח של זבל. חייכתי, בכזה ביקור בית עוד לא הייתי. המקום היה מסריח ולגמרי לא הגייני והרגשתי שתוך כמה דקות כל המערכת החיסונית שלי נכנסת לכוננות חרום. אבל בעל הבית נראה מאושר ושמח שבאתי. כל הביקור הוא חייך והחיוך שלו היה מדבק וחשבתי שאולי אני צריכה לשחרר ולחייך גם כן. אז חייכתי ונראה שהחיוך שלי גרם לחיוך שלו עוד יותר להתרחב והמחשבות על החיוך שלו ליוו אותי כל הדרך חזרה הביתה. הרבה אחר כך שאלתי אותו על החיוך וציפיתי לתשובה חכמה ומורכבת אבל הוא פשוט הסתכל עלי, חייך חיוך קטן ואמר שהוא מחייך כי הוא "שמח לבוא", הסיפור שלו בדרך כלל לא מעניין אנשים. חשבתי לעצמי שהוא בסך הכל בא כי רצה שמישהו יקשיב, כי מי בכלל הקשיב לו בעולם הזה.  

במשך אותה שנה הבנתי שמוגלי אהב את היער ולמד לאהוב ולהעריך את הבדידות, הוא חי את חייו בקו התפר שבין היער שהפך לממלכה שלו, לבין היישובים מסביב ועל קו התפר הזה שתפס מקום בתוך נפשו פנימה, הוא הילך לאורך השנים. זה לא שהוא לא ניסה להשתייך לחברה, הוא ניסה, הוא התחתן והביא ילדים. הוא אפילו קנה בית עם קירות, עשוי בלוקים.  אבל בלב הוא ידע שזה לא זה, הוא שנא כל רגע, כל גרגר אבק וחול שאשתו רצתה לזרוק הוא רצה לאסוף פנימה. הוא התגעגע לטבע, ליער לחולות ולחופש, ליום שהביא אחריו את הלילה ואת עונות השנה, לגשם שהרטיב את האדמה ולקולות של הלילה. בסוף היא התגרשה (אפשר להבין אותה…) הוא חזר אל היער שתמיד היה בו מקום בשבילו ומה זה בית אם לא מקום ****. 

מוגלי היה פשוט "פשוט". לא פעם הייתי שואלת אותו איך הוא מתקיים מהמעט שיש לו, הוא היה עונה לי בכל פעם את אותה התשובה: "תסתכלי קרוב". מוגלי לא הסתכל רחוק, הוא הסתכל לרגע קרוב בעיניים וכל רגע הביא עימו את העכשיו ואת הרגע הבא אחריו וככה הוא חי אינסוף רגעים.   

ביום בהיר אחד הוא הפסיק להגיע, הפסיק גם לענות לטלפון. אחרי אינספור ניסיונות נסעתי לבית שלו. מצאתי את המקום ריק ונטוש. בניסיון אחרון התקשרתי לבת.

 "אבא מת" היא אמרה וסיפרה בפליאה על העשרות שבאו ללוות אותו בדרכו האחרונה. גם הדאגה שלי ריגשה אותה, אמרה לי שזה החזיר לה את האמון בממסד. 

אני לא הייתי מופתעת, ידעתי שכל מי שמוגלי נגע בו הגיע לומר לו שלום אחרון. שלום אחרון לאיש שבא בלי מילים חכמות וחפצים יקרים, שלום לאיש שאחרי ככלות הכל היה לו מקום והמקום היה בתוכו. שלום לאיש שידע להעריך רגעים. 

חשבתי על זה שבבית הקברות הוא הוא היה עוד מנוח שנטמן למנוחת עולמים, כבר לא שוליים, שם השולים מוקצים לאנשים אחרים. 

התדע לך מוגלי אתה ילד לירי

צפוי לך מוות שקט, 

כה שקט. 

ואז אנוכי בתוגת המאירי

אלחש לקירות: מוגלי מת, 

מוגלי מת.

וישוב אפרך מהכלוב למולדת-

מן הכלוב הלבן לעפר הצהוב *****.

הערות שוליים:

* פתח של מבחנה המחוברת לבקבוק ובתוכו ממלאים את הקנאביס נקרא  ראש. 

** שיקום מוגדר כתיקון והחזרה למצב קודם. ההנחה היא שדבר היה תקין ונפגם ושיקום הוא הניסיון להשיבו   

    לקדמותו. אך נשאלת השאלה מי קובע מהו מצב תקין ומאין ההנחה שיש צורך להשיבו למצבו הקודם ואיך 

    מתקנים מישהו שלא חש זקוק לתיקון. 

*** חלב אריות הוא ערק מהול במים

**** מקום מוגדר במילון כחלל אזור במרחב, מקום עם ה' הדיעה הוא כינוי לאלוהים ומקום הוא היכולת של העצמי 

       להכיל בדעתו דברים נוספים ואחרים או את מציאות הזולת (ראה ערך מקום בויקיפדיה)

***** מבוסס על תוכי יוסי מאת אברהם חלפי

אחותו

יעל לוקסמבורג כהנא

חמש ושלוש דקות. אני לא אוהבת שמאחרים. 

מים שטפטפו מהמזגן, נספגו בשולי השטיח והפכו לכתם אפור-עכברי מבחיל. כל כך הרבה מחשבה אני משקיעה בעיצוב הקליניקה ובאיסוף פריטים שישרו את האווירה שאני רוצה, משהו שבין נינוחות למתח. שיהיה יפה, אבל מכובד, ורק השטיח הזה, הורס הכל. אני מתבוננת רק בו וחשה שהכתם מתרחב ומתפשט עוד ועוד לנגד עיני, אפילו שזה לא כך באמת. 

בחדר הכורסאות והכיסאות כבר מסודרים בזווית הנכונה, על השולחן מונחים קנקן מים, כוסות ומחברת חדשה. בחדר ההמתנה כבר נשמעים קולות דיבור וצעדים: משפחה חדשה בדלת. אני נושמת נשימה עמוקה ולובשת את פני החיוך שלי. כל מפגש חדש מעיר אותי עד קצות העצבים, הם נכנסים פנימה עם כל הסבך שלהם, ומקווים שאתיר אותו עבורם. ורק השטיח הזה, צורב לי בעיניים כמו קלקול קיבה שמתחיל בשיפולי הבטן. ואת יודעת שתכף יכאב לך, אם המאכל הגרוע לא יתנקה מהגוף איכשהוא. 

אל החדר נכנסים ראשונים הילדים. שני בנים וילדה צעירה מאד, ספק תינוקת ספק פעוטה. חיתול מציץ תחת שמלתה החגיגית מדי ליום חול, הקוקיות שלה ממוקמות באופן לא סימטרי וזה מתוק ומצחיק בו זמנית. אחד הבנים נכנס עם קפוצ'ון על הראש, ומרחיק את הכסא שבחר. הילד הגדול יותר, כבר נער, רזה באופן יוצא דופן. שערותיו נופלות על עיניו והן רחוקות זו מזו. הוא בשלב הזה שאף איבר בפניו לא מסונכרן עם האחרים. אחריהם נכנסים ההורים. האב נעמד מולי ולוחץ את ידי: "שלום אפרת, נעים מאד. דורון. דיברנו בטלפון". הוא לא מחייך, החולצה שלו מכופתרת על העוקם: כפתור אחד התפספס, וכל השורה שגויה. האם נכנסת אחרונה. אישה יפה מאד. יופי נינוח מהסוג שעשוי לאיים עלי, של מי שידעה תמיד שהיא יפה. השיער שלה אסוף בסיכה לאחור וזה מדגיש את עיניה הגדולות. אני רואה שיש לה שורשים לבנים. היא מפסיקה להתבונן בילדה הקטנה רק לרגע, כדי לחייך אלי חיוך עייף. "הי" היא מציגה לי את הילדים ונשארת עומדת: "זו עינבי, הקטנה. יונתן פה" מצביעה על הילד עם הקפוצ'ון על הראש, הוא אפילו לא זז. "וזה אייל, הבכור". אייל מרים אלי את פניו הצרות. אני רואה את הלסת שלו נקפצת, ואחר כך את עיניו ולבסוף את מבטו. ואת המבט הזה אני מזהה. זה מבט שאני זוכרת. מבט של אח של מי שעושה בעיות. 

****    ****   ****   ****

אמא מספרת לנו שיש ביום שני הבא פגישה במרכז העיר עם פסיכולוגית. היא מכינה את אבא שהוא חייב לבוא, אבל אבא בכל זאת מנסה להתחמק בתירוצים שונים. הוא מספר שיש לו בעבודה ישיבה חשובה. אמא אומרת לו שהוא חייב לבוא ולהתנהג יפה, אחרת היא לא תסלח לו. הפעם כולנו צריכים ללכת, אבא אמא אחי ואני, אפילו שהפגישה היא רק בגלל אחי הגדול אורן. זו פעם שלישית החודש שהוא מושעה והמנהלת אמרה לאמא שהוא יסולק מבית ספר בסוף השנה, אם לא יהיה שינוי. בבית הוא מסתגר בחדר כל הזמן, ויוצא רק בשביל לאכול, להתרחץ ולהכות אותי. לאמא הוא לא עונה בכלל וכשאבא מגיע בערב הביתה, הם תמיד רבים על כל דבר. 

אני משתדלת לא להקשות. אני מנסה להיות שקטה שקטה. כולם זהירים כל כך, לא להכעיס ולא לעורר את אורן ממרבץ הנמר שלו. בבית, לעיתים רחוקות אנחנו מדברים זה עם זה. אני לא מספרת לאמא דבר. אני מכינה את שיעורי הבית בשקט. אני מתאהבת בילד מהכיתה ובוכה את הפרידה שלושה שבועות אחר כך ובבית אף אחד אינו יודע. אני מתחילה דיאטה, וזורקת חצי מארוחת הצהריים אל האסלה בלי שאף אחד ישים לב. אני מפסיקה לאכול את הכריכים של ארוחת עשר. אני רוצה להיות יפה ורזה, ולא אכפת לי שזה קשה, אני מוכנה להשקיע, כי "צריך לסבול בשביל היופי". אמא מבשלת רק קציצות ואורז, כי זה מה שאורן אחי הכי אוהב. פעם אחת היו ממולאים והוא הפך את כל הצלחת על השולחן והשאיר את זה שם, מטפטף ומעליב, שאמא תראה. אמא בכתה אחר כך ואני שמעתי, אפילו שהיא סגרה את הדלת בחדר שינה ובכתה הכי בשקט שיכלה. 

לחדר של הפסיכולוגית יש צבע מוזר, כמעט צהוב. אולי המנורה  המשונה גורמת לחדר להראות כך. בחדר יש ספה ארוכה ואני לא יודעת איפה לשבת, אז אני נשארת לעמוד. אמא מסמנת לי לשבת על הספה, בינה ובין אבא. הירך של אבא נוגעת בי מצד אחד ושל אמא מהצד השני. אני מסתכלת על הפסיכולוגית. היא לובשת חצאית ארוכה ושרשרת משונה, שאמא לא היתה הולכת איתה בחיים. אני מסתכלת על הפסיכולוגית איך היא לא מסתכלת עלי. היא מסתכלת רק על אורן. אורן עומד יפה ורחב בפיסוק רגליים, ושואל בקול רם מדי איפה לשבת.  לבסוף הוא מתיישב בכסא שמולה, ולועס לעצמו את השפה התחתונה, כמו שהיה עושה כשהיינו קטנים. אף אחד מאיתנו לא מדבר, אז הפסיכולוגית מתחילה. אני נורא מתרגשת, הרגליים שלי הן משקולות בזלת, שמושכות אותי חזק לאדמה. קודם מדברים הגדולים והם מדברים על אורן, על הבעיות שלו בבית ספר ובכלל. אמא מניחה יד על הירך שלי, ולוחצת אותה כל פעם שהיא מסיימת משפט. היא אומרת: "אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. לפחות זאת פה עושה לנו נחת". היא מתכוונת אלי ולוחצת לי חזק את הירך. זה כואב קצת, אבל אני לא אומרת כלום. 

הם לא שואלים אותי דבר אפילו שאני רוצה לספר. אם ישאלו אותי, אני אספר. אני מחכה שמישהו יסתכל עלי. אני מתרכזת חזק חזק בפסיכולוגית, ואומרת לעצמי בקול הכישוף שלי: "תסתכלי עלי… תסתכלי עלי…" אבל זה לא עוזר. אני מקווה שאמא תסתכל עלי, כמו שהיא מסתכלת על עצמה במראה הקטנה כשהיא מסדרת את הגבות בפינצטה. היא תמיד עושה את זה לאט ומזיזה את המראה לכל הכיוונים כדי לא לפספס אף שערה. או שיסתכל עלי אבא, כמו שהוא מסתכל בימי שישי על ידיות הרכב שלו כשהוא מנקה בדלי, ומשפשף אחר כך בסמרטוט את הידיות, שיבריקו. אבל הם מסתכלים על הפסיכולוגית והיא משחקת בשרשרת שלה, ופניה, שאני מזהה בהן בהלה, מזכירות לי את שירי מהכיתה, כשקוראים לה לבוא ללוח לפתור תרגיל קשה בחשבון.

פתאום מתוך השקט הזה, אורן קם ודוחף אחורה את הכסא וצועק על הפסיכולוגית: "מה נראה לך? שאת מבינה מה קורה לי בראש? מה אתם חושבים? " הוא פונה לאבא ואמא "שאם תביאו אותי לפה משהו ישתנה בבית המסריח הזה?  אולי הבעיה היא שלכם? אה??? על זה חשבתם? שלא אני הבעיה, אלא אתם? היחידה הנורמלית פה זו אפרת" והוא מסתכל בי ומחייך, וקורא לי בשם שלא שמעתי בפיו כבר מזמן: "בחיי, אֶפִיף. איך את מחזיקה מעמד עם שני הנודניקים האלה?   רק דרישות יש להם, רק דרישות. איך את סובלת את זה? בלי אף מילה טובה, כלום!". ובבת אחת נראה שכל הכוח עוזב אותו והוא נמס אל תוך הכסא.

אמא ואבא הצמידו את הרגליים שלהם אחת לשניה, צמוד צמוד ולא נגעו בי יותר עד סוף הפגישה. אולי אבא קם וחיבק את אורן, ובטח אמא בכתה. הפסיכולוגית אמרה כמה דברים על גיל ההתבגרות, ועל הצורך להקשיב לאורן ולמה שהוא לא אומר, ולא רק למה שהוא כן אומר. לא בדיוק הבנתי למה היא התכוונה, אבל ראיתי שאף אחד לא מקשיב למה שאני לא אומרת. 

אחר כך חלק מהדברים החמירו, וחלק השתפרו. אבא התחיל לחזור מהעבודה יותר מוקדם, אמא רשמה את אורן לחוג גיטרה. בסוף השנה אורן קיבל שישה נכשלים בתעודה והם הסכימו שהוא יעבור לאקסטרני. אני המשכתי עם הדיאטה, לאט לאט הפסקתי לראות חברות כדי שלא יעירו לי על המשקל. בסוף, אורן אמר לאמא שאני זורקת אוכל באסלה. היא יותר לא האמינה לשקרים שלי, ואני החלטתי לספר לה הכל. 

אמא הקשיבה לי, זה היה לה קשה אבל היא סופסוף הקשיבה לי. 

אל הפסיכולוגית לא חזרנו, אחרי הפגישה ההיא. עד היום אני זוכרת את השרשרת המשונה שלה. היום הייתי עונדת כזו, זה בול הטעם שלי. ותמיד תמיד תמיד אני מסתכלת על האחים של מי שמגיע אלי לקליניקה, לפעמים אני פוגשת שם עיניים ורצון לספר משהו.

הגדרות (שם זמני)

מיה זלצר, מתמחה בפסיכולוגיה שיקומית

מחוץ לדלת נשמעים צעדים קטנים ומהירים. הדלת נפתחת בסערה ואיש קטן עם משקפיים עומד בפתחה ומתבונן בי ארוכות כמנסה להיזכר מי אני. כעבור מספר רגעים הוא מתעשת, סוגר את הדלת בזהירות ומתיישב מולי.

במשך כל הזמן הזה אני עוקבת אחר תנועותיו הזריזות והוא אחר המילים הצפופות בדפים שהוא אוחז בהם. לפתע, קולו הנמוך והרגוע פונה אליי: " אני מקשיב, סוזי".

סוזי. כמה זמן שלא קראו לי ככה. אני תוהה למה האיש הזר הזה פונה אליי בשם החיבה הזה ומה הוא מצפה שאספר לו. אני מנסה להיזכר מה אני עושה פה ומבטי סוקר את החדר. מדפים עמוסים בספרי פסיכיאטריה, ספת עור זולה, שולחן קטן ועליו כוס קפה מהבוקר מלאה למחצה, שטיח חום מאובק, ווילונות מוסטים והאור החיוור הזה שבוקע מנורת הניאון וגורם לי לכאב ראש נוראי. זוהי שעת צהריים, ולרגעים האור הזה גורם לי לחשוב שמדובר בשעת לילה מאוחרת. 

אמא שלי שוב שלחה אותי לאחד מהפסיכיאטרים האלה שהיא מצאה ב"דפי זהב". זה כבר כמה זמן שאני רואה אותה ישובה מול הכרך הענקי הזה ששוקל יותר ממנה וגוזרת בקפידה גזירים צהובים. נראה שהיא הפכה את הנושא לתחביב יקר שלה, אז מי אני שאקלקל לה ואומר לה שאני לא באמת זקוקה לפסיכיאטר?

האיש הזה, שאין ספק שהוא שונה מכל הפסיכיאטרים הקודמים שיצא לי לשבת מולם, מביט בי בדריכות. אני תוהה מה כתוב בדפים שהוא מחזיק מולו ומה הוא מצפה לשמוע ממני. אני נאנחת אנחה קלושה ופולטת: "קשה לי עם האור הזה, דוקטור". הוא מהנהן בראשו בהבנה ומיד אומר שהחדר משקיף אל סביבה רעשנית במיוחד ולכן אם יפתח את החלון, לא נשמע אחד את השני. אני רוצה להגיד לו שאני תמיד שומעת, אבל אני שותקת.

"אני לא בטוחה למה שלחו אותי אליך", אני פותחת בהססנות. הוא מביט עוד מבט אחרון בדפים שמולו ומזיז אותם הצידה, כמעט בבוז. "המילים שם ודאי מתיימרות להגדיר אותי בכל מיני הגדרות. מעולם לא הצלחתי להציב את עצמי תחת איזו משבצת או הגדרה, ואולי זו הבעיה המרכזית שלי. ובכל זאת, נדמה לי שאני כאן בגלל שיש לי שמיעת כלב וכולם חושבים שאני מדמיינת דברים". 

הוא מאוד מרוכז בי. מימיי מישהו לא היה כל כך מרוכז בי. 

"מה את שומעת, למשל?" 

אני רוצה לספר לו שאני שומעת מה אנשים אחרים מרגישים וחושבים, אבל אני יודעת שהוא לא יבין. "כשאנשים הולכים מולי ברחוב, למשל, אני שומעת אותם מדברים אליי" 

"והם אכן מדברים אלייך?" הוא שואל בסקרנות.

"האמיצים שביניהם מדברים. או שאולי הם לא ראויים להיקרא 'אמיצים'. בכל מקרה, הם כולם היו רוצים לפנות אליי, ורק מעטים מהם אכן עושים זאת" אני אומרת ומשתתקת לפתע. אני רואה את המבע המבולבל שלו. הוא שב נוטל את הדפים והופך אותם במרץ. נראה שהוא מאוכזב מעט כי לא מצא את מה שחיפש. אני תוהה מה נכתב עליי בדפים הללו. בכל פגישותיי עם אנשי הנפש תמיד דבקתי בגרסה המושלמת לסכיזופרן האופייני כי לא אהבתי לענות על השאלות שהם היו שואלים. כך, לא הותרתי להם מקום לשאלות וכל שעליהם היה לעשות זה לתייק אותי תחת ערך הסכיזופרניה. ובכל זאת, מה יש להם לכתוב עליי כל כך הרבה?

זו למעשה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שהוא לא אמא שלי או הכלב שלי באגס מה אני מרגישה באמת. פשוט כי רק עליהם יכולתי לסמוך, וגם כי מאסתי בשאלות החוזרות של הפסיכיאטרים.

התחלתי לחשוד לרגע שזו לא אני שם בדפים הללו, ומצאתי עצמי רוכנת קדימה על הכיסא ומנסה להציץ. הוא הרצין מבטו כמי שתפס אותי בשעת מעשה והסיט את הדפים. "אז את למעשה מתארת שאת שומעת כמה קולות: את קולות האנשים שמדברים אלייך במחשבות ואת קולות האנשים שמדברים אלייך במציאות"

"אתה יכול גם להוסיף לזה את הקולות של המחשבות של האנשים בזמן שהם מדברים איתי במציאות" הוספתי וחייכתי למראו המבולבל וחסר האונים. הוא שוב לקח את הדפים והפעם הוריד את משקפיו והרחיק את הדפים ממנו. הוא נראה אבוד למדי וקריאות העזרה שלו במחשבותיי הלכו וגברו. 

"אתה צריך עזרה, דוקטור?" שאלתי אותו והגשתי את ידי כדי לקבל את הדפים. הוא לא נראה מבוגר למדי, ככל הנראה בסוף שנות השלושים בחייו, אך נראה כי הוא סובל מליקוי ראייה חמור. 

הוא הגיש לי את הדפים בהכרת תודה וקראתי בקול. בשלב מסוים הוא קטע אותי ואמר שזה מספיק. אחר כך הוסיף בלחש: "אבל את לא כל הדברים שהם רשמו שם, נכון? סתם אמרת?"

"עדיף ככה מלהתחיל להסביר להם דברים שלעולם לא יבינו" לחשתי חזרה.

הוא שוב הנהן בראשו בהבנה. "מישהו פעם הבין אותך, סוזי?" הוא שאל ברכות.

קפאתי לרגע. אולי היה זה האור המכאיב של נורת הניאון, אולי היו אלה כל המחשבות של האיש הזה שלא אזר די אומץ להגיד אותן ובלבלו אותי, ואולי הייתה זו השאלה שלו שלא ציפיתי שמישהו יטרח לשאול. 

"למען האמת, לא. איש מעולם לא הבין אותי. התחלתי לשמוע כך עוד כשהייתי ילדה. אז הקלו ראש בעניין ופירשו את זה כדמיון מפותח מדי. כשהתבגרתי כבר החלו לחשוד שאני חולה. היום אין להם ספק בכך, ולעתים נדמה לי שהם גם הצליחו לשכנע אותי במידה מסוימת". 

האיש הקטן השהה מבטו עוד מספר שניות ונטל ממני את הדפים ברוך. הוא כתב כמה מילים בעמוד התחתון וחתם. 

"אני חושש שזמננו תם. את מוזמנת לבוא שוב, למרות שאני לא חושב שיהיה צורך" הוא חייך אליי. "תשמרי על עצמך, סוזי".

מופתעת נטלתי ממנו את הדפים וצעדתי לעבר הדלת. " תודה לך, דוקטור.."

הוא אמר לי את שמו, אך לא שמעתי אותו מפני שמחשבה של אדם אחר שעבר במסדרון בלבלה אותי.

"אז תודה לך" מלמלתי במבוכה ונמלטתי משם במהירות. 

בעודי מחכה למעלית דפדפתי אל העמוד האחרון.

בתחתית העמוד נכתב:

"רגישות יתר.על החתום, ד"ר פרויד"

חמישים דקות משל עצמן

אביבית פיבך, פסיכולוגית קלינית

כן, לבסוף היא מצאה את המקום שיקבל אותה לפי תנאיה: "אני מדברת, את רק מקשיבה, מותר לי לדבר, למלמל בקול, לבדות ולדבר ללא הקשר, ללא סדר ורצף, להתחיל היכן שאני רוצה ולסיים כשבא לי, כשארצה. אם ארגיש שזה חשוב לי, אספר פרטים על חיי. אני מתחייבת להודיע על ביטולים מראש, לשלם בזמן ולסיים לא מאוחר מהשעה הקבועה מראש. כמובן, שלא אעשה במכוון משהו שפוגע או מעורר דאגה".

את התנאים הללו היא ניסחה וגלגלה במחשבתה שוב ושוב, בודקת שלא הותירה אף פרצה. חודשים ארוכים של מחשבה ותכנון במהלכם הפכה וחזרה בה והפכה שוב. משנה מילה או שתיים, מניעה את שפתיה כאומרת את המילים עד שמצאה את הנוסחה שתעבוד עבורה. כן, היא ניסתה ללכת לפי הכללים בפעם הקודמת. למעשה, "הולכת על הפסים" יכול לתאר את חייה בדיוק רב. אם ישנו פס ששורטט ע"י מי מהאבות החכמים הקדומים או סתם ע"י אבות שקדמו לה במקרה כיוון ששנת לידתם קדמה לשלה, היא כבר הלכה והתיישרה על פיו. היא חייבת לגלות, עד כמה הפסים היו לחריצים שהתוו את חייה וכל סטייה כמוה כרכבת שיורדת מהפסים. היא מאסה בכל הפרומיתאוסים שהחזיקו בלהט את אבוקת האמת הבלעדית רק כדיי להיווכח מחדש שמאחורי "האמת לאמיתה" מסתתרים מאמינים זמניים ואמת יחסית. היא חייבת לגלות האם נותרה שם בתוכה, חלקה לא נגועה, שטרם נכתבה ונכתמה. שנים של שיחות נפש עם חברות, תהיות על מהות החיים בגיל ההתבגרות הנצחי, חיפוש אחר הגבול הנכון בינה לבין הסביבה, לילות של ספקות אינסופיים, חתונה, לידות, לימודים ועבודות. הליכה קדימה שהתבררה כהליכה במקום עד שהמקום הפך לבור בו שקעו רגליה והיא דחוקה בין הדפנות הגובהים ועולים סביבה. היא חייבת לעשות משהו אחר, לנסות להיחלץ או לפחות לבדוק האם ניתן לה להיחלץ מעצמה. והיא כבר ידעה שלא מנזר על הר גבוה או תורה ממוחזרת הם דרכה.  בכל יום שלישי, בשעה 18:00 יש לה 50 דקות משלה. אלו הן הדקות בהן אף אחד לא מחייב, צריך או מבקש ממנה משהו, בקול או ללא קול. 50 דקות בהן היא לא צריכה להתאים עצמה, להוקיר תודה או להחזיר חוב.  50 דקות בהם היא לא צריכה להסביר להצדיק ולנמק. זמן בו אין חוקים של סדר וארגון, אין שיקוליי כדאיות ויעילות. ואין מי שישפוט, יפרש או ידגים מניסיונו האישי. 50 דקות מבלי לשמוע דעה, נרטיב אלטרנטיבי, עיוותי תפיסה, חיבור אל העבר, פירוש של חוויות, סיבתיות או יציקת משמעות לתוך שברי חוויות וסיפורים.  50 דקות בהם היא אינה השתקפות בעיניי הצופה אך גם לא לבד, לא, היא לא יכולה לעשות זאת לבדה. ברור היה לה שהמטפלת חייבת להיות אשה, למה? כעת זה לא משנה, היא לא רוצה לחפש תשובה לשאלה, רק ללכת אחריי המעט שכן ברור לה.

כשנכנסה לחדר, מיד ידעה שבחרה נכון.  היא ידעה שזוהרה תסכים והידיעה הזו נסכה בה ביטחון כשהיא פרסה בפניה את התנאים שגיבשה. והנה כעת מגיע תורה. הפעם, היא לא תשפיל את עיניה, תחמוק ממבט שמנסה להיכנס לתוך תוכה מבלי שהרשות ניתנה. הפעם, לא תלחש את עצמה בהמתנה לאישור. היא תעז לצלול ללא מוכר, לשממה, לערפל, למה שעוד לא נחשב ולא הורגש וטרם הוגדר.  כל כך הרבה הכנות והקדמות והנה הגיע הרגע, על הרגע שאחרי היא לא חשבה.

בהתחלה חשבה שזה יהיה לה קשה, שהיא לא תמצא את המילים לתאר את המורכבות בתוכה. מאז ומתמיד חשה שברגע שהמילים עוזבות ומתחברות למשפטים, הן כבר מתפרקות ממה שרצתה להביע. כמו שלא ניתן לטעום את טעמם של הבועות בשתייה המוגזת בפניי עצמם. אבל כאן, זוהרה לא תתקן אותה, לא תשאיל לה מילים משל עצמה, לא תחדיר משמעות יתרה על מילותיה שלה.  הפעם היא תכננה שלא לתכנן אם תתכנן או שלא תתכנן על מה תדבר.  וברגע שהתיישבה קלחו המילים, המחשבות, החלומות, הבדיות. והיא הרשתה לעצמה לעשות ניסויים, פעם היא הייתה היא כפי שחשבה שהיא, פעם הנשים שהיא חלמה שתהיה (בתקופות שונות בחייה "מי שהיא תהיה כשתגדל" השתנתה), פעם היא דמיינה, פעם הגזימה, פעם צמצמה והקטינה.  פעם כיפה אדומה או הנסיכה שטרם התגלתה ופעם הזאב או המכשפה.  היא ניסתה לאחר בכוונה, לצאת לפניי תום הזמן רק כי היא בחרה. אך אט אט החלה זוהרה לדבר אתה, לא לא בפגישות אלא מחוצה להן, בחלומות בהקיץ. היו פעמים שהיא רק ליטפה את נשמתה ברוך ובחמלה. לעתים היא גערה בה, מה את שוב מסתתרת מאחוריי דימויים שלא לך. לעתים, היא רק הנהנה בראשה כאומרת, אני מבינה שאת עוד צריכה זמן כדיי להעז לנגוע בכאב. היו פעמים שהיא ממש שמעה את קולה והתעוררה בבהלה. למעשה, היא לא בטוחה האם היא זוכרת את צליל  קולה, הריי היא שמעה אותה מדברת רק לרגעים מעטים באותה הפגישה הראשונית ובסיום כל פגישה בברכת ה"להתראות".

וככל שארכו החודשים המשפטים הפכו לשיחות. היא כבר לא הקיצה בבהלה לשמע קולה של זוהרה. הן ניהלו שיחות ארוכות וזוהרה שאלה אלו מחשבות עברו בראשך ודחקה בה- גם אם הן לא הגיוניות ואולי אפילו טיפשיות בעיניך, שתפי אותי. זוהרה אמרה לה, אני מתעניינת ברווח שבין המילים, בנשימה עמוקה שננשמה לפתע, כמו גם בקצב מהיר של נשימות. באנחות, בדימויים שעולים לפתע, בהמשכם של משפטים שהופסקו בפתאומיות, במלמול הלא ברור, במשפטי השלילה.  זוהרה סיפרה לה שהטעויות והפרצות בין המילים הן הן הפתחים מהם מציצה הנפש. זוהרה רצתה לדעת למה בחרה במילה מסוימת ולא אחרת ומה היא שמטה מהסיפור במכוון או שלא במכוון.  כל מה שלא חשוב, מה שמעכב את התקשורת הנורמלית, באלו זוהרה התעניינה. לעתים שאלותיה היו מסקרנות, מגרות לכיוונים לא ידועים ובטרם הסתיימה השאלה היא כבר מיהרה להרהר בשביל החדש שהלך והתרקם תוך כדי טיפוף פסיעות מחשבתה לאורכו.  לעתים השאלות היו מעצבנות, מנקרות במוחה בפתיינות נחשית עיקשת. אך אט אט השאלות החלו סוגרות עליה. מה זוהרה מחפשת, הריי מאחורי כל שאלה מסתתרת בוודאי כוונה, האם היא אמורה להרגיש אחרת, האם באמת היא מסתירה מעצמה חלקים שהיא לא רוצה להכיר כשייכים לה, מה היא יודעת עוד בטרם אני יודעת. והיא כעסה, הריי ביקשה לעצמה שקט והנה שוב היא מבקרת וחוקרת,  מוכיחה ומערערת אותה. ואז מזכירה לעצמה שזה רק בראש שלה וזוהרה לא אמרה דבר. אבל אז מיד עונה לה- כן, אבל ההבעה על פניה, החלפת התנוחה בדיוק ברגע ההוא, החיכוך בגרונה, כל אלו אומרים משהו, לא? וקול אחר אומר הריי את מדמיינת, אי אפשר לדעת מה היא חושבת. וקול מהוסס אחר שואל האם היא סובלת אותי או כמה אכפת לה ממני, אולי נוח לה לא לדבר ולקבל את דמיי השתיקה. ובא לה לצרוח דיי, אני רוצה שקט. לרגעים, היא התחננה בתוכה שזוהרה תפר את שתיקה שהתחייבה אליה, ותציל אותה מכל ההדים הלוחשים ורוחשים בראשה. היא הריי אמורה לדעת טוב יותר, היא ודאי מבינה שזה הסכם של ילדה מפוחדת וילדה לא משאירים לבדה עם השדים בחושך גם אם היא מצהירה שהיא כבר גדולה ויכולה. וזוהרה ישבה שם, בתנוחתה הרגילה, ערנית ובמבט שלו אך מכוון אליה ואיכשהו היא חזרה אליה גם בשבוע שאחריי. יום אחד הפליאה בה ההכרה, שהיתה שם תמיד, אך היא לא הבחינה בה, שיש לה המון זוהרות בראש והיא כבר מידיי מתבלבלת בינהן. ומי זו שיושבת מולה ?  "את יודעת, אני מבולבלת", היא התנשפה ואמרה: "ומה את חושבת?, לא, בעצם אני רוצה לשאול משהו אחר – מי את?" ושתיהן ידעו הנה משהו חדש נולד ומתגלה…

חלק שני: חמישים דקות משל עצמה

"אני רוצה את 50 הדקות האלו לעצמי, זה התנאי של הטיפול".

היא לא הייתה רגילה לקבל תנאים, למעשה, לרוב היא זו שקבעה את התנאים. כמובן שגם לקחה על עצמה כללים חשובים: שמירה על סודיות, כוונה להיטיב עם המטופל ומיקוד במטופל. בכל זאת, התנאי הזה נשמע לה משהו שהיא יכולה לעמוד בו. מעבר לכך, היא הסתקרנה, לא לעתים קרובות היא מצאה עצמה מופתעת. שנים של סודות, בושות וחרדות לא נראה היה שיש מה עוד לחדש לאחר כל מה שהכתלים הללו שמעו ושמרו.

"אני מדברת, את רק מקשיבה, מותר לי למלמל בקול, לספר, לבדות ולדבר ללא הקשר, ללא סדר ורצף, להתחיל היכן שאני רוצה ולסיים כשבא לי, כשארצה. אם ארגיש שזה חשוב  לי, אספר פרטים על חיי.  אני מתחייבת להודיע על ביטולים מראש, לשלם בזמן ולסיים לא מאוחר מהשעה הקבועה מראש. כמובן, שלא אעשה במכוון משהו שפוגע או מעורר דאגה". משעשע, היא חשבה, הנה אשה שכל כך ברור לה מה שהיא רוצה. כמו כולם, היא רוצה את החופש לדבר על מה שהיא רוצה בקצב שלה, ממילא הייתי מציעה לה בדיוק את אותם דברים.  אז למה הייתה נחוצה ההקדמה הזו, מה היא כ"כ מסתירה? ממה היא כל כך חוששת? האם היא "אישיות מפורסמת", "בת של" או מישהי עם היסטוריה עבריינית. היא כבר עמדה בהרבה סודות ובטח תוכל לעמוד גם באלו שמיה מציבה בפניה. לרגע חלפה מחשבה בראשה, האם זהו שמה או שגם את הפרט הזה היא מסתירה. ניסיונה לימד אותה, ברוב הפעמים המטופל נכנס עם אמיתות ברורות ותוך כדיי הטיפול התמונה משתנה מתרחבת, מתמקדת, מתעשרת ובכל מקרה הברור מוטל בספק.

בכל יום שלישי, בשעה 18:00 היא הופיעה, דופקת קלות ונכנסת. מתיישבת על הספה הסגולה, לצידה התיק. תחילה עוצמת את עיניה, מעפעפת קלות, כמו טקס מעבר בין יקומים שונים ומתחילה לדבר. "אני לא יודעת מאיפה להתחיל היום", היא אומרת, משתהה מעט כאילו כאן בדיוק הייתי אני אמורה להרים את הכפפה ולכוון באמירה קצרה או בחיוך מעודד, אך מיה כמו מיה מיד ממשיכה. "חשבתי לספר לך על מה שחלמתי הלילה אבל בעצם אני רוצה לספר על מחשבה משוגעת שעברה לי בראש כשהתעוררתי". שוב היא מפתה ונסוגה, מספרת חצאי דברים, רומזת על זה שיש עוד אבל לא, היא לא תנהג כמצופה. לעתים היא חשבה אולי מיה ממציאה את החלומות האלו שהיו נוטפים כל כך הרבה צבע ודרמה כמו בסרטי פנטזיה או כמו בסרט אימה מרתק. היא כבר למדה ממטופליה, לא החלומות הם המעוררים אימה, וכי מי אחראי על הלא מודע שמשפריץ גצים למודע?! אך המחשבות בעירות, הלכאורה נשלטות, עבורם ישנה כתובת למשלוח כתב אשמה.

היא שמה לב שבכל פגישה היא יושבת מרותקת ומתוחה מהצפוי להישמע בחדר. נסחפת לתוך עולמה של מיה, מרחפת לצידה בקצב ובאופן בו היא צריכה אותה. משאילה את עצמה לשעה למה שמיה מבקשת ממנה. והיה בזה ניסיון מעניין, לתת למחשבתה להשתחרר מהצורך להחזיר משהו  למיה, להציע מחשבה שמסדרת ונותנת פשר לבלבול או לסתירות הפנימיות. כבר נלאתה מאלו שביקשו ממנה פתרון קסם שיחלץ אותם מסבלם הקיומי. כאילו שהיא מחזיקה את כל הידע ואם האדם יהיה נאמן דיו, כלומר יגיע בעקביות לפגישות למשך שנה אחת לפחות, היא תתן לו את ההבנה כתשורה שתחלץ אותו באחת ממצוקתו. אך אט אט החלו להתרבות תחושות אחרות. אולי גם לי עוברת מחשבה משוגעת, אולי כל התנאים הללו הם מבחן עבורי. מיה בודקת כמה אני יכולה לעמוד בה ואולי בעצם היא בוחנת כמה רחוק אני אתן לה להמשיך כך, מתי אעצור אותה ואגיד עד כאן, זה לא טיפולי. ואולי זו המשאלה שלי לחזור ליחסים המוכרים והבטוחים. הריי היא נוהגת בדיוק כמו שאמרה בפגישה הראשונה, הכל גלוי ומוסכם. ואם יש לי קושי להתמודד עם התנאים, הריי שאני כבר מפרה את הכלל בו אני מאמינה – לפגוש את המטופל במקום בו הוא נמצא. כמרים עושים זאת מאות בשנים- מקשיבים לווידואים ומבטיחים סליחה. היא החלה אוספת, כמו ציידת מילים, פליטות פה, כפלי משמעות, שלילות הפוכות. צדה חריגות בטקסט, מצבי רוח לא אופייניים, סתירות במידע. מסתערת על פרטים ורמזים כאילו הם ייעלמו אם רק תתן למחשבתה לבהות לרגע. מנסה לבנות את המפה של מיה בתוכה. וכשנדמה היה לה שהנה עולה בידה לגבש דמות, מיה מפתיעה ומגלה פרט שמערער את הבנותיה. היא אף פעם לא ידעה האם יהיה המשך לנאמר בפגישה או המשך בכלל. כאילו כל פגישה עומדת בפניי עצמה, זרים נפגשים, נוגעים במעמקים, ונפרדים שוב כזרים. לעתים היא מצאה עצמה כועסת ומתוסכלת, וכמו תמיד כשהיא חשה את התסכול שבחוסר הידיעה, אבחנות במילים מורכבות עלו בראשה מנסות לעשות סדר או  לתת מובן לבלתי מובן. האם מיה כ"כ נרקיסיסטית, רוצה לשמוע את עצמה ואת עצמה בלבד. לא מוכנה לקבל ממישהו אחר, כי אז אולי הוא יכול לתת לה ומשמעות הדבר שהיא אינה יכולה למלא את כל צרכיה בעצמה. אבל הריי היא מאמינה שעיקר משימתה היא להיטיב עם המטופל וכך מיה מרגישה שטוב לה אז מדוע היא כועסת, אולי היא עצמה הנרקיסיסטית שזועמת על שנבצר ממנה להביע את דעותיה החכמות, לקבל פידבק על חדות מחשבתה ורגישותה ועד כמה היא חשובה ומשמעותית עבור מיה. אולי מיה עברה טראומה שהותירה אותה חסרת אמון בבני אדם, אבל כל עוד היא מגיעה אליה  לטיפול עוד ישנה תקווה. אז מדוע לא דיי לה בידיעה שמיה מגיעה בכל שבוע והיא מלאה ועשירה בדבריה. ובכל זאת, בכל שבוע חשה כאילו היא הופכת לריפוד הדהוי שעל הכורסה ורק הכורח לנשום מבחין אותה.  וגם את נשימתה היא ניטרה, נמנעת מלהיאנח וליצור לחץ אויר שיניע את המולקולות בקצב שונה מזה הרגיל. היא נזהרה מלהנהן, להמהם, למתוח את שפתיה לחיוך, או מלהבריק את עיניה. מחשבות על אכזריות ואיון עברו בראשה, האם ככה מיה מרגישה מחוץ לחדר. אם עיניים עצומות יכולות להעלים את ההר? היה לה קל יותר לחשוב על מיה כאדם חרדתי מעין חשופית אנושית, שכל תגובה מהזולת מכווצת את הגרעין האמיתי שלה, גרעין שלא מעז להגיח מבעד לשריון הנורמליות.

לעתים היה נדמה לה שמיה משחקת משחק. משחק בו היא הבמאית, השחקנית, והמלחינה, ואילו היא מלוהקת לתפקיד הקהל הדומם שחשוב רק מעצם היותו נוכח. מיה צריכה אותה צופה בה משחקת בחופש מוחלט. האם איי פעם היא תזמין אותי להצטרף למשחק, חשבה, או שמא זהו המשחק הכי חופשי שניתן, משחק שמתאפשר רק כאן. וברגע שאצטרף, זה כבר  לא יהיה המשחק שלה. ואם לא הייתי פה, האם המשחק היה זהה? ואם הייתה יושבת מולה מטפלת אחרת, האם עדיין זה היה אותו המשחק? היא לעולם לא תדע. כן, זוהי הסיבה שהבן שלה כ"כ אוהב את משחקי המחשב,  יש עוד ועוד חיים בהם ניתן לחיות את כל האפשרויות, את כל הבחירות מבלי להתאבל על אף אחת.

ואיך היא הגיעה אליי, האם קדמו לה מטפלים שמיה בחנה כשהציבה את התנאים שלה. האם קודמיה סרבו לה והיא בחטא היוהרה והסקרנות הסכימה.

היא חיכתה ליום שבו מיה תשאל אותה, כמעט בלחישה:  ומה את חושבת? בהתחלה היא תהיה המומה, לא קולטת שהשאלה הופנתה אליה ולא נאמרה רטורית. ומה היא תאמר, אולי עדיף, שתשאל, כמו בבדיחה הנדושה, ומה את חושבת שאני חושבת. או האם חשוב לך מה אני חושבת? או מדוע עכשיו את רוצה לשמוע את תגובתי? אבל אז הריי מיה יכולה להיבהל מתגובתה ולהתכווץ לתוך הקונכייה בחזרה. ואז מה תאמר, הריי אינסוף מחשבות חלפו בראשה בכל השעות ששתקה אותם. כיצד תברור את המחשבה הכי…אבל אז אולי אין "מחשבה הכי",  היא פשוט תענה את הדבר הראשון שיעלה, את הדבר הרלוונטי לרגע ההוא. אבל אם היא תאכזב, תלחץ מידיי, תחמיץ את ההזדמנות  והחמיצות תסגור את ליבה של מיה שוב. ואם היא תשתהה מידיי, אולי מיה תמשיך לדבר כדיי לחפות על אכזבתה והדלת תיסגר על אצבעותיה המושטות לנגיעה ולא עוד. ואולי השקט שישרור בעת שתחשוב ותנסח את דבריה בקפידה, יחצוץ ביניהן והשתיקה תרחיק אותן כך שכבר לא יהיה ניתן לצמצם את המרחק שנפער במאמץ גופני טבעי. ואולי כל זה חסר חשיבות, הריי מיה ודאי יודעת מה אני חושבת, אחרת היא לא הייתה חוזרת הנה שבוע אחר שבוע. יודעת שלא כמו בידע אובייקטיבי שניתן לאחיזה כמו יד בסלע, יודעת שלא כמו בהזיה חמקמקה. יודעת כמו לדעת שיש רוך ויכולת לאהבה במגע של יד זרה.  יודעת כמה אני מוקירה את הצורך להיות ולו במקום אחד, עבור מישהו אחד, גלויה, עירומה מסמלים, ממחויבויות, מהצורך להחזיר ומהפחד שיחזירו לי. ובו זמנית האימה שהצורך הזה יתממש.  ואחריי כל המחשבות שנחשבו וכל האפשרויות שנשקלו צצה ועלתה בה רק מחשבה אחת – היא עצמה, מתי היו לה 50 דקות משל עצמה ?

דילוג לתוכן