ירדן זילברמן

עיניים תכולות מסגירות זיק שובבות, כאילו מבקשות לזעוק שרק בטעות נטועות הן בשדה פניו חרושות הקמטים. אפו רב כבוד וחצוף, משקיף מגבוה על זוג שפתיים שנכנעו ללסת שהתרוקנה משיניים, מצומקות, כאילו לא חשוב בכלל גם אם יש להן מה לומר. שערו מאפיר כעשב שנצרב בשמש, סתור. קומתו גבוהה, כפוף מעט, שיבולי, פיסח בהליכתו וכתם הניקוטין הצהוב בוהק למרחוק כתמרור,מסגיר את מיקומה הקבוע של הסיגריה.

כולם בירכו אותו לשלום, מאנשי צוות ועד אחרון המטופלים, והוא שמח לפזר חיוכים ופלירטוטים לכולם, ללא הבחנה או אבחנה.

“מה שלומך ריקי?, את זוכרת אותי?”

“בטח שאני זוכרת אנרי, תבוא שוב לריפוי בעיסוק טוב?”

“בטח שאני אבוא! שאני לא אבוא אלייך?", השיב לה בקריצה במבטא הצרפתי, המתנגן בשורוקים וקובוצים בסוף מילים.

“תשאיר תשאיר לי משהו", מתכופף להרים בדל סיגריה שמישהו הרגע זרק על הרצפה, יונק בשקיקה את הפילטר המצוץ,כמרווה צימאון.

אנרי ממילה הגיע לתחנה האחרונה במסע שלו. תחנה אחרונה 18. לכן המדריכה שלי הציעה לי ללוות אותו. "אין הרבה לעשות איתו מבחינה טיפולית",  אמרה, והוסיפה "את יודעת, הוא כרוני וכרגע גם עם דמנציה.. אבל לא יזיק שתהיה לו תמיכה במעבר ל-18, ולך יהיה טוב ללוות לפחות מטופל אחד לטווח ארוך". האפוטרופסות החליטה שיהיה הכי נכון עבורו, "אדם ערירי ובהליך דמנטי מתקדם”, להישאר כדייר קבע בבית החולים במחלקה הפסיכוגריאטרית. "מילה נוראית היא “ערירי” " חשבתי לי, יש בה משהו כל כך מנוכר וקר. היא לא נעימה לי בגרון ובא לי לערער עליה ועל עצם קיומה של האפשרות שיש אנשים שבסוף זוכים לתואר "ערירי". הרי לא בחרתי לבוא לעולם, לא בחרתי בשמי הפרטי וגם לא בחרתי להזדקן ולמות ערירי. 

מה משמעות הליווי הזה?, שאלתי את עצמי, ומה תפקידי?, לעזור לו לבלוע עוד כדור בארסנל התרופות שהוא ממילא לוקח? הגלולה המרה. "היי אנרי, אז… אממ.. לכאן אתה נכנס וכאן תישאר עד שלא תהיה יותר”, מדמיינת ליצן מרושע מוציא את לשונו ומנפנף באצבעותיו על אפו התפוחי, מתריס “נה נה נה נה”. מר גם לי עכשיו, הגעת ליעד אנרי, תחנה אחרונה 18, בבקשה לרדת. מהרהרת במפתח שהדר הבטיחה לנו בקרוב, מפתח קטן ופשוט למראה, אך כבד הוא עבורי כיציקת ברזל, כזו שמשקלה הוא ההבדל בין אלה שהסמכות נתונה להם לאלו שנתונים לסמכות.“הוא מאסטר”, היא אמרה, "פותח את כל הדלתות ותוכלי להיכנס איתו גם ל-18”.  נחשית, מזדחלת למוחי מחשבה, "בלילה אבוא ואפתח את כל הדלתות ואשחרר את כל חיות הטרף”. 

גלינג, נדלק התכלת שהיה כבוי בעיניו עד שהבחין בי. “אוווו, איזה יופי שבאת! באת להוציא אותי? נקנה סיגריות? אני כל כך שמח לראות אותך. את עושה לי טוב בנשמה".

אנחנו קונים קופסא אחת ותשתדל לעשן רק שתי סיגריות ותפקיד את הקופסא בתחנת אחיות, הן דואגות לך כי אתה מעשן הרבה". “הלוואי ויהיה לי סרטן דווקא, אולי ככה הייתי נפטר כבר מהחיים האלה", אמר.

“תכתבי עלי ספר יום אחד?"

“אוכל לעזור לך לכתוב.”

“לא, העבר עושה לי רע. אחחח.. אויש, כואב לי הקטן, אני מצטער שאני נוגע.. השמוק הקטן הזה. הלוואי שיחתכו אותו כבר, גם ככה אני לא משתמש בו. יש לי שם זכוכית. "פעם הייתי אוכל זכוכיות, כמו הפקירים בהודו, כדי להגיע לקומפלוטציה. את יודעת מה זה?”

"לא".

"זו רמה גבוהה במדיטציה, לפני שמגיעים לנירוונה. הייתי פעם עושה מדיטציות על החוף, כשגרתי בים, שומע ניל יאנג, מזריק הרואין. אווווו זה היה… אחחחח שיט, הכאב הזה, באמת תסלחי לי, לא נעים לי שאני נוגע, אנשים חושבים שאני מאונן, אבל זה בגלל שכל כך כואב”.

בתקופת הבחינות התראינו פחות.

“היי אנרי", מוצאת אותו שוכב במיטתו בוהה בתקרה.

"אתמול חיכיתי לך כל היום. חשבתי שאת צריכה לבוא וחיכיתי וחיכיתי. בתשע וחצי בלילה כשראיתי שאת לא מגיעה, נכנסתי למיטה ובאחת עשרה התעוררתי ושוב הלכתי לבדוק אם במקרה הגעת”, אמר לאקונית. 

תוך איסוף פיסות ליבי שנשבר, אמרתי, "כנראה ששכחת שדיברנו על זה שבתקופת מבחנים נתראה פחות ואני אגיע בימי חמישי במקום ברביעי”. 

“היום יום רביעי?”

“חמישי”, עניתי.

“לא משנה, עכשיו את פה ואני כל כך שמח", אמר ומבלי שידע השיב את הפיסה האחרונה שטרם הספקתי לצרף ללב שהתאחה בינתיים מחדש בתוכי, אסירת תודה לו. 

הוא ינק מהסיגריה לה חיכה כל כך, ולפתע אמר, “את יודעת, לפעמים אני יודע שיש מישהי שאמורה לבוא אליי במהלך השבוע, ואני לא זוכר מי, אבל אז כשאת מגיעה, אני מבין שעלייך חשבתי". כמה פשוט, חשבתי, הוא מצליח לתאר את המורכבות שבשכחה. “אתה מרגש, באיך שאתה מתאר את מה שעובר עליך", ניסיתי וחוסר התגובה צבט לי בהבנה שלא נגעתי.

“אני רואה שיש לך זוג נעליים חדשות", ברחתי לכיוון אחר.

“קנו לי".

“מוצאות חן בעיניך?”

“כן", השיב בחוסר עניין, "אבל כאן… כולם לוקחים לכולם הכל כל הזמן, ואז אתה בעצמך מתחיל להתפזר, היד לפה, הרגל לשם, הטוסיק לכאן ואתה כבר לא אתה, אין לך זהות”. “כל דבר אני צריך לבקש", המשיך, “מתייחסים אלי כמו אל ילד קטן ואומרים לי מתי לאכול, מתי להתקלח ומתי ללכת לישון, לא נותנים לי לצאת לבד אפילו עד לקפיטריה ואין לי עם מי לדבר פה, כולם יושבים ובוהים באויר".

“ואיך אתה מסתדר עם זה?”, שאלתי, בו בזמן שמוחי מצמיד את מה שתאר לטקסט שקראתי לאחרונה, על מוסדות כוללניים ומה שקורה לחוסים בהם עם הזמן.

“יש לי ברירה?..” נאנח כבוי ואז, שוב נדלקת תכלת בעיניו, “פעם.. הייתי עובד בקיבוץ, חורש את השדות בטרקטור,נהנה מטבע ומהציפורים, הייתי חופשי". “כאן אני מרגיש רק שבא לי לרוץ חזק ישר לתוך הקיר ולגמור עם זה כבר”. שתיקה.

"תזמיני אותי לשתות?" שאל בקריצה, כמו פעם בכל כמה פגישות, והוסיף אל מול מבטי המשתהה, "אני מעריך מאוד את מה שאת עושה בשבילי, אבל אני גם קצת חומרי לפעמים". 

"אני מבינה את זה", פסקתי.

מתי אני אצא מכאן?” שאל לפתע במבט עצוב.

“אנרי", היססתי אשמה.

"היי את”, חזר הליצן המתגרה, הפעם מוציא לי לשון, "נציגת המערכת נעים מאוד, בבקשה תתמודדי, כן, אולי לא ידעת שאת גם מידי פעם נושאת הבשורה המרה". 

"אתה כאן כדי להישאר..",ציינתי, מבינה שאין מן הנמנע להזכיר לו את הסוף שנכתב עבורו כבר מראש, מנסה להביט בו ומתקשה. 

“אה כן?, אז אני לא אצא מכאן?”.

גברת דימנציה מרשעת שכמותך, חשבתי לעצמי, נוטעת תקוות מתחדשות על מצע השכחה. 

"איפה היית רוצה להיות אם היו משחררים אותך מכאן?"

"בים.. הייתי חוזר לחוף! אוחחחח אויש שוב כואב”, נאנח.

“מה כואב לך?” אני שואלת וחושבת על הנפש ספוגת המהלומה הטרייה. 

“עכשיו כואב לי גם בטוסיק.. את יודעת שפעם איזה ערבי עשה לי בטוסיק? הייתי ילד בן 6 והוא גרר אותי ליד איזה תחנת רכבת ועשה לי בטוסיק וזה כאב נורא. אחר כך הייתי לפעמים דוחף לשם מקל של מטאטא ומרגיש שאני לא בסדר, אבל אני לא הומו או משהו כזה, אני לא רציתי בזה….".

מנסה להתאושש מהזעזוע וההפתעה שהכו בי נוכח התיאור שהגיע ללא התראה, אמרתי  "מצטערת לשמוע שעברת כזה אירוע קשה,  ועוד כילד, שלא יכולת להגן על עצמך".

"השכחה תופסת את מקום הזיכרונות אבל הרעים נשארים לתמיד”, פסק. 

“יאללה.. תראי מה זה מרפי.. אולי קחי לך קצת זמן, זה נראה לי מידי נוגע ומורכב, במיוחד שהוא מאושפז כאן במחלקה ליד.” 

“זה לא יקל עליי סתם לשבת בבית, אני דווקא מעדיפה להמשיך בשגרה שלי כרגיל", אמרתי, עדיין לא מאמינה שדווקא עכשיו זה קורה. 17 שנים שקטות השכיחו ממני שאבא שלי הוא גם טייס חובב, שמסוגל פתאום לנסוק בלי התרעה ולעיתים אף להתרסק אחר כך לתהום עמוקה.

“שימי לב למצית שלך, שלא ייקחו לך, מסתובבים כאן קלפטומים".

“יכול להיות אנרי, שאתה חושש שבעצמך תפלח לי אותו?”

“יכול להיות, אני גם קצת קלפטומן לפעמים", אמר בחיוך ושתק לרגע ארוך.

“שאלו אותי פה אם את הבת שלי", הביט בי משועשע. מעניין אם היה רוצה להיות אבא, תהיתי, והוא כאילו קרא את מחשבותיי אמר לפתע,“מזל שאני לא אבא של אף אחד.. בטח הייתי אבא גרוע, עם הסכיזופרניה שלי..”

אבל למה?!, מוחה הקול בראשי, אבא שלי הוא דווקא ולמרות הכל האבא הכי טוב שבעולם ובחיים לא הייתי מחליפה באחר!. 

“את בוכה", אמר לפתע.

“זה נראה ככה?” שואלת בחשש, שמא דמעה מרדנית תופחת בזוית עיני מאיימת לזלוג מבלי שארגיש בהתהוותה.

“את בוכה מבפנים", אמר, “הנשמה שלך בוכה, אני מרגיש אותך”.

אנרי ממילה, ממזר שכמותך, החלטת לרסק אותי סופית דווקא היום?! אתה לא אמור להיות כאילו חולה נפש משוגע כזה שחי בעולמו ובפסיכוזות שלו, מה פתאום אתה שם לב אליי ולמה שקורה איתי? לא זאת חלוקת התפקידים בינינו, צווחות מחשבותי מתכוננות למתקפה ומנסות בכל כוחן לכסות על מערומי נפשי שנגלתה לעיניו מבלי שרציתי בכך.

“ירדן"?, צלילו הזר של שמי מתגלגל על לשונו, משיב אותי. מביטה אליו בשאלה, מופתעת שקרא לי בפעם הראשונה בשמי אשר חשבתי כי כלל לא הפנים. 

“אני עוד אראה אותך נכון?”

“כן, יש לנו עוד ארבע פגישות”.

“ואחר- כך?”

"לצערי אסיים כאן את תקופת ההכשרה שלי וזה אומר ש…נצטרך להיפרד”.

כעבור שנתיים נפטר אנרי מסרטן ריאות, תוך שבועיים בלבד מרגע קבלת האבחנה. 

"לפעמים חלומות מתגשמים”, חשבתי לי, וידעתי, שאנרי ממילה המטופל הראשון שלי, כנראה ילווה אותי תמיד.

לזכרו. 

כתבה: פסיכולוגית קלינית מומחית, בעילום שם

(הפגישה אמיתית, הפרטים המזהים הוסוו)

כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.

היום היא מגיעה בלי שיניים.

מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט לה בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב.  שורף  בפה, יבש בפה.. קשה לה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר הסוף.. הניגון הפולני המבוייש מתגבר עם כל תלונה.

כואבת איתה, אני מבקשת לעטוף אותה במבטי, מהורהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני  נותנת מענה לא מותאם לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה, מרמה  ומנצלת? משאירה אותך לבד?

מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..

זורם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי בטרם אני מספיקה לבלוע ולעכל..  מבליח בי פלשבק אל רגע בו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו, הקאתי מיד..  פיה של אווה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, ואני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי  לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני בין שוקולד חלב או מריר.. אך מייד מכה בחזי האשמה שברחתי. אני מנסה להעיף הצידה את הפנטזיה שהפרה את החיבור הבולעני בינינו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר ומאיים, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?

 ״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.

״אווה״, אני מקיצה באחת  משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על  נושאים שאת בוחרת..״

״לא, תשאלי את משהו..״  

״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ,  ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה המחניקה. אבל.. האם יתכן, שמזמינה, דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״

״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת

 ״מה שאני רוצה?״

 ״כן..!״

״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..

 מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״  

״מה?! איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״

״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״

 ״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ  משלשלאותיו אל החופש.

״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:

 ״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה…. היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה..  העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה… פה..״

היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.

 ״מרגש..״  

״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.

״מה היה שמו?״

״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת…..לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ…. כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר… אף אחד שיחשוב עליהם.. נעים לי להיזכר….״

שתיקה מרה-מתוקה משתררת.

״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דוקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם  חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע,  וזה בזכותך!״

אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:

 ״גם את משכת אותי הצידה..״

אני מצטרפת:  ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.

בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:

 ״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה…״

 השבתי: ״את יפהפיה..״

תמר קיכלי בורוכובסקי, ביבליותרפיסטית, מדריכה, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

לו היה יצחק מאיר מקים מקדש למתיו, היה נחוץ לו יותר מחדרו הקטן במעון לניצולי שואה פגועי נפש, אותו חלק עם עוד דייר. הוא נולד למשפחת רבנים מרובת דודים, אחיינים וילדים אך בהגיעו לגיל שמונים ושלוש, בלכתו מן העולם, ליצחק מאיר לא היה שריד משפחה חי. "זה לא סיפור של יחידים, זה סיפור של דור", היה מעיר לי כשניסיתי להבין מה חווה אדם שלפני שידע בגרות מהי והכיר יותר נפשות מתות מאנשים חיים. 

טיפלתי ביצחק מאיר משך למעלה מעשור והייתי ידידת רגשותיו. מסיפוריו הכרתי את משפחתו, מלידה ועד מיתה משונה, עד אחרון הקרובים הרחוקים שנספו. שמעתי על מנהגיהם כך שיכולתי ללוותו כאילו הייתי אתו בשמחות, בעצב ובחיי הקהילה. כשהלך בלי השאר עקבות הותיר אותי לשאת את כל אלה בליבי ובמחשבתי.

הבטן הענקית של יצחק מאיר היתה מוצקה ויציבה. היא עמדה שם בלב הגוף הזקוף הבריא כמו בטן חמודה של הריון, תינוק או בודהה, סימן בריאות שיש להתגאות בו. גובהו היה מעל מטר ותשעים. אפו הנשרי היה נוכח בפניו ועיניו מעליו כעמוד טוטם. לחייו סמוקות תמידית וכולו אמר זקנה דשנה בצעד איטי ובוטח. 

כשמנהל המעון היה מתקשר אלי בשישי לא רציתי לענות וכל שמות ידידי השעה עברו מול עיניי כרגע לפני המוות. מחשבתי הראשונה היתה שמא זה יצחק מאיר. פגשתיו לאחרונה לפני כמה ימים, והוא נפרד ממני בחיבוק פתאומי שלא הייתי מוכנה לו ולא התרחש לא לפני או אחרי אותו פרץ. פוצנר? חשבתי לעצמי. אולי קלרה? כך עברו מולי תמונות של כל אחד מהם כפי שראיתיו –  שבוע, שנה. עשור. 'את יושבת', אהוד שאל. הוא ידע שאני קשורה ליצחק מאיר יותר משידעתי אני. 'ואם אני אשב הוא יקום', עניתי. ערב שישי אצל חברים ואני בוכה. מטופל נפטר, לא סבא, מי יבין. כששכב על האלונקה בבית הקברות מבעד לדמעות ראיתי את הבטן האהובה שלו, חשבתי שיכולתי לזהות את הגופה בלי לראות את הפנים. אפילו יחד עם הנשים לא היה מניין. רציתי לגשת ולחבק, על גבול העולם יחסי מטפלת מטופל נמתחים כמו רחם. 

קראתי לו יצחק-מאיר לצורך תיאור טיפול זה, שם בדוי שמתכתב עם שמו, ואספתי משמותיהם של סביי: יצחק בר אבא ומאיר בורוכובסקי. נדמה לי שהבחירה לצרף אותו לשמות אבותיי תוסבר בהמשך. כביכול מטעמי סודיות אינני יכולה לכתוב את שמו האמתי של יצחק מאיר. אך האמת היא שאינני יכולה לכתוב את שמו כי אינני יכולה לשאת את העובדה שאכתוב את שמו ואיש קרוב לא יזהה אותו.  סיפור של דור שנמחו ממנו יחידים, שמות ומשפחות מבלי שנותר מהם זוכר או זכר.

יצחק-מאיר לא ויתר על השעה המשותפת שלנו וגם אני לא ויתרתי. סיפורי מתיו מלאו את לילותיי אך הוא, לעומתי, יכל למחוק, וכך עשה כל פגישה. מילים מהירות ודחוסות על בבתי כנסת שרופים על יושביהם, בטן ילדים נפוחה, שדות תפוחי אדמה ירוקים… ואחרי כל הסיפורים האלה לפני שצעד בצעד כבד בגבו אלי הסתובב ולא ויתר על המשפט המסורתי, שנאמר בהילוך איטי, מילה לא פוגשת מילה: 'למה את שומעת זה לא חשוב, זה לא סיפור של יחידים. זה סיפור של דור'. 

דרך יצחק מאיר נודעה לי שואה ללא תקומה, שואה מסוג שאינו קשור אלי. חשבתי אז שאני מצליחה ביכולת אומניפוטנטית להכיל, כאקט של אלטרואיזם. לא ידעתי אז את משפחתי כפי שאני יודעת אותה היום…סלחו לי קוראיי על הפירוש השגוי, לו היה נותר לבדו לא היה תיאור מקרה זה ראוי לקריאה, תיאור מטפלת צעירה ותמה. אך יצחק מאיר לא נתן לי להישאר מוגנת, ממנו ובזכותו למדתי את השיעור שלי בנושא ההכלה – לא מודע מדבר ללא מודע ואין הכלות חינם. 

ההפרדה בתוכי אז היתה ברורה: השואה במשפחה שלי, היתה שואה עם תקומה. מגיל שש עשרה חקרתי והפכתי בכפייתיות של לוכד נחשים כל אבן בשדה מרחב השואה המשפחתי. אצלנו עושים, לא יושבים ובוכים. סבי הקים משפחה וחרף אשמת הניצולים חי חיים מלאים, וסבתי שהיתה ניצולת שואה בעצמה תפקדה רגשית טוב ממנו וממני ומרבים נטולי שואה שהכרתי. ילדיה היו בוכים בשלב בו סיפרה שלקחו את הוריה מהבית, אך אני הוספתי להקשיב לקול היריות שנשמע מתוך הבית, למבט שקפא למול שתי הגופות, לעבודה במפעל, לאח שנורה בגטו, לצעדת המוות – כל אלה היו ידועים לי. ועדיין, כשישבנו סבתי ואני, אחרי הפעם האחרונה שסחבתי אותה לראות את הים, היא הסתכלה בחדוות חיים בעץ התפוזים הנשקף מחלון המטבח בו בילתה את מירב ימיה, ואמרה: 'איך התפוזים יהפכו כתומים ואני לא אראה'. 

יצחק מאיר היה אומר תמיד ש "אריה שבע ישן. במדינת היהודים יש מספיק ילדים" ופעם הוסיף "ולא הייתי יכול". "רצית ילדים?", שאלתי. חשבתי, אני אתו בשואה ללא תקומה, בשחזור ללא תיקון. "ברחובות בפרדסים היא רצתה", הוא ענה, "אבל לפני שהספקנו הייתי מאושפז ומי שלא מפרנס – הילדים שלו רעבים. וילדים רעבים הכרתי. לא בשביל רעב צריך לעשות ילדים". הילדים הרעבים הגיעו ומילאו את החדר. שתי אחיות תינוקות שלא נשאר לאימא חלב. הן לא הפסיקו לצרוח, היה צריך להשתיק. הילד שראה מן היער מתגנב אל המרעה ושותה מן העטין. שני הריונות עברתי עם יצחק מאיר, עור דק הפריד בין התינוקות שלי ושלו.

הוא ראה שהעדות לדבריו הופכת אותי לילדה רעבה, וכדי לנחם החל לתבל את זיכרונותיו  במשפט 'טוב ורע בכל, יתרון וחיסרון בכל'. גם סבתא שלי רצתה לשמור עלי, ואמרה "רציתי לקה(ח)ת את זה (האונס שעברה) לקבר", כששאלתי אותה אם יש לה סוד שלא סיפרה לאיש, כי קראתי שסרטן מקבלים בגלל סודות והיה לה סרטן ברחם ובשחלות. רציתי להציל אותם ולא הצלחתי. שיתבייש פרנצי על תקוות השווא שנטע בליבי הפצוע, להצלה. "את לא תספרי", סבתא צוותה. "שבועת הצופה" אמרתי והיא חייכה, אבל אחרי שמתה, תסלח לי סבתי, סיפרתי. לא רציתי להיות כמוה, חולה בגלל סודות. אני זוכרת כמה מילים שהתפרקו לי מהמשפטים, הדברים שיש בהם בושה. "הוא בא בלילה". "הייתי ממש כמו (במלעיל)  אבן". "דם. בתולה". "אמרתי לו שלפחות יתחתן אבל הוא קבע – להפלה. טוב ככה אחרת לא הייתם. לא הייתי (מתפשרת על) דווקא סבא, הוא היה חצי מנה". ואז היא התחילה לבכות. שמעתי: טוב יש ברע.

יום האהבה, אמר יצחק מאיר כשנכנס, וריח פרחים מילא את מרחבי הקשר. את שאלת פעם אז הינה עכשיו אגיד לך בתשובה "עשרים שנה אחרי החתונה שבוטלה היתה אחת פה, אישה, מניה". הוא אמר. "מניה בורוכובסקי. חברה טובה. עשרים שנה עברו מאז הלכה ועדיין אני קורא לה כשהיא עוברת במסדרון חדרי בכותונת. שיער כמו שלך צהוב ומתולתל ואף כמו שלך ושלי, צרפתי. היינו יושבים יחד. היא היתה רוקמת ואני מסתכל על אצבעותיה ועל המחשבה שהיתה שמה בחוטים שהיא מחברת". הלא ידוע מכה בידוע ועוקף את ההיגיון. דילגתי על השם. צירוף מקרים הזוי. אולי הוזכר שמי מלפני החתונה ויצחק מאיר חיבר את שלא מתחבר. לאימא של אבי קראו מניה בורוכובסקי, היא מתה כשהיה בן חמש, כך סיפרו. 

חלפו כמה חודשים בהם הייתי חולה פעמיים, וכל הגעה למעון לוותה בעייפות ואי חשק בוטה ולא אופייני. בהדרכה אצל ברוקנר אמרתי שאני רוצה לעזוב, שנמאס לי מכל סיפורי השואה. ברוקנר חיברה את הנקודות ושלחה אותי להתקשר לאבא שלי שייתן לי צילום תעודת זהות וויתור סודיות לארכיון בית החולים. הוא אמר שלא כדאי לחפור. " זה יעלה לך רק שמונים ושלושה שקלים, לא נשאר הרבה, שלשה דפים והפנייה לניתוח, סיכום רפואי אחרי שחזרה,  ניתוח מקובל אז, לובוטומיה. הינה החתימה ברוסית של הבעל, מאיר בורוכובסקי זה מסמך חוקי אז אנחנו שומרים". 

יצאתי מהארכיון מסוחררת, חשבתי ששפיותי אבדה לי. אפילו האנליטיקאי שלי נראה מודאג. בפגישות עם יצחק מאיר לאחר שהלא ידוע נודע התאפקתי שלא לשאול והוא סיפר עליה שוב ושוב את אותם דברים מאז אותה פגישה ועד שהלך כעבור חודשים ספורים. אולי ראה בינה וביני איזה דמיון וחיכה שאהיה מוכנה לדעת? יצחק מאיר נתן לי הזדמנות לאחות את האונות לכדי תובנה בהירה. למדתי שאין הכלות חינם, רק נקודות ציון שאבדו ואין דרך אחרת מלבד לגלותן. 

הסיפור מוקדש לזכר אם אבי וסבתי, מניה, שלא הכרתי, אך עוולות חייה חלחלו בילדותי

כתבה בעילום שם, עובדת סוציאלית ומטפלת ביצירה והבעה

מסתורין החול / לי עברון-ועקנין

מתוך: "עד תפארת חיזורנו"

יש אומרים האושר מסתתר מאחורי

ויש אומרים העצב נח מתחת

יש אומרים הנפש מרחפת מעל פני המים

ויש אשר אינם חושבים על כל זה

שקמים לעבודה. חוזרים, מתפקדים

במסתורין מדהים זה של חולין

 עם רגשות פשוטים שיש להם שמות

ולא בוכים ברחוב

ולא אבודים בשמים ובים

ולא שמים את נפשם בכפם

ולא מתעלסים עם צערם

אלא חיים במסתורין מדהים זה 

של חול

שנים הייתי מאלה שחשבו על כל זה אבל לא דיברו.

המילה נפש כמעט ולא נאמרה סביבי אבל על האושר והצער דיברו הרבה.

כשהייתי בתיכון גיליתי את השירים. תמיד אהבתי לקרוא ספרים אבל שירים נראו לי דבר רחוק ואחר. פתאום נכנסו לעולם שלי משפטים שהעירו בי איזה שקט נרדם. שנגעו במשהו שכלל לא הייתי מודעת עד אז לקיומו.

מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול (עמיחי), גם למראה נושן יש רגע של הולדת (אלתרמן), זה לא מה שישביע את רעבוני (וולך). בשיעורים ניתחנו, ובהפסקות חלמנו. חיפשנו את האושר והתעלסנו עם הצער. 

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה (רביקוביץ) האם אלוהים יכול להרים אותו? אני זוכרת שחשבתי לרגע על האדם הזה הנופל באמצע הלילה. נפילה ללא סוף וללא קרקעית. אבל אותנו גידלו כדי שנהייה הטייסים, נבנה את המטוס או שאולי אפילו נרפא את האדם. 

היינו צריכים לבחור מורה שילווה אותנו לאורך הלימודים – שישוחח אתנו פעם בכמה שבועות, כדי שיהיה לנו קל יותר. רוב החברים שלי התלהבו מהרעיון ובחרו את המורים הצעירים, אלה הידועים באהבתם לשיחות נפש וביכולתם להתעמק בצער. אני תמיד בחרתי במורות העייפות, הוותיקות והרגילות. מורות למחשבים ולמדעים – אלו שידעתי שיסתפקו לשמוע שאני בסדר ולא ינסו לבדוק אם יש משהו מעבר לשקט. ואכן, אף אחד לא ניסה לשאול אם אני באמת בסדר. 

בכיתה י"א החברה הכי טובה שלי אמרה לי בסוד, שהיא חושבת שהיא צריכה ללכת לפסיכולוג. זו הייתה הפעם הראשונה שהמילה האסורה נאמרה. היו לנו חברות, לימודים ותנועת נוער. פסיכולוג לא היה שייך לעולם שלנו. בימים ההם זה היה כמו לומר, אני לא בטוחה שיש אלוהים, או, אולי אני נמשכת לבנות. 

לא טוב לה, היא אמרה. ההורים שלה, הבנות החכמות סביבה, הדרישה המתמדת להצליח, להתבלט, להצטיין, להיות מיוחד. אולי היא בדיכאון – עוד מילה מפחידה. מילה שלא אומרים, לא באמת. אפשר לומר אני בדיכאון כי רבתי עם אימא שלי או כי קיבלתי רק 88 במבחן. לא דיכאון שצריך בשבילו פסיכולוג. 

ואני הקשבתי לה ונבהלתי. אם היא צריכה פסיכולוג, מה זה אומר עליי (על ההמשך אפילו לא העזתי לחשוב). בימים ההם היא הייתה הנפש שלי. לה קרו דברים מעניינים, היו לה שיחות חשובות עם אנשים מיוחדים, היה לה חבר. התפקיד שלי היה להקשיב לה, להרגיע אותה ולזכור בשבילה. 

לא יכולתי אז לדמיין את עצמי חיה בלעדיה. ובעצם אם היא תלך לפסיכולוג, זה יהיה קצת כאילו שגם אני…

המשכנו לדבר על זה בסודי סודות. מה ההורים שלה יגידו אם היא תשתף אותם ולמי אפשר לפנות. בסוף, כמו רוב הסערות בגיל ההתבגרות, הזמן עבר וגם הדיכאון. 

סיימנו את התיכון והתפצלנו. היא עדיין המשיכה להיות הנפש שלי, ואני המשכתי לזכור בשבילה. גילינו שירים נוספים וגם ניסינו לכתוב כמה. היא בגלוי ואני בסודי סודות.

היא המשיכה לחפש את האושר, ואני התחלתי להרגיש את חוסר הנפש שלי, וזה התחיל לכאוב. 

נדרשו לי עוד כמה שנים ועוד כמה אירועים כדי לבוא אליה לילה אחד ולומר לה בשקט ובבכי – אני חושבת שאני צריכה ללכת לטיפול. 

והפעם הכול היה רציני. 

"וכשהיו מתייבשות קצת הדמעות, ואחרי שהרעמה הייתה רועמת, היית מבקשת שאגיד לך דבר אחד טוב, 'טוב של הרגע הזה', והייתי חושבת הרבה—וכנראה שהמצב לא לגמרי נואש, אם עדיין אני יכולה ליהנות מריח של מלפפון ירוק." (דוד גרוסמן, שתהיי לי הסכין)

היה שקט והדמעות שלי יבשו. אמרתי את הדבר הנוראי שישב בתוכי זמן רב והתקרה לא קרסה. החברה שלי לא נראתה מופתעת ואני קצת נרגעתי.  

ומה עושים עכשיו? בעולם ללא 'גוגל', בחברה שכמעט ואין בה דיבורים על טיפול נפשי מכל סוג שהוא – אלא רק בסודי סודות, שתי נערות מחפשות פסיכולוג.

חברה שלי נזכרה במרצה שלה שנראתה לה נחמדה. היא אזרה אומץ בשבילי והתקשרה אליה הביתה. האיש שענה לה אמר בבוטות: "היא לא בבית. את צריכה טיפול? היא כבר לא מטפלת" – ובכמה מילים ביטל את מעט האומץ שהיה לנו. 

בינתיים עבר זמן. המחשבה על טיפול הלכה והתרחקה ממני. נבלעה בשטף החיים והדרישות שמילאתי במאמץ רב. מדי פעם, ברווחים שבין מטלות החיים, הכאב שלי תבע את שלו. שיתפתי עוד חברה טובה במחשבה המביכה שלי על טיפול, אולי מתוך הרגשה שאני כבר לא ממש יודעת מה אני רוצה ומה נכון. אחרי זמן מה היא התקשרה. היא הייתה בהרצאה, מישהי שנראית נחמדה והיא נתנה לה המלצה. תכתבי – שם וטלפון. תתקשרי ותשאירי הודעה. 

השיחה הסתיימה. ביד שלי היה פתק קטן וירוק עם שתי מילים ושבע ספרות. כל כך נבהלתי שמיד הסתרתי אותו עמוק במגירה וניסיתי לשכוח ממנו ומכל הרעיון. ושוב עבר מעט זמן. אני לומדת ועובדת, נפגשת עם חברות. אבל יש בתוכי פקעת שחורה שלא באמת נותנת לי להרפות. ושוב המחשבות על הפתק הירוק. האם להתקשר? מה לומר? ואם כן, מה עם ההורים שלי – לספר? איך? מה הם יגידו? 

כלל לא עלה על דעתי לברר על האדם שמאחורי השם, לבקש המלצה, שמות נוספים, להבין אלו גישות ושיטות יש. הרעיון עצמו היה כל כך מתיש ומשתק, ולא נשאר בי מרווח לחשוב על אפשרויות נוספות.

בסופו של דבר, האימה מהטיפול הייתה כנראה קטנה מהתחושה שאני מגיעה בתוכי למקום ללא מוצא. ואז ערב אחד אזרתי אומץ. הוצאתי את הפתק הירוק וחייגתי. לא ידעתי אפילו אם יהיה לי אומץ להשאיר הודעה. אבל פתאום ענה לי קול ולהפתעתי הצלחתי לדבר. קבעתי יום ושעה, ביקשתי אפילו הוראות הגעה. בתוכי רציתי לשאול אם אפשר להיפגש קודם כי כבר לא הייתי בטוחה שאוכל להחזיק מעמד אפילו עוד שעה. אבל כמובן שלא אמרתי מילה. ואז שמעתי את משפט הסיום של השיחה – "ניפגש ונוכל לדבר על מה שכואב לך". ופתאום הייתה בי הבנה מטלטלת. אני אפגש עם מישהו שמבין שכואב לי. יש אני ויש בי כאב ויש מישהו שיודע ורוצה לדבר אתי עליו. 

צנחתי על המיטה שלי והתחלתי לבכות. הרגשתי ששיחת הטלפון הייתה החותמת הסופית על הכישלון שלי להצליח לחיות כמו כולם. שעכשיו אני עוברת לצד השני של החיים והופכת לאנשים ה'לא רגילים'. ובמקום להקל על עצמי, עכשיו גם אצטרך להתמודד עם הסוד הנוראי הזה שהכנסתי לתוך החיים שלי.  

ובכל זאת, עדיין הייתה בתוכי מפלצת קטנה בצבע שחור שחיכתה לפגוש את הפנים שמאחורי הקול. שהרגישה שהיא גדלה עם כל יום שעובר ושהיא רוצה שמישהו כבר יפגוש אותה, שיקרא לה בשם, שייתן לה קול ומילים. 

היו לי חמישה ימים של מחשבות מייסרות – ציפייה שכבר יגיע מועד הפגישה, ורצון להחזיר הכול אחורה ולבטל את כל הרעיון. בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת באוטובוס ונוסעת לשכונה שאינה מוכרת, מחזיקה פתק עם הוראות הגעה, מקווה לא לפגוש אף אחד שאני מכירה. ובדיוק אז התיישבה לידי חברה שגרה באותה שכונה. לאן את נוסעת, בשביל מה, בואי אראה לך בדיוק לאן את צריכה. ואני שיקרתי את השקר הראשון שלי ורציתי שתבלע אותי האדמה. 

האוטובוס המשיך לנסוע ואני קיבלתי ליווי צמוד והוראות מדויקות. איכשהו גם הצלחתי לנהל שיחה ולהיות נחמדה. למרבה המזל הייתה זו נסיעה קצרה ובסיומה נותרתי שוב לבדי יחד עם דפיקות הלב שלי. הגעתי לרחוב, לבית הנכון וגם השם על הדלת תאם את הכתוב בפתק שלי. לא הייתה ברירה אלא לצלצל בפעמון, צלצול שהתגלה כאחת ההחלטות הטובות, המורכבות והקשות שאי פעם קיבלתי. ושבסופו של דבר נתן לי חיים.

כתבה: פסיכולוגית קלינית, בעילום שם

כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליחה לגדל ציפורניים. יהיו שיגידו – חוסר סידן, גנטיקה גרועה – אבל אני חושדת שזה אופי. משהו אצלי נוטה להתרכך, להתכופף, במיוחד תחת לחץ. ותמיד אני קצת מקנאה בְּנשים שיש להן את זה. אולי לכן נמשך מבטי לציפורניה המטופחות של מלכה: ארוכות, מלוטשות, צבועות בקפידה בלק אדום בוהק. ואולי בגלל הסתירה בין קצות אצבעותיה המלכותיות ליתר הופעתה. ללא איפור או תכשיטים, בשמלת בית פשוטה, סנדלים שטוחים, שיער ארוך מאפיר אסוף בגומיה, קמטים סביב עיניה. היא ישבה זקופה בחדר המרפאה, מבטה חולף מעליי, בוהֶה בחלון. דגנית, ג'ינג'ית קטנת קומה, ישבה לצדה מוטרדת, ממוללת את רצועת התיק. החדר היה לוהט, למרות החלון הפתוח והמאוורר שבחש באוויר בארבע כנפים מתאמצות. אוגוסט בבאר שבע, שנת 2003.

חצי שנה מאוחר יותר, לא זיהיתי את דגנית כשנתקלתי בה. גם זה היה בבית חולים דרומי, אבל אחֵר לגמרי. יחד עם עוד כמה נשים יגעות ישבנו על ספסלי עץ משני צידי חדר ההמתנה, מחוץ לדלת מחלקת היולדות. החזקתי את התינוקת החדשה בזרועותיי. התבוננתי בפרצופה הזעיר, הצהבהב משהו, שקוע בשינה עמוקה מתחת לכובע הסרוג. ידעתי שאין לי ברירה, שאני מוכרחה לקחת אותה הביתה איתי. פחדתי שתתעורר. קיוויתי שבעלי יחזור מהר. הוא יצא להביא את המכונית קרוב ככל שניתן לְשַער בית החולים, ואני המתנתי לטופס השחרור. עם כל נשימה הרגשתי את התפרים. מי מציב ספסלי עץ שטוחים וקשים עבור נשים אחרי לידה. 

האשה ממול הביטה בי בתשומת לב. נעתי באי נוחות. הדבר האחרון שרציתי היה הזמנה לעוד שיח יולדות: חילופי דרמות, השוואת מִסְפָּרים – שְעות צירים, סנטימטרים פתיחה, משקלֵי תינוקות – טיפים בענייני הנקה וגודש שדיים – הו, הגודש. האשה חייכה אלי, ואני – מתרככת תחת לחץ – חייכתי קלושות בחזרה. היא קמה ממקומה והתקדמה לעברי. נמוכה, טוניקה פרחונית, מתנודדת בהליכתה, שיער סתור, אדמוני ומתולתל, על כתפה חבילת-תינוק מהודקת היטב. הצטופפתי ופיניתי לה מקום על הספסל. היו לה עיניים עייפות ונמשים חיוורים. התנצלתי: את מוּכֶּרֶת לי, אמרתי, אבל אין לי מושג מאיפה.

• ככה זה אחרי לידה. הכל מתערבב.

שתקתי. לא התכוונתי לעודד שום וידוי מן הסוג הזה. אבל היא המשיכה בטבעיות: נפגשנו בקיץ כשהבאתי את אמא שלי, מלכה, למרפאה אצלכם. 

מלכה. 

דגנית, בתה היחידה, היתה זו שגילתה את מצבור כדורי השינה. לאמא יש היסטוריה, אמרה, מלפני עשרים ושתיים שנים, קצת אחרי שאבא נפטר. מאוחר יותר מצאתי את ההיסטוריה מאופסנת בארכיון בית החולים: תיקיית קרטון מרופטת, סיכומי אשפוז מודפסים במכונת כתיבה על נייר דק ומצהיב. ניסיון התאבדות, דיכאון מאז'ורי. מלכה לא דיברה יותר מדי בפגישתנו, אבל בעניין אחד היתה ברורה ופסקנית: היא לא תשקר – רצון רב לחיות אין לה – אבל עבורה, אשפוז גרוע ממוות. בשום פנים ואופן לא תתאשפז. ובשביל זה היא מבטיחה לתת צ'אנס לטיפול. 

היא הביטה בפניי כשפניתי אליה והשיבה לשאלות בקצרה. משהו עוין ומרוחק היה בה, ואני חשתי רתיעה, ופחדתי, פחדתי כל כך. שלושה חודשים בקושי מתחילת ההתמחות, השמים נפלו עלי פחות או יותר, וההריון הצעיר שנבט בי, שקיוויתי שעדיין לא רואים, התערבב עם המצוקות, העומס, הטירוף. חמקתי מקבוצות הדרכה על מנת לדחוס עוד ועוד פגישות טיפוליות, נשארתי עד מאוחר לכתוב סיכומים, תשישות מכרסמת בצלילות מחשבתי, שיננתי שמות תרופות ורשימות סימפטומים. ועכשיו האשה הקשה הזו, שרוצה למות בדיוק כשבתה הצליחה סופסוף להרות, בדיוק כשאני בתורנות מיון. 

על דגנית ראו היטב את ההריון. הריון יקר, הדגישה, אחרי כמה חודשי טיפולים. כתמי אודם פרחו בלחייה ובטן קטנה התבלטה מתחת לגופיה קיצית ארוכה שנשפכה על גופה ברישול. היא מילאה את הרווחים בשיחה; הרחיבה היכן שמלכה קיצרה והדפה, שפעה חום ופעלתנות. אחרי שדוקטור מָאוֹר הגיע לחדר להתייעצות, החלה להתגבש תכנית: עד שהתרופות ישפיעו, עד שתחזור לאכול מעט, לישון כמה שעות רצופות, לצאת מקפאונה, עד שמחשבות המוות יפסיקו לרדוף אותה באובססיביות הרסנית, תעבור מלכה לגור אצל דגנית ובעלה – מרחק שלושה בניינים מדירתה. דגנית היתה נחושה; אני אשמור עליה, אמרה. אני גרפיקאית, עובדת מהבית, נהיה צמודות עשרים וארבע שעות. אין ברירה אחרת. אמא תתרסק אם תגיע לאשפוז. היא הבטיחה להביא אותה למרפאה פעמיים בשבוע לשיחות אצלי.

מלכה, מה את אומרת?

מלכה הנהנה קלות בראשה. יש לי בת טובה, אמרה בשקט.

והבת שלך צריכה את אמא שלה בחיים, אז בלי שטויות, כן, גברת מלכה?

זה היה הסגנון של דוקטור מאור. אז חשבתי שהוא סקסי להפליא: ציני, סמכותי, יהיר ואלגנטי. כל המתמחות היו כרוכות אחריו. גם המטופלות צחקקו והסמיקו כשהתחכם איתן. אבל על מלכה הוא לא הותיר רושם; היא הביטה בו בעיניים בהירות בלי לומר דבר, ופנתה לבתה: אפשר ללכת?

במסדרון, בדרכן החוצה, העירה: הפסיכולוגית הזו צעירה מדי. את זה סיפרה לי דגנית בשיחתנו על ספסל העץ; השתדלתי שהבעת פניי לא תסגיר אותי. תהיתי אם מלכה הבחינה אז בהריוני. 

כשיצאו מן החדר, פנה אלי דוקטור מאור. הוא חושב לכתוב מאמר על דיכאון ופגיעוּת נרקיסיסטית אצל נשים מזדקנות, אמר; נשים שאיבדו את יופיין, שילדיהן גדלו ועזבו את הבית, שנותרו מרוּקנוֹת, ללא מראה שתשקף להן את ערכן. מלכה מתאימה בדיוק לפרופיל – הוסיף – אין ספק שההריון של הבת הוא טריגר. תראי באיזה תיחכום היא מחזירה אותה אליה. מה את אומרת, רוצה לכתוב יחד?

גל התרגשות הציף אותי. ספק גאות הורמונלית – ההריון, ללא ספק ההריון – ספק עונג על שנבחרתי. הרהרתי בשעות כתיבה ארוכות משותפות אל תוך הלילה; דימיתי את שמי מתנוסס באותיות דפוס באנגלית על דפי כתב-עת מקצועי יוקרתי. שתי המחשבות הסעירו אותי. קיוויתי שלא האדמתי.

התינוקת של דגנית – לחיים שמנמנות, בלורית שחורה – החלה לפעות חלושות. שלי המשיכה לישון. דגנית קמה על רגליה, פסעה הלוך ושוב, טופחת על גבה, ממלמלת – שָה-אַה-אַה  – וזה עבד. התינוקת נרגעה. יש לה את זה, חשבתי, והרחם הגיב בהתכווצות חדה: ולי?

שמעתְ איך היא עשתה את זה? 

דגנית ניצבה מעלי, מצמידה אליה את התינוקת העטופה בשמיכה מעוטרת בהדפס דובונים. הנדתי ראש לשלילה; כי אחרי שחזרתי למרפאה באישון לילה, בעלי נוהג ואני ממררת כל הדרך בבכי, מצמידה בחוזקה את התיקייה החומה אל חזי –  הרופאה התורנית התקשרה איך שהודיעו לה: לקחתְ את התיק הביתה? שָאַלַה, ואני הבנתי מיד –  אחרי התחקיר, שעבר עלי כמו בערפל – דיון 'פוסט-מורטום' כינה אותו דוקטור מאור – לא רציתי יותר לשמוע דבר. שום פרטים. גם לשבעה לא הלכתי; דוקטור מאור ומנהלת המרפאה הסכימו ביניהם לחסוך זאת ממני, והלכו בלעדיי.

היא רצתה לסדר ציפורניים – דגנית התבוננה בי מלמעלה למטה, עיניה עגומות – ושלחה אותי להביא את הלַק האדום מהדירה שלה. אמרתי, נחכה שֶעַמִי יחזור מהעבודה בערב, אבל היא התעקשה; היא חייבת עכשיו. זה הדבר היחידי שעוד עושה לי מצב רוח טוב, אמרה; היופי האחרון שנשאר לי. שיגעה אותי. אֶת הלַק האדום, אני חייבת, עכשיו. כשאמא רצתה משהו, היא ידעה איך להשיג אותו. כל כך רציתי לשמח אותה. הסכמתי. איך שיצאתי מהדירה, שמעתי את המפתח מסתובב במנעול. ישר ידעתי. התחלתי לצרוח, דפקתי על הדלת באגרופים, צלצלתי אצל השכנים. אבל היא היתה מהירה כמו ברק ונחרצת כמו שד; עד שהאמבולנס הגיע, לא היה הרבה מה לעשות.

חיזקתי את אחיזתי בתינוקת, לא להסגיר את הרעד בידיי. כל כך עייפה הרגשתי. איפה בעלי. רציתי הביתה. רציתי את המיטה שלי, עד כאב. דגנית שבה והתיישבה לצדי: אף אחד לא אשם – אמרה בשקט – לא את, לא אני. כל החודשים האחרונים חפרתי בעניין. זה מה שהיא רצתה, והיא לא ראתה אף אחד ממטר.

גם לא אותךְ.

במיוחד לא אותי.

מדלפק האחיות קראו לי. נפרדנו. כשהתחלתי להתרחק נזכרתי שעוד לא בירכתי אותה על התינוקת החדשה: מזל טוב! – סובבתי ראשי אליה – מיד הרגשתי מטופשת להפליא – אבל היא חייכה והחזירה: גם לך.

בדרך הביתה, במושב האחורי, התינוקת שלי ישֵנה לצידי במושב הבטיחות, נטלתי את ידה. מיששתי בזהירות את האצבעות השקופות, הדקיקות.

 תראה איזה ציפורניים ארוכות – אמרתי לבעלי, שהתבונן בנו דרך המראה – אני מפחדת שתשרוט את עצמה. אולי נגזור לה?

ובאותו רגע היא פקחה עיניים והתבוננה בי במבט כחול, רציני. 

בתי.

בת עמי הרץ, פסיכולוגית קלינית מומחית

אני נכנסת לכיתה ומתיישבת במקום שלי בלי להסתכל לצדדים. יותם עובר לידי ולוחש – "בלאדי מרי", וינון ומגל פורצים בצחוק. אני מסתכלת על השולחן, לא מרימה את העיניים, אבל בטוחה שהם מסתכלים עלי.

בלאדי מרי זה שם של סיפור שסיפרתי להם בל"ג בעומר, סיפור על רוח רפאים, הם בכלל לא הקשיבו לסיפור, אבל מאז הם כל הזמן צוחקים עלי. אני יודעת שהם צוחקים עלי כי הם אומרים את זה רק לי. 

מגל אומר ליותם: "יש כאן רוחות רפאים." ושוב שלושתם צוחקים.

אני מחזיקה חזק את הידיים שלי כדי לא לנפנף. אמא אומרת לי כל הזמן לא לנפנף, אז אני מחזיקה אותן ממש חזק. 

אורטל המורה שואלת אותם: "מה כל כך מצחיק? יש לכם משהו לשתף אותנו?" 

יותם אומר לה: "דנה מציקה לנו."

אורטל פונה אלי: "מה קורה דנה?"

אבל אני שותקת.

אני מסתכלת על העץ שלי בחלון, התחילה רוח והענפים שלו מכים בחלון. העץ שלי אוהב אותי. אני יודעת את זה כי הוא תמיד מדבר אלי כשאני עוברת לידו. והוא גם אף פעם לא צוחק עלי.

אני יודעת שבסוף השיעור יותם שוב יגיד – "בלאדי מרי", ויצחק עם כולם. וכל הגוף שלי יתכווץ, ואז אני ארוץ לשירותים ואסתתר שם עד סוף ההפסקה. כדי שלא יראו את הדמעות.

אולי רומי תבוא לחפש אותי.

עכשיו אורטל שוב פונה אלי: "דנה, אני מבקשת לא להפריע."

כנראה שאני באמת מפריעה, אני רואה שקשה לה להמשיך בשיעור. ואני רואה את העץ שלי מכה בחלון יותר ויותר חזק עד שהענפים שלו שוברים את החלון, והם נכנסים פנימה ונותנים מכה חזקה לאורטל שנופלת על השולחן שלה. יש לה דם על המצח.

אחד הענפים תופס את יותם ומרים אותו גבוה, ויותם צועק וצורח מרב פחד, ואז הענף מפיל אותו והוא מתרסק על הרצפה וממשיך ליבב. הענף מכה את ינון ומגל עד שהם צורחים ובורחים מהכיתה.

ואני יושבת בשקט במקום שלי, בלי לזוז, בלי להפריע. 

בארבע אני הולכת לאריאלה. אני אוהבת את המדרכה לפני הבית שלה, פעם ראיתי שם חילזון חשוף, בלי הקונכיה שלו. ויש שם עלים ירוקים עם ריח חזק ונעים ופרחים סגולים קטנים. לפעמים אני רואה שם ציפור שעומדת ומנקרת את הפירות של העץ הגדול. אני דופקת בדלת עם הרגל, בלי לגעת בידיים, ומחכה שהיא תפתח לי. יש שם ריח טוב בפנים כשאני נכנסת.

אני יודעת כבר שאני יכולה לבחור איזה משחק שאני רוצה, והיא לא תכעס ולא תצחק, אני מביאה טאקי, והיא מחייכת אלי חיוך גדול.

"את נראית עצובה." היא אומרת בזמן שהיא מערבבת את הקלפים. "מה קרה?" היא שואלת והעיניים שלה מתקרבות אחת לשנייה.

אני שותקת, ואנחנו משחקות בשקט. אבל כשאני מסיימת את הקלפים ביד שלי ויורדת לשבע היא בודקת שוב "מה את רואה?"

"מפלצות." אני אומרת לה.

"מתי?" היא שואלת "מתי את רואה מפלצות?"

"כל פעם כשנועצים בי מבט." אני אומרת לה.

היא נועצת בי מבט "גם עכשיו?" 

"לא. עכשיו לא" אני אומרת, ומורידה את כל הקלפים הצהובים ומסיימת גם את השבע. היא עדין בשמונה.

"לפעמים גם אני נראית כמו מפלצת?"

אני מהנהנת.

"תציירי לי?" היא מבקשת ואני מנענעת בראשי לשלילה.

"תתארי לי." היא מתעקשת.

ואני מתארת לה את הידיים השחורות הנוזליות שמתארכות כל הזמן, ואת העיניים הכתומות והקרניים. אני רואה שהיא מקשיבה, וכל הגוף שלה נוטה קדימה לכיווני, ואני רואה איך הגבות שלה מתכווצות, ושוב מופיעים שני החריצים בין הגבות שלה והעיניים שלה נהיות כהות יותר.

"את יודעת שזה דמיוני? שזה הדימיון שלך." היא אומרת לי בקול נעים.

"כן." אני אומרת לה "כי אותך אני מכירה. אבל את הרופאה אני לא מכירה."

אני מנסה להבין מה קורה בפנים שלה, נראה לי שהעיניים שלה גדלות, אני לא בטוחה אם אני מבינה. "קרה משהו להורים שלי מאז הפגישה עם הרופאה." אני אומרת לה בלי שהתכוונתי. 

"מה קרה?" היא מזדקפת והקול שלה נהיה דוקר.

"אמא שלי הפסיקה לצעוק ולהתעצבן עלי, והיא מדברת אלי בקול רך. ואבא שלי מתעצבן כל הזמן."

"כאילו הם התחלפו." היא מחייכת

"כן." אני אומרת

"אני חושבת שזה בגלל שאמא נרגעה כשהלכתם לרופאה, ואמא יודעת שעכשיו הרופאה תעזור לטפל בבעיה והיא לא תצטרך לדאוג לבד." היא מסבירה לי "ואבא אולי נבהל ממה שהרופאה אמרה."

הפנים שלה שוב פתוחות, החריצים נעלמו. אני חושבת שעוד מעט היא תגיד לי שיש לנו עוד חמש דקות ונצטרך לסיים, ואחרי זה היא תלווה אותי לדלת ותשאר בפנים כשאני אצא, ואני אצטרך להמשיך בסרט שלי, שהוא כמו סדרת טלויזיה עם הרבה פרקים, ולחכות לפרק הבא ביום שלישי בעוד שבוע. ומחר שוב ינון ומגל יצחקו עלי, כי בפרקים שבבית הספר הם תמיד נמצאים וצוחקים עלי. אני מסתכלת על הקלפים שלי ויודעת שאני לא אספיק לנצח אותה הפעם. 

"לא." אני אומרת בשקט, ורואה איך היא מטה את הגוף  שלה לכיווני מעבר לשולחן. "חייזרים החליפו להם את האישיות." אני אומרת.

"את יודעת שזה דמיוני." ואני רואה את החריצים בין הגבות שלה כשהיא מרימה את העיניים להסתכל על השעון.

"לא." אני אומרת בקול חזק. "זה אמיתי."

עמיר פירני, מטפל בהתמכרויות

בחגים הוא הגיע אלי לייעוץ,  גיל שמע שאני מטפל שנים ארוכות במצבי טראומה והתעללות, יצא לי לעיין בשניים מספריך, הוא מספר לי. ידידה של אשתי הייתה ממליצת היושר שלך הוא אמר לי. הרגשתי כבר שגיל חקר ודש בי עוד טרם היכרותנו.  הוא בן 40, שמנמן, חיוור, מקריח, האדם האחרון שהייתי מדמיין כאדם פולימרי החי את חיי המפגשים המיניים הפתוחים וחגיגות האורגיות במרכז הארץ. הוא דתי, אב לשלושה ילדים צעירים. התבוננתי בפניו של גיל, מבט עיניו נראה מפוחד, סובל, מיואש. יכולתי לחוש שמשא כבד יושב על כתפיו. 

"אף פעם לא הייתי בטיפול ", הוא אמר לי, "אני  גם לא כל כך יודע מה לספר  לך או לשתף אותך ", הוא המשיך. הצגתי  את עצמי בפני גיל, שיתפתי אותו בניסיוני המקצועי המצטבר, שמחתי שראיתי על פניו אבחה ראשונה של הקלה. "אתה רוצה כוס מים, תה, קפה? חשוב לי שתדע שאתה תמיד יכול להכין לעצמך שתיה בחדר ההמתנה. נמצאת שם פינת קפה קטנה, עם כיבוד קל, עיתוני חדשות מהבוקר.

הרהרתי לעצמי במקביל להסברי לגיל, "כיצד מערכת קריאה זאת, המערכת שאיננה רלוונטית לדור הסמארטפון והמחשבים הניידים. נותרה ההרגל התרבותי שלנו. לאורכן של שנים ארוכות.  צריכת תרבות הפנאי בקליניקה. וכן זה נכון טרם הבשלנו להיפרד ממנה לשלום.  

"מה הביא אותך אלי, גיל? ספר לי את האירוע, אחר כך כבר נלך יד ביד למסע של הכרות והחלמה, המשכתי. גיל מהורהר, עצור לרגע, דמעה מבצבצת בעינו הימנית. גיל ממהר ליבשה, ממשיך להסתתר מאחור דמותו הגברית. "אשתי רוצה להתגרש ממני", הוא אומר לי, "אתה חבל ההצלה שיכול להציל את נישואי, הוא אומר לי". 

בפגישותינו גיל סיפר לי איך לאורך חמש השנים האחרונות בגד באשתו, יה לו לגיל אתר פיקטיבי להיכרויות מיניות. שם בדוי ,לדמות בדויה. "חיפשתי את האקסטרים שבמין", הוא אומר לי, "החיים יבשים לי מדי, אני מרגיש חי מת כזה, לכן חיפשתי את הריגושים המיניים.

לא, לא יכולתי לשתף את אשתי במאוויי, היא לא אישה פתוחה, היא לא הייתה מבינה אותי. ואיתה? לא איתה לא יכולתי לברוח למחוזות הללו. עם אשתי לא נמשכתי לאלימות במין, למצבי הקיצון. בכלל אתה יודע", גיל אומר, "כזוג נשוי כמעט שלא דברנו על מיניותנו".

עם חלוף השבועות, למדתי להכיר את גיל יותר ויותר, הבנתי שגיל הנו מהנדס חפירות העובד בנת"ע, נתיבי התעבורה הנחפרים במרכז העיר תל אביב. איש מקצוע מוצלח ומוערך. "שעות ארוכות הייתי בעבודה", הוא מספר לי, "עבודתי מתחת לאדמה אפשרה לי להעלם מהרדאר הפלאפוני. ואת האמת, אשתי גם לא חיפשה אותי אף פעם, לא הייתה לה סיבה לדאגה, היא לא כזאת". 

"מעבודתי הייתי יוצא לשעתיים שלוש למפגשים אינטימיים בוטים, הייתי מתאם את כל הסידורים הנדרשים בעוד מועד . את הבחורה שתזרום עם מאוויי הסוטים, שתרצה גם היא מין אלים. את הצימר או החדר למקום המפגש. את סיפורי הכיסוי. חייתי בשני עולמות. בחיי המשפחה עם אשתי ובאורגיות פרועות של מין פתוח, מהצד השני". 

"פתאום אשתי עלתה על עולמי השני, היא נכנסה להלם, אחר כך לכעס נוראי, כבר אספה את בגדי להעיפם מהבית. בדיוק כפי שאמי רצתה לעשות כשהייתי בן שתים עשרה". גיל מתחיל להתייפח, אני מרגיש שסיפורו מקביל לאירוע משמעותי מעברו. משהו מפגיש אותו עם אירוע חיים משמעותי.

ספר לי עוד על אותו אירוע בעברך, אני מבקש את גיל. מה היה שם ביום ההוא עם אמך? "  "עצום את עיניך, אם זה מסייע לך, התחבר לאותו יום. מה קרה שם שאמך רצתה לזרוק אותך מביתך?".

גיל מספר לי איך ביום מושלג  אחד אביו נעלם. "נאמר לנו שככל הנראה הוא נהרג בקרבות של הצבא הרוסי באפגניסטן, הייתי בן אחת עשרה", הוא אומר לי, "כל עולמי קרס עלי, הכה בי ומעך אותי. כל עולמי היציב והבטוח קרס והתמוטט ביום אחד. אתה יודע עמיר", הוא אומר לי, "הערצתי מאוד את אבי הגיבור, ואפילו לא הביאו אותו לקבורה, ימים ושנים דמיינתי איך הוא נזרק הרוג, שם, אי שם, בהרי אפגניסטן. נעלם, אתה קולט", הוא אומר לי, "אבי נעלם מחיי". 

"חודשים בכיתי עם אחותי ואמי, שם ברוסיה לא ידעו לסייע למשפחות שכולות, לאף אחד לא היה אכפת ממני וממשפחתנו. לאף אחד. סבתי מתה מצער בתוך שישה חודשים, ואני המשכתי ליפול, להתדרדר לבאר שחורה של כאב של יכולתי לצאת ממנה בכוחותיי עצמי". 

"אמי" גיל ממשיך, "אמי הבינה שהיא חייבת לשרוד והיא הכניסה גבר שיכור הביתה. הוא היה מכה אותנו ללא אבחנה, מתוך שכרותו או שלא, לא יכולתי לסבול יותר את הכאב וההשפלות מצדו. יום אחד שפכתי עליו כוס קפה שנותרה על השולחן, הוא האדים כסלק, כן בדיוק כפי שהיה נראה לפני  שהיה מכה אותי, ואמי זרקה אותי מהבית. אספה את בגדי בשקית ואמרה לי לעוף מביתנו". 

"זאת הייתה המכה ששברה אותי, מכת המחץ האחרונה". גיל מספר, "הרגשתי הכי כואב והכי מושפל בעולם. התגלגלתי ברחובות, ובכיכרות, ישנתי במדשאות ובפארקים. הפסקתי להרגיש. נחסמתי. כך שרדתי".

"כן, עכשיו בשיחה אני יכול להבין שזה הוא מה שקרה לי. מרגע זה לא חשתי יותר עצב או שמחה, התרגשות או געגוע, צפייה או פחד". שתיקה קשה הדהדה בחדר הטיפולי. נתתי לגיל את הזמן הנדרש לעכל את העלאת זיכרונותיו. 

"אתה חושב שאתה אשם במה שקרה?" שאלתי את גיל. "ככה הרגשת אולי?",

גיל התבונן בי מבעד למסך של דמעות, יכולתי לחוש שגיל מחובר מחדש לרגשותיו. נתתי לגיל לבכות את כל אותו סיפור כואב.

בהמשך נפגשנו גם עם אשתו של גיל, היא לא האמינה לשינוי הרגשי שחל בו. "אתה יודע עמיר", היא אמרה לי. "תמיד ראיתי משהוא טוב בעיניים של גיל, לכן התחתנתי אתו. אבל האטימות הרגשית שלו שיגעה אותי. חייתי עם רובוט. לא היה בו שמץ של רגש ולא רגישות. השינוי שהוא עובר בשיחות אתך עושה לנו טוב. מספיק טוב בשביל כך שלא אלחץ על גיל לספר לי. מספיק טוב בכדי שאבין שגיל צריך אותך. תודה על מה שאתה עושה למעננו. החזרת לנו את האינטימיות בזוגיות. גיל כבר לא צריך את האקסטרים. אני משוכנעת שסייעת לגיל למוצא את החיבור הרגשי לעולמו הפנימ".

עמיר פירני MSW, קב"ן במיל', יועץ מומחה של הסנגוריה הציבורית הארצית, מחבר הספר "טראומה התמכרות וטראומה", קליניקה בתל אביב פל' 0544946034

קרן קטרון שפירא, MSW

בפתיח של הסיפור טמון הזרע שלו, כל השאר הרחבה, התמצית כבר שם.  אני יודעת את זה ובכל זאת, בכל פעם מחדש, בשמונה וחצי בבוקר, כשאני פותחת לה את הדלת ומביטה בה, המילים שלה יוצאות ולא מגיעות אליי. רק העיניים שלי שומעות.

כל פעם היא משתנה לי. צבע העיניים שלה פעם אפור ירקרק , פעם כחול , אפילו תכלת וסגול יכולים להגיח בנסיבות הנכונות. אני מביטה בה, מנסה ללכוד איך היא נראית ולא  מצליחה.

"אני משתנה לפי מה שצריך", זה המוטו שלה. "מתאימה את הנוסח ,התוכן, הסגנון לפי  מי שלידי". "רק אתך אני מרשה לעצמי להיות אני. רק שאני לא בטוחה שיש  באמת מישהו כזה שהוא אני" היא אומרת.

"אני צריכה להגיע לקדקוד, כי רק שם מעט בטוח יותר. אנשים אומרים שאני מגה בפרסום, בהנעת תהליכים, מניפולציות, תככים"

אני מדמיינת אותה רצה בקלילות עם נעלי העקב השפיציות, כובשת פסגות. אני משלבת את רגל שמאל על ימין במין תנועה נשית כמוה, רק כדי לגלות מסטיק דבוק לסוליה. אני שומרת  על ארשת פנים שלא מסגירה כלום ומביטה בחיוך עם שפתיים קמוצות בשפתיי הבזוקות שלה. הן נעות מהר, יורות אלי עיגולים של מילים דחוסות שמתפוצצות באדוות רוק על הפנים שלי.

היא מדברת הרבה ומהר, לא בקצב של בוקר. אני מתאמצת להקשיב למילים. היא חכמה ממני ולכן אני מוותרת על פרשנויות. חושבת על הטיפול כמין פלטפורמה, כשאת המסקנות וההקשות אני משאירה לה. היא עושה את זה מצוין. אני רק שואלת שאלות  פה ושם בשביל להבין. זו פחות או יותר העבודה שלי.

המילים שלה דחוסות, כאילו המתינו הרבה זמן לצאת מהשפתיים שלה ועכשיו אי אפשר לעצור אותן. אני גם לא מנסה –להפך – שיצאו להן, שישתחררו. מה אכפת לי. 

הן מפתיעות את שתינו בגודל שלהן, בעוצמה. מתוך שפתי הבזוקה החושניות יוצאות מילים קשות, חדות, נופלות ונחבטות ברצפת הפרקט שלי בקולות של אנחה. המילים שלה מקיפות אותי. אני צריכה לאסוף אותן, ללקט אותיות גונחות. 

"ריקנות", היא אומרת. 

ואני – "מהי התחושה הזו?" 

"זה להגיד מה שמצפים ממך , מה שצריך. אבל את האמת אני מסתירה והכי מפני עצמי, עד שבאתי לפה".

עכשיו האמת יוצאת פעמיים בשבוע, חמישים דקות, כבר אי אפשר לעצור אותה.

"ריקנות", היא אומרת שוב, מילה חדה, ענקית, שלאט לאט תופחת כמו שמרים בחדר שלי. 

"את מבינה, אני זיוף גדול, התחזות" ופניה מתכרכמים, כמו קמטים שבאו אל ילדה קטנה, והתיישבו בפנים שלה.

המילים שלה מתפזרות בחדר שלי, עושות בו כבתוך שלהן. "התחזות", "בדידות" ושוב "ריקנות".

מפעם לפעם הפונטים גדלים, חזקים יותר, BOLT. ריקנות , ר י ק  נ  ו  ת, ריקנוווות.

היא מספרת על אמא שלה, המשוגעת, שמשלחת  אותה, ילדה קטנה, לבית הספר , לכיתה א', עם תיק גב גדול ולא אוספת אותה. והיא שם, ממתינה, בשער בית הספר…

עומדת בוכה ומנגבת את הדמעות, בולעת אותן לתוכה. והן מחלחלות להן פנימה, מלוחות, מצטברות בחללים הקטנים שבפנים, בגוף הקטן.

"ידעתי שאני צריכה להסתדר בכוחות עצמי. לא נדרסתי, אני כאן, אף אחד לא שם לב. כולם היו בזוגות , ילדה ואמא, ילד ואבא, יד גדולה חמה אוחזת יד קטנה. אני את שלי כיווצתי לאגרוף, זה הכוח שלי". אני מדמיינת אותה, ילדה בובה קטנה, הולכת וחוצה כביש סואן, לחיים או למוות. "אני במוות בחיים" היא אומרת. לא היה למי  להגיד, אף אחד לא שאל. אכלתי ארוחת צהרים פושרת על שולחן הפורמייקה".

בפנים הדמעות המלוחות כרסמו איברים פנימיים ,כמו כליות, כבד, לב. בהדרגה הכול החמיץ, נאכל מבפנים, רק הקליפה נשארת: מעטפת צחורה, עיניים גדולות , שפתיים בזוקה.

"את מבינה", היא ממשיכה, "הייתי ילדה טובה, מספקת את הסחורה שצריך. כל הרגשות שלי סגורים בפנים, בתוך הבטן. עכשיו הם יוצאים פה, אצלך".

והם התחילו לצאת ,כאילו חיכו כל השנים להזדמנות הזו. בהתחלה בזרזיף דק, אחרי זה בזרם איתן ובסוף שיטפון סוחף. התיישבו להם בתוך החדר שלי, אי אפשר לגרש אותן. בהתחלה עוד הייתי אוספת אותם, מטאטאת החוצה, גורפת מילים כמו "כעס" שגדל והפך ל"זעם" עם שיניים חדות, מפחידות  שכבר אי אפשר לקחת בידיים. אז הבאתי כלים כבדים, הדרכה של מישהי מפורסמת, מומחית להפרעות נרקיסיסטיות. אמרתי לה שככה וככה והיא הקשיבה ואז אמרה  שמה שחשוב זה לאפשר, להיות שם. סגרתי את הדלת שלה בעדינות. 

בחדר שלי המתין הזעם הנושך. ניסיתי לנקות, לסדר, לארגן. אבל המילים שגדלו הביטו בי, משתוממות על פעולות חסרות תכלית שכאלו, הביטו בי ממשיכה לשאול את השאלות הטיפשיות שלי.

מבלי משים החדר התכווץ משעה לשעה, הבדידות כילתה את הרהיטים. ברגיה של כורסת האיקיאה  נפלו והיא הצטמקה. השידה התקלפה ואבני הפסיפס החלו ליפול ממנה. תמונת הים דהתה וכשלא הצליחה עוד להיאחז במסמר הקטן נפלה ונחבטה. רק הגלים יצאו ממנה, אפורים וקוצפים.

אני מביטה ולא עושה כלום. 

המילים שלה יצאו להם לחופשי, מפוזרות על רצפת העץ המרקיבה, מילים ריקות שאי אפשר לתפוס אותן, בטח לא להשליך אותן.

הלכתי הלוך ושוב בחדר. את החלון סגרתי, שלא יראו מבחוץ איך התרוקן החדר. התביישתי.

בחדר נותרו רק המילים "ריקנות" ו"בדידות"  בתוך אגרוף מכווץ של ילדה קטנה.

לא ידעתי מה לעשות, איך להעמיד פנים, להסתיר. אז כתבתי מאמר על הצלחה בטיפול בהפרעה נרקיסיסטית. לא האמנתי לאף מילה שלי אבל המטפלים דווקא התלהבו, המליצו לשלוח את זה לכנס אינטר-סובייקטיבי .

שלחתי, שיהיו מרוצים. "קום איל פו", כמו שהייתי אומרת לה, ככה שלא רואים עלייך כלום. אבל היא פתאום התחילה להיות פחות ופחות כזו, אומרת בעבודה דברים שלא נראו לה, משתפת את הקרובים שלה, מספרת שאמא שלה היא… 

בשנה הרביעית היא התחילה לדבר רגוע, המילים שלה נהיו שקטות, רכות, אווריריות. אבל לי לא היה מה לומר.

גם הלבוש שלה נהיה חופשי ומשוחרר ואת העקבים הגבוהים החליפה בנעלי נוחות.

ואילו אצלי הריקנות התיישבה בפנים.

הלכתי שוב להדרכה, ענין של הרגל, אבל לא סיפרתי באמת מה קרה. המצאתי  מילים נכונות, כולל פתיח של שיחה. 

הכנתי אפילו מצגת שווא, בכל זאת למדתי ממנה המון בשנים האלו. איך להגיד לאנשים מה שהם רוצים, לתת להם את זה במדויק, בלי לומר מה שאתה חושב עליהם, בלי להגיד כלום.

אבל בפנים ריק, כל האברים הפנימיים שלי הלכו והתכווצו ומעטפת העור הלכה והתרחבה. עכשיו הבנתי אותה.

לא ידעתי מה לעשות. הפסקתי לנסות. ידעתי שאותי אף אחד לא יבין.

מבחוץ לעומת זאת המצב שלי נהיה מזהיר. נהייתי מבוקשת, העליתי תעריפים, שרק לא יבואו אלי, אבל התעריפים שהאמירו לא מנעו ממטופלים לפנות אלי. אז לקחתי מזכירה שתגן עלי, אבל זה לא עזר, לקחתי מתמחה שהכרתי, אבל זה לא הספיק. בסוף פתחתי מכון.

המשכתי לפזז ברחבי העולם. רק בה טיפלתי, היא השתחררה מעולם הפרסום, החלה ללמוד כירופדיה. היא חשה לראשונה את כפות רגליה נוגעות באדמה ואילו אני טופפתי על עקבים גבוהים ברחבי העולם. 

מרוב שלא האמנתי לאף מלה שאמרתי ופחדתי שיעלו על התרמית, עבדתי שעות. נברתי בארכיונים, מצאתי ציטטות של פרויד בגיל שבע, של קוהוט בגיל תשע. אמרו שיש לי רוח ויניקוטיאנית, שאני מפסלת במילים. במובן מסוים הם צדקו, באמת לקחתי את המילים ופיסלתי מהן דברים אחרים. 

המלים הפכו בשבילי רק לצורות, צורות לעשות גדר ואם אפשר אפילו חומה. ובאמצע ביני לבינם מצגת שווא.

הייתי זיוף מושלם, על עקבים דקים. בחוץ משדרת נינוחות. בפנים הייתי רק חלל אחד גדול, ריק שמייצר מושגים פסיכולוגיים.

בדרך מהמלון לעוד הרצאה מרוקנת מתוכן, אני צועדת עם מזוודת גלגלים ותיק גב. אני מנסה להזיז את רגל ימין שלי אבל משהו מפריע. מסטיק  נדבק לעקב.

אני מושכת בכוח אבל הנעל לא זזה. עוד פעם, עכשיו בעצבים. הרגל משתחררת מהנעל. אני עומדת, רגל נמוכה לצד רגל גבוהה, חמישה מטרים מפתח השער.  נחלצת גם מהנעל השנייה, מניחה אותה מסודרת ליד חברתה. 

את המזוודה והלפטופ אני מניחה ליד הנעליים, על האדמה.

שלשה צעדים אחורה, או בעצם קדימה. אני מסירה זוג גרבים לבנות, זורקת אותם. הולכת ומתרחקת משם יחפה, בלי עקבים, בלי נעליים, בלי גרבים.

נשארתי רק אני עם תיק גב גדול, אני!

. 

ד״ר רוני אלפנדרי

בדקות הראשונות חשבה שזה מוזר שהוא נותן לה לחכות. רק שלא יאשים אותי, חשבה במרירות לעצמה ומייד התביישה כאשר נזכרה בקולו המתנגן. הוא לא כזה. מקסימום הוא יסתכל אלי בעיניים הגדולות האלו שלו, ירים גבה, יציע משהו. החמימות ששטפה אותה השכיח לרגע את האיחור. עמדה מול דלת הכניסה של הבניין  וצלצלה שוב בפעמון. בעצמה כבר איחרה לפגישה, חשבה, אז איך זה שהוא לא פותח לה את הדלת מייד? מישהו מהשכנים ירד במדרגות ויצא מדלת הכניסה לבניין. היא ניצלה את ההזדמנות ונכנסה גם היא. טיפסה באיטיות כפוייה את שתי הקומות ועמדה למול דלת הדירה. עץ מהוה. שלט ישן, מוכתם.  אבל מסביר פנים ואנונימי. כמוהו. נמרוד אור – פסיכולוג. צלצול בפעמון. אחריו כמה נקישות מהוססות. ושוב צלצול. אחרי כמה דקות הצמידה את האוזן לדלת. רחשים עולים מפנים הדירה, מהמקום בו הייתה רוצה להיות. בעודה המרחיקה את אוזנה מהדלת נזכרה באימא שלה שפעם אמרה לה משהו מצחיק על השכן היקה שהיה מבלה את רוב ימיו צמוד לדלת הכניסה לדירתו, מאזין לעולים ויורדים במדרגות. נזכרה באמה וניסתה מייד לחשוב כיצד תספר על כך לנמרוד. מחשבותיה האיצו את עצמן, רודפות זו אחר זו, מתחרות על מקום. מה הוא יגיד. בוודאי שלא הרבה. ירכין את ראשו כפי שנהג לעשות כאשר ציפה ממנה להגיד דבר מה נוסף. היא כבר הכירה את זה. היא רצתה לומר דבר מה נוסף, כמעט תמיד, ולא הייתה זקוקה בהכרח לסימן זה ממנו, אבל בכל זאת תמיד חיכתה לחלקו בדיאלוג, חלקו האילם. ואז הייתה ממשיכה, בשטף, מתוך בערה גדולה, מתוך מעיין שנבע מתוכה אליו, למלא את השעה, למלא את עיניו החומות השואלות.

עברו עוד כמה דקות. 16 דקות. הוא לא פה, העזה לראשונה לחשוב לעצמה. מוזר, מחשבותיה החלו להאט את קצבן, נדהמות מעט, מתקשות לעכל. איפה הוא יכול להיות?

לאיטה ירדה במדרגות. כבר עברו עוד דקותיים. מול דלת הכניסה השתהתה, צלצלה שוב ללא אמונה בפעמון, חיכתה עד משך הזמן שבדמיונה היה לוקח לו לקום מכורסתו כדי להגיע, משך זמן מדוד, חקוק היטב בזכרונה כיוון שכה מדוייק וצפוי בדרך כלל, בכל יום שלישי, מלבד בזה.

הרחוב היה כהרגלו. ממול חצו אנשים את הרחוב ונכנסו לבניין המשרדים. אוטובוס עבר. מוזיקה מזרחית חלפה על פניה מתוך ב.מ.וו שחור. לפתע התגעגעה לחורף. לשקט שלאחר הגשם הראשון. לחדוות הציפורים באדמה הרטובה. בטח הן שרות לכבוד התולעים השמנים שעכשיו יוכלו לצוד, גיחכה לעצמה. בגיל ארבע, במושב, הכתימה את ברכיה בבוץ וחפרה באצבע שמנמנה גומה קטנה סביב תולעת שהגיחה לעולם ונראתה מבולבלת. התולעת התחלקה לתוך הגומה, התהפכה, ובשקט בשקט החלה לחפור את מסלולה בחזרה לתוך האדמה. 

כבר לא היה טעם לחכות. השעה כמעט נגמרה. גם לפלאפון לא ענה. בסוף העיזה וחייגה לביתו. לקחה נשימה עמוקה  וניסתה להרגיע את פרפורי ליבה. כעסה על עצמה שפעולה כל כך שגרתית מעוררת בה כל כך הרבה התרגשות. הקול שענה הפתיע בחדותו.

"מי זה?"

מבלי שהתכוונה, מתוך בהלה, ניתקה מייד. והתחרטה שניתקה אבל לא העיזה להתקשר שוב. חיכתה לאוטובוס והרגישה שנקלעה לתוך תחום של זמן לא ידוע. כבר הרבה חודשים לא בילתה את השעה הזו מחוץ לחדרו. כמעט חדווה של תלמידה שהמורה לא הגיע לשיעור. יחד עם משהו אסור. עבירה נוראה. אפשר לחשוב, בסך הכל המטפל שלך לא הגיע, מה את עושה מזה כזה עניין? כבר שמעה בדמיונה את חברתה הטובה אומרת בשיחה שתנהלנה מאוחר יותר.

מישהו לידה בתחנת האוטובוס ביקש ממנה סיגריה. נתנה מבלי להביט. השעה הסתיימה. היא נזכרה במטופל שהיה מגיע אחריו. לפעמים היתה רואה אותו, כשהיה מקדים. היא בולע אותו במבטים שלו. דווקא נחמד, חשבה לעצמה. גם ראתה אותו בדיזינגוף סנטר פעם. מכיוון שראתה אותו עם אשה ותינוק קטן, הניחה שהוא תפוס. לא שזה הפריע לה מלדבר עליו כמה פגישות, לנסות להוציא משהו מנמרוד שרק חייך בשקט. העיפה מבט לאחור לכיוון הכניסה. קיוותה שמישהו משניהם יגיע. 

"הוא מת. את סתם מחכה". למרות ששמעה את המילים והבינה אותם, לא הגיבה. לקח לה כמה שניות להבין שאליה כוונו. לא היתה צריכה להסתובב כדי לדעת מי אמר אותם. אחר כך חשבה שזה מוזר שהדבר הראשון שהרגישה היה כעס על כך שהוא ידע על מותו של נמרוד לפניה. הוא. המטופל של השעה שאחריה. ומייד דמיינה את עצמה הולכת משם מבלי לדבר אתו. פשוט צועדת משם בבטחה, לא מסתובבת. נמרוד פעם אמר משהו על המשאלה הזו שלה להיות על-אנושית. חלמה לא מעט על פטריק קים ויכולתו האגדתית להתעלות מעל תלאות החוויה האנושית הבנאלית המצריכה שינה, תזונה וכל היתר.

"מאיפה אתה יודע?"

"דיברתי הרגע עם הבת שלו. הוא נדרס אתמול ליד הבית שלו. מת מייד."

הוא הציע לה לבוא לשתות איתו קפה. במילא הלך היום, אמר. היא היססה.

"למה שאני אאמין לך?"

"אל תאמיני. תעשי מה שאת רוצה. אני בסך הכל עושה לך טובה. הייתי יכול לא לבוא להגיד לך. היית מתייבשת פה ולא יודעת מה קרה."

"למה באמת באת הנה אם אתה יודע כבר?"

זה היה ברור לה שזו היתה שאלה טפשית וכל מה שהוא יגיד יביך אותו, ואותה. הסכימה ללכת לשתות קפה.

אחר כך, אחרי כמה ימים, אחרי ששכבו, אמרה לו. 

"מוזר, אני כאילו רוצה לשאול את נמרוד אם אני יכולה לבוא להלוויה שלו."

"כן, גם אני שומע אותו מדבר על זה. על מה עושים במקרה כזה."

"אז מה עושים?"

עמדו בצד, כמה שאפשר לעמוד בצד ליד חבורת אנשים שמלווים ארון. לא היה להם מושג מי האנשים האלו. אף אחד לא שאל אותם. אף אחד לא שם לב. אחר כך, ניסו להשוות רשמים. להחליט מי היתה אשתו. מי היו האנשים שדיברו מעל הקבר הפתוח. אבל בעיקר שתקו. עישנו עוד סיגריה ביחד.

"זו הולכת להיות שנה קשה. מה עושים עכשיו? אני עוד חייבת לו כסף על הפגישות של אפריל."

"למי נותנים כסף שחייבים למישהו שמת?"