טיפול פסיכולוגי לשחקנים – בעד, נגד והיכן

טיפול פסיכולוגי לשחקנים

איתן טמיר

חרדות אינן פוסחות על שחקנים, אמני במה, סטנדאפיסטים ואמנים בכלל.

כן, כמו תמיד, יש הרבה סנדלרים שהולכים יחפים. 

לפחות כמה פעמים פגשתי בקליניקה שחקנים מוכשרים ומחוננים שמצאו עצמם חסרי אונים וחסרי מילים באודישן, ביום צילומים או בחזרה בתיאטרון. 

אנשים שעוסקים ביצירה נוהגים להתעמת ביצירותיהם עם רגשות מורכבים, קשים ומסובכים, הנובעים מחוויות אישיות וממשברי חיים, אך גם מאתגר ההנגשה של חומרים מנטליים ואותנטיים בפני קהל, בעיקר כאשר הם מתבקשים ״להיכנס לדמות״.  

רבים מתארים התקף חרדה קשה ומשתק, בלאקאאוט של טקסטים או גמגום שמקשה עליהם להתבטא בשטף. 

 

נגד פסיכותרפיה לשחקנים

יש דעה רווחת, שיש היגיון מאחוריה, לפיה פסיכותרפיה מעקרת את הספונטניות מתוך האמנות, ושכאשר אדם מגיע להמשגה מעמיקה יותר של חייו הנפשיים נפגם משהו בעולם הפנטזיה הפנימי שלו. לפי דעה זו, רכישת תובנות חשובות בטיפול פסיכולוגי עלולה להפוך את עבודתו האמנותית של השחקן למעניינת פחות ומוגבלת יותר.  שחקן שחי מתוך נקודת ראות כזו לגבי טיפול נפשי, יעדיף ללמוד על עצמו אצל מאמן אישי לשחקנים, קואוצ׳ר לאמנים או סדנאות משחק שהפכו נפוצות מאוד בשנים האחרונות בארץ, תוך שילוב בניה של מערכת יחסים מקדמת עם המנחה (שהוא/היא מעורים בדרך כלל ברזי התעשייה ובקשריה). 

 

בעד  פסיכותרפיה לשחקנים

ישנם שחקנים ולצדם פסיכולוגים, הטוענים בדיוק את ההפך. למעשה, ישנם אמנים הטוענים שפסיכותרפיה סייעה להם יותר משיעורי משחק.  הכותבת והבמאית הת׳ר גרהם, למשל, גורסת כי הכרה טובה יותר של רגשות ודינמיקה פנימית מאפשרים להציג אנושיות בצורה אותנטית יותר. 

בעיות רגשיות, חרדות ומחסומי יצירה עומדים לרועץ בדרכם של אמנים ליצור או לשחק ברמה ובעומקים שאליהם הם שואפים. 

 

אמנים מבקשים להתחבר אל הקהל שלהם, אל קבוצה גדולה וזרה של צופים, להשפיע עליו ולשאוב ממנו השראה, אך חרדות ומחסומים עלולים לשבש את מטריצת התקשורת בין אמן לקהל. 

טיפול פסיכולוגי הוא דרך עוצמתית לשינוי אישי, שביכולתה לקחת אמן ממצב של חוסר שביעות רצון ותקיעות ולהביא אותו לכדי חיים של חירות רגשית, שתתבטא גם ביצירותיו או באיכות הופעותיו. 

 

השחקנית מגי ג׳ילנהול, למשל, תיארה כיצד פסיכותרפיה שינתה את חלומותיה, את דרך ההסתכלות שלה עליהם ואת חייה בכלל, באופן כמעט מיידי. 

כדוגמה לכך היא מספרת כיצד לאחר השינויים שחולל בה הטיפול שקעה פעם בשינה על סט הצילומים בהמתנה לגלם תפקיד בסצנה עוצמתית שלא תכננה מראש כיצד לבצע אותה. היא מספרת שחלמה חלום שהימם אותה וגרם לה לארגן בראשה את הסצנה היטב. היא הוסיפה כי הטיפול תרם לעבודת המשחק שלה פן שאיננו אינטלקטואלי, את רכיב הלא-מודע, שמרבית חייה היה רדום. ֿֿֿ

 

מכיוון שפסיכותרפיה עשויה לסייע לפתרון בעיות במערכות יחסים ולטפל בהשלכות הנפשיות של מאורעות חיים כואבים, יש בה ערך רב להעלאת הדימוי העצמי, הביטחון והאנרגיה היצירתית. שחקנים, מוזיקאים ואמנים אחרים חוקרים רגשות ״מלוכלכים״ ומורכבים בעבודתם – הרגשות ה״אמיתיים״ בהוויה האנושית.

 בכך האמנות היא, ותמיד הייתה, ערוץ שאליו מנתבים היוצרים שלל רגשות אינטנסיביים. 

 

בחרדות כמו חרדת ביצוע, שהיא סוג של הפרעת חרדה חברתית ונפוצה בקרב אמני פרפורמנס, ניתן לטפל בדרכים שונות, למשל באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי. המטרה היא, בסופו של דבר, לסייע לאמן להשתחרר ולאפשר לו את המרחב הגדול ביותר לביטוי עצמי וליצירה. 

 

ההשפעות הנפשיות של מגיפת הקורונה

מאת איתן טמיר

בעוד מגפת הקורונה נמשכת, אזרחים רבים מתמודדות עם חיים שהתהפכו: צוותי הרפואה עובדים שעות ארוכות בתנאים קשים ומתוך סיכון עצמי, משפחות איבדו יקירים ואחרים איבדו את עבודתם. מומחים טוענים כי למגפה תהיה בעתיד השפעה על בריאות הנפש. בין היתר, היא צפויה לגרום לתוצאות ארוכות הטווח הבאות:

 וכך גם אלה שאיבדו בני משפחה או חברים. אנשים שיקיריהם מתו מהווירוס יהיו בסיכון גבוה בהרבה, ביחס לשאר האוכלוסייה, לחוות שכול מורכב או PTSD..

 הסטיגמה הנקשרת בהידבקות בווירוס יכולה לגרום למתח, לבושה ולהימנעות בקרב צוותי רפואה. מהמעט שידוע בנושא זה ממגפות קודמות, סביר להניח שצוותים רפואיים יהיו בסיכון גבוה יותר לסטיגמה. למשל, עובדי צוותים רפואיים שחזרו מבידוד יכולים לסבול מסטיגמה ולהיות מתויגים ככאלה שידביקו עובדים אחרים או חולים, כמו גם את קרוביהם. הדבר עלול להיות מכביד, מרוקן וטראומטי ובעל פוטנציאל לגרום להשלכות פסיכולוגיות, שאף יכולות לגרום לעזיבה של תעשיית הבריאות לטובת סביבת עבודה אחרת.

. הדבר תקף גם לכאלה שהתמודדו בעבר/עדיין מתמודדים עם בעיות נפשיות. מי שיש לו היסטוריה של הפרעות נפשיות נמצא בסיכון להתדרדרות ומי שמתמודד עם הפרעה נפשית כרונית יכול למצוא קושי מוגבר בתקופת המגפה, שכן רבים מתכניות ומכוני הטיפול שנתנו להם מסגרת טיפולית נסגרו. כל זאת נוסף לעובדה שהבידוד והניתוק מגבירים כשלעצמם את הסיכון בו הם נמצאים. 

משפחות עובדי צוותים רפואיים נמצאות גם הן בסיכון להשפעה שלילית מפאת הפרדתם מבן משפחה. בני משפחה שאינם רוצים להידבק או להדביק עלולים לשמור על הפרדה זה מזה ובכך להימנות על קבוצה החווה מתח או מאמץ יתר גדולים מהרגיל. 

ילדים עשויים למצוא עצמם חשים מבודדים יותר בטווח הארוך. תגובתם של ילדים לווירוס הקורונה וההשפעה שיחוו בטווח הארוך תלויות בגילם וברמת ההשפעה עליהם. עבור ילדי בית ספר יסודי, אחד הקשיים המשמעותיים הוא ההתמודדות עם הלימודים המקוונים, כמו כן, היה משקל רב לרמת החיבור שהתאפשרה להם עם חבריהם. 

בקרב בני ובנות נוער, קיימת מודעות רבה למתרחש במגיפה ולאחריה, אך לא כל המידע ממנו הם ניזונים נחשב למידע אמין. 

נערים עלולים גם לחוות תחושת אובדן או אבל בשל החמצה של אבני דרך בהתפתחותם לעבר הבגרות, כמו קבלת התעודות ומסיבת הסיום. הם עצובים כי הם מתגעגעים לחבריהם, ואף עלולים שלא להספיק להיפרד מהם לפני מועד הגיוס לצבא. 

מבוגרים שאיבדו את עבודתם עלולים לחוש אובדן זהות או מטרה. בהתבסס על מידע מתקופת המיתון הגדול, אנשים שעברו ב-2008 עיקול חשבון בנק או אובדן עבודה חוו סיכון מוגבר לדיכאון וחרדה. אובדן עבודה יכול להביא לגורמי מתח רעילים לבריאות הנפש, למשל חוסר ביטחון תזונתי וקושי ניכר לשלם חשבונות. אנשים רבים יכולים להיעזר בעבודתם להתמודדות עם מתחים, ולמרות שהם עדיין עשויים לחוש לחץ, הדבר נותן להם תחושת משמעות ויכול לתרום להם לחיבור החברתי. אובדן עבודה פירושו אובדן הכנסה, אובדן קשרים ואף אובדן זהות שנקשרה בעבודה או זהות כמפרנס.

 ככל שמתארכת ההחלמה, כך עלולות להיות השפעות המחלה חמורות יותר. המחקרים שנערכו בתקופת הסארס מראים שככל שאדם חולה היה יותר זמן בהסגר (להבדיל מבידוד-עצמי), כך היו ההשפעות עליו חמורות יותר. גם כאן שחיקה משחקת תפקיד משמעותי. 
 ואולם, אנשים יכולים לתרגל כעת מנגנוני התמודדות חיוביים כדי לסייע לבריאות הנפש בעתיד. במקום להיתלות בחומרים כמו אלכוהול וקפאין, אנשים צריכים לתרגל הרגלי התמודדות חיוביים, כמו הליכות או מדיטציה. חשוב גם להיות מודעים לרגשות ולפנות לאדם אחר אם זקוקים לכך. עוד מומלצים התעמלות, נשימה עמוקה, צפייה בטלוויזיה או כל דבר שמרגיע, אפילו לזמן קצר.

תגובות פסיכולוגיות אחרי התקף לב

טוב, החיים הם תקופה שוחקת, לפעמים קצת סיזיפית. 

מכירים את שלבי האבל של אליזבט קובלר רוס?

ובכן, נראה שגם התקף לב דורש לעבור את אותה דרך. 

 

איתן טמיר

 

השלב הראשון, ההכחשה, בא אצלי לידי ביטוי כבר באותה שבת בבוקר: במשך שעתיים לפחות נשכבתי על המיטה וניסיתי לשכך את הכאב בצד שמאל באמצעות עיסוי הגב עם בקבוק ליטר וחצי של קולה זירו. 

גם כאשר נסדקה ההכחשה והואלתי להתקשר לסיגל, חברה ורופאת משפחה שהמליצה להגיע דחוף לבית חולים, קפצה לתודעתי ההגזמה שמאפיינת לעיתים רופאים והתסריט של 5 שעות המתנה מפרכת במיון של בית חולים כרמל. 

אחר כך מגיעים כעס, ייאוש ודיכאון, חיפוש ולבסוף (בתקווה) השלמה. 

היום אני חודש וחצי אחרי ההתקף. 

אפשר להגיד שאני בדיכאון קל, מתקשה לקבל את היעדר התנופה שהייתה תמיד לעזרי. 

אפשר להבין שחולה לב אינו מתנהג בעליזות האופיינית לו, אם עבר התקף לב, אבחון של מחלת לב איסכמית או חלילה ניתוח לב. 

המצב הזה גורר פחדים, חוסר ודאות ושינוי הכרחי בסגנון החיים, כולל עצב ועייפות שהם חלק אינהרטי בתהליך. 

תיאורטית, התחושות הללו אמורות להיות זמניות ומצב הרוח אמור להתרומם עם החזרה לשגרה. אלא שלפעמים זה לא קורה ספונטנית, וחשוב לדעת שלדיכאון יש קשר דו-כיווני עם מחלות לב, כזה שעלול לסכן ולעכב את ההחלמה. 

למעשה, מחקרים הראו שמטופלים עם מחלות לב, כולל אי ספיקת לב והתקף לב, נוטים יותר לפתח דיכאון, הפרעה שלה עלולות להיות השלכות קשות על חולי לב וסיכון מוגבר למוות. 

לכן, החשיבות של טיפול פסיכולוגי שיקומי עשויה להיות רבת ערך. 

 

בעוד שישנם אנשים שדבר מה הקשור לאירוע לבבי – למשל סימפטומים פיזיים, תגובה לתרופות, החלמה או שינויים באורח החיים – עשויים להוות אצלם טריגר לדיכאון, הדבר עשוי לעבוד גם בכיוון ההפוך: אדם עם היסטוריה של דיכאון ייטה יותר להתקף לב. 

בשל החיבור העמוק בין גוף לנפש, תחושת דיכאון יכולה לפגוע בהחלמה מניתוח או אירוע לבבי בדרכים רבות, למשל להפחית את המוטיבציה ליטול את התרופות שנרשמו, לצרוך מזונות בריאים או לקום להתעמל. 

המקום להתחיל בו נשמע אולי פשוט, אבל אינו מובן מאליו: על המטופל לתת לעצמו את ה״אישור״ לקחת את הזמן והמאמץ הנדרשים כדי לעבור את התקופה הקשה. לדאוג לעצמי אחרי אירוע לב זה אומר לפתח מודעות ומחויבות ולבחור מזונות בריאים, לישון כמו שצריך, להתאמן בקביעות, לא להפריז בשתייה ולהימנע לגמרי מעישון. 

 

מטופלים רבים רגילים להיות אלה שדואגים לאחרים, והתובנה שעכשיו עליהם להיות מטופלים בידי אחרים קשה קצת לעיכול. 

 

חשוב גם לסרב להתחייבויות שמעייפות את המטופל או מלחיצות אותו, לתת עדיפות גבוהה לפעילויות מהנות ולתרגל טכניקות הרגעות. הרופא אף עשוי להמליץ על תכנית שיקום לבבית, שתסייע בהבנת התזונה הנכונה, בפיתוח שינויים התנהגותיים בריאים וברי-קימה, בהצמדות לרמות בטוחות של התעמלות ובשיפור איכות חיי היומיום. 

 

הרבה מדובר על ההזדמנות שמציע ארוע רפואי קשה או מחלה מסכנת חיים. חוויה מסכנת חיים המחשבות נודדות להרהור על מוות וחידלון ואצל מטופלים רבים מתעוררות גם מחשבות אובדניות. מה שהכרחי לממש הזדמנות הוא להתייחס אליה ככזו ואז להשקיע הרבה לקראת שינוי. זה ממש לא מובן מאליו. 

 

במידה ומחשבות קשות על מוות הופכות מְאַכְּלוֹת או שהמטופל שוקל ליטול את חייו בכפו – נדרשת התייחסות קלינית דחופה. 

סימפטומים של דיכאון קליני העלולים לצוץ לאחר ניתוח לב, התקף לב או מצב לבבי אחר כוללים פרישה מאינטראקציות חברתיות ומפעילויות ויטאליות, קושי בביצוע מטלות היומיום, אובדן הנאה מהתנהגויות שבעבר נחשבו מהנות ומחשבות על סוף. 

אם הסימפטומים נמשכים מעבר למספר שבועות, יש לפנות אל הרופא המטפל, שיוכל להכווין את המטופל לעבר הצעדים הדרושים. 

חידת התאבדות הרופאים בסורוקה: התאבדות כמשאלת שייכות

 

חידת ההתאבדות בסורוקה: 

התאבדות הרופאים כמשאלת שייכות

 

איתן טמיר

הניסיון להסביר את סדרת מקרי ההתאבדות במרכז הרפואי סורוקה מתחקה אחר דימיון בין פרטים, במקום להתמקד בהשפעה הקבוצתית. 

אחרי שעבדתי עם צוותים רפואיים בכמה בתי חולים בארץ (כולל סורוקה), אני סבור שמה שנשמט מהמשוואה הוא האימפקט של אפקט ורתר הצעיר, תופעה קבוצתית שמתארת ״התאבדות מדבקת״ – מצב בו חשיפה להתאבדות אחת עשויה להוות טריגר להתנהגות אובדנית אצל אחרים. 

 

אתייחס כאן להיבטים שתורמים לתחושת הניכור והבדידות המתמשכת של רופאים בבתי חולים, שמחזקים את משאלת ההשתייכות למעגל קבוצתי. האפשרות החיובית של מענה קבוצתי מציאותי נתקלת בהגנות השכיחות במקצוע ועלולה לעבור התמרה למענה קבוצתי דימיוני, כמו הזדהות עם קבוצה אובדנית. 

 

בעקבות מגיפת ההתאבדויות בסורוקה הקימה ההסתדרות הרפואית מוקד חירום, שר הבריאות החליט על הקמת ועדת בדיקה ובכירים המערכת הבריאות דורשים לבחון לעומק את רצף המקרים, מחשש שהתופעה תתפשט למרכזים רפואיים נוספים. 

 

בדידותם של הרופא והאחות

 

ההתמקמות הפסיכולוגית של הרופא בבית החולים עשירה בסימבולים, אחד מהם הוא קוד הלבוש. 

בואו ניקח לדוגמא את החלוק הלבן. בעוד שתפקידו הקליני של החלוק הוא להפחית הפצה של זיהומים, ההשלכות הפסיכולוגיות שהוצמדו לאובייקט לבוש כזה מעצימות באופן דרמטי את המובחנות הנתפסת בין צוותים רפואיים וסיעודיים לבין החולה ובני משפחתו. 

מתוך שלא לשמה בא לשמה, הפך לו החלוק לסכר מנטלי כוחני, לגבול פסיכולוגי (Boundary) שמגדיר במדויק את הקונטור בין ״היודעים״ לבין ״חסרי האונים״. בתחילת דרכו המקצועית, לבישת החלוק מספקת לעובד הרפואי תחושת מסוגלות, לצד דריכות ראויה ומתבקשת.

אולם המכניזם ההשלכתי יעיל לטווח קצר בלבד. בטווח הארוך הוא טווה ׳קרום פסיכולוגי׳ בלתי נראה, שבונה בועה של בדידות וחוסר הבנה, אצל הרופא או האחות בבית החולים.  

כאשר הדרכתי צוות בשירות הפסיכולוגי והסוציאלי בבית חולים שיקומי גדול במרכז הארץ, עלה דיון מרתק לגבי תפקידו של החלוק, והאם הוא מתאים גם לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש במוסד. חלק מהמטפלות עמדו על תפקידו החשוב של החלוק בבניית הסמכות המקצועית וחלקן התנגדו לחלוטין לשימוש בו לאור סתירה שהוא מעלה מול פונקציות פסיכותרפויטיות עליהן הן אמונות. 

 

ציפיות אומניפוטנטיות מצד החולים 

ברוב המקרים, רופאים אינם מצליחים לתת מענה למשאלות הלב של המטופלים. זה נכון במיוחד במחלקות הפנימיות והאונקולוגיות, אולם גם במחלקות אחרות מתלוות ההשלכות כלפי הרופא ברגשות אובדן על מה שכבר לא יהיה. במקרים בהם מוגשמת תקווה והמצב הרפואי משתפר, פוגש הרופא אידיאליזציה במקום הערכה (״שמעתי שהוא מנהל מחלקה קרדיולוגית ברמב״ם, יש לו המון ביקוש…״).  

הוא נתפס כמושיע ולא כאיש/ת מקצוע שחש סיפוק טבעי על פרויקט מוצלח שעשה בעבודה. 

אם נסתכל על הסצינה הפסיכולוגית בערך מוחלט, נלמד שגם הצלת חיים וגם אובדנם, אינם יכולים להיות נטולי פנטזיה ולכן מהולים תמיד ברגשות קמאיים מצד החולה ובני משפחתו. 

אין תודה רבה וזהו. 

 

ההשלכות עובדות משני הכיוונים. 

כיצד יכול איש הצוות הרפואי להיות בגובה העיניים כאשר הוא מחוזר בכל רגע על ידי בני משפחה מודאגים? 

איך ניתן לדבר על יחסים הדדיים כאשר מתקיימים מספר פעמים ביום סבבי רופאים, בהם דנים בקול במצב החולה – ובנוכחותו – בגוף שלישי?  התפאורה יוצרת תנאים שמזמינים ריחוק וניכור, ללא קשר לאישיותם של המעורבים. 

 

השתייכות על תנאי – היררכיה צבאית בסביבה אזרחית

תהליך הסוציאליזציה וההתמחות של רופאים מתואר לעיתים קרובות כשדה קרב. ואם נלך עם האסוציאציה, נבחין בהיררכיה הנוקשות בין מנהלי המחלקות והיחידות, הרופאים הבכירים, הרופאים המומחים הצעירים, המתמחים (לפי השלב לקראת הבחינה), האחיות (לפי התפקיד והוותק), הסטודנטים, המתנדבים ולבסוף החולים.

במרבית בתי החולים עדיין מכונה הרופא ד״ר + שם משפחה, ללא ציון השם הפרטי. בבתי חולים אחרים ניתן להבחין כבר במגמה אישית יותר.

תופעת ההדבקה – אפקט וֶרתֶר (Werther effect)

 

התופעה מתועדת היטב אך אינה מובנת דיה. 

מחקר מהעת האחרונה מדגיש טעות נפוצה שאנשים מבצעים כאשר קהילה חווה התאבדות: 

הם מנרמלים את מקרי המוות. 

כאשר מנסים לנסוך היגיון במיתות בלתי צפויות כאלה, טוענים החוקרים, הדבר תורם ל״התאבדות מדבקת״. 

המחקר התמקד בפרבר אמיד בארה״ב שמרבית האוכלוסיה בו לבנה, ונודע בשיעור הגבוה של צעירים מתאבדים. 

מ-2005 התאבדו בפרבר 16 צעירים, בשלושה ״צבירי״ התאבדויות שכל אחד מהם כלל לפחות צעירה אחת ב״מעמד גבוה״ – מצליחה אקדמית וחברתית. 

 

משך שנתיים (שבמהלכן התרחשו במקום שלוש התאבדויות חדשות) קיימו החוקרים עשרות ראיונות עומק וקבוצות מיקוד בקהילה על מנת ללמוד על שורשי ה״התאבדות המדבקת״. בראיונות נכללו 98 אנשים אנשים מתוך הפרבר שהכירו מקומי שהתאבד, ו-20 צעירים שאיבדו אדם אהוב בהתאבדויות הללו, אך הם עצמם אינם קשורים לפרבר. 

החוקרים הבחינו בשני דפוסים: 

מחוץ לפרבר, מרבית המרואיינים דיברו על חולי נפשי כזרז העיקרי להתאבדות. לעומת זאת, שיעור בולט מקרב תושבי הפרבר תיארו תרבות חובקת-קהילה של לחץ אקדמי, אתלטי וחברתי שבו תלו את האחריות (לצד חולי נפשי שרבים מהם הזכירו). החוקרים ציינו שרק לעתים רחוקות יש למיתות בהתאבדות גורם בודד אחד, כך שלא ניתן להאשים כל התאבדות במצב בריאות הנפש. 

 

ואולם, הנרטיב הקולקטיבי של הפרבר, הקושר בין סביבה שבה מופעלים לחצים גדולים לבין ההתאבדויות עשוי לתרום בהיסח הדעת לצבירי ההתאבדות. 

כאשר בתודעתם של צעירים נוצרת משוואה לפיה התאבדות היא דרך נפוצה לבריחה מבעיות או מחוויה, האופציה הזו עשויה להיראות יישומית ומובנת הרבה יותר. 

הפרבר שנחקר סיפק נרטיב מסוג אחד ל״התאבדות מדבקת״, אך בעוד שלקהילות אחרות עשויים להיות הסברים אחרים להתאבדות, החוקרים סבורים שייתכן ובכל קבוצה יהיה סיפור שונה ומובחן. 

 

מהו הנרטיב האפשרי לאובדנות מדבקת אצל רופאים?

 

עם זאת, לא משנה מהם הפרטים, התוצאה עשויה להיות זהה: מוות כתוצאה מהתאבדות יהפוך לתגובה מובנת לבעיה משותפת. 

ההתאבדות המתוקשרת של הבדרן דודו טופז תרמה בזמנו לפחד מפני ״התאבדות מדבקת״, ואכן מעקב אחרי האפידמיולוגיה הראה עליה של מעל 20% בשיעור האובדנות בישראל באותה תקופה. 

גם התאבדותו של השחקן רובין וויליאמס ב-2014 תרמה לעלייה בשיעור של 10% שנרשמה בהתאבדויות בחודשים שלאחר מכן. 

 

למרות שמחקרים הראו שסיקור תקשורתי של מקרי התאבדות בפרופיל גבוה עלולים לתרום ל״התאבדות מדבקת״, כאשר הדבר נעשה בצורה נכונה ונלווה אליו תגובה ראויה של הקהילה, הוא עשוי דווקא לפוגג את הסכנה הגלומה בדפוסי חשיבה מסוכנים על התאבדות. 

בנימה אופטימית יותר, ישנן ראיות לכך שנרטיבים של חוסן נפשי – סיפורים אודות צעירים שהתמודדו עם הקשיים, עם דגש על דרכים לקבלת עזרה – הם בעלי פוטנציאל לייצר אפקטים חיוביים ומגנים. 

על בתי ספר ודמויות מפתח בקהילות להעניק בהיר ולא-משלהב אודות התאבדות, ונוסף על כך – חשוב להימנע מהעצמת סטיגמות אודות מחלת נפש, כאילו הן גורם בלעדי להתאבדויות. במקום זאת, יש לעודד את המתמודדים לחפש עזרה.

 

מותקף לב / איתן טמיר

״אתה עובר התקף לב״ 

איתן טמיר

4 מילים, ״אתה עובר התקף לב״,

משפט פשוט, נושא אחד, נשוא אחד עם קשר לוגי ביניהם, לא משפט מורכב ואפילו לא מחובר.

אני שומע את המילים במטושטש, באלכסון, מלמטה, בעודי שרוע על כורסאת המתנה, שניות ספורות אחרי שהתהלכתי כשיכור, נאחז במעקים דוממים ואנושיים, במסדרון בית החולים כרמל.

מקבץ של 4 צעירים מזוקנים, רובם ממושקפים, ערבים בוגרי הטכניון, שבדיעבד הסתבר שהם מתמחים בקרדיולוגיה, שואלים באסרטיביות –

״לאן אתה הולך?״

״אני? איפה פה המיון?״ 

זה היה 3 דקות אחרי שירדתי מהמונית, 12 שעות מאז ש"נתפסה לי כתף שמאל", ושניות בודדות לפני שגורשתי מגן העדן של ההכחשה.

אחד אוחז עכשיו בכתפי ומביט בעיניי, אני חש חמימות עטופה באמון ומשהו בתוכי מאשר ומאותת למשהו אחר לכבות את השאלטר. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית עומד ערבי חכם שאפשר לסמוך עליו. איכשהו אני נזכר בחוק הלאום ותוהה, כאילו יש המון זמן, על מצבים קיומיים שמשכיחים פחדים אפלים, מוחלפים באחרים.

כמו צמצם של מצלמה מפעם, מגיעה שנייה של חושך, והנה עכשיו אני רגע אחרי, שכוב חסר אונים אבל בוטח על שלוש כורסאות מחוברות במסדרון. לא נוח, רק שהפחד נהיה רוחבי, חמים, לא בלעדי.

הזמן לא נעצר ולא נמשך, הוא נקרש, גם זורם וגם אוטם.

אני מופשט מחולצה, מכנסיים ונעליים ועכשיו מקיפים אותי כבר לפחות עשרה פרסונל.  או לפחות ככה נדמה לי. אני עדיין מתבונן מבחוץ,  כן, יש דרמה ואני נאסף לטפל בה ונמוג.

שוב אני פה,  חושב לעצמי שנפלתי כפרי בשל לריגוש מקצועי של שבת בצהריים, ״סקרנים על כביש החוף״ שמעכבים את התנועה. כי נכון, מודה, אני מותש ומנותק רגשית כמתבקש אבל אין לי אפילו סליל DNA איסכמי אחד במשפחה, לא מהתימנים של אמא ולא מההודים של אבא.

קור עז מגיח מצד שמאל, ג׳ל, כאילו מישהו זרק לי קוביית קרח על הבטן.  אני מרגיש שלוחצים לי בדיוק בכואב וממשיכים במעגלים. ״זה אקו לב״… איך אני אוהב הסברים. באמת. במיון, במוסך, אוהב להתמסר למקור ידע במצבי חוסר אונים.

אחר כך ד״ר אביר (שם בדוי):

״אתה עובר התקף לב״. 

לא תעוקת לב, לא אירוע לב, התקף לב.

חשובה הטרמינולוגיה הקלינית כאן:

"אתה" – גוף שני, איתן

"עובר" – זמן הווה, ממש כמו שאנחנו מדברים, כרגע.

והמונח המתקף שעד היום אינו חלק מהעצמיות שלי –  "התקף לב" –

משולש נתונים מקרקע מאוד שבוודאי נלמד איפשהו, ואם לא, הוא עובר בסתר מדור לדור, מקרדיולוג מומחה לשולייתו, הלומד את אומנות קיבוע הבשורה ושיתוק הספק.

הפאזה המייגעת שציפיתי לה,  3-4 שעות המתנה בחדר המיון, מסתמנת כעת כקונספציה מודיעינית שגויה שקרסה. אני לא עובר במיון, אפילו לא חולף בקרדיולוגית. כמו בסרטים, אני מותז בריצה לחדר הניתוח, במולטיטסקינג שמשלב חיבור אלקטרודות, הסכמה מדעת לפעולה פולשנית, הפשטה מלאה, הלבשה בחלוק, טיסת מסדרונות מהירה, ניוד הופה היי לשולחן הניתוח, תשאול על רגישות לחומרים, בירור על קרובי משפחה, הבהרה לגבי כשלון אפשרי של הפרוצדורה וחיבורים לצינורות שנותנים לי להרגיש פתוח לכל רוח וחומר.

דווקא בתוך התוהו הזה מזדקקת בי תבונת חירום.

זו האפיזודה הראשונה, ה-Primary scene של לבי הממאן לספוק כהלכה.

מאז חלפו 10 וחצי חודשים ואני עדיין כאן, מטופל ומאובחן יפה.

יש לי ״מחלת רקע״ שנכנסתי איתה יש לתוך תקופת הקורונה.

מן התדהמה האישית אל הטראומה הקבוצתית.

מבחינתי, כמו שריפת חורש, מציעה ההתכלות גם שטחים מוריקים ומתחדשים.
ארווין יאלום כינה הזדמנות זו אירוע גבול – מצב בו אדם נפגש בעל כורחו עם אובדן טראומטי ונאלץ לגעת בקצוות המוכחשים של סוגיית המוות במהלך החיים.

יאלום דיבר גם על שני הדברים שאנחנו חרדים להסתכל בהם ישירות – השמש והמוות.

המפגש ההכרחי שלי, ושל כל מי שזוכה לפגוש פינה מאיימת בחייו, עם התפרקות אשליית הביטחון, מביא איתו משאלה למגע נפשי.

אנסה לכתוב כאן על סוגיות שמהדהדות בי בתקופה הזו, שאני מקווה שתסתיים במהירה:

יחסים בין מטופלים לצוות רפואי, תהליכי עיבוד אבל, הזדמנויות לחיזוק מערכות יחסים, דינמיקה קבוצתית במהלך אשפוז בחדר משותף ועוד.

לילה טוב והעיקר הבריאות.

איש בלי נצח

כתיבה: מיכה שטרית

עדיין מוצא חן בעיני האל
וטוב שכן המ… כן.
עדיין מוצא חן בעיניה של…
זאת שאותי תיקח לעזאזל.
עדיין לא אבוד בעיני האל
ובעיני אימי גם כן.
אם לא הולך וקצת קשה
זה עושה לי טוב לדעת ש…
למעלה גבוה, יש מי ששומע
צעקה של איש קטן.
על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת
מבקש רק עוד קצת זמן.
עדיין לא מביט בעיני האל
וטוב שכך… כן.
השמש חמה…

CBT כטיפול מאריך חיים? בריאות עד 120… מחקר

 

CBT, או טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, הוא סוג נפוץ של פסיכותרפיה, בו אנו משתמשים לטובת מטופלים רבים במכון טמיר. 

אשר לרוב משמש לטפל בהפרעות נפשיות. הטיפול כולל שיחה עם המטפל על הרגשות, הרגשות וההתנהגויות של המטופל, כאשר ביחד הם מזהים תהליכי חשיבה שליליים ועובדים על מנת לשנות אותם.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי יעיל מאוד להרבה סוגים של קשיים נפשיים, זה כבר בדוק ומוכח, אבל עכשיו פורסם מחקר שמבשר על הפתעה מבטיחה מכיוון לא צפוי:

חוקרים שבדיים מצאו שמעבר לערך התרפויטי של CBT הטיפול אף עשוי להאריך חיים. 

במחקר נבחרו 46 משתתפים שאובחנו כסובלים מהפרעת חרדה חברתית. במסגרת המחקר עברו המשתתפים 9 שבועות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שבמהלכו הם נמנעו משימוש בתרופות פסיכיאטריותו התבקשו לשמר את הרגלי הפעילות הגופנית הרגילות שלהם משך לאורך כל תקופת הניסוי. 

בתחילת המחקר ובסיומו נלקחו מן המשתתפים דגימות דם. 

כפי שחזו החוקרים, רמות החרדה של המטופלים פתחו בעקבות הטיפול, אולם להפתעתם הם גילו גם פעילות מוגברת של טלומראז בדם. 

 

בואו נבין רגע במה מדובר ונדבר על שני מושגים חשובים בגנטיקה:

  • טלומר (Telomere) הוא מבנה נפרד בדנ״א שלנו, שקשור להזדקנות, שכן הטלומרים מתקצרים מעט בכל פעם שתאים מחלקים את עצמם. 
  • טלומראז (Telomerase) הוא אנזים שמאט את התהליך הזה ומקדם אריכות ימים, באופן יעיל ומוכח. 

טווח הזמן של המחקר היה אמנם קצר מכדי לראות שינויים באורך הטלומרים, אך פעילות הטלומראז מעידה על דחיפה לכיוון אריכות ימים על ידי האטת התקצרות הטלומרים. 

החוקרים מתכוונים להמשיך ולחקור את הקשר שבין CBT להאטת הזדקנות, אך בעוד שכיום רק 45% מהסובלים מהפרעות חרדה ומצב רוח פונים לטיפול זה – תוצאות המחקר, המוסיפות נדבך נוסף על היעילות הידועה של הטיפול, עשויות לדחוף חולים נוספים לבחור בו. 

 

 

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש מכון טמיר

 

מקור:

Månsson, K.N.T., Lindqvist, D., Yang, L.L. et al. Improvement in indices of cellular protection after psychological treatment for social anxiety disorder. Transl Psychiatry 9, 340 (2019) doi:10.1038/s41398-019-0668-2

פרק ראשון מתוך ספר של איתן טמיר


ליטרת  הבשר


איתן טמיר

 

פרק 1 מתוך הספר


הדמויות בספר זה מבוססות על דמיון הכותב בלבד 
 

 

"אם אנחנו יוצאים מן השורה, אנחנו יכולים תמיד לשוב ולחזור אליה. השורה היא גוף פתוח. אבל המעגל, מרגע שהוא נסגר, אי-אפשר עוד לשוב לתוכו. אין זה מקרה שכוכבי-הלכת נעים במעגל, וכשנקרע מהם סלע הוא נדחף בכוח צנטריפוגלי הרחק לבלי שוב. כמו כוכב נופל ניתקתי גם אני מן המעגל ואני במעוף עד היום. יש אנשים שניתן להם למות בעודם חגים במעגל. ואחרים שמתרסקים בעת הנפילה. אך האחרונים (ואני ביניהם) נושאים בתוכם לנצח געגועים נסתרים לריקוד אבוד במעגל, משום שכולנו תושבי היקום, שבתוכו הכל נע במעגלים" 



— מילן קונדרה, ספר הצחוק והשכחה


 

צרור מפתחות נאחז בידיו. במישוש הוא מזהה את המפתח המתאים ופותח את דלת אולם המתנ"ס. יד נשלחת ימינה ומדליקה אורות פלורסנט מגומגמים ועכשיו הוא בוחן, מכין את המטוס החבוט שלו לקראת המראה. זה נכון שהכל פה כבר די נקי, והאולם ריק, אבל כדי להבטיח את תחושת הביטחון הוא צריך לעבור עם העיניים, לנהל עם הידיים ולהרגיש תנועתן בחלל. פעם סירב להנחות קבוצה בכנס מקצועי, כי במרכז חדרו עמד שולחן עץ בלתי ניתן להזזה, עקשן וכבד כמעט כמו העקרונות הטיפוליים שדבק בהם. היום הוא כבר בשל יותר, יודע פחות.
אחר כך הוא מסדר שבעה כיסאות זהים במעגל, כיסאות עם רגלי מתכת עטופים עור חום, שגרירה של אחד מהם צורמת ומהדהדת אליו מקירות לבנים. אחד הכיסאות מאובק מעט, ודורש טיפול של מטלית לחה, בעיגולים, עם כיוון השעון. הנה, כמו חדש. הוא מדליק את האור במטבח, בשירותים ובחדר הספרייה הסמוך, מריח את האוויר, ובתודעתו עולים הילדים ששיחקו כאן כנראה בחוג מיוזע של אחר צהריים. את המזגן הוא מפעיל על עשרים וחמש מעלות, פותח את החלונות כדי לאוורר. על משקוף המטבח הוא רואה שני בלונים מודבקים בנייר דבק, אחד צהוב והשני אדום. הוא מסיר אותם בעדינות, כאילו יש מי שיחכה להם בבוקר וצברו משמעות מאירוע שהיה או לא היה. כי ילדים, כמו מטופלים בקבוצה, זוכרים את מה שהיה שלהם ונלקח. מים מתמלאים בקומקום ורעש מוכר של הרתחה ממלא את המטבח. הוא ניגש לקופסת הפלסטיק הירוקה של הקפה. פותח אותה, מקרב את אפו ולוקח שאיפה ארוכה. ריח של קפה שחור מלמד כל מנחה קבוצות על הסיפור של הארגון אליו הוא הגיע. כמה הוא טרי, כמה מיושן, ולעיתים כמה הוא מיושן שמתיימר להיות טרי. יש גם ארגונים שמנקזים את 'השחיתות' אל המזכירה: היא מחביאה בנאמנות קפה נמס מגורען בארון סודי, לצד שלל הטבות נוספות, כמו מרקרים או עוגיות חמאה, ארון שדלתו נפתחת אל המנחה האורח במבט מסתורי, אור יקרות קורן מתוכו והוא מרמז על קבלתו, על השתייכותו.
זו הפעם הראשונה שהוא מנחה במקום הזה ובדמיונו מתחילה להצטייר קבוצה. בעוד עשרים דקות בערך יתמלאו הכיסאות בשישה עולמות אנושיים שעדיין לא פגשו זה את זה. הוא ראה כל אחד מהם בנפרד לראיון אישי, ניסה להבין בפגישה אחת מה הקונפליקט, מה הכאב הנפשי הכרוני, זה שמחליף לעצמו סביבות, זה שמשלה אותנו שאמת אחת היא ואין בלתה.
והוא מאמין בדמיונו שהם יתחברו, אבל מבין באותה שעה שזה רק ניחוש ולא יותר. כל קבוצה היא חיית בר פראית שבוחרת מה נכון עבורה ומתי, דווקא ברגעים שנשען לאחור ודימה את בצבוצי התמסרותה הפך המאלף למאולף, הטורף לנטרף.
יש "אישיות קבוצתית" שאינה קשורה אליו כהוא זה. הוא גם יודע שהם באו בשבילם ולא בשבילו. הוא מסתכל על הבלונים, מתעכב להריח את הצהוב ונזכר כמה רחוק זורקת אותו האסוציאציה של הריח הזה. חוסר השקט שממלא אותו, הוא יודע, הוא כאין וכאפס לעומת החרדה שמציפה אותם בערב הזה. המזגן קצת מטרטר, הוא מחליט לכבות אחד ולהדליק מזגן מרוחק יותר באולם. לרגע הוא עוצם את עיניו, מקשיב היטב, מריח, חש את דחיסות האוויר באולם שלו. תיכף ייווצר המעגל, כלומר, אשליה של מעגל. שבעה אנשים שיישבו זה לצד זה, בדמיונם יוצרים צורה של עיגול. ובאותו הרגע יתהווה המעגל, מה שבתוכו ומה שמחוצה לו. הוא כבר לא מרחיב בפגישות ראשונות על ההסכם הקבוצתי. הניסיון מלמד שהמשתתפים לא זוכרים כלום. הזיכרון נפגע בתנאים כל כך בסיסיים של חרדה ומגננה. הוא כן יודע שכל אחד ואחת מהם יחפש זוג עיניים, אדם אחר, גבר או אשה, שיוכלו להיות להם אח ורע. אתם בטוח זוכרים את זה ביום הראשון בכתה א', ביום שהתגייסתם לצבא, במסגרות שהתחילו את דרכן כשכולם יחד בקו הפתיחה. עיניים מבקשות עיניים, זה כל מה שצריך. מבחינתו התכלית של המפגש הראשון היא בעיקר להרגיע. לא להציל, לא להפיג, לא להתיר קונפליקטים. אבל לנסות להרגיע. כל אחד מהמשתתפים מגיב שונה לקונפליקט: מצד אחד רצון עז לברוח מהמקום המבהיל הזה. מצד שני, צורך עמוק להתערבב ולהתאחד עם המנטליות הקבוצתית המתהווה. רגל בפנים, רגל בחוץ. חרטה ולצידה תשוקה. הוא מכין לעצמו קפה שחור חזק. הוא לא בא להתפנק. בעבר למד על מחיריה של היהירות – אם ימהר להעביר לטייס אוטומטי, ההמראה עלולה להיכשל. כן, הוא נוכח שם כמו כל מנחה קבוצה בפגישה הראשונה, דרוך, קשוב, חם ולא שיפוטי. אם חלילה יאמץ מבט מזוגג ויניח לערב הזה לעבור מבלי להיות ער להפתעות שאינן חדלות להופיע על מסלולה של קבוצה מתהווה, עלול הוא למצוא את עצמו מרוסק עם פגישה שתיחרט כטראומה כואבת בנרטיב של המעגל הזה. לפני כל התחלה של קבוצה הוא פוחד וזו בשבילו הכרה כנה ומדויקת.

אז אין טייס אוטומטי, יש קשיבות, יש נכונות להיות עד ושותף למופע, לאפשר הזדמנות להתחדש עם אין סוף האינטראקציות הפוטנציאליות בתוך המעגל שלו. לכן זו עבודה. לכן זה מאמץ. לכן הוא תמיד נזכר בסיפורים של כולם אחרי הסבב הראשון, גם אם שכח אותם אחרי הראיונות האישיים. הוא למד שכמנחה טוב דיו הוא צריך לשאת בעת ובעונה אחת שתי אמיתות הפוכות לגמרי זו מזו – להתאמץ לפענח את ההתרחשויות כשחקן שח מיומן, אך באותה עת לקבל בהבנה שלעולם לא יוכל לתפוס את מפגש הנפשות שנשאב אליו יחד איתם. לקראת סיומי קבוצות, במפגשים אחרונים, נהגו לפעמים משתתפים לחקות את הבעותיו ואת תנוחות גופו כשצלל לסבך חשיבתו בתוך הקבוצה, מה שהביא לפרצי צחוק רמים, תמיד פניו במבע מכווץ שקפא, לפעמים נושך שפתיים, לפעמים פוער פיו, כמו היה שם בשיאו וגם נעדר.
הוא יכבד את ההחלטה הצפויה מראש להצגה עצמית בסבב. הזמן לימד אותו שסדר ומשמעת מקנים למשתתפים אשליה של רגיעה. הגנה טקסית שאין להפחית בחשיבותה. הראשון שמשתף בוחר מה אומרים, אבל בעיקר מה לא אומרים. אותו חלוץ גם יסמן במבטו למשתתף שלצדו להמשיך. מכאן כבר מתגבשים תבנית, כיוון וסדר, כשהמשתתף הבא ייאחז באותם המשתנים בהם שיתף הראשון, ישמוט כמו במקרה את הפרטים המביישים עבורו ויוסיף את הפרטים שלדעתו ייתפס כיותר אטרקטיבי. למשיכה יש אריתמטיקה מפתיעה בקבוצה טיפולית, אלמנה תרגיש נח יותר מגרושה, שתרגיש נח יותר מרווקה חוששת, מובטל ידלג על ההגדרה "בין עבודות", וורקוהוליק יאדיר את עצמו באנחה מעושה.
נקישה על הדלת. כצפוי, רבקה מגיעה ראשונה. היא בת חמישים ושש, גרושה המון שנים עם שני ילדים שעזבו את הבית. אל הקבוצה היא מגיעה מתוך משאלה עמוקה להשתייכות, למרות שלא ניסחה את זה ככה. היה ברור לו שתקדים, כי ככה רבקה מתמקמת. חשוב לה להיות טובה במובן הבסיסי של המילה. בידיה חבילה של וופלים שהיא בחרה להביא. היא מחייכת, חיוך קצת מרצה ושואלת, איפה לשים? לפעמים המאמץ להיות בסדר עם כולם כרוך במחיר, כי הריגוש עלול להישאר נחלת האחרים. עמדה קיומית דמיונית ששמורה תמיד לגוף שלישי. חוויה שאינה נגישה כי אנו צעירים מידי, או כבר מבוגרים. כזו הייתה רבקה בעיניו. יש אנשים שנראים תמיד מבוגרים מגילם. כזאת הייתה גם היא. בדמיונו יכל לראות כיצד היא מתהווה להיות כבר סבתא לנכדים, להשתחרר סופית מעול המאבק הפנימי בין להיות לבין לשרוד. הוא שומע את עצמו ביקורתי., מכייל את מחט הקבלה הפנימית לכיוון האמצע.
הם נכנסים בזה אחר זה. אט אט אובדת השליטה שלו, כמו באירוע משפחתי, מגיע השלב שהוא כבר לא עוקב מי הנכנסים ומי הנעדרים, זה גם השאון האנושי שמתעורר, אך בעיקר ההרגשה המוכרת של הצטרפות לקשר אותה הוא מתאר בפשטות כנה כ"לא נעימה", מביכה, מאדה את הפיצולים של הראיונות האישיים, שהרי מעולם לא ראה אותם יחד וכמו גוונים שונים של עצמיותו הם מתחברים לקופסת צבעים אחידה. בקול נרגש הוא מזמין אותם להתיישב במעגל, מוקל לו שכולם הגיעו. הילה דמיונית ירקרקה ונעימה עוטפת את הקבוצה. מעגל של אש מוצת ברגעים אלה ממש. רגשות מסתובבים בחלל  ומחפשים להם חיבור והכרה. הוא פותח במשפט או שניים של הצגה עצמית, מצהיר שמתחיל טיפול קבוצתי. הוא מזמין את המשתתפים ללא הנחיות נוספות להיכרות ולבדיקת הציפיות. ניפגש ל-30 מפגשים, שעה וחצי בשבוע, לטיפול פסיכולוגי קצר מועד בקבוצה.
אורית, בת שלושים ואחת, עם שיער קצר כתום בגוונים אדומים מעל האוזניים, והבעה מלאת אנרגיה וחיות, עם עיניים ירוקות מרימה את הכפפה. היא מתחילה לספר על עצמה, על הקשר הזוגי הרעוע שהיא נמצאת בו, על הקושי להתמיד בעבודה, ובעיקר על התנודתיות במצבי הרוח שלה, מה שפגע תמיד ביכולת לנהל חיים תקינים. היא מילאה את החלל הקבוצתי בנוכחות מהפנטת. סבב מבטים מהיר מלמד אותו כמה הם צמאים לאחריות שתיכף תיקח. הוא זוכר את הקסם השובה שלה מהראיון האישי, יכול היה לראות כמה יקר יהיה ערכה בבניית הלכידות וסימן לעצמו אז שהיא טובה לקבוצה, אך התלבט האם הקבוצה טובה לה. במבט של מספרת סיפורים מנוסה היא מרחפת על המבטים של היושבים בחדר, לא מקפחת איש ומחלקת בהגינות מקצועית את פרק הזמן שהיא מתבוננת בכל אחד ואחת, בליווי תנועות ידיים שמקדימות כל משפט והבעות פנים אלף שלא הפסיקו להפתיע את המקשיבים. היא נכנסה לזה, עלתה על הבמה וקיבלה מקום. ברגע משותף הבחינו שניהם שהיא כפסע בין לקבל מקום לבין לקחת אותו.  היא הסתכלה עליו במבט שואל, אותו מבט שפגש בראיון האישי, שוב שואל את עצמו האם יתכן שעינה האחת פקוחה יותר מהשנייה או שזו תמונת ראי של שני צדדיה בעיניו שלו. היא לא חיכתה לתשובה, בהיסוס קל החלה לספר על פגיעה מינית שחוותה כילדה בבית הוריה. פה הוא נדרך, הבין ואמר לעצמו שחייבים לעצור. השעון אמנם נדיב עדיין, אבל אורית גלשה עוד ועוד יחד עם ההיענות שסיפקו לה כולם. ככה זה, אחד יושב מקופל בכיסאו והשנייה חושפת את תהומות חייה. גם זה וגם זה מבוהלים, כל אחד מגיב ומתנהג בפגישה ראשונה עם ארגז הכלים שמצא יעילים. לשבת משותק או לחשוף הכל, זה היינו הך. הוא מבקש מאורית בעדינות לעצור. מחזק אותה על השיתוף ומבטיח שעוד יהיה מקום בקבוצה לדבר ולעבד את הדברים. היא משרבבת שפה תחתונה כנעלבת, אבל מתארגנת שבריר שנייה אחרי, פוגשת אולי פצע עבר של התמסרות מוקדמת, מבינה שהוא שומר עליה, שהוא מוציא אותה מההופעה שכפתה על עצמה בעידוד הקבוצה. הוא גם אומר לה במבט, והיא מבינה את זה במבע העיניים, שזו עדיין לא באמת אינטימיות, שהוא מצפה ממנה ליותר אותנטיות, ובעיקר שהוא רואה מה שקורה פה. הקבוצה קצת מאוכזבת, באוויר יש תחושה של הצגת תאטרון דרמטית שהתגלתה כאודישן מתוכנן. כן, אם יש התמכרות שקבוצות נוטות להתכחש לגביה, זו התחושה המחממת של חיכוך כפיים סביב העיירה הבוערת, מה שנכון במיוחד לימים חורפיים ולפגישות ראשונות של קבוצות. קול רוטן נשמע מצידו הימני, מייצג את הקבוצה שנוזפת בו על שבירת הסכם לא מדובר שהחל להירקם עם אורית, הסכם הימנעות שכזה שיכול היה להיות לכולם לעזר במטרה לעקוף ללא מאמץ את משוכת הזרות שהקבוצה נאלצת ועוד תיאלץ לעבור במאמץ רב. אינטימיות, סימן להם, נרכשת בהדרגה וביחד, בעלייה מאומצת של המדרגות, כשקומה אחר קומה קורצת המעלית לקיצור דרך מזמין. אורית נעצרה בשולי העלבון. היא הבינה אותו נכון.
חשוב היה לו שכל אחד יגיד לפחות משפט אחד. אפילו אם הוא קצר ומרוחק, משפט שיש בינו לבין שתיקה פער עצום. הוא קרא את המחשבה הזו בספרו של ארווין יאלום ואימץ אותה לקרבו. הקבוצה מתקשה לשאת אפילו רגע אחד של שתיקה. מדהים לחשוב כמה חרדה ופחד סותמים את האסוציאציות האישיות. מה שנראה לנו בחיים כריקנות או כרדידות, הוא בעצם קפיאה משתקת של יכולת האדם לחשוב ברגעי פחד. בפגישה הראשונה של הקבוצה הזאת, למעט אורית, יש הרבה פחד משתק. מבחינתו זה גם טוב. זה אמיתי. זה מעיד על נכונות להיות מחוברים למה שקורה ב"כאן ועכשיו". כולם אנשים אמיצים. הוא מקפיד להגיד את זה בסוף כל מפגש ראשון. לחזק את התעוזה והאמון שהשקיעו על מנת לצאת מעולמם הבטוח ולהיכנס לתוך מרחב כאוטי שמציע התארגנות ובריאה של עולם חדש.
אדם וזיו התחברו מיידית והתיישבו זה לצד זה, קירבו את הכיסאות והטו קמעה את מנח הגוף פנימה, כמו בודדו עצמם במעגל זוגי פנימי. מי שראה אותם באותו רגע סבר ודאי שהם מיודדים הרבה לפני היום, הפעם הראשונה שנפגשו. שניהם סטודנטים, אדם לתואר שלישי וזיו לתואר שני. שניהם באותה אוניברסיטה ובערך באותו גיל. למרות ההבדלים ביניהם והסיבות השונות שהביאו אותם לקבוצה, המשתנים החיצוניים הללו אפשרו להם לבנות ברית משותפת, הקנו שקט לפחות במפגש הזה. עולה בו אסוציאציה שהייתה בה בברית הזו שלהם משהו קצת לעגני כלפי האחרים. אולי הוא מדמיין. מצד שני, גם אם כך הם הדברים ונוצרה כאן ברית של התנשאות הוא ידע להעריך את חשיבות הקומוניקציה החמימה והמגוננת שבנו לעצמם.
בחישוב הפנימי שלו, אדם היה המשתתף בעל הפער הגדול ביותר בין הרושם הגלוי לעין לבין מה שמוסתר.  כולם הרי הסתירו, אבל אדם היה אמן ההפתעה. בן 29, יפה תואר, הוא נראה בעיניו הפרוטוטיפ של ה'אינגלה' המושלם, עיניים כחולות גדולות, שיער בלונדיני מסורק כפי שדמיין בעיני רוחו סטודנטים באוניברסיטאות מאמצע שנות ה-90, אסוציאציה ממוקדת הוליכה אותו עכשיו לעדר התלמידים המחויטים בסרט "ניחוח אשה". אפילו צווארון חולצתו המכופתרת בלט בקפידה מתחת לסריג בד ארוג, ניכר היה שלא הושקע כל מאמץ להתאים את עצמו לדרישות התקופה, להיפך, הוא נראה כאילו נשלף כסטטיסט משעמם מתוך סרט שעלילתו מתרחשת במכללה יוקרתית במחוז קיימברידשייר. כשנפגשו לראשונה בראיון האישי עם אדם, צץ כעבור מספר דקות חיוך ממזרי שהרים רק את שפתיו השמאליות, יוצר קמטים מעוותים בלחיו האחת, מפצלת את פניו לטוב ולרשע, עיניו נוצצות בתכלת שצופן בחובו חומרים קיומיים שלא נדברנו לדבר בהם, תכנים שנוטלים את תמימותו של הנחשף אליהם. בהתחלה נבהל מההבעה של אדם, נזף בעצמו על השיפוטיות כלפיו, אחר כך סבר שכנראה דמיין, אבל אז, כעבור מספר דקות, הופיע שוב המבט הזה והפעם ביקש לעצור ולברר, הוא פנה אל אדם ישירות במילה אחת: "מההה?", הייתה זו "מה" שהוגשה בהטעמה, כשמיקום הטעם בה מבטא בבירור בשפה הישראלית חשד, אולי אפילו זלזול, פרובוקציה עם מוסיקת רקע שאומרת "נתפסת!". מרשה לינהן כינתה של הנימה הזאת Irreverence, סוג של התערבות שאינה מכבדת לכאורה, ומטרתה לצאת לרגע מהמסלול הבנאלי של שיח טיפולי בכדי להעיר את המטופל.
אדם חייך, הפעם בפנים מלאות ובעיניים מצועפות, אתה טוב אתה, אמר לו בקול מזמין,  בראש מהנהן ועין קורצת. אבל הוא לא נענה להזמנה, הוא בנה עכשיו קבוצה, כשמאחוריו שפע כישלונות מהדהדים, לקחים שנערמו להר הניסיון שלא שש לבקר בו, אלא אם עלו בו אותם רגשות שעולים בו עכשיו בבטן.  הוא דרש בסיום הראיון לראותו למפגש נוסף כדי להחליט על התאמתו לקבוצה. תגובתו של אדם הפתיעה אותו בהיענות כמעט נלהבת.
רבקה נראתה מבודדת, כמו סימפטום בלי מילים. היה לה מנוגד למה שציפתה. היה אחר. לא הפסיקה לחפש את מבטו, כמו אומרת, זה לא מה שהבטחת. כשנגמר הסבב בו כל אחד הציג את עצמו, נפרדה הקבוצה מהמבנה הבסיסי והמגונן שלה. ועכשיו נכנסנו לשטח פראי. כל אחד יכול להגיד מה שרוצה ללא הבניה וללא ציפיות. מיכל, שנמצאת לקראת סיום לימודי הפסיכולוגיה שלה, מציעה סבב נוסף. אבל מה שעבד בשעה הראשונה אינו מספק את המצרך הנדרש בשלב זה. עכשיו מדברים על ציפיות. ובאופן די צפוי, רב המשתתפים בוחרים להביא מטרות שניוניות ולא מרכזיות. זיו למשל, מספר שהוא רוצה ללמוד מה זאת קבוצה. הוא "שכח" את החרדה העמוקה מהומוסקסואליות שאיתה הגיע לטיפול הקבוצתי. זיו היה איש של שפה, איש של מילים, ולצד היותו סטודנט כתב נאומים לאורך שנים עבור חבר כנסת מוביל מהליכוד, שבמהלך העבודה הקבוצתית התקדם להיות שר בממשלה.
בפגישה ראשונה לא מדברים על הומוסקסואליות, גם לא על טראומה, ובכלל כולנו מעדיפים להביא את הטירוף החביב שלנו, זה שבעתיו כינו אותנו פעם בחיוך אוהב מטורפים, לא נורמלים, אבל חביבים ואף פעם לא מגזימים. לא נביא למעגל את הטירוף של אליס בארץ הפלאות, הסיוט ההוא שחוזר על עצמו, שאנחנו לא יודעים שאנחנו בתוכו כשאנחנו בתוכו, שאנו מבינים את מלוא הרסנותו וקלקוליו רק כאשר אנחנו עומדים בפני העולם ומכירים במחירים. לא הוא ולא הם, איש לא תיאר לעצמו את העתיד להתחולל עליהם.
הגיע התור של בני. הוא השתתף באחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת לבנון הראשונה וחזר הביתה עם PTSD קשה. אחרי מלחמת יום כיפור נעשתה עבודה מעמיקה בבריאות הנפש בצה"ל, לשינוי התפיסה האבחונית והטיפולית כלפי לוחמים המתמודדים עם טראומה. בני היה מהגל הראשון של יישום ההבנות הללו, מהפך עצמו בו נפרדה הפסיכיאטריה הצבאית הישראלית מהיישומים האנליטיים של פרויד, לפחות בכל מה שקשור לטיפול בנפגעי תגובות קרב. בליל הקרב איבד בני מגע עם הצוות שלו, וכאשר ראה מולו רשפי אש כתומים הבין שיורים עליו. הוא נפצע שעתיים אחר כך, בטרם עלות הבוקר, מרסיסים של פגז, שכתובתו לא הייתה ברורה. כמה חזקה הסובלימציה, כשתיאר את הקרב בראיון, ראיתי אותו בדמיוני במדי צה"ל עם הכיתוב המוצהב מעל לכיס חולצתו, וכשנסעתי הביתה לאחר מכן יכולתי כבר לראות את עצמי מסתער יחד איתו על אויב סורי מחופר. מאז הוא שם, בין כעס ובהלה חשוכים לבין התנתקות כתומה ובוהה, שדבר בה כבר לא באמת חשוב. לאחר ששב ארצה אושפז. עברו מאז שחרורו יותר מחמש עשרה שנים אומנם, אך נוכחותו הייתה בלתי שגרתית בתוך קבוצה שעובדת על יחסים בין אישיים. כמו תמיד עם הפרעות מתויגות, שפסיכולוגים נוטים להיאחז בציציותיהן ולראות דרכן אדם. בני הגיע לקבוצה על מנת לטפל בסוגיות הקשורות בזוגיות ומערכות יחסים, ללא קשר לטראומה. הוא היה נשוי עם שלושה ילדים, עבד כמהנדס בתעשייה האווירית וגר ביישוב קהילתי. בני הזכיר בראיון האישי את התקופה ההיא של הטראומה כפי שמזכירים מקום עבודה, או טיול ארוך לחו"ל. על פניו הנושא נראה מאד מעובד, והקבוצה הגיבה בהתאם.
את מיכל הוא קלט ללא ספקות לקבוצה הטיפולית החדשה שלו, היא הייתה בת 26, הספיקה להתגרש ללא ילדים, התמסרה ללימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה שעמדה לסיים וכמו סטודנטים רבים במעמדה עסקה במאמץ הקבלה ללימודי התואר השני. על אף שבראיון האישי היא דיווחה על דיכאוניות, בעיני רוחו היא נחוותה כמי שמעניקה משקל רב מדי למצבי רוח קודרים שמצויים בעצם בגבול הנורמה. היא ביקשה לא להיכנס בשיחה האישית לתיאור המשפחה שלה והוא קיבל בהבנה, מתבסס על האינטואיציה שלו ומזכיר לעצמו לחזור למידע החסר הזה בפגישות של הקבוצה. היא דמתה למי ששיחקה את לורה פאלמר מהסדרה הקלאסית Twin Peaks, הגיבורה הראשית שנרצחה וחידת מותה מלווה את העונה הראשונה והשנייה. הוא תהה על האסוציאציה הזו, לורה, עם חיוך מואר, אף פעם לא השתתפה כדמות מציאותית, אך נכחה פעם אחר פעם בדמיונן של הדמויות, משקפת את החיות שלהן, את רגשות האשם, את הגעגוע ואת תחושת הפספוס העמוקה שחווים אנשים שאינם מתעקשים על האמת החשוכה בזולתם. אני זוהרת בדיוק כמו שהפגיעה שלי חשוכה, אמרה לו לקראת סיום המפגש, סיפרה שזו שורה שהיא אוהבת מתוך שיר שכתבה, חלק מספר שירה שהיא חולמת לפרסם.
אבל כל אלה, הוא ידע, שייכים לרובד הגלוי, בעוד ברובד הסמוי מתחולל במפגש הראשון מאבק שאיננו זמין למודעות. כל משתתף מביים מופע עם הדרמה האישית שלו, שנכתבה לאורך שנים, יום יום, בבית נעוריו. וילפרד ביון (Bion), שעוד נשוב אליו, אמר ש"כל האמהות הרעות נפגשות בחדר" והקבוצה מהווה עבור כל משתתף אובייקט פנימי מתסכל, אובייקט שאינו מכיל ומסב תסכול עצום. כמה קשה לקחת חלק בתהליך שיש בו, בעת ובעונה אחת הזמנה ללידה פסיכולוגית מחודשת לצד גירוד מכאיב במפגש בלתי אמצעי עם החסכים הכי עמוקים.
העיניים נשואות אל המנחה. בסופו של יום הציפייה של כל המשתתפים היא שהוא ייתן מענה, יכוון, ירגיע, יענה על הצורך בשמירה והגנה. אפשר להתחנף אליו, אפשר לשנוא אותו, אפשר לשתוק מולו, אפשר עוד מליון דברים, אבל כולם מתכנסים בוודאות ביחס מורכב כלפי הסמכות.
דווקא איריס, פסיכולוגית קלינית ואם חד הורית, לקחה לתחושתו תפקיד שונה. היא התיישבה בטבעיות לימינו, הנהנה כמעט אחרי כל משפט שאמר ונסכה בו תחושה מתעתעת ונעימה של ביטחון. הוא הכיר את הליטוף הזה מקבוצות מטפלים שהנחה, את הבלוף המשותף של אנשי מקצוע, שנוטים לאמץ בקבוצה את התפקיד הכוזב של הילד המחונן והמרצה. לכן דיבר איתה על זה בראיון. הקבוצה, כך אמר, איננה קבוצת מטפלים. סביר להניח שבאופן אוטומטי תגייסי הגנות פסיכולוגיסטיות על מנת להתמקם בקבוצה. היא הרימה אז גבה ואמרה שאין לה כוונה להתחרות בו והוא בחר להשאיר את זה כך. כאן, בפגישה הראשונה, הוא פוגש את החיבור הקולגיאלי שלה. מעין ציפייה אחאית להבנה משותפת. היא לא הייתה צעירה, לא בחיים ולא במקצוע. אולי אפילו מבוגרת ממנו. והנטייה שלו לקבל את תמיכתה עמדה מול ההבנה שהיא מתגוננת ושהיא הצטרפה למעגל כי היא חייבת להתנסות במשהו אחר. אבל בינתיים, בפגישה ראשונה, הוא הרגיש אותה גומעת את דבריו בהנאה והתיר לעצמו להישען על מעקה מחמאותיה, מההכרה שהעניקה לו כמוביל הקבוצה. "יש דברים ש אנחנו יודעים", "עכשיו למדתי משהו חדש. "איך הצלחת לחבר את זה ואת זה". למעשה, לקראת סיום המפגש הבחין בכך שהיא כבר התנתה אותו: הוא שם לב שמייד בסיום משפט שאמר, הסיט את מבטו מבלי משים בציפייה לראשה המאשר בפרגון. יש כאן אתגר מבחינתו, לעזור לה לעבוד על מה שקשה לה אבל גם לא למחוק את החברות שהיא מציעה לו, את הידע והיכולת שיש לה. את הטיפוליות שלה. הוא צפה שזה יהיה מורכב, והוא צפה נכון.  
הדיון על תאום הציפיות, התנהל אפוא, על מי מנוחות, אך מתחת לפני השטח, ידע, יהום הסער.
*****
יש שני סוגים של סיפורים אנושיים דרמטיים, שניהם מתקיימים בסינרגיה בקבוצה הטיפולית: בסיפור הראשון הגיבור הוא זר שמגיע לעיירה חדשה, בסיפור השני הגיבור חי חיים נורמטיביים, מציב לעצמו מטרה ומתמודד עם המורכבות בדרך להשגתה. אנשים שמגיעים לקבוצה טיפולית מצפים שמשנו ישתנה בחייהם, אבל לא מאמינים עד הסוף ביכולתם לשנות בלי כוחו הקסום והמוקדם של המעגל.
את המפגש השני הוא פותח בתרגול קצר של מיינדפולנס. הוא נהג לשלב את הכלי הבודהיסטי הפשוט הזה ברגעים קבוצתיים שדורשים התמקדות מהירה בהווה, ברגע הנוכחי. ככה, מכל ידע על טיפול, ליקט לעצמו תבלינים ששינו מעט מעט את התבשיל הפסיכולוגי המשתפר שלו, כל פעם טעם קצת מהסיר, הרצין, נשף בעדינות על הכף, מהורהר לרגע, בורח ממשהו וחוזר לתהליך. טיפול ובישול, שני בני דודים בחייו, אחד מתגעגע לפשטות המסממת של שישי בשוק, שני תוהה למה צריך על כל דבר לחפור.   

אחר כך עבר לשתי השאלות החשובות שיכתיבו את הדיון במפגש הזה ובמפגשים הקרובים: מה הייתי רוצה להשיג בקבוצה? ומה אני מבקש מהקבוצה על מנת לעזור לי להשיג את המטרה שלי? הוא ביקש מהם לענות בכנות מלאה, ושאם קשה להם מדי הוא מעדיף שיאמרו בכנות שקשה להם לשתף, העיקר לא לזייף. בנוסף הוא ביקש מהמשתתפים להתאמץ ולגייס את את מיטב יכולות ההקשבה והקבלה שלהם, הוא הבטיח שגם הוא לא יהיה שיפוטי כלפי שיפוטיות, אבל ביקש מהם להימנע ממנה ככל הניתן. 
אז מי רוצה להתחיל? הוא העביר מבט אמיתי אל פניהם, בחיוך חסר גיל, גבותיו נמתחות מעלה ומגלות עיניים חומלות, סקרניות ופקוחות לרווחה, לא מבט שלומדים בחוג לפסיכולוגיה, הוא נרכש באסוציאציות הפרטיות של כל מטפל עם התגבשות ה"אני העוזר" שלו, אצלו צמח המבט הזה בפעמים הראשונות כשהרגיע את הדיכאון של אמא, אחרי שפרצה בבכי לבד בבית, הוא היה בכיתה ג', אולי ד'.
הוא הזכיר את הסודיות המלאה על כל התכנים הנאמרים בחדר, יחד עם עוד כמה פרטים, שיחד מילאו את דף החוזה של הקבוצה שחילק להם בסוף המפגש הקודם. הוא דיבר גם על מטרת הקבוצה: לבחון ולבדוק דפוסים מקדמים ומחבלים של יחסים בין אישיים, מודעים ולא מודעים, כאשר הקבוצה משמשת מיקרוקוסמוס לחיים הבין אישיים במציאות, במשפחה, בזוגיות, בהורות ובעבודה. 

 כן, זה חשוב לי במיוחד, אמר זיו, עולם קטן. חשוב לשמור על מה שקורה פה פה. 
 שתיקה עם כמה הנהונים. 
הוא הרכין מבטו לנעליים של המשתתפים, קהל דומם, שקט ונאמן של צבעים, קשרי שרוכים…
הייתה זו שתיקה טובה, מותאמת, שתיקה של ציפייה, כחכוח נשמע, אחריו רטט מכשיר ניד שאיש לא ביכר אותו עכשיו על פני התקווה והשקט. מבטו נעצר על מבטה של איריס, שהתיישבה הפעם ממש מולו וחיוכה אמר ניסיון במבוכה של שיח קבוצתי. טוב, אני אתחיל, אמרה איריס תוך שהיא מחליפה צד ברגליה המשוכלות, אבל לפני כן חשוב לי באמת להבהיר עד כמה חשוב לי שהדברים יישארו כאן בחדר. אני פסיכולוגית קלינית שעובדת גם בתחנה לבריאות הנפש וגם בקליניקה פרטית. החלטתי להצטרף דווקא לקבוצה הזאת כי שמעתי המלצות טובות על המנחה שלנו וגם כי קצת נמאס לי מהמעגלים האלה של פסיכולוגים ומטפלים אחרים, פניה הביעו מיאוס, אין לי כוח לאמפתיה המעושה ולתוקפנות שנמצאת שם תמיד מעבר למילים, מתחת לשולחן, כי גם ממני זה מוציא איזה פסיכולוגית שמנסה להיות חכמה וקשה לה להביע מה היא מרגישה. יש מלכוד בפסיכולוגיה הזאת, אמרה בטון מהורהר, קצת מעושה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. מיכל חייכה לאיריס ושחררה אנחה קלה, זה כל מה שאני חולמת עליו, לטפל באנשים, מוזר לי לשמוע את הצד הזה שאת מביאה. או, הנה, אמרה מיכל בטון של טרוניה, ידעתי שיהיה כאן מישהו שיזכיר לי מי אני. כל העומד מאחורי ומלפני ומצדדי – הוא העומד, זה לא משנה אם זה סטודנט, קולגה או מדריכה. תמיד אני הפסיכולוגית. אני כבר מבינה שזה חלק מהזהות שלי, אני גם וגם, אבל אם אני מתחילה רגע מהשאלה השנייה שנשאלה פה, מה אני מבקשת מהקבוצה, אז אני מבקשת שתראו אותי בזמן שיש לנו ביחד כאיריס ולא כאיריס הפסיכולוגית. מיכל קצת התקפלה בכיסא, ניכר היה בעיניו שהיא לא תכננה עדיין, או לא תכננה בכלל, לשמש מראה מקצועית עבור מיכל, ספק אם בכלל הכירה את האפשרות הזו, עבורה בשלב הזה כל פסיכולוגית קלינית הייתה מושא להערצה או מקור אפשרי לבקשת המלצה לקראת ההרשמה ללימודי תואר שני, הר שביקשה לעצמה לכובשו, הר שההעפלה אליו היא הכרח עודף ומיוזע, הטל שחובה לשלמו למולך, היא חיה באשליה הכל כך נאיבית שכיבוש המטרה הנכספת תקרב אותה סוף סוף אל החיים המיוחלים, תגובתה הדהדה בו עמוקות, הוא רצה לצעוק את זה למיכל, ממרחק 20 שנה ראה כמה עצום ההבדל ביניהם באופן שהם רואים את המקצוע ההזוי הזה, ואכן צעק אליה בתוכו ללא קול, החיים זה עכשיו! והיא הגיבה כנראה לצעקה שלו, כי ראה את לחיה השמאלית מקפצת לשבריר שנייה בהתרגשות כמו מצאה עכשיו מילה שהיא מתאמצת להביא אין סוף פעמים לקדמת התודעה.
אז אני איריס, אמא חד הורית, בת 49, גרה עם יערה המתוקה שלי, חייכה חיוך גאה, שהיא כבר בת שנתיים וחצי, איך הזמן טס, בדירה שקניתי לפני שנתיים ביבנה. העבודה שלי ממלאת חלק גדול בחיים שלי, אבל חוץ ממנה ומהקשר המיוחד שלי ושל יערה החיים די ריקים, אני לא מוצאת משמעות מעבר לשעות שאני רואה בהן מטופלים או מגדלת את הבת שלי. למעשה החיים שלי הם שני הדברים האלו ושינה, אולי קצת קריאה. את המשפחה שגדלתי בה אני לא סובלת, הייתי שם שק חבטות נפשי ולעיתים נדירות גם פיזי. יש לי שני הורים ושני אחים, אני הסנדוויץ' באמצע, קשה לי להגיד את זה אבל אחרי הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי שעברתי בעצמי אני יודעת לומר שהייתי תמיד הכי פחות אהובה מבין שלושתנו. שכחתי, המטפלת שלי היא מקור עצום לכוח ולהתחזקות, אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע כבר שש או שבע שנים, היא כמו משפחה, או יותר נכון אמא, שאף פעם לא הייתה לי, ויחד עם זאת אני מאמינה שהגיע הזמן להמשיך, כי טיפול פסיכולוגי הכי טוב שיהיה הוא מקום לצמוח בו ולא חיים לחיות אותם, לכן אני מתכננת… אנחנו מתכננות, לסיים את הטיפול ואל הקבוצה כאן אני מגיעה בהמלצה חמה שלה. כולם קשובים היטב, מעריכים את הנכונות ואת הפתיחות של איריס לספר על עצמה. הקבוצה, היא ממשיכה, זה השלב הבא, לעבור מיחסים קרובים של אמא ובת, היא מסמנת מרכאות כפולות עם שתי הידיים, ליחסים של משפחה, של מעגל. שם אני מרגישה עד היום שקשה לי מאוד, אני משתתקת או נשאבת לתפקיד, אפילו אם זה בתוך צוות בעבודה או עם שתי חברות, קשה לי להיות בקשר של יותר מאחד על אחד, קבוצה זה חרדה שמוציאה ממני המון הגנות. הוא רצה לשאול אותה אילו חרדות והגנות הקבוצה מעלה בה עכשיו, אבל התאפק, עוד לא, ואם כן הוא ישאיר לה את האפשרות לבחור מתי. בכל זאת הוא סימן לעצמו שהדברים שהיא מספרת עכשיו לא היו מעוררים בקבוצת מטפלים את אותה ההשתאות שהם מעוררים כאן, ושמה שהכי רלוונטי בדבריה הוא הדרך שאמרה אותם. 

יאלום כתב שמי שבוחר להתיישב בקבוצה מול המנחה, מבטא באופן לא מודע צורך בקונפליקט עם סמכות, והוא תהה על בחירתה זו של איריס. הרי בפגישה הקודמת התיישבה לצידו, ומעט חסרה לו ההיענות ההגנתית של הפעם הקודמת. 
אז הייתי רוצה להרגיש רגועה, גם במצבים שבהם יש יותר משני אנשים. באחד על אחד אני מצליחה למצוא את עצמי, בדרך כלל אני מאד קשובה ומכילה ובחלק מצומצם מהמקרים, אפילו מצומצם מאד, אני נמצאת בקשר עם מישהו שיודע להתנהל עם הרגשות שלו. מההתנסות שלי זה אף פעם לא יחסים הדדיים, זה תמיד קל לי ופשוט יותר כשהנדנדה נוטה לכיוון מסוים, כשיש מכיל ויש מוכל. נראה לי שדיברתי יותר מדי, היא שואלת. היא מסתכלת סביב ומחייכת ומחפשת אישור שלא הגזימה. רבקה הנהנה אל איריס ואמרה, אני מבינה מצוין מה את אומרת, רק שלי לא רק קשה להיות בקבוצה, אלא גם להיות חשופה עם הרגשות שלי. לספר משהו שמבייש אותי, או מביך אותי, אני מתביישת להתבייש, היא אמרה את הדברים ונסוגה לאחור כאילו התחרטה, כמו טבילה של כף רגל במים קפואים, כשלא ברור בתוכם אם הם רותחים או קרים מנשוא. איריס קלטה אותה ואמרה, אני לא כל כך טובה בשמות, אבל מה בעצם היית רוצה שיקרה לך בקבוצה? רבקה אמרה במילרע, קוראים לי רבקה, והייתי רוצה לחיות, להרגיש בחיים, הילדים גדלו, התרגלתי לחיות בעצמי, אני עובדת קשה מאד בתור מנהלת במשרד הפנים, יש לי את המקום שלי, ואת השקט שלי בשעות אחר הצהריים ובסופי השבוע, אבל אני מרגישה שהכל עף, החיים מתעופפים, ופשוט נמאס לי מזה ובראיון שעשינו, היא הסתכלה עליו, העלית את המילה תשוקה, והיא הלכה איתי הרבה זמן אחרי. שאלתי את עצמי איפה אני מרגישה תשוקה בחיים. ניסיתי בכלל להיזכר האם אי פעם התרגשתי תשוקה, זאת מילה שנתפסת בעיני כחזקה מדי, צורמת מדי, כאילו לא הגונה, והיא מחייכת. באנגלית זה נשמע אפילו יותר גרוע PASSION. שאלתי את עצמי מתי פעם אחרונה עפתי, ונזכרתי בחלומות החוזרים שכבר לא מופיעים אצלי הרבה שנים, החלומות האלה שבהם אני מדלגת לאורך עשרות מטרים של ריחוף, מרגישה את אוויר הבוקר על פניי, עד שאני נוחתת בעדינות עם רגל ימין בנקודה הבאה, תמיד בשדה פתוח, תמיד ברגל ימין, ותמיד בריח נעים ולא מאיים שאפשר להיות בו כמו שרוצים. היא רכנה קדימה עם כל גופה, הניחה את סנטרה על יד שמאל, ואמרה, תשוקה אני מחפשת, תשוקה בחיים… היא נראתה חמה, אישית יותר. היה רגע של שתיקה בחדר, אולי כי המילה תשוקה בשפתה של רבקה העצימה את המבוכה שהתפשטה ממנה כמו נגינת העשן האמביוולנטית שמעוררת קטורת לבונה. הוא שאל אותה, איך היית רוצה שהקבוצה תעזור לך להתחבר לתשוקה, אני לא יודעת, באמת שאין לי מושג, בשביל זה אתה פה. למישהו יש מחשבה או אסוציאציה? הוא שאל והסתכל על הקבוצה, לי נראה… היסס זיו, שלפעמים תשוקה עלולה להיות מסוכנת, אם אתה לא יודע מה אתה רוצה, כדאי להשאיר אותה כבויה, למה לשחרר שדים מהבקבוק, או מהמנורה, ככה לפחות אני חושב. הייתה לו הבעה קצת מגוחכת עכשיו, מקטינה, שהופיעה גם בראיון האישי.
אני יכולה להמשיך? אורית נכנסה, אני רוצה לשתף במה שאני צריכה, הכנתי את זה, ישבתי על זה ממש חזק, שבעתי מפסיכולוגים, ראיתי כבר כל כך הרבה, את הראשונה שלי קיבלתי בגיל 7, ותאמינו לי שזה היה הטיפול הכי טוב מכולם. גם בקבוצות הייתי.
את ממש מרלה מ'פייט קלאב'… פולט אדם, מחייך אליה בחצי פה.
זיו צוחק.
לגמרי, אורית משחררת פרץ צחוק אחרי שנייה וחצי, פער שחושף בעיניו את האנרגיה העצומה שהיא משקיעה בהשתלבות במעגל ושהיא בעצם לא ראתה את הסרט מעולם, אבל אולי דווקא על רקע הזיוף מרגישים כולם בעיקר את האותנטיות שלה, כמו הייתה מזויפת לתפארת שהכירה באמיתיות של הזיוף שלה ועכשיו אין כנה ממנה.
אני מעשנת, כל ערב מעשנת וזהו, זה לא לעניין, היא מותחת שפה עליונה בתוכחה עצמית חושפת שיניים, יש לי חבר עכשיו ואנחנו זורמים בכיוון טוב ולא מתאים לו בכלל, היא האריכה את ה-ל', הוא שם לי אולטימטום על השולחן, או שאת מפסיקה עם הוויד או שאני לא נשאר. עכשיו, זה לא שהוא בא לי בקטע רע, הוא אמר את זה עם דמעות בעיניים, כאילו האהבה אלי נוזלת ממנו ועלולה להיגמר, ולא יהיה "ממי", ועוד פעם שם חיבה של אהוב יחזור להיות שתי הברות בלי חשמל, ואז אמרתי לעצמי באותו רגע ש"די", מספיק עם הזבל הזה. אורית עם דמעות בעיניים, סמוקה וממשיכה על גלי נהר הבכי, נמאס לי להרוס. לידה רבקה מגישה אליה זרוע טובה ואורית מיד נענית בדמעות ועיניה מרטיבות עכשיו את הכתף של רבקה, לבה רותחת ומים צוננים. הוא גם לומד הנדסת חשמל וגם מאבטח בשב"כ, ההורים שלי עפים עליו, והוא רוצה משפחה! אני דפוקה, אני, דפוקה! הדקותיים האחרונות לא התנקזו לתמיכה, המעבר של אורית מזרימה חברתית מלאת הומור לבכי תמרורים היה מפחיד, אפילו מבעית. הוא קלט שבאותו רגע כולם כפי הנראה עסוקים בתזזית שלה, אבל גם שבולענים נפערו לימינם ולשמאלם, חומרי קריסה כחומרי בנייה, כל אחד משוכנע שהוא אי בודד שלא מופה עדיין, שהאחרות הקיומית היא עכשיו גם מעקה, שהיא נחמה, היא גבול שמרגיע. להיבלע לבד, לבד. הוא צילם בסטילס דמיוני את הרגע הפרדוקסלי במצלמה הקבוצתית המיוחדת שלו ששמורה בדיוק לרגעים כאלה, ההיא שקנה לעצמו בגיל 9, בהנחה, אחרי שחסך כסף למגזין שנתי של טיים. אף אחד לא קרא את גליונותיו אבל הם היקנו לאבא ולו תחושה קסומה של אמריקה בבית, עם דפים שמחייבים טיפת רוק ממצה על אצבע שחברו להפוך יחד דף. כמו אנתרופולוג הוא עכשיו, בולש בג'ונגל בולביאני אחר אוקסימורונים אנושיים וחזיונות שמשתחזרים במעגלים.
אז את רוצה… את רוצה בעצם להפסיק לעשן מריחואנה, בני שואל בהנהון את אורית, נושף במשרוקית שאוספת את עדר המחשבות אל אחו מבהירת ביניים, כמו מתורגמן תמים הוא עכשיו, מאמין שעם שפה נהירה לכולם נבין באמת את הכל.
כן, זה סימפטום, אבל כן, אורית מהנהנת, מבחינתי הגיע הזמן להפסיק להפנות גב לטוב שמגיע אלי, כל פעם שהחיים רוצים לחבק אותי אני נבהלת ובועטת, היא מפנה מבט אל רבקה לצדה, כאילו מתנצלת בפניה במבט על אשליית המגע הרגשי שהפריחה לרגע ביניהן, everyone I know goes in the end, אני פה כדי להפסיק את ההתמכרות שלי. שתיקה של שנייה וקצת והיא ממשיכה ביותר להט, ושאף אחד שלא יגיד לי פה שכולם היום מעשנים! אני מכורה, מספיק לי עם ההקלות המטומטמות האלה! אני לא מעשנת בכיף, ונגמר לי מכל ההסברים שנתתי לעצמי, אני עומדת לאבד את נועם בגלל החרא הזה…
הוא מתחיל לאסוף, תיכף ההפסקה, מזכיר שישובו בדיוק בעוד רבע שעה. במטבח מסתמנות מחוות של כיבודים, הם התארגנו כנראה להזין זה את זה כל שבוע ברוטציה,  וזה סימן טוב.



התחלה של קבוצות



הקבוצה הטיפולית מזמינה רגרסיה עמוקה למדי, בכמה רמות. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שפרויד אבי הפסיכואנליזה התייחס לכל סוג של הפרעה נפשית כפועל יוצא של רגרסיה עמוקה. התקף זעם של פעוט בן שנתיים, ייתפס כנורמטיבי בהחלט, בעוד שאותו התקף בגיל עשרים ידרוש מעורבות מקצועית. שינוי במצבי רוח קיצוניים בגיל ארבע ייראו כשגרת יום יום, אך עלולים בבגרות המוקדמת לסמן על תחילתה של הפרעת אישיות. חשיבה פרנואידית ומאגית אצל ילדים עלולה להיתפס כהפרעת חשיבה אצל מבוגרים. פרויד דיבר על שני סוגים של רגרסיה אליה נקלע האדם, בהינתן תנאי העמימות המספקים במעגל. הרגרסיה הראשונה, אותה הוא כינה הרגרסיה האנכית, היא בדיוק מה שאמרנו למעלה. משתתפי הקבוצה ייטו להתנהג באופן אינפנטילי פתולוגי וקונפורמי. אבל דוגמאות כאלו מתרחשות בחיי היום יום. כשקבוצה של חברים נפגשת במילואים ניתן לראות את שעות ההתארגנות הראשונות כחוויה שמזמינה רגרסיה רבת עוצמה. תהליך החיול שכולל מעבר למדים אחידים ולתלות מלאה באשר ללוח הזמנים (ארוחות, מנוחה, מטווחים), לצד הרשמה והתייצבות בפיקודן של נשים צעירות יותר (קצינות קישור), מזמין את המילואימניק להתנהגות מאוד רגרסיבית. תהליך דומה מתרחש בקבוצת אוהדים במגרש כדורגל. למעשה, יש גוף ידע מחקרי בפסיכולוגיה חברתית על דה-אינדיבידואציה: מצב של הסרת עכבות והגברת הקונפורמיות בקרב משתתפי קבוצות שנמצאות בתנאים של אנונימיות, עוררות גבוהה, רציונליזציה אידאולוגית ומודעות נמוכה.
הרגרסיה השנייה עליה מדבר פרויד היא רגרסיה אופקית שבמסגרתה מתממש תהליך של התכת האישיות האינדיוידואלית לתוך מעגל קבוצתי 'אישיותי' אחיד והומוגני. "זה לא אני, זה אנחנו". למעשה, כל הז'אנר של תכניות הריאליטי בטלוויזיה מבוסס על ניצול ציני של תהליכים רגרסיביים בקרב משתתפי הקבוצה. ההפקה אינה משתמשת במונחים מקצועיים אלה, אך מבינה היטב את ההשלכות הפסיכולוגיות על התנהגות המשתתפים, מה שניכר היטב בקרב נפגעי תכניות ריאליטי ביום שאחרי.
במהלך המפגש הראשון של כל קבוצה, אך גם במפגשים הקרובים עד לגיבוש נורמות, ברור לכולם שיש מחירים גבוהים ואולי אף בלתי נסבלים, להחלטה להיות מחוץ ל"אנחנו". יתרה מכך, על מנת להגדיר את ה"אנחנו" הקבוצה יוצרת לעצמה קונצנזוס ומתקפת את זהותה באמצעות הדרה של מיעוטים. מסיבה זו לכל התחלה של קבוצה יסומנו החריגים כמועמדים להוות תפאורה שבאמצעותה מגדיר הרוב את זהותו: בדרך כלל ייבחרו קבוצות מיעוט שמקובלות על כולם, כמו ערבים, מזרחיים, הומוסקסואלים או בעלי לקויות בולטות, גופנית או פסיכולוגית. התהליך הזה, פרימיטיבי ככל שהוא נשמע, אינו פוסח על אף אדם, כולל הפסיכולוגים המנוסים ביותר בעבודה קבוצתית.
המשוואה הפסיכולוגית בהנחיית קבוצה היא די ברורה. ככל שהמנחה בוחר בהעצמת העמימות כך תגבר הרגרסיה של המשתתפים. ולהיפך, ככל שהמנחה יגביר את ההבניה כך תפחת הרגרסיה של המשתתפים. במפגש ראשון מומלץ בהחלט להשתמש בהבניה במידה רבה ככל האפשר, שכן החרדה שמעוררת רגרסיה עלולה לגרום להתפרקות הקבוצה מיד עם הקמתה.
בדוגמה שראינו, המנחה נדרך לאור הגלישה של אורית לחשיפת פרטים אישיים שנועדה לבסס חזות של אינטימיות בקבוצה. הסיבה שהוא הטיל ספק באותנטיות של אותה אינטימיות, היא שבכדי להגיע לחשיפה הדדית ומותאמת הקבוצה חייבת להתמודד עם פרדוקס שקשה מאד לעקוף במלאכותיות:
על מנת ליצור פתיחות יש לבסס אמון אבל על מנת לבסס אמון יש ליצור פתיחות
כמו בכל קשר אחר, יצירת של אמון דורשת זמן, התנסות והדדיות.
המאפיין המשותף לכל משתתף בהצטרפותו לקבוצה חדש הוא אמביוולנטיות. מצד אחד רצון להשתמש במשאבים ובפוטנציאל שיש לקבוצה להציע, ומצד שני חרדה עמוקה מהתמסרות ה"אני" למעגל הקבוצתי.
התחלות אינן נחלתה הבלעדית של פגישה קבוצתית ראשונה. לעיתים מדובר בהצטרפות של משתתף או מנחה חדש לקבוצה קיימת. הצטרפות של משתתף חדש, אפילו אם כניסתו מתרחשת במפגש השני, היא כבר אירוע דרמטי שמציע הזדמנויות להבנה פסיכולוגית לגבי חלק מהמשתתפים או כולם. הצטרפות כזו מדמה הולדת אח או אחות חדשים במשפחה והיא מהדהדת בתוך ההיסטוריה הפרטית של כל משתתף. במפגש כזה מוצעת הזדמנות לפגוש ולתקן חוויות מוקדמות כואבות ובלתי פתורות שמשתחזרות במהלך החיים הבוגרים. לא אחת, הקבוצה תכין מופע מיוחד, גם אם לא מתוכנן, שבו יוצגו הנורמות שלה, הקרבה שבין המשתתפים, האחידות והלכידות, ההומור, התמיכה ההדדית. לא תמיד יהיו אלה מגובים במציאות עקבית. כניסה של משתתף חדש מזמינה אצל חלק מהמשתתפים מפגש של יריבות בין-אחאים שמחייבת התערבות הנחייתית או התייחסות של הקבוצה כדי לחברו ל"כאן ועכשיו". גם עבור המשתתף החדש ההשתלבות יכולה להתבטא כסיכוי או כסיכון, בהתבסס על מפת היחסים במשפחת המקור שלו.


חלומות של מנחים על המפגש הראשון

לא מעט מטפלים קבוצתיים ומנחי קבוצות, גם עמיתים וגם מתמחים שהדרכתי, חווים את חרדת ההתפרקות של הקבוצה החדשה באמצעות חלימה. ברור בעיניי ששלב ההקמה (תכנון, שיווק, גיוס, ומיון) הוא המורכב והתובעני ביותר ומנחים רבים אכן משכילים לשתף בקשיים שמציב בפניהם האתגר. אבל את הפחדים הקמאיים קשה יותר להביא, כנראה כי קשה למקד אותם, לתת להם מילים וודאי לתקשר אותם לצד השני. ספרו של הפסיכולוג אברהם בנימין, "התנהגויות בקבוצות קטנות", נפתח בחלום של מנחה קבוצה שממתין בחדר להגעת המשתתפים, כשאט אט מתגברת החרדה והפחד הגדול ביותר מתממש: בום. הוא לבד בחדר. המשתתפים אינם מגיעים! מאז שמעתי הרבה מנחים שהתמודדו עם חלומות דומים. גם אני התנסיתי באחד, במהלך לילה שקדם למפגש קבוצתי ראשון, חלום שאני זוכר היטב:


אני נמצא באולם הספורט בבית הספר היסודי בו למדתי, בית ספר דתי בראשון לציון. באולם הזה אני כבר אדם בוגר, פסיכולוג ומנחה קבוצה שמצפה להגעתה של קבוצת סטודנטים וסטודנטיות לפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, אותם גייסתי לפרויקט התנדבותי שכולל הכשרה מתמשכת בקבוצה. אני אמור להנחות בגפי. אחרי 10 דקות של המתנה מיוסרת וחסרת שקט על כיסאי, עמוס מחשבות טורדניות, מגיעה בבת אחת קבוצה רועשת של עשרות (!) סטודנטים. אני חש הקלה רבה. הקבוצה, לכאורה, יוצאת לדרך. אני מתחיל להסביר בכמה מילים, במשפטים קצרים ובשפתיים קצת רועדות. שתי דקות חולפות. שקט. אני מרגיש את הקבוצה מאוכזבת, לא קשובה, מתוסכלת. לפתע, כמעט ברגע אחד, קמים כולם בבהלה, רצים לעבר החלונות הקטנים שבצד האולם. הם צועקים באימה ודוחפים זה את זה כדי להצליח ולהשתחל ראשונים דרך שורת החלונות בכדי להימלט על נפשם.

 

רגשית, מה שמייחד את האולם הזה עבורי הוא תחושת בושה עמוקה בעקבות אירוע שחזר על עצמו פעם אחר פעם בשיעורי ההתעמלות בהיותי בכיתה ד': כל תלמידי הכיתה, בנים ובנות, עומדים בתור לקראת קפיצה מעל ה'חמור' (מתקן עץ שצריך לדלג מעליו במנח ידיים על המכשיר ופישוק הרגליים בקפיצה). בעקבות קפיצת כישלון בשיעור התעמלות קודם, אני מפתח חרדה עצומה לקראת האפשרות של כישלון נוסף. הרגשתי נבוך, מבויש, חרד, עד כדי רעד ומחשבות על הִתְחלוּת. אולם ההתעמלות עצמו הוצמד אצלי בהתניה פבלוביאנית לבושה עמוקה, כשלצדה תקווה אגורפובית להימלטות נועזת דרך החלונות. כך הייתה לי גם הציפייה הנחרדת מהקבוצה החדשה, שהביאה את בושת העבר לחרדת ההווה, זו שמתממשת לבסוף בחלום בדחייתי ובהימלטותם של הסטודנטים.
טיפול קבוצתי הוא כלי טיפולי מדהים, בייחוד בתקופה שאנו חיים בה. סיבה מרכזית שמנחים נמנעים, או לפחות מהססים, מלהקים קבוצה, היא הפחד מכישלון באתגר ההקמה ובהתגבשות הקבוצה. זה נכון שגם המטפל בפסיכותרפיה פרטנית חשוף לדחייה מצד מטופלים, אולם הקבוצה מעניקה, לטוב ולרע, אמפליפיקציה (הגברה) לתופעות טיפוליות מקבילות שמתקיימות בטיפול פרטני או זוגי.
כל מנחה חייב להחזיק בדמיונו את כישלון הקבוצה. אנחנו מדמים בנקל את הקמת הקבוצה כתהליך בריאה הדרגתי. תחילה, אמר פוקס (Foulks), אבי האנליזה הקבוצתית, בורא המנחה את ה- Group in the mind. הוא מדמיין את הקבוצה, מפנה עבורה מקום פנימי בעולמו, ממש כפי שהורים מפנים מקום לילוד החדש המתוכנן. אחר כך, כותב Bion, מתרחש במחשבה שלנו תהליך מורכב של הפריה והמשגה (הוא התחכם והשתמש במושג Conception, שמשמעותו באנגלית כפולה: הפריה והמשגה).
זה נכון שאלה תהליכים דמיוניים, אך הניסיון מלמד כי הם מהווים תנאי הכרחי, אף אם אינו מספיק, להקמת קבוצה מוצלחת.
נצטרך לקבל את האפשרות שנתרסק, בכדי שנוכל להמריא ולנסוק.



איך מונעים דיכאון אצל בני נוער?

מאת איתן טמיר

תכניות מניעה להתמודדות קהילתית מוקדמת עם דיכאון,  תמיד עוררו חששות במערכת החינוך בארץ ובעולם, בגלל הדאגה מפני תופעת ההדבקה.

עם זאת, מחקרים חדשים מלמדים אותנו שלמרות הסיכון, יש לתכניות מניעה יתרונות רבים, לפחות כשעושים אותן נכון.

להלן שני מחקרים טובים שסקרו תכניות כאלה:

 

תכנית מניעה בכלים רגשיים לדיכאון אצל מתבגרים

מחקר פיילוט שהתקיים באוניברסיטת אלברטה בקנדה נועד לקדם הקניית יכולות ודרכי התמודדות בקרב בני נוער עם קשיים נפשיים, הצליחה להביא להפחתה משמעותית בדיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות.
התוכנית, שנקראת "אמפתיה" (The EMPATHY program), נוסתה לראשונה בבית ספר ציבורי באלברטה בין השנים 2013 ל-2015 והוצעה ליותר מ6,000 בני ובנות נוער בין כיתות ו'-י"ב. התכנית נוצרה עקב עליה במספר ההתאבדויות בקרב בני נוער בתיכון זה בשנים 2013-2014.
שיתוף הפעולה בין בית הספר לאוניברסיטה איפשר שילוב תכנים המטפלים ישירות בקשיים ודרכי התמודדות עם בעיות נפשיות לכיתות הלימוד. בני הנוער בבית הספר קיבלו אפשרות להשתתף בשיעורים המתייחסים להתמודדות עם קשיים נפשיים וכן גישה לעזרה מקצועית אם הם זוהו כבעלי דיכאון חמור או מחשבות אובדניות. כאשר אותרו בני נוער במצוקה, הוריהם עודכנו ולאחר מכן הוצעה להם תמיכה והתערבות טיפולית על ידי מטפלים מנוסים, דרך האינטרנט. במידה ונראה היה כי יש צורך בהתערבות נוספת, המשפחה הופנתה למרכז חיצוני לבריאות הנפש.
שנה וחצי לאחר תחילת הפרויקט, הנהלת בית הספר דיווחה על שיפור דרמטי. 15 חודשים לאחר סיום התוכנית, החוקרים מצאו כי מתוך כלל התלמידים בבית הספר, שיעור האובדנות ירד מ 4.4% ל-2.8%. כמו כן, נצפתה ירידה בשיעור החרדה, הדיכאון והמחשבות על פגיעה עצמית. בנוסף, תופעות של אלימות, בריונות והשימוש באלכוהול וסמים פחתו גם הם בעקבות ההשתתפות בתוכנית.

הנהלת בית הספר ציינה כי השיפור שחל בקרב התלמידים בהחלט מעיד על הצורך בהתייחסות לקשיים נפשיים ודרכי התמודדות עימם במסגרת הבית ספרית.
"אני חושב שהעולם שלנו יותר מורכב משהיה אי פעם והרבה מהילדים בהחלט מתקשים ונאבקים ועם השנים אנחנו רואים יותר ויותר תלמידים שמציגים קשיים רגשיים שונים. כך שעבורנו, להיות מסוגלים להתייחס לנושאים אלו ולהתמודד עימם בגישה מקיפה וכוללנית זה מאוד חשוב ומשמעותי", ציין המפקח של בית הספר.

בשנת 2015, על אף הצלחתה, תוכנית "אמפתיה" הופסקה בעקבות קשיי מימון… אבל כנראה שיש שם מנהיגות:
למרות סיום המימון, הנהלת בית הספר החליטה 'להגדיל ראש' ולהמשיך להשתמש באלמנטים התרפויטיים מתוך תכנית "אמפתיה": התלמידים עדיין מקבלים כיום הדרכות על התמודדות עם קשיים נפשיים ובית הספר שומר על קשר עם המחלקה לבריאות הנפש באוניברסיטת אלברטה ועם שירותים פסיכולוגיים בקהילה שמציעים ייעוץ וטיפול לבני נוער עם קשיים נפשיים. כחלק מפרויקט פיילוט חדש, שיחל בשנת הלימודים הבאה, יהיו זמינים פסיכותרפיסטים קבועים ומומחי בבריאות הנפש בבית הספר, שתקשורת איתם תהיה נגישה לכל התלמידים.
לדברי ההנהלה, התנהלות בית הספר כיום מבוססת על חלקים משמעותיים מתוכנית ה"אמפתיה" שהביאו לשינוי הרב ביותר. לטענתם, אם ניתן יהיה להפוך את השיח על קשיים נפשיים למדובר ומוכר בבית הספר והתלמידים ידעו למי הם יכולים לפנות בכדי לקבל עזרה ותמיכה, ניתן יהיה להפחית באופן משמעותי את מקרי החירום.

 

תכנית מניעה קוגניטיבית התנהגותית לדיכאון אצל מתבגרים

מחקר אחר, שנערך בארה"ב ופורסם בכתב העת JAMA Psychiatry , בחן את יעילותה של תכנית מניעה קוגניטיבית התנהגותית בקרב בני נוער המצויים בסיכון לסבול בדיכאון. לרוב, כוללת התכנית הכנה להתמודדות אדפטיבית עם סימפטומים דיכאוניים ועם ההשפעות הנגזרות מהימצאותו של הורה הסובל מדיכאון בבית.
המחקר עקב אחר מעל ל-300 מתבגרים בגילאי 13-17 אשר להם לפחות הורה אחד שסבל מדיכאון בעבר. המתבגרים לא סבלו מדיכאון בעת ההשתתפות במחקר, אך סבלו מאפיזודה דיכאונית בעבר או שהראו סימפטומים דיכאוניים מסוגים שונים. מטרת המחקר הייתה לבדוק האם תכנית המניעה אכן מפחיתה את שכיחותן של אפיזודות דיכאוניות, מגבירה את שכיחותם של ימים "נקיים מדיכאון" ("depression free") ומשפרת את הכשירות הנפשית המתפתחת של המתבגר, אשר נבדקה 6 שנים לאחר ההתערבות.
המחקר בדק תכנית מניעה קוגניטיבית התנהגותית (Cognitive behavioral prevention) במסגרת קבוצתית, שכללה מפגשים חד שבועיים בני 90 דקות למשך 8 שבועות, ולאחר מכך 6 מפגשים חודשיים. בתום ההתערבות, עקבו החוקרים אחר מצבם של הנבדקים במשך 6 שנים. יעילותה של תכנית ההתערבות נבחנה למול קבוצת ביקורת בעלת מאפיינים דומים שלא קיבלה את תוכנית ההתערבות.
ממצאי המחקר הראו כי תכנית ההתערבות הובילה לפחות אפיזודות דיכאוניות בקרב הנבדקים וליותר ימים "נקיים מדיכאון". בנוסף, הישגי תכנית המניעה נשמרו בתקופה שלאחר הטיפול, וכך גם כשירותם הנפשית של הנבדקים שהשתפרה במהלך 6 השנים בהן נערך המעקב.
מחקר זה מוכיח קיומה של תכנית למניעת דיכאון אכן משפרת את יכולת התמודדותם של נערים הנמצאים בסיכון לסבול ממנו, וכן מפחיתה את שכיחות הופעתו. בעקבות ממצאי המחקר, ניתן יהיה להפעיל את תכנית המניעה בקרב מתבגרים וכן למצוא תכניות התערבות נוספות המתאימות לקהלים נוספים הנמצאים בסיכון, ואולי בהמשך אף לאוכלוסיה כולה.

מחקר חדש בחן את יעילותה של תכנית מניעה המופעלת על ידי עמיתים במישיגן. התכנית הכשירה בני נוער לזהות מתבגרים בסביבתם המתמודדים עם סימפטומים דיכאוניים. בני הנוער מתכנית המניעה עזרו לבני גילם באמצעות "שיחות מסדרון" באווירה חברית, על דיכאון ובריאות הנפש בכלל. בשאלון שבחן עמדות של בני נוער בעקבות ההתערבות, נמצא כי מבוכתם פחתה באופן משמעותי. הם חשו נוח יותר לפנות ליועצת החינוכית בבית הספר, או לעובדת סוציאלית. הרעיון של עזרה נפשית מצד פרא-מקצועיים אינו חדש.
מקורותיו מצויים בעקרונות האלטרנטיביים של הפסיכולוגיה הקהילתית שפרחה בארה"ב לפני כ-40 שנה. אבל בכל זאת, אנחנו מדברים על בני נוער שמצויים עצמם בתוך קלחת ההתבגרות. מקסים.

התאבדות

התאבדות: 

פוסט מיוחד של איתן טמיר: 

שאלות ותשובות על התאבדות – 

נכתב לרגל היום הבינלאומי למניעת אובדנות:

10.10.2019

 

איתן טמיר

 

למה אנשים מתאבדים? 

 

אנשים נוטלים את נפשם בכפם ממגוון סיבות. 

עם זאת, ידוע כי בערך 90% מהמתאבדים סבלו מהפרעות נפשיות מאובחנות, בעיקר דיכאון קליני וכי צרכו חומרים פסיכואקטיביים בסמוך למועד המוות.

סיבות שכיחות נוספות הן קונפליקט קשה בזוגיות, משבר כלכלי או מעורבות בתהליך משפטי סבוך.

אחת ההגדרות המדויקות לסיבות לאובדנות, אותה ניסח הפסיכיאטר שניידמן,  היא ״דרך התמודדות עם כאב נפשי בלתי נסבל״. 

 

 

האם מי שמנסה להתאבד רוצה להשיג תשומת לב?

 

כל ניסיון אובדני הוא צעקה מחרישת אזניים לעזרה.

לכן, גם במקרים בהם היא חוזרת ונשנית, כמו במקרים קשים של הפרעת אישיות גבולית, אסור להתעלם ממנה. 

למעשה, בלי התערבות מקצועית וטיפול נפשי מתאים,  האדם שניסה להתאבד יימצא בסיכון גבוה יותר לניסיון נוסף או להתאבדות ממשית. 

חשוב לציין כי כל אדם שמבצע ניסיון התאבדות מתמודד עם מידה של אמביוולטיות: הוא חפץ לסיים את הסבל והכאב הנפשי שהוא חווה, אך הדחף האינסטינקטיבי לחיות מצוי בכל עת. 

 

 

האם אדם אובדני מסוגל להסוות את הדיכאון בו הוא שרוי? 

 

התשובה חיובית.

אחת התופעות הקליניות הקשות ביותר לאיתור במקרים של אובדנות היא הכרה בדיעבד לגבי התמודדתו של האדם עם דיכאון סמוי. 

רבים הם הסובלים מדיכאון שדווקא לפני ניסיון ההתאבדות, עוטים ארשת של מסוגלות נראית, מה שנחווה כתעתוע בעיניי הקרובים אליהם. 

יחד עם זאת, כאשר קיים קשר קרוב עם אדם במשבר, ניתן לקלוט ולזהות בזמן אמת תסמינים של התדרדרות וחשיבה אובדנית. 

אחת ההשלכות החשובות של דיכאון סמוי היא שחשוב לשאול את האדם, באופן פרואקטיבי, על כוונות אובדניות, גם כאשר הדברים אינם מוצהרים מפורשות.

 

 

למה אנשים נוטים להתאבד דווקא כשמצבם הנפשי השתפר? 

 

לעתים לאדם דיכאוני השוקל התאבדות אין מספיק אנרגיה לבצע זאת במהלך האפיזודה הדיכאונית עצמה. 

כאשר ההפרעה מתפוגגת מעט, הוא צובר כוחות אך תחושת חוסר התקווה נותרת והאנרגיות החדשות תורמות להוצאה אל הפועל של המעשה.

דיכאון עמוק מעורר כניעה עמוקה לכאב הנפשי,  המתמודד/ת סבור בכנות כי יציאה מהמצב אינה בטווח יכולותיו וכוחותיו הפסיכולוגיים ושהוא אינו מסוגל להילחם בה עוד. אותה כניעה תורמת להפחתת החרדה, מה שגורם לאדם להיראות רגוע יותר בתקופת הדיכאון וסוער בסמוך לניסיון ההתאבדות. 

 

 

האם אדם מצוי בסיכון מוגבר לניסיון אובדני כאשר התרחשה בסביבתו התאבדות?

 

מבחינה סטטיסטית, התנהגויות אובדניות נוטות ׳להדביק׳ את מי שנמצא בסביבת האדם האובדני.

נתונים אלה נבדקו במחקרים אפידמיולוגיים, ברמה המשפחתית, הבית ספרית, הקהילתית ואפילו הארצית. ׳ההדבקה׳ היא אית הסיבות לכך שתכניות מניעה (כמו הרצאות לבני נוער על התאבדות) מתקיימות במשנה זהירות. 

יחד עם זאת, אדם נורמטיבי שנחשף להתאבדות בסביבתו הקרובה אינו מצוי בסיכון גבוה יותר לניסיון אובדני. כדי שההשפעה הסביבתית תהיה תקפה, מתחייב לרוב שילוב בין כמה גורמי סיכון, שיחד מייצרים סבירות רבה יותר לפגיעה עצמית. 

 

 

מדוע אובדניים נמנעים משיתוף אחרים במצוקתם הנפשית טרם התאבדותם?

 

התחושה הבסיסית של האדם האובדני היא היעדר הבנה קיצוני מצד אחרים.

האמונה ש״אי אפשר להבין אותי״, יחד עם רגשות אינטנסיביים של בושה, כאב וייאוש, מתכנסים יחד לתמונה חשיבתית שנקראת ״ראייה מנהרתית״ (Tunnel Vision), מצב מנטלי קיצוני, בו לא מתאפשרת בחינת אסטרטגיות התמודדות אלטרנטיבות פרט להתאבדות.

עיוורון קוגניטיבי זמני זה כולל בתוכו את האפשרות של היעזרות באחרים. 

 

 

אם אדם החליט ״באמת״ להתאבד, האם ניתן לעצור בעדו?

 

בהחלט כן! 

אסור לוותר על חלום החיים של אדם קרוב, אפילו שהחליט בכל לבו להתאבד.

דיכאון הוא אירוע מוגבל בזמן, שניתן לטפל בו תרופתית ופסיכותרפויטית.  גם בעיתות חירום, כאשר טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי אינם בנמצא, התערבות מיידית עשויה לפתוח בפני המתמודד צוהר ייחודי של כוחות פנימיים, כזה שעשוי ליצור סדק, ספק חשוב בכוונה האובדנית.

מניעת התאבדויות בזמן אמת באות לידי ביטוי יומיומי באמצעות התערבויות חירום. למשל, בשירות ער״ן, עזרה ראשונה נפשית בטלפון, שמוגשת ע״י מתנדבות ומתנדבים שעברו הכשרה ייעודית להתערבות טלפונית במשבר. 

מדוע דיכאון מוביל במקרים רבים למחשבות אובדניות?

 

ככל שהדיכאון מעמיק ומשתלט, כך הולך ומחריף.הכאב הנפשי. 

באופן פשטני, מחשבות, כוונות וניסיונות אובדניים הם תולדה של באינטראקציה בין חוסר איזון ביוכימי לבין ייאוש קיומי עמוק.  

אהרון בק, פסיכיאטר אמריקאי ומפתח הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT) בדיכאון, תיאר את עיוותי החשיבה של הסובלים מדיכאון וניסח את הטריאדה הדיכאונית של בק  – מחשבות שליליות על העולם, על העתיד ועל העצמי – שבכוחן להוביל לרעיונות על התאבדות.

QA דיכאון redirect

מה זה skin picking? ואיך מתמודדים עם קילוף כפייתי בעור

הפרעת קילוף עור
 

 

excoriation (skin picking) disorder

 

איתן טמיר

מהי הפרעת קילוף עור כפייתית / סקין פיקינג?

 

אנשים מחטטים בעורם מעת לעת – מקלפים גלד, למשל, או מפוצצים פצעון.

תודו שיש בזה לפעמים משהו נעים… ?

אלא שהעיסוק הנורמלי הזה עלול להפוך להתנהגות כרונית, הפרעה נפשית שנקראת excoriation (skin picking) disorder, או חיטוט כפייתי בעור, מצב שנקרא גם דרמטילומניה.

סקין פיקינג

הפרעת קילוף עור עלולה להשפיע משמעותית על איכות חייו של הלוקה בה ועל בריאותו הכללית.
הסובלים מההפרעה עשויים לחטט שוב ושוב בפצעונים, בגרד, ביבלות ובגלדים, כמו גם לקרוע ולשפשף באופן קבוע עור בריא.
פסיכולוגים ודרמטולוגים (רופאי עור), מודעים כיום היטב לקשר בין גוף לנפש בבעיות עור שונות.

הפרעת קילוף עור נחשבת להפרעה רפטטיבית המתמקדת בגוף (Body focused repetitive disorders), אשר 1.4% מהמבוגרים בארה״ב לוקים בה. הפרעה דומה, מאותה משפחה, היא טריכוטילומניה – תלישת שיער כפייתית.

הפרעה זו נפוצה יותר בקרב נשים ונוטה להתפתח בגיל הנעורים או בבגרות.

תסמיני הפרעת קילוף עור כוללים חיטוט אינטנסיבי בעור, חרף ניסיונות לחדול מכך, התפתחות פצעים בעור בעקבות החיטוטים ולקות משמעותית מבחינה פסיכולוגית, פיזית או חברתית כתוצאה מהחיטוטים.

חלק מהסובלים מההפרעה חשים צורך להסיר ״פגמים״ בעור, בעוד שאחרים עושים זאת מתוך מתח, שעמום או הרגל.

במובנים רבים ההפרעה דומה לאובססיות טיפוח, כמו מריטת שיער וחיטוט בציפורניים, כאשר הפעולה עשויה להימשך על פני דקות ספורות, שעות או חודשים עם תקופות של הפוגה.
בהיעדר טיפול עשויה ההתנהגות להוביל לפצעים כואבים, לדימומים, לצלקות ולמתח פסיכולוגי משמעותי.

מה גורם לקילוף עור כפייתי?

עדיין ברור מהו הגורם להפרעה, אך היא עלולה להתפתח לצד מצבים רפואיים אחרים, כמו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, הפרעת קשב וריכוז או אפילו אוטיזם.

שתי סיבות עיקריות שוכנות בבסיס של סקין פיקינג:
1. זיהום, פריחה או פציעה היוצרים גלד. הגלד עשוי לגרד בזמן החלמתו ולהוביל לגירודו וליצירת פצע חדש באופן מעגלי, עד ליצירת הרגל
2. מתח או מצב נפשי. בזמנים מתוחים אנשים נוהגים לגרד את עורם, לתלוש שיער או לנגוס בציפורניהם. אצל אחרים הדבר נובע מדחף למגר ״אי-שלמות״ בעורם.

 

טיפול פסיכולוגי בקילוף עור כפייתי

טיפול בחיטוט כפייתי בעור יכלול בדרך כלל תרופות וטיפול פסיכולוגי.

טיפול תרופתי

כאשר ההפרעה מעוגנת בחולי נפשי, המטופל עשוי להגיב טוב לתרופות מקבוצת SSRI ולתרופות נוגדות דיכאון אחרות, לנוגדי פרכוסים כמו למיקטל ובמצבים מסוימים גם להיעזר במינון נמוך של לתרופות אנטי-פסיכוטיות כמו רספרידל.

טיפול פסיכולוגי

בגזרת הטיפולים הפסיכולוגיים מומלץ להיעזר בטיפולים התנהגותיים, או קוגניטיביים התנהגותיים, שמציעים פתרונות מוכחים למדי.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עשוי לסייע לסובלים מסקין פיקינג, בכך שהוא נותן מענה מצוין להרגלים שליליים ומתמודד ביעילות עם הקושי לשליטה בדחפים. הטכניקות השכיחות ביותר בטיפולי CBT, שנמצאו יעילות לטיפול בקילוף עור כפייתי הן אימון לשינוי והיפוך הרגלים, ואימון בתגובה מתחרה, שתיהן פשוטות ומובנות מאוד ליישום ותרגול.

זאת ועוד, אנשים המחטטים בעורם באופן לא מודע ואוטומטי עשויים להיעזר בכפפות או להדביק פלסטרים לצמצום הגישה לפצעים.

טיפול עצמי

הסובלים מההפרעה יכולים לעזור לעצמם באופנים שונים ומגוונים, הנה כמה התנהגויות רלוונטיות שמסייעות, כמובן לא במקום טיפול מקצועי:

  • מריחת חומרים מרגיעים טבעיים על העור, כמו אלוורה
  • התעמלות יומית
  • תרגול יוגה
  • מדיטציה או נשימות עמוקות להקלה על מתח
  • הסתרת מראות על מנת שלא לראות פגמים בעור
  • החבאת כלים המשמשים לחיטוט בעור, כגון פינצטות, קוצצי ציפורניים ומספריים.
  • ניתן למצוא גם אלטרנטיבות שיעסיקו את הידיים, כמו למשל למחוץ כדור או לשחק בקובייה הונגרית.

איש מקצוע רפואי, או פסיכולוג קליני, יכול לסייע לסובל מההפרעה לבחור את הטיפול הנכון לו, בהתאם למצבו ולסיבה שבעטיה פרצה ההפרעה.

מוזמנים לפנות אלינו לשיחת הכוונה לטיפול נפשי.

לסיום, מוזמנים לצפות בסרטון הסבר יפה וקצר
על הפרעות רפטיטיביות ממוקדות גוף:
מקורות:
Woods, Douglas W.; Houghton, David C. (13 July 2015). "Evidence-Based Psychosocial Treatments for Pediatric Body-Focused Repetitive Behavior Disorders". Journal of Clinical Child & Adolescent Psychology. 45 (3): 227–240.
כתיבה ועריכה: איתן טמיר, מ.א., ראש מכון טמיר

זרעי קיץ – מפגש שבת לחקר יחסים בין אחאים 

זרעי קיץ – מפגש שבת לחקר יחסים בין אחאים 

 

בֹּקֶר אֶחָד פָּתַחְתִּי חַלּוֹן 

וְתֶכֶף הָרֵיחַ לִי דַּק מִן הַדַּק 

קַיִץ מִסּוּג שֶׁהָיָה כָּאן כְּבָר פַּעַם 

אָמַרְתִּי בָּא קַיִץ – קַיִץ חָזָק. 

 

— מאיר אריאל

 

לפני מספר שנים קיימנו מספר סופי-שבוע לחקירה פסיכודינמית של יחסים בין אחאים, ומכיוון שהיה מרתק ועצמתי, החלטנו לחדש את החוויה.  

הצטרפו לסדנאת מטפלים דינמית, אינטנסיבית וחד-פעמית, שתכליתה התרת מורכבויות לא פתורות בין אחים, אחיות ותאומים במשפחת המקור.  

בסדנה נתמקד בתפקידים המודעים והלא מודעים ש״מחייבים״ איתנו ממשפחת המקור, בשחזור דפוסים פסיכולוגיים שמחבלים במערכות יחסים ובאסטרטגיות קבלה והיחלצות מהם, בנטיה להשאבות לתפקיד (Role Suction) ובבחינת השפעתה על יחסים בין-אישיים בהווה – בזוגיות, במשפחה, בחברויות, בעבודה ובהורות. 

התהליך יתקיים באמצעות למידה התנסותית מה״כאן ועכשיו״ הקבוצתי, בגישה הנחייתית דינמית (פוקס, אגזיריאן וגישה התייחסותית). 

מועד:

יום שבת, 20 ליולי 2019, בין השעות 10:00-20:00 

כולל ארוחת צהריים קלה 

מיקום:

מכון טמיר, רח׳ יגאל אלון 157, תל אביב, כניסה ב׳, קומה 4.

משתתפים:

8-12 גברים ונשים, בעלי הכשרה בפסיכותרפיה והתנסויות קודמות בעבודה קבוצתית אינטנסיבית. 

ההשתתפות מחייבת ראיון טלפוני מקדים. 

מנחה:

איתן טמיר, מ.א בפסיכולוגיה ומנחה קבוצות, ראש מכון טמיר לפסיכותרפיה. לימד הנחיה ולטיפול קבוצתי בארגונים ובמוסדות אקדמיים – אונ׳ ת״א, חיפה, סמינר הקיבוצים, בית ברל ועוד. 

עלות:

950 ש״ח, לסטודנטים ומתמחים: 720 ש״ח

לפרטים נוספים והרשמה:

siblings@tamirpsy.com

 

להתראות,

איתן 

 

זִרְעֵי קַיִץ 

נִשָּׂאִים בָּרוּחַ 

מְעִירִים זִכְרוֹנוֹת 

מְעוֹרְרִים עֶרְגוֹנוֹת 

זִרְעֵי קַיִץ 

בָּאִים בַּנְּחִירַיִם 

וְרוֹמְזִים אֵיזֶה קַיִץ 

הוֹלֵךְ לִהְיוֹת – 

 

איתן טמיר – שיחת הכוונה לטיפול פסיכולוגי – מכון טמיר









קבוצה דינמית בתל אביב – קבוצת יחסים בין אישיים

קבוצה דינמית שבועית בתל אביב

קבוצת יחסים בין אישיים חדשה במכון טמיר

על הקבוצה

מטרת העל של הקבוצה היא שיפור יחסים בין-אישיים, תוך שימוש בתהליך הקבוצתי כחומר ללמידה מעשית.
קשיים אופייניים:
בעיות בסוגיות, בעבודה, במשפחה, קשיים עם סמכות ועמיתים, התמדה, ניהול קונפליקטים,  פרידה, יחסים בקבוצות ועוד.

בסיס תיאורטי

הקבוצה תעבוד פתוח, לפי עקרונות האנליזה הקבוצתית של foulks. קצת ביון (יחסי אובייקט) ואגזריאן (גישה מערכתית).
עדיפות למשתתפים בעלי יכולת סימבוליזציה, בוגרי טיפול דינמי, מתאים גם למטפלי ברה"ן ותלמידים לקראת הסמכה.
הקבוצה אינה טיפול פסיכולוגי, אלא קרובה להגדרה של encounter group.
משתתפים יוכלו לקיים טיפול אישי מקביל, אך לא משותף.

ה-setting

הקבוצה תתקיים אחת לשבוע בימי חמישי, במכון, בין השעות 18 ל-1930 ותסתיים כעבור שנה (עם אפשרות להקמה מחודשת).
8 משתתפים בממוצע – מעל גיל 21.
מיון- מתאים לגברים לנשים בכל גיל.

עלויות

עלות מפגש- 250 ש"ח
עלות ראיון- 400 ש"ח עם החזר מחצית למצטרפים
אין החזר עבור היעדרויות, למעט שירות מילואים.
מחויבות- 12 הפגישות הראשונות.
בסיום תקופה זו תתאפשר יציאה והצטרפות משתתפים חדשים.

איך שמירת סודות משפיעה עלינו מבחינה פסיכולוגית?

איך שמירת סוד משפיעה עלינו פסיכולוגית?

הפסיכולוגיה של שמירת סודות

 

לכל אחד מאיתנו יש סודות.

למעשה, כפי שנראה במחקר שמתואר כאן, כל אדם מסתיר 13 סודות בממוצע,  5 מתוכם לא סופרו מעולם לאיש.

 

שמירת סודות
שמירת סודות ולחץ פסיכולוגי

יש סודות עסיסיים ושערורייתיים, כמו רומן סוער, יש סודות עם הרבה ציפייה, כמו מסיבת הפתעה מושקעת, יש כאלה שאנחנו לוחשים באוזניהם של שומרי סוד אמינים, ויש אפילו סודות שנשמרים אצורים וכמוסים עד יומנו האחרון.

כן, אנחנו לא ממהרים לשתף אחרים בכל מה שאנחנו יודעים, על עצמנו ועל אחרים,  אנחנו שומרים סודות מהאנשים הכי קרובים לנוו וחיים עם המידע הממודר והמודר. לעיתים קרובות אנחנו נוצרים סודות רגשיים מחברים, ילדים, הורים ואפלו בני זוג.

אבל כמו שאנחנו יודעים, לכל הדחקה והרחקה יש מחיר נפשי, כזה  שרובנו לא התעכבנו על השלכותיו הפסיכולוגיות.

אז זהו, מסתבר שההשלכות רבות.

 

איך חוקרים השפעות פסיכולוגיות של שמירת סוד?

 

מכיוון שסביבה ניסויית לא יכולה לייצר סודות משמעותיים בתנאי מעבדה, בעיקר מכיוון שזה לא אתי, מידת ההשפעה של שמירת סודות על בריאותנו נותרה עד כה חמקמקה.

אבל הנה, חוקרים מאוניברסיטת קולומביה פיצחו את האגוז הקשה ובשנת 2010 ערכו ניסוי שמדד בדיוק את זה:

הם ביקשו ממשתתפים לחשוב על הסודות שהם מחזיקים ולבחון את מידת המעמסה הרגשית והלחץ בזמן החשיבה.

החוקרים גילו שכשאדם מתמודד עם המשקל המנטלי של שמירת סוד, העולם סביבו נחווה מאתגר יותר, ומשימות אחרות שעליו לבצע נראות לו קשות יותר.

מה שהכי מעניין הוא שהנזק של הסוד אינו נגרם כתוצאה מהצורך להסתירו, אלא מעצם העובדה שעלינו לחיות איתו.

תיאוריות קודמות טענו ששמירת סודות מחייבת עבודה קשה, ושאורך זמן המתח הנלווה להסתרה ארוכת-טווח מזיקה לבריאות הנפשית והגופנית.

מה שהמחקר שלנו מחדד הוא שהמתח הזה המשיך להתקיים גם כאשר המשתתפים חשפו את רזיהם בפני החוקרים. כלומר, לא ההסתרה הקשתה עליהם ופגעה ברווחתם הנפשית, יש כאן משהו אחר.

החוקרים ביקשו לבחון שלוש שאלות בסיסיות:

  • אילו סודות אנשים נוטים להסתיר?
  • עד כמה סודיות שכיחה בחיינו?
  • כיצד אנשים חווים אותה?

במחקר ראשוני,  הם ריאיינו 2000 משתתפים לגבי סודות שהם שמרו והממצאים מופו לכדי 38 קטגוריות של חוויות. אלה כללו סודות לגבי מערכות יחסים, סקס, עבודה, כסף ועוד.

המשתתפים נשאלו שאלות לגבי כל סוד ששמרו, כמו תדירות החשיבה עליהם, מידת ההסתרה מאחרים וההשפעה על השקט הנפשי.

 

ראיון עם איתן טמיר ברדיו סול, על הפסיכולוגיה של שמירת סודות: 1 לאוקטובר

2020 

 

חשיבה על סוד גוזלת המון אנרגיה

החוקרים גילו כי המשתתפים השקיעו פי שתיים זמן בחשיבה על הסודות שהם מחזיקים, בהשוואה לזמן שהם משקיעים בהסתרת הסודות מאחרים.

ככל שהושקעה יותר חשיבה על הסודות הללו (ולא ככל שהצטרכו להסתירם) – כך דווחה פגיעה רבה יותר ברווחתם האישית.

 

למה חשיבה על סודות מזיקה לנו יותר מהנסיון להסתיר אותם?

 

מסתבר שאנשים אינם מוכנים לכל אותם מקרים בהם סוד צץ בתודעה, ומסית את תשומת ליבם מעיסוקם באותו הרגע. כנראה בגלל שהסוד מזכיר להם דברים שהם היו מעדיפים לשכוח.

החוקרים מצאו שככל שאנשים חשבו על סודותיהם, כך הם חשו יותר חוסר כנות והיעדר אותנטיות,  בגלל המידע החבוי הזה, ותחושות אלו השפיעו על בריאותם.

 

המלצות לעתיד

ראשית רצוי לספר את הסוד לאדם שאתם בוטחים בו סביבכם. איש הסוד יכול להיות חבר קרוב או איש מקצוע, כמו פסיכולוג; ואם אדם כזה אינו בנמצא, שתפו את סודכם באופן אנונימי אונליין באתרים ובאפליקציות שנועדו לגילוי וחשיפה אנונימיים.

שיתוף כזה יכול לעורר תחושת הקלה רבה.

 

גם כאשר אנחנו לא מסתירים באופן אקטיבי סוד כלשהו, רק עצם המחשבה עליו עלולה להזיק לנו, לפיכך חשוב למצוא דרכים יעילות וחיוביות יותר לחשוב על הסוד, מה שעשוי לתרום לרווחתינו האישית.

 

 

 

מקור:

Slepian, Michael L.,Chun, Jinseok S.,Mason, Malia F.   (2017)/ The Experience of Secrecy, Journal of Personality and Social Psychology, Vol 113(1), 1-33

 

דילוג לתוכן