נקדת המבט המדעית בבסיס תרפיית הגשטאלט היא תיאוריית השדה, או גישת המערכות הפתוחות.
זוהי שיטה לחקירת כלל השדה הבין-אישי שבו האירוע מתרחש.
ההנחה היא שהשדה, האדם בתוך מערך חייו, הוא מכלול בו כלל החלקים מושפעים ומגיבים זה לזה.
מטפלים בשיטה זו מתמקדים ב"כאן ועכשיו" ומתייחסים לאופן שבו הכאן והעכשיו כוללים שאריות מהעבר כמו הרגלים בעייתים, אמונות ואפילו יציבת הגוף.
בתרפיית הגשטאלט, מידע שאינו ניתן לצפייה ישירה על ידי המטפל, נבחן על ידי התמקדות, התנסות ודיווחים חוויתיים של המטופל, תוך קיום דיאלוג ביניהם.
נקודת המבט האקזיסטנציאלית
פסיכולוגים אקזיסטנציאלים מתמקדים בקיום של האנשים, ביחסיהם האחד עם השני, הנאותיהם וסבלם וכדומה, ובאופן שאלה נחווים על ידיהם באופן ישיר.
רוב האנשים פועלים בהקשר של מחשבות קונבנציונליות המערפלות או מונעות את הכרת העולם כפי שהוא.
כלומר, קיום שאינו מבוסס על האמת מוביל לתחושות של אימה, אשמה וחרדה.
מבחינה זו, תרפיית הגשטאלט מספקת דרך לקיום אותנטי ובעל משמעות, המבוסס על מודעות – האדם יכול לבחור ולארגן את קיומו באופן המשמעותי לו, כאשר האדם הוא יצור המתפתח תדיר ותמיד יש לו אופקים ואפשרויות חדשות.
דיאלוג
דיאלוג מתבסס על היכולת לחוות את האחר כפי שהוא באמת, תוך שיתוף של מודעות חוויתית.
המטפל מעודד את המטופל לעשות זאת דרך אותנטיות ואחריות, כאשר מערכת היחסים בין המטפל למטופל היא ההיבט החשוב ביותר בפסיכותרפיה. המטפל עובד דרך דיאלוג ולא דרך הפעלת מניפולציה על המטופל במטרה להגיע למטרה תרפויטית כלשהי. כאשר מניפולציה מופעלת, המטופל אינו יכול לשלוט בצמיחתו האישית.
ההנחה היא כי מערכת יחסים צומחת מתוך מגעים בין אנשים ודרך מגע, אנשים צומחים ומפתחים זהויות. מגע הוא החוויה של הגבולות בין ה"אני" ל"לא-אני". הוא החוויה של קשרים עם הלא-אני בזמן שמתחזקים זהות עצמית המובחנת מאלה שאינם אני. לפיכך המטפל מפעיל רגשות של דאגה ישירה, חמימות, קבלה ואחריות עצמית. באופן זה תרפיית הגשטאלט גם עוזרת למטופלים לפתח תמיכה עצמית למגע רצוי או להימנעות ממנו. תמיכה משמעה כל מה מה שמאפשר מגע עם אחרים או הימנעות ממנו: גוף, אנרגיה, נשימה, מידע, דאגה, שפה וכדומה. כך למשל, התרגשות הנלווית למגעים עם אדם אהוב דורשת תמיכה של כלל מערכות הגוף, למשל נשימה נכונה.
לדיאלוג בתרפיית הגשטאלט, יש ארבעה מאפיינים:
הכללה
היכולת לשים את העצמי באופן מלא בתוך החוויה עם האחר מבלי לשפוט, לנתח או לפרש, כאשר בו זמנית שומרים על עצמי המובחן מהאחר. כך הכללה יוצרת סביבה בטוחה לעבודה פנומנולוגית, ועל ידי תקשורת המנסה להבין את חווית המטופל, ניתן לחדד את מודעותו.
נוכחות
המטפל מבטא את עצמו בפני המטופל לגבי תצפיותיו, העדפותיו, רגשותיו, מחשבותיו וחוויותיו האישיות (נוכחות) וכך הוא משתף את נקודת מבטו על ידי עיצוב צורת דיווח פנומנולוגית המסייעת למטופל ללמוד בנוגע למתן אמון ושימוש בחוויות מיידיות כדי להעלות מודעות.
מחויבות לדיאלוג
מגע הוא מה שקורה בין אנשים כתוצאה מהאינטראקציה ביניהם. המטפל מתמסר לתהליך הבינאישי הזה וכך מתאפשר מגע אמיתי ולא מניפולציה.
דיאלוג הוא חוויה
דיאלוג הוא חוויה קיימת ולא תוכן מופשט שמדברים עליו. הוא נחיה, כלומר מתרחש באופן מיידי דרך עשיה. אופן הדיאלוג יכול להיות דרך ריקוד, שירה, מילים או כל צורה אחרת המבטאת את האנרגיות בין המשתתפים. הוא לא חייב להתרחש דרך ביטויים ורבליים.
תרפיית הגשטאלט שונה משיטות אחרות, כגון שיטת השינוי ההתנהגותי או הפסיכואנליזה. בשיטת השינוי ההתנהגותי, התנהגות המטופל עוברת שינוי ישיר באמצעות מניפולציות מצד המטפל.
בפסיכואנליזה, ההנחה היא כי ההתנהגות נקבעת על ידי מוטיבציות לא מודעות המתגלמות ביחסים בין המטפל למטופל. על ידי ניתוח הפניית הרגשות הבלתי-מודעת (העברה) של המטופל למטפל, ההדחקה מוסרת, התת-מודע הופך להיות מודע ודרך דיבור ניתן למצוא את מקור ההפרעה הנפשית.
בתרפיית הגשטאלט המטופל לומד להשתמש בכלל חושיו הפנימיים והחיצוניים על מנת שיוכל להיות יותר אחראי לעצמו.
תרפיית הגשטאלט עוזרת למטופל לשלוט על חייו באמצעות מודעות שנלמדת דרך התנסות בכאן ובעכשיו, וההבנה מתרחשת באמצעות הנוכחות האקטיבית והמרפאת של המטפל, ביחד עם המטופל, ביחסים המבוססים על מגע נפשי וקשר אמיתי, תוך הבנת הגבולות ביניהם.
מטרת תרפיית הגשטאלט
בשיטת טיפול נפשי זו, המטרה היחידה היא מודעות הן בתחום ספציפי והן בנוגע להרגלים אוטומטים. במקרה הראשון מדובר במודעות כתוכן ובמקרה השני מדובר על מודעות כתהליך. בשניהם המודעות הולכת ומתפתחת ככל שהטיפול ממשיך. מודעות כוללת הכרת הסביבה, האחריות לבחירות, הכרה-עצמית, קבלה עצמית והיכולת ליצור מגע עם אחרים.
מטופלים חדשים מגיעים לרוב עם התעניינות לגבי פתירת בעיות.
בטיפול בגישת גשטאלט, מוקד העניין הוא כיצד מטופלים תומכים בעצמם בעת פתירת בעיות, וחיזוק מימד זה אצלם.
ככל שהטיפול נמשך, המטופל והמטפל מפנים יותר תשומת לב לסוגיות אישיותיות כלליות.
לקראת סיום התהליך הטיפולי, המטופל יודע להפנות את רוב מרצו ומסוגל לשלב פתרון בעיות, מאפיינים אישיותיים ספציפיים (הסגנון האישי שלו) וסוגיות שקשורות ליחסים עם המטפל, יחד עם דרכים שלמד לוויסות רגשי.
למי מתאים טיפול גשטאלט?
שיטה תרפויטית זו נמצאה מתאימה ויעילה בייחוד עבור מטופלים המתמודדים עם מגוון קשיים אישיותיים, כמו גםהפרעות חרדה, דיכאון, פרפקציוניזם וקשיים נפשיים אחרים המערבים ניכור עצמי, סבל וקושי למצות וליהנות מהחיים.
רוב האנשים שפונים לטיפול פסיכותרפי טוענים שהם שואפים לשנות את התנהגותם, אך בפועל הם רוצים הקלה מתחושות של חוסר נוחות עצמית.
חרדה, דיכאון והפרעות אחרות הן תולדה של דחיית העצמי, התנכרות למימדים חשובים של העצמי ולפעמים הונאה-עצמית.
טיפול בגישת הגשטאלט מתאים למי שרוצה להכיר את עצמו לעומק, לפתח את המודעות העצמית וללמוד להתפתח ולצמוח נפשית באמצעות תהליך זה.
המטפל בשיטת הגשטאלט מסייע למטופל להבין את ההבדל בין ״לא-יכול״ לבין ״לא-רוצה״ ולהכיר את החסמים הפנימיים, כמו חוויות עבר, חרדות, בושה וכדומה, כאשר העבודה לפיתוח המודעות היא משותפת.
בשיטה זו אין "צריך להיות", אין להתאים את המטופל לאידיאל מסוים של נורמטיביות… הדגש הוא על רכישת עצמאות ויכולת בחירה הנאמנים לאותנטיות של המטופל.
איך עובד הטיפול?
תרפיית הגשטאלט היא יותר צורה של חקירה מאשר שינוי התנהגותי ישיר. המטרה היא צמיחה ועצמאות דרך הגברת מודעות. במקום שמירה על מרחק ופרשנות, המטפל בשיטה זו פוגש את המטופל ומדריך עבודת מודעות אקטיבית.
בתרפיית הגשטאלט, מטופלים ומטפלים מקיימים דיאלוג, כלומר, מתקשרים את נקודות המבט הפנומנולוגיות שלהם.
ההבדלים בנקודות המבט הופכים למוקד ההתנסות והדיאלוג המתמשך, כאשר המטרה היא להפוך להיות מודעים למעשיהם, לאופן שבו הם פועלים ואיך הם יכולים להשתנות לטובה, ובו זמנית – ללמוד לקבל ולהעריך את עצמם. מהבחינה הזו, תרפיית הגשטאלט מתמקדת יותר בתהליך של מה שקורה מאשר בתוכן הנידון עצמו. הדגש הוא על מה נעשה, נחשב והורגש באותו הרגע ולא על מה שקרה בפועל, מה שיכל להיות או היה צריך להיות.
הגישה הטיפולית היא אופקית, המטופל והמטפל שווים בתוך המפגש. הנוכחות האקטיבית של המטפל היא מלאת חיים ורגש, כנה וישירה. מטופלים יכולים לראות ולשמוע את מה שהם חווים, ומה המטפל רואה, מרגיש ואיך הוא כאדם. הצמיחה מתרחשת בעקבות מגע אמיתי בין אנשים אמיתיים. המטופל לומד איך הוא נראה בעיני האחר והאופן שבו תהליך מודעותו הוא מוגבל, לא דרך דיבור על בעיותיו, אלא באמצעות האופן שבו הוא והמטפל מתקשרים האחד עם השני. המיקוד נע בין הכללות פשוטות או אמפאתיה לבין תרגולים העולים מהחוויה הפנומנולוגית של המטפל, בהימצאו עם המטופל.
הגישה הכללית היא להמשיך לבחון את ההתנסות גם לאחר סיום הטיפול ובמצבים בהם המטפל אינו נמצא. הפגישה הטיפולית לרוב מסתיימת בצורה פתוחה, בה המטופל יוצא עם משימות או עם מחשבות להמשך.
מדובר בטיפול עוצמתי שמותיר את המטופל להמשיך ולהתבשל בתהליך של השינוי שנוצר בתוכו גם בסיום הפגישה, כאשר המוקד הוא על העצמאות שלו בפיתוח המודעות. המטפל נמנע מלהגיש לו תהליך מרפא שלם ומושלם.
האם טיפול בגישת הגשטאלט יעיל?
פסיכותרפיה מוצלחת היא כזו שהצליחה להשיג אינטגרציה, שילוב של כל התפקודים ההכרחיים לאדם: רעיונותיו, רגשותיו ופעולותיו.
כל נסיון לדחות אחד ממימדים אלה יותיר אותו מנוכר לעצמו ויפגע בהוליסטיות שלו כאדם. המשימה היא, אם כן, לגרום למטופל להיות מודע לחלקים אליהם היה מנוכר בעבר, להכיר אותם ולהטמיע אותם בתוכו.
מנקודת ראות של גישת הגשטלט, כאשר אדם מנסה להשתנות בכוח תוך ניכור עצמי כך הוא נשאר אותו הדבר. אים באמת שינוי שיחזיק לאורך זמן.
הרעיון הוא שרק מודעות לאותנטיות של המטופל, תוך קבלה אמיתית שלו, תאפשר למטופל לצמוח ולהגביר את מודעותו.
המודעות הזו מניעה את השינוי שיגיע באופן טבעי מתוך הטיפול.
מה לגבי סגירת מעגל (Closure)?
המונח סגירת מעגל. מגיע מגישת הגשטלט ומתייחס לנטייה לתפוס דמויות לא מושלמות כשלם.
אבל מאז פרסום הגישה, פסיכולוגים וכותבים משתמשים במונח כדי לתאר איתו את החוויה של רזולוציה רגשית שחווה קורבן של טראומה שאחריה מגיע אירוע עם חשיבות סמלית. למשל, יש תנועה שטוענת שהוצאה להורג של רוצח, נקמת דם, עוזרת לקרובי המשפחה של הקורבנות לסגור מעגל ולסיים את תהליך האבל. אלא שהשימוש הזה ב״סגירת מעגל״ הוא מטושטש למדי, ורק לעתים נדירות, אם בכלל, ברור מתי קורבנות של טראומה מגיעים למצב של השלמה רגשית. גם אין מחקרים שתומכים בטענה שהרבה או רוב הקורבנות חווים מצב כזה אחרי אירועים עם חשיבות סמלית, כמו מימוש של משאלת נקמה.
