דף הבית

טביסטוק: פסיכותרפיה דינאמית קצרת מועד של מלן

 

דיויד מלן עבד עם מיכאל באלינט בקליניקת טביסטוק אשר בלונדון, בהדרכת מטפלים בפסיכותרפיה קצרת מועד (BP).

הטכניקה של מלן כוללת: לקיחת היסטוריה של המטופל, ובחירת מטופלים אשר יכולים להגיע תובנות דרך עבודה מאומצת. פסיכותרפיה ניסיונית, עם מספר פרשנויות, בה מסתכלים על תגובת המטופל לפרשנויות המוצעות.

לאחר מכן, דבר אשר לדעתו של מלן משותף לכל סוגי הפסיכותרפיה קצרת המועד, יש לקבוע מוקד לטיפול. תגובת המטופל לפרשנויות הנסיוניות של המטפל עוזרת לקבוע את מוקד הטיפול. מלן אינו חולק מוקד זה עם המטופל. המוקד מבוסס על ההיסטוריה הפסיכודינאמית של המטופל, אך אינו מחוייב להיות תסביך אדיפאלי. הפסיכותרפיה קצרת המועד של מלן מאפשרת יותר פגישות מאשר רוב הטיפולים קצרי המועד (עד 30 או 40 פגישות), ומאפשרת יותר תלות במטפל. אין מסגרת זמן קבועה מראש ולמטופלים נאמר כי הטיפול יקח מספר חודשים.

על מנת להתמודד עם בעיית הדחפים-הגנות-חרדות, ראשית מוצעות פרשנויות להגנות, ולאחר מכן מוצעות או שלא מוצעות פרשנויות לקונפליקט החבוי.

פרשנויות אשר קושרות את ההעברה לדמויות עבר של המטופל מוצעות לעתים תכופות, וההסתכלות עליהן היא כעל חלק חשוב בקבלת תוצאות מוצלחות מהטיפול. המטפל צריך להישאר אקטיבי לאורך הטיפול על מנת להשאיר את המטופל ממוקד. ההתערבויות אינן מחויבות להיות קיצוניות ברמת האימות של המטופל עם הפרשנות, למרות שפרשנויות עמוקות כן מוצעות. הטכניקה דומה מאוד לטכניקת פסיכותרפיה ארוכת מועד, רק שהינה ממוקדת יותר. הטכניקה העיקרית הינה שימוש באימות מעלה חרדה. המטפל עושה זאת על ידי אימות ישיר של המטופל עם הגנותיו.

הגישה של מלן מרוחקת ודידקטית יותר מגישות אחרות. המטפל נשאר "מרוחק מהמטופל, מסתורי מעט ולא מעורב". באופן עקרוני לאחר שהוסרו ההגנות מסתיים הטיפול.

 

מקור – http://masterpsicoterapia.com/wp-content/uploads/2014/04/Documento-8.pdf

פסיכותרפיה בינאישית של קלרמן

פסיכותרפיה בין אישית של קלרמן (IPT), היא סוג של פסיכותרפיה קצרת מועד המבוססת על חקירה לא ישירה של מערכות יחסים חברתיות. לרוב, מסתכלים על הסימפטומים כתוצאה של בעיות במערכות יחסים בין אישיות, ולכן הפוקוס של הטיפול הוא על מערכת היחסים הטיפולית.

קלרמן מטפל במגוון רחב של מטופלים, ויש לו טכניקה מותאמת במיוחד לאנשים הסובלים מדיכאון. מודל הIPT לדיכאון מבוסס על הרעיון שדיכאון (וצורות נוספות של פסיכופתולוגיה) קשורים לקשיים במערכות יחסים חברתיות. הראיון הראשוני יתמקד תמיד בחקירה של קשיים שכאלו בחייו של המטופל כגון: אובדנים של מערכות יחסים, קשיים ביצירת מערכות יחסים אינטימיות, ירידה בתפקוד חברתי בבית או בעבודה, ובעיות בחיי הנישואים.

שתי המטרות העיקריות של טיפול זה הינן הפחתת הסימפטומים והעלאת הערך העצמי. בפגישות הראשונות, יעריך המטפל את מערכות היחסים החברתיות הנוכחיות של המטופל.

מוקד הטיפול הוא בהווה, כשההתערבויות העיקריות כוללות פתירת בעיות, תמיכה רגשית, הבהרה של רגשות וחיזוק יכולות התקשורת. בשיטה לא משתמשים בפרשנות של העברה וכל דיון על אירועי חיים מוקדמים שומר על מיקוד בהווה. מטפל בשיטת IPT ינסה להבהיר את רגשות המטופל, להעניק תמיכה ולפתח יכולות תקשורת טובות יותר.

השיטה חינוכית יותר מאשר פרשנית. המטופל מקבל סיוע בזיהוי וקבלת רגשותיו. המטפל מלמד את המטופל דרכי תקשורת יעילות יותר, כשלבסוף, תיתכן התמקדות במערכת היחסים של המטפל-מטופל, אך רק בהקשר לשיח בנושא מערכות היחסים של המטופל מחוץ לחדר הטיפולים.

מקור – http://masterpsicoterapia.com/wp-content/uploads/2014/04/Documento-8.pdf

פסיכותרפיה דינאמית קצרת מועד – המודל של דבנלו

 

דבנלו התחיל את עבודתו בשנת 1962 בבית החולים הכללי במונטריאול, קנדה. הוא כינה את הטכניקה שלו פסיכותרפיה דינאמית קצרת מועד (S-TDP).

כחלק מן ההערכה הראשונית אשר בתחילתו של הטיפול, מעביר דבנלו ראיון מדוייק מאוד בו מציע אינטרפרטציות על מנת לבדוק כיצד מגיב המטופל והאם הוא מתאים לסוג זה של טיפול. ההערכה במודל של דבנלו תופסת חלק ניכר מן הטיפול, כשלוש פגישות הערכה נפרדות, בנות שעה כל אחת. על מנת שהמטופל יתאים לטיפול בשיטה זו, נדרשים לו מאפיינים מסויימים, כגון: יכולת אינטורוספקטיבית, יכולת לחלוק מחשבות ורגשות, תגובה לאינטרפרטציות – אלמנט חשוב על מנת שדבנלו יוכל לראות כיצד המטופל מגיב לפרשנויות שלו, יכולת ליצירת קשר עם המטפל, יכולת להכיל רגשות חזקים – כחלק מהטכניקה דבנלו מציף רגשות חזקים וחשוב שלמטופל תהיה יכולת להכיל ולהתמודד עם זה, וכמו כן, הגנות מאורגנות וגמישות, ולא רק מהסוג הפרימיטיבי (השלכה, הכחשה ועוד).

למרות החיפוש אחר מאפיינים שכאלו אצל המטופלים בשיטה של דבנלו, דבנלו עבד בשנים האחרונות על היכולת להנגיש את השיטה להפרעות נוספות מלבד דיכאון עמיד ומאפיינים אישיותיים, אלא גם להפרעות תפקודיות יותר כגון הפרעות פסיכוסומטיות.

הטכניקה של דבנלו קרובה לטכניקה האנליטית הקלאסית, בה ההתמקדות היא בפירוש של הגנות הנובעות מדחפים. המטופל מקבל טיפול פסיכודינאמי מלא הכולל העברה, מערכות יחסים עכשיוויות ודמויות מן העבר. על מנת להאיץ את התהליך פיתח דבנלו טכניקה אקטיבית יותר, המפעילה לחץ על האגו על מנת לחשוף את הלא מודע. דבנלו מעריך את זמן הטיפול בין חמש ל-40 פגישות, כאשר מטופלים עם בעיות קשות יותר, כגון OCD או פוביה יטופלו בכ-15 עד 40 פגישות.

בתהליך הפתיחה (חמישה מפגשים ראשונים), ההתמקדות היא ברגשות והעברה כלפי המטפל. בשלב זה הטכניקה מערבת שאילת שאלות תכופה על מנת להבין מה מרגיש המטופל בו בזמן. סימני התנגדות מוצגים למטופל בעת שקורים, למשל תנועת עיניים, שינוי תנוחה וכדומה. ישנו אתגור של הגנות המטופל עד שהמטופל מסוגל להביע כעס באופן ישיר ללא עכבות. התהליך חוזר על עצמו שוב ושוב עד שההתנגדות של המטופל נחלשת והחומר לעבודה מופיע סביב אמצע התהליך הטיפולי.

אמצע התהליך הטיפולי מערב מיקוד פחות על תהליכי ההעברה של המטופל והתמקדות מוגברת בחומרים שהוא מביא לטיפול. ישנם פרושים תחופים עד הפנמתו של המטופל אותם.

סוף הטיפול מגיע כשיש חידלון של הסמפטום שהוצג. הסיום הוא מהיר ושליטת המטופל בבעיה הראשונית נסקרת ונבדקת. במידה והבעיה עוסקת באובדן, יוקדשו לסיום כ 5-6 מפגשים, וזאת לעומת מצבים אחרים בהם יוקדש לרוב מפגש אחד לסיום.

לאחרונה דבנלו חידש את הטכניקה שלו וקרא לה "פיתחת הנעילה של הלא מודע".

טכניקה אינטנסיבית יותר משמשת ל"פתיחת" מטופלים מדוכאים ופסיכוסומאטיים, כאשר איתגור יתר של המטופלים הללו, יכול להעלות את רמות החרדה שלהם ובכך להגביר את הסמפטומים מהם הם סובלים. לכן, עם קבוצה זו, ראשית נבנים מנגנוני ההגנה מחדש, משמע מומרים למנגנוני הגנה סתגלתניים יותר, ורק לאחר מכן ניתן לאתגר אותם על ידי פתיחת הלא מודע.

טכניקה זו משמשת לקשים שבחולים, כולל הפרעות אישיות. לעומת זאת בחולים הסובלים מהפרעות בתפקוד, כגון מגירנות, מעי רגיז או דיכאון כרוני, טכניקה זו נדרשת להתאמה וזאת מכיוון שלעתים תכופות הם אינם מזהים את רגשותיהם או שאינם יודעים להבדיל ביניהם. הרגשות הללו לרוב מועברים ישירות לסימפטום. לכן יש ליצור מנגנוני הגנה סתגלתניים יותר טרם תחילת העבודה עמם. היחודיות של טכניקה זו בעבודה עם אוכלוסיה זו היא הפחתת הלחץ, להבדיל מאוכלוסיות אחרות בהן השימוש בלחץ ואיתגור הינם חלק מן הפרוטוקול הטיפולי.

בטכניקה של דבנלו נדרש מן המטפל להיות אובייקטיבי יותר מאשר בטכניקות אחרות, וכמו כן לשים לב לשינויים המתרחשים תוך כדי טיפול.

מקור – http://masterpsicoterapia.com/wp-content/uploads/2014/04/Documento-8.pdf

מהן קבוצות לעזרה עצמית?

מהן קבוצות לעזרה עצמית?

קבוצות לעזרה עצמית, הידועות גם כקבוצות  לסיוע הדדי או קבוצות תמיכה, הינן קבוצות של אנשים אשר מספקים עזרה הדדית אחד לשני.

בקבוצות של עזרה עצמית, החברים חולקים בעיות דומות, לעתים מחלה משותפת או התמכרות, כאשר המטרה המשותפת של חברי הקבוצה היא לעזור אחד לשני להתמודד עם הקושי ואף להחלים.

בחברה המסורתית, משפחה, שכנים, בני שבט וחברים היו מספקים את התמיכה ההדדית, אך לעומת זאת, בעידן המודרני, שינויים גיאוגרפיים גדולים משפיעים על קשרי המשפחה ועל הקשרים הקהילתיים. לכן, לעתים בוחרים אנשים להצטרף לקבוצות החולקות קשיים דומים.

מודלים בסיסיים לעזרה עצמית:

קבוצות לעזרה עצמית יכולות להתקיים כחלק מארגון גדול יותר (כגון אלכוהוליסטים אנונימיים), וכמו כן הן גם יכולות לתפקד באופן בלתי רשמי או לפי תוכנית. לרוב, הקבוצה נפגשת באיזור נוח, כמו בבית של אחד המשתתפים או בחדר במתנ"ס או במרכז קהילתי אחר.

בקבוצות לעזרה עצמית, נרקמים קשרים הדדיים לעזרה. דרך שיתוף, חברי הקבוצה חולקים סיפורים, לחצים, רגשות וקשיים. הם לומדים להכיר בכך שאינם לבד והם אינם היחידים אשר סובלים מן הבעיה. יתכן ומגע גופני יהיה חלק מהתוכנית ויתכן ולא. בקבוצות תמיכה רבות, משתתפים מחבקים אחד את השני לעידוד.

ישנם שני סוגים של קבוצות. קבוצת "המודל המקצועי"- קרי קבוצה המונחית על ידי איש מקצוע, וקבוצות "עזרה עצמית" אשר לא מאפשרות לאנשי מקצוע להשתתף אלא אם הם מתמודדים עם אותה הבעיה או מוזמנים על ידי חברי הקבוצה להרצות.

בהשוואה לקבוצות המונחות על ידי אנשי מקצוע, תומכי הקבוצות לעזרה-עצמית יטענו כי ידע מניסיון חשוב יותר מאשר ידע אובייקטיבי מקצועי. השירות הינו הדדי וללא עלות, וישנו שוויון בין חברי הקבוצה, וזאת להבדיל מן ההיררכיה של מטפל ומטופל אשר מתקיימת בקבוצות המקצועיות. הידע הוא נחלת כל חברי הקבוצה ואינו שייך רק למטפל.

חברי הקבוצה יכולים לשמש דוגמא אחד עבור השני בהתמודדויות, ובמיוחד במודלים בהם המנחים התמודדו בעבר עם בעיה דומה. תוצאה אחת של קבוצות תמיכה היא חיזוק הדדי. יחד לומדים לשלוט בבעיה ולהתמודד עמה.

אלו הסובלים מסטיגמה (כגון נשאי וחולי איידס או חולים במחלה פסיכיאטרית) יכולים כקבוצה לקבל כוח, להפיג את הבושה וההסתרה הסובבים אותם, ולהיות לקהילה תומכת אחד עבור השני.

קבוצות 12 הצעדים

המודל הראשון של קבוצות לעזרה עצמית הינו "אלכוהוליסטים-אנונימיים" (AA), אשר יוסד על ידי וויליאם גריפית' ווילסון ורוברט הולברוק סמית'. ההערכה כיום היא שכמליון אנשים משתתפים בכ-40,000 קבוצות כאלו בכ-100 מדינות. AA ידוע גם כשיטת שניים-עשר הצעדים, מכיוון שהשיטה מתבססת על פני שניים-עשר צעדים:

  1. אנו מודים כי אין בכוחנו לעמוד בפני אלכוהול – ושחיינו יצאו משליטתנו.
  2. הגענו לתובנה שרק כח גדול מאיתנו יכול להחזיר לנו את שפיותנו.
  3. החלטנו להקדיש את רצוננו וחיינו לטיפול באל, כפי שאנו רואים ומבינים אותו.
  4. החלטנו ללכת בדרך של חיפוש מוסר עצמי ללא מורא.
  5. התוודענו בפני האל, בפני עצמנו ובפני אדם נוסף על הטעויות שלנו.
  6. אנו מוכנים לחלוטין לאפשר לאל להסיר את כל הפגמים אשר ישנם לנו.
  7. בצניעות אנו מבקשים ממנו להסיר את חסרונותינו.
  8. עשינו רשימה של כל מי שפגענו בו ואנו מוכנים לתקן את כל טעויותינו.
  9. עשינו תיקון מול אנשים אלו היכן שניתן היה, למעט אנשים שדבר זה היה פוגע בהם.
  10. המשכנו לקחת אחריות אישית והודנו במהרה בטעויותינו.
  11. דרך תפילה ומדיטציה נשפר את קשרנו עם האל כפי שאנו מבינים אותו, מתפללים רק לדעת את רצונו עבורנו, ולכח ליישם זאת.
  12. לאחר שחווינו התעוררות רוחנית כתוצאה מצעדים אלו, ניסינו להעביר את המסר הזה לאלכוהוליסטים אחרים, ולמלא אחר העקרונות הללו בחיינו.

כמובן שיש להשקיע מחשבה בבחירת קבוצה מתאימה, וכמו כן ניתן להתייעץ על כך עם איש מקצוע.

טיפול קבוצתי לילדים ומתבגרים

טיפול קבוצתי לילדים ומתבגרים

על פי הגדרה, פסיכותרפיה קבוצתית כוללת טיפול של מטפל במספר ילדים בו זמנית. ישנם שני זרמים תיאורטיים עיקריים: פסיכודינאמי וקוגניטיבי-התנהגותי. בעוד שתרפיה בתנהגותית תטפל בעיקר בהתנהגות הנצפית על פני השטח, טיפול דינאמי מוכוון יותר לסייע לילדים להגיע להבנה מעמיקה של המניעים להתנהגותם. יחד עם זאת, החלוקה אינה תמיד ברורה כל כך. במאמר זה נביא סקירה של הגישה הפסיכודינאמית.

המקור של פסיכותרפיה קבוצתית דינאמית אינה בדיבור אלא דווקא בעשייה, ולמרות שמבוססת על עקרונות פסיכודינאמיים, נוטה שלא לעסוק בפירוש אלא דווקה במשחק מתוך הבנת הקושי של ילדים בשימוש בשפתם של מבוגרים.

קבוצות של תרפיה במשחק פותחו לראשונה על ידי וירג'יניה אקסליין, אשר היתה מפסיכולוגיות הילדים הראשונות. לשיטתה, ביטוי רגשי נעשה אפשרי לילדים צעירים, על ידי כך שהמטפל משקף אך אינו מעיר הערות ישירות, ולכן, המשחק אינו מוכוון מעבר לגבולות אשר יאפשרו את קיומו בתוך חדר הטיפולים. למשל, הילדים מצופים להישאר בתוך החדר, לא להרוס את החדר או את המשחקים ולא לפגוע אחד בשני, אך אינם מקבלים הכוונה עם מי או כיצד להתנהג ולשחק.

עקב הגיוון הרב בתיאוריות, הגישה הנבחרת תהיה תלויה לרוב בהעדפותיו של המטפל ובבעיה בה מטפלים. הטיפול כפי שמתואר במאמר זה, מבוסס על ההבנה של הדינאמיקה הקבוצתית, כשהמיקוד העיקרי הוא ב"כאן ועכשיו". ההתמקדות היא באישיות ובהתנהגות של כל ילד, במערכות היחסים בין הילדים, ובטבע מערכת היחסים של הילד עם המטפל, וזאת, בניגוד לפסיכותרפיה אישית, בה המיקוד העיקרי הוא על חייו המוקדמים של המטופל.

המקום והכללים של הטיפול הקבוצתי מובנים כך שייחוו על ידי הקבוצה כמקום בטוח, אמין, המאפשר חקירה והתנסות במגוון מערכות יחסים, תקשורת שגויה ותהליכים לא מודעים.

טיפול קבוצתי יוצא מנקודת הנחה שלכל ילד מגוון של חזקות וחולשות, ולהכרה בכך על ידי ילדים אחרים ישנה השפעה טיפולית כשלעצמה על חברי הקבוצה האחרים.

המטרה הטיפולית היא לאפשר לארבעה עד חמישה ילדים צעירים, או לשישה עד תשעה ילדים מבוגרים יותר או מתבגרים, להרכיב קבוצה. עם ילדים צעירים הגישה של הפסיכותרפיה הדינאמית-קבוצתית הינה התמקדות בעקרונות משחק שונים, בעוד בילדים מבוגרים יותר או במתבגרים ההתמקדות היא בפירושים המילוליים של ההתנהגויות.

בהפיכה לקבוצה, היחידים צריכים להכיר ולהעריך את השוני והייחודיות של כל אחד מן המשתתפים, ולהבין כי האחרים מציגים חלקים מעצמם. הקבוצה מספקת הזדמנות לחקור ולהתאמן בתקשורת עם בני הגיל ועם המטפל, וגם לחקור מערכות יחסים מההווה או מהעבר הקשורות ליחסים המשפחתיים.

במודל הזה המטפל יכול ליצור גבולות, לפרש אינטראקציות, ולקדם הבנה של מיומנויות חברתיות ומערכות יחסים בין בני הגיל.

הקבוצה כשלם

מושגים אנליטיים של קבוצה: הקבוצה כשלם

התיאוריה של "הקבוצה כשלם" הינה ענף תיאורתי של דינמיקה קבוצתית, מחקר ותיאוריה.

התיאוריה החלה לשגשג בליבה של מאה פצועה משתי מלחמות עולם. המלחמות הללו היוו אקלים סוציו-פוליטי אשר אימץ וסיפק קונטקסט היסטורי ויישומים קליניים לגישות של פסיכותרפיה מוכוונת קבוצה.

הגוף הפועם והחי של התיאוריה והפרקטיקה הטיפולית היום כולל דגשים בשני נושאים: הראשון הוא המתח המתמיד בין צרכי האינדיבידואל לצרכי הקבוצה. והשני הוא המתח בין דפוסים טוטליטארים לדפוסים דמוקרטיים בחיי הקבוצה.

כשבני אדם מייצרים קבוצה, קלינית, ארגונית או בעלת כוונות פוליטיות, נוצר קיבוץ אשר נעשה ישות בעלת חיים משל עצמה, עם התפתחות, מבנים, דינמיקות ויחסים אשר משקפים את האינדיבידואלים המייצרים אותו.

האמונה היא שניתן ללמוד את התהליך הבין אישי והתוך אישי של כל אדם בתהליך אנליטי של דינמיקה קבוצתית, מתוך הסתכלות על הקבוצה כמכלול. כתלות בסיטואציה עליה מסתכלים, הדינאמיקה מאפשרת למידה בו זמנית על התהליכים התוך נפשיים, הבין אישיים והקבוצתיים.

על מנת לראות את השלם שישנו, מאמין הכותב כי יש להסתכל על הקבוצה בהשוואה לשלם גדול יותר, כך שנוכל לפסוע החוצה מזו שאנו רוצים להביט בה. לדוגמה, קבוצה גדולה יכולה להיתפס בהשוואה לקהילה גדולה או בהשוואה למנהיגיה או למטרותיה. קבוצות קטנות יכולות להיתפס כשלמות רק ביחס לאחרות.

איך מתפתחת תקרית אלימה כלפי צוותים רפואיים?

איך מתפתחת תקרית אלימה כלפי צוותים רפואיים?
יותר מדי פעמים בתקופה האחרונה, אנו שומעים על מקרים של תקיפת עובדים- רופאים ואחיות – בבתי חולים ובמרפאות ציבוריות. המציאות היא שרופאים ומטפלים נאלצים לפעמים לעבוד בסביבה שאינה מאובטחת כראוי.
בסביבה כזו חשוב לתת את הדעת לסימנים ראשוניים של אלימות אפשרית, ולמנוע אותה טרם התרחשותה. נקודה זה נכונה לכל מקצועות הרפואה ובפרט לפסיכיאטריה, בה תקריות אלימות אמנם אינן נפוצות, אך מאוד בלתי צפויות. אחת הדרכים לצפות מראש אלימות היא להכיר את שלושת שלבי ההסלמה של ההתנהגות האלימה, וכיצד רצוי לפעול בכל אחד מהם. מעבר למניעת האלימות עצמה, פעולות נכונות ומתוזמנות היטב תורמות לתחושת הרווחה והביטחון של המטופל.

שלב ראשון

המטופל יראה סימנים של חרדה ועצבנות כמו: אפקט כעוס, תסכול או חשדנות; צעידות הלוך ושוב, אי-שקט, אגרופים קמוצים; דיבור מהיר ובקול רם, דרשני, ופוגעני.
מטרת הרפואה הפסיכיאטרית היא לעזור לאנשים הנמצאים במצבים פסיכולוגיים קשים. כאשר מטופל מפגין סימנים ברורים של מצוקה ופגיעות, יש לספק עבורו מרחב ולנסות ליצור תחושה של ביטחון. יש לידע אנשי צוות נוספים ולסיים את הפגישה במידת הצורך.

שלב שני

בשלב השני יופיעו סימנים יותר קונקרטיים לכוונה אלימה שעשויה להתממש – התנהגות מאיימת המאופיינת במבטו של המטופל, בתנוחתו, באיומים מילוליים מפורשים, ובפלישה למרחבו הפרטי של הרופא. יש לשים לב גם לסימנים גופניים כמו הזעה מוגברת, ואגרופים ולסת מכווצים.
כאשר סימנים אלו מופיעים יש לפעול כדי למנוע מהסיטואציה להתדרדר באמצעות טכניקות ורבליות וניסיונות להבין ולאשר את חוויית המצוקה של המטופל. בד בבד יש ליצור קשר עם שירותי אבטחה במידה וישנם. יש לשאוף לבסס את תחושת שיתוף הפעולה בקשר עם המטופל על ידי התייחסות לצרכים שהוא מביע.

שלב שלישי

כאשר מטופל מגיע לשלב בו הוא מתחיל לנקוט באלימות פיזית כלפי אנשים או רכוש, יש להזעיק את מערך האבטחה ולסיים את הפגישה מיידית. יש לשקול ריסון פיזי או תרופתי במקום בו הם אפשריים. הגשת תלונה במשטרה היא החלטה שכדאי להתייעץ עם קולגות לגביה. יש לזכור שהחוויה הזו קשה מאוד וטראומטית גם עבור המטופל. לכן יש לנסות להביאה לסיומה באופן המהיר והיעיל ביותר, תוך כדי דאגה, במידת האפשר, לרווחתו הפסיכולוגית של המטופל.

השיטה המוכחת ביותר לטיפול בניהול כעסים היא DBT.
ניתן לקרוא עליה כאן:
https://www.tipulpsychology.co.il/therapy/adults/dbt.html



סיכם: גיא רומח, מתוך אתר Psychiatric Times



מקרי אלימות קשים נגד הצוות ב'שער מנשה' <

בפרישה לגמלאותredirect 301

פרישה לגמלאות מובילה לירידה ברמות מתח

(אלא אם אתם תפרנים…)

רובנו מדמיינים את הפנסיה כשלב נינוח בחיים, בו נוכל לעצור סוף סוף וליהנות מפירות שנים של עבודה מאומצת ומלחיצה. ניתן לשער שהפנטזיה הזאת נפוצה במיוחד בקרב העובדים בעבודות פיזיות ומלחיצות במיוחד, המחכים בכיליון עיניים למנוחה הנכספת. לרוע המזל, מחקר חדש שפורסם לאחרונה ב – Journal of Gerontology מצביע על כך שפרישה משוק העבודה עשויה דווקא להגביר את רמות הלחץ של גמלאים בעלי מעמד סוציואקונומי נמוך.
החיים היפים בגיל השלישי

בדומה להנחה האינטואיטיבית, השערת החוקרים הייתה שכיוון שחשיפה מוגברת ללחץ אופיינית יותר לתחומי תעסוקה עם סטטוס חברתי נמוך, פרישה תוביל לירידה ברמות הלחץ וצמצום הפערים בין המעמדות.
לצורך המחקר נבדקו רמות הקורטיזול של עובדים שיצאו לגמלאות לאחרונה. קורטיזול, המכונה "הורמון הדחק", הינו הורמון לחץ המסייע לגוף להתמודד עם מצבי לחץ ע"י ויסות תהליכי מטאבוליזם ואף משפיע על הפעילות המוחית. במצב רגיעה, רמות הקורטיזול ינועו לפי מחזוריות יומית. הן יגיעו לשיאן כ-30 דקות לאחר ההתעוררות, וירדו בהדרגה עד השינה. לעומת זאת, במצבי דחק נראה הפרעה במחזור התקין המתבטאות ברמות קורטיזול גבוהות וירידה איטית ברמות ההורמון לאורך היום, כך שהפער בין רמות הקורטיזול לאחר ההתעוררות ולפני השינה קטן יחסית. במילים אחרות, נצפה לראות עקומת ירידה במצב תקין, ועקומה שטוחה יותר תחת סטרס. עקומה שטוחה של רמות קורטיזול הינה סמן ביולוגי מרכזי לרמות לחץ גבוהות, ונמצאה קשורה גם לסיכון מוגבר למחלות לב מסכנות חיים. בשל כך, המחקר הנוכחי השווה את עקומות רמת הקורטיזול לאורך היום של עובדים שיצאו לפנסיה לעומת עובדים שבחרו להישאר בשוק העבודה. השערתם הייתה כי בקרב גמלאים תמצא עקומת רמות קורטיזול חדה יותר, המעידה על רמות דחק נמוכות יותר, לעומת נבדקים שבחרו להמשיך במקום עבודתם.
במסגרת המחקר, מדגם רחב של משתתפים בני 60 בממוצע, עברו 5 בדיקות לרמת קורטיזול לאורך היום. בבדיקה ראשונית החוקרים מצאו כי באופן כללי, פרישה משוק העבודה מקושרת לרמות לחץ נמוכות יותר, כפי שניתן לראות מההשפעה חיובית על השינוי ברמת הקורטיזול לאורך היום. עם זאת, כאשר הנבדקים חולקו לקבוצות לפי רמות הכנסה, התברר כי בקרב בעלי מעמד או הכנסה נמוכה הפרישה לגמלאות הובילה לאפקט ההפוך. בעוד נבדקים מעוטי הכנסה או מקצוע בעל יוקרה נמוכה לעיתים קרובות סבלו מבריאות לקויה ותגובתיות ביולוגית גבוהה ללחץ בעת הפרישה, בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה הפגינו רמות פחותות של לחץ. לפי החוקרים, פער זה עשוי להיות ביטוי של ההבדלים באורח החיים, כאשר פערים מוקדמים במצב הבריאותי מועצמים עם הגיל.

לפי כותבי המאמר, הסיבה לתוצאות הבלתי צפויות עשויה להיות חשיפה לגורמי לחץ חדשים עם הפרישה לגמלאות ממשרה עם הכנסה נמוכה, דוגמת לחצים כלכליים.
תוצאות המחקר מרמזות לכך שרמות לחץ אינן תוצר בלעדי של נסיבות מידיות, ועשויות להיות מושפעות ממגוון גורמים ארוכי טווח. לדוגמא, הרגלי הבריאות שליוו אותנו כעובדים צפויים להשפיע על איכות חיינו כאשר ההכנסה תצטמצם עם ההגעה לגיל הפנסיה.
לצערנו כי רב, נראה שמנעמי הפרישה לגמלאות שמורים בינתיים למעטים ברי מזל.


סיכמה: מאיה הכט, מתוך מאמרו של ג'ניס וודס באתר Psycentral

6 סיבות לצפות ב-13 סיבות


"13 סיבות" מבוססת על רב המכר של ג'יי אשר. היא מובאת אלינו כסדרה בהפקה מעולה של רשת התוכן "נטפליקס", שלאחר צפייה בה הותירה אותי חושב, מופתע ומתחדש. 
כנראה שכל צופה יפגוש בסדרה הדהודים משנות התבגרותו, אך קהל היעד שמוזמן להגדיל ולעשות עם זה משהו הוא בעיקר הורים למתבגרים. כמוני.  מבחינתי, הייתה פה פראפרזה מעניינת: 
במקום "הם לא מבינים" ראיתי פה "אנחנו לא מבינים". 
פגשתי במבוכה של הורה שאינו מצליח להבין את המתבגרים שלו, לא כי הוא לא מספיק רוצה, אלא כי ככה נראה פער בין דורי, ככה כנראה בני נוער מתפתחים ונפרדים, התפאורה משתנה, אבל בפסיכודינמיקה של היחסים בין מבוגר למתבגר, הפכנו להיות בדיוק כמו ההורים שלנו, ההם שרצו אבל לרוב לא באמת הצליחו להבין אותנו. זוכרים את זה?  

האנה מתאבדת. היא נערה מתבגרת מקסימה, יפיפיה, רגישה, נבונה ופגיעה, בליהוק מדויק של קת'רין לנגפורד. הצילום עצמו משלב הווה ועבר, תוך שהוא מצליח להימנע מהלקאה רטרוספקטיבית צדקנית. האנה מתמודדת עם Shaming דחייה, בגידה, היעדר תיקוף, ולבסוף נשברת. הסדרה מציגה תהליך קבוצתי עם דגש פרסונלי, בו מפנה האנה האשמה נוקבת כלפי שלושה עשר אנשים, שפגעו בה בזה אחר זה, והביאו לייאוש מצטבר ולבסוף להתאבדותה. כל כתב אישום שמגישה האנה הוא פרק בסדרה, שנאספת ל-13 פרקים. האנה מקליטה את טענותיה בקסטות, קלטות אודיו של פעם, מה שמעלה בעיניי דימוי חזק ביותר לאנכרוניסטיות שלנו, ההורים הצופים.

אנסה להציע, תוך הימנעות מרבית מספוילרים, 6 סיבות מדוע הסדרה הזו חשובה לאנשי מקצוע שעובדים עם millennials, להורים ואולי גם לבני נוער שמוכנים לראות את התדהמה בעיני המבוגרים בחייהם. קהל היעד של הסדרה הוא בעיקר מבוגרים, אליהם מכוונים המסרים, ומבחינתי הם כוונו היטב ומדויק.

סיבה ראשונה – בריאות הנפש 2017

בשנים האחרונות הגחיכה המדיה את הפרסונה התעסוקתית של יועצים חינוכיים, למשל מר מק'י מ'סאופ'פארק' (Alchohol is bad…Drugs are bad), שרמת ההתפתחות המוסרית שלו לא התקדמה אף פעם מעבר לקונבנציונלית, אתיקה צייתנית המושתתת על ציות לסמכות ולנורמות, לחוק ולסדר חברתי.


בסדרה '13 סיבות' אנחנו פוגשים באופן חד, מדויק וטראגי את התהום הפעורה בין בני נוער ומבוגרים. היועץ, מר פורטר, שואל את המתבגרים שהוא פוגש את השאלות הנכונות ביותר שאפשר. הוא משקף, תומך, מקבל, מעמת, אכפתי, דלתו פתוחה והוא מאוד משתדל לא לאפשר לרעש הבית ספרי להפריע לו להקשיב ולהעריך את המצוקה. ובכל זאת, מר פרקר עיוור למה שקורה סביבו. במקרים בהם הוא מהווה אוזן קשבת, משתמשים בו המתבגרים כרכז מודיעין שמזוהה עם המערכת ולא כדמות טיפולית. בפעם היחידה בה הוא נדרש לגייס את מיומנויותיו האבחוניות הוא נוחל כישלון מר. מעבר לכך, אין בסדרה מעורבות של אנשי מקצוע, קווי תמיכה נפשית, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רק קבוצת השירה שהאנה השתתפה בה מציעה אפשרות לתמיכה, אף שאין זו מטרתה. מאותה קבוצה הודלף לבסוף שיר שכתבה בעלון בית הספר, פרסום שהוסיף לבושתה. עם נתונים סטטיסטיים בלתי נתפסים, על כך ש-20% מבני הנוער בישראל חושבים על התאבדות – חובה לגשר על הפער התקשורתי בין דמויות חינוך וטיפול לבין מתבגרים. 


סיבה שנייה – ההורים

למרבית ההורים בסדרה יש תקשורת תקינה עם הילדים שלהם. אלה הורים שאוהבים וקל לנו להזדהות איתם. אבל זה בדיוק מה שקופץ חזק מתוך הסצינות הללו, הנורמליות הזו של השיח בין הורים למתבגרים שמתפשרת על תקינות תקשורתית על חשבון אינטימיות ומשרות נוחות מדומה על כולם. בשיחות הללו, בין ג'סיקה לאביה או בין קורטני לשני אבותיה, יש כנות מזויפת ומתעתעת, כזו שמטפלים מזהים בפגישות עם מטופלים מרצים (pleasing). כמו בחיים האמיתיים, ידיעה ואי-ידיעה מקבלות פה רבדים רבים: האנה מהסה את אמה שלוש פעמים כשהיא מספרת על מחוות רומנטיות בין אביה לבין האם. כנראה שגם האם מהסה את האנה, שאינה תקשורתית במיוחד, אך מציעה לשתף במצוקתה בשלל הזדמנויות. יש דברים שאנחנו מעדיפים לא לדעת. אביו של קליי מסכים לבסוף ש"יש בעיה עם הילד", וזה רק אחרי שהודה בכך ששרט את רכבו של זאק.
בין האמהות של האנה וקליי יש חיבור אותנטי. הן מבינות שהן לא מבינות. אמה של האנה משתוקקת להבין מי פגע בבתה וגם תובעת אזרחית את בית הספר, בעוד אמו של קליי חשה חוסר אונים עצום מול בנה על רקע תפקידה כמשפטנית שמגנה על בית הספר הנתבע. 

סיבה שלישית: השיימינג על מישהי ש'זורמת'

הסדרה כמעט ואינה משלבת את ההשפעות הקיצוניות של המדיה החברתית על בני המילניאלז, ילידי שנות ה-2000. בשלב שבו בכל זאת משתלב אקלים האינטרנט מופיע נוקאאוט שמפיל את האנה אל קרשיי הייאוש. ג'סטין מצלם בטלפון רגע בודד בו הם מתמזמזים בגן ציבורי, ומעלה לרשת תמונה בה נראית האנה בתחתונים בפני כל תלמידי בית הספר. 
זהו, מהרגע האנה מוגדרת כ'זורמת'. בזמננו אמצעי ההפצה היו פחות מהירים וקראו לתלמידה כזו 'נותנת', אבל אלו רק מילים, הפסיכולוגיה של התוקפים והקורבנות זהה, והמחירים, אנחנו יודעים, נותרים לאורך שנים רבות. עבור רבים המוניטין שנפגע כבר אינו בר תיקון. 



ה- Slut Shaming שעוברת האנה, כמו כל שיימינג, ממשיך להדהד במערכות היחסים שלה עם כל הבנים בסדרה, פרט אולי לטוני ולטיילר, כשההתקשרות האחרונה מסלימה לאונס של ממש. בכל פעם מתעוררת בה מחדש תקווה טבעית ולאחריה התפכחות מכאיבה. דווקא קליי, שהתקרבותו להאנה באה מאהבה ובהדרגה, דווקא הוא נדחה על ידה ברגע של יחד, מה שמספר לנו על תהליך ההכללה האכזרי שעוברות נשים נפגעות כלפי גברים בהמשך החיים. תמונה, כתבה, תגובה מרושעת, כל אלה נמצאים אונליין לנצח. זו עובדה שלא הכרנו. בזמננו התנחמנו במחשבה בחזקת "מחר יעטפו עם העיתון הזה דגים". 
האונס בשמרת אירע ב-1988. 19 שנים לאחר מכן, אחרי זיכוי במחוזי והרשעה בעליון, ניסתה הנאנסת משמרת להתאבד. קשה להישכח. 
השיימינג של האנה תפס והצליח להדהד בכל הרמות, בעיקר אצל גברים שמתגלים כפסיכופטים (ברייס), נרקיסיסטים (ג'ייסון, זאק, מרקוס), פרוורטיים (טיילר) או מנוכרים (מר פרקר). כמו בכל תהליך שיימינג "מוצלח", יש יסוד של אמת בדברים, אך דרך הצגתם המניפולטיבית מציגה את הרכיב האמיתי כחזות הכל, תמונה מעוותת ללא הקשר אשר עונה לצרכים אישיותיים קמאיים של המשתתפים בתהליך ההדרה, אנשים שמרשים לעצמם לשפוך דם בתנאי אנונימיות. בדרך כלל מדובר בפחדנים מפסידנים מאחורי מקלדת. עניין שני הוא שטיפוסים כמו ברייס קיימים בכל מיני ממשקים בהם מעורבים בני נוער. כאשר הזרקור האוהד מופנה אליהם, עלול השילוב של תחושת הזכאות האישיותית שלהם והיעדר גבולות הכוח להביא לתוצאות הרסניות שעובדות כמו כדור שלג.

סיבה רביעית – קאונטר-שיימינג

פרסום הקלטות, למרות התאבדותה של האנה, מהווה קאונטר-שיימינג עבור 13 האנשים שפגעו בה. השאלה האם מי שהשתתפו בתהליך שיימינג ראויים לענישה כזו, היא שאלה אתית ומשפטית שניאלץ כנראה לראות על סדר היום התקשורתי בשנים הקרובות. 
התלמידים שנפגעים מקאונטר-שיימינג עוברים תהליכים פסיכולוגיים שהספרות הפסיכולוגית המקצועית טרם נתנה עליהם את הדעת. 
חשוב לזכור שקורבן השיימינג הוא לרוב אדם אחד ואילו התוקפנים בתהליך שיימינג הם לרוב כמה אנשים שמשתייכים לקבוצה. כאשר קבוצה נוקמת מתפתחים תנאים לאשליה של כל יכולות, חשיבה קבוצתית שמתקשה להתנגד לקונצנזוס ותנודתיות חזקה מדי. 

מה קורה בקבוצת הקאונטר שיימינג של האנה?

  1. ייחוס דרמטיזציה לאישיותה של המאשימה
  2. גילויי תוקפנות חריפים שמופיעים בתנאי אנונימיות
  3. דה-אינדיבידואציה
  4. הכחשת החומרה של המעשים
  5. טענות לגבי חוסר אמינותה של האנה

בסדרה "13 סיבות" שילמה האנה בחייה והמבוישים אכן תרמו לנסיבות מותה במידות חומרה כאלה ואחרות. במקרה זה פטורים הצופים משאלת הלגיטימיות של קאונטר שיימינג.
ועם זאת, לאור המחירים הכבדים שהם משלמים (אלכס בעיקר) עולה כאן לדיון שאלת הענישה על מעשי בריונות ברשת, שעולה שוב ושוב בסדרות וסרטים בשנים האחרונות. למשל בפרק Hated in the Nationמתוך העונה השלישית של "מראה שחורה", פרק בו נבחנים לעומק היבטים שונים של שיימינג. 

סיבה חמישית – בחורינו הטובים

לפעמים החברה כולה מתגייסת להעניק כוח והשפעה באופן עיוור וצייתני. ב-'13 סיבות' אנחנו עדים להאדרה והאללה של חברי נבחרת הכדורסל שמייצגת את בית הספר ליברטי. מדובר במעגלים שלמים של הערצה, החל מראשי הקהילה ומנהל בית הספר, דרך המעודדות וכלה במסיבות עם היררכיה חברתית מוגדרת היטב. הבנים שמביישים, שמשפילים, שפוגעים הם לא אספסוף, הם דווקא מלח הארץ. מי שעומד בראש החבורה, ברייס, בא ממשפחה עשירה ומרקע מבוסס. אצלנו בארץ הספורט אינו המדורה סביבה מתכנסת החבורה, אבל ממש לא חסרים לנו הסברים להערצה עיוורת של לוחמי סיירות, טייסים, ואחר כך סטרטאפיסטים. אנחנו טובים בזה. אני בטוח שאם תסקרו בדמיונכם את שנות ההתבגרות, תזכרו לפחות במקרה מקומי של האנה.
 'מוניקה סקס' עשו לנו בדיוק בשביל זה את השיר המצמרר "כל החבר'ה". החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה. הנה תקשיבו: 

סיבה שישית – החפצה

האנה הופכת בן רגע מאדם לאובייקט, חפץ, שאפשר להשליך עליו כל מיני רגשות לא רצויים. לא נתחמק מזה, עם כל מאוויינו לאינדיבידואליות, עולמנו החברתי מתבסס עדיין על קיצורי דרך מנטליים. מה אנחנו יודעים באמת חושבים על אנשים ששמענו עליהם משהו בלי להכיר אותם? רוב התלמידים בסדרה הרי לא מכירים אישית את האנה, הם יודעים לכל היותר לזהות את פניה, לשפוט אותה לפי התמונות שראו והרכילות שצרכו. התלמידים "ידעו" שהאנה 'זורמת' על בסיס כמה אינדיקציות שיחד יצרו פרופיל פחות או יותר אחיד: התמונה שבה היא מתנשקת עם קורטני, התמונה של ג'סטין ורשימת דירוג של בחורות שוות. מכיוון שרובנו מאמינים ש"אין עשן בלי אש", נוצרת קונסטלציה של שיימינג, עמדה שאנשים נוטים להיאחז בה ללא בדיקת עובדות.   

תודה על הקריאה. 

איתן טמיר




Sitemap

Pages

Posts by category

הטמפלטים שלי

ספר של איתן טמיר

ליטרת  הבשר

פרק חדש מאת איתן טמיר

פרק 1 מתוך הספר
לבלוג מכון טמיר
חוני המעגל – תמונת נושא מתוך הסרט של קרן רבינוביץ

 

הדמויות בספר זה מבוססות על דמיון הכותב בלבד 
 

 

"אם אנחנו יוצאים מן השורה, אנחנו יכולים תמיד לשוב ולחזור אליה. השורה היא גוף פתוח. אבל המעגל, מרגע שהוא נסגר, אי-אפשר עוד לשוב לתוכו. אין זה מקרה שכוכבי-הלכת נעים במעגל, וכשנקרע מהם סלע הוא נדחף בכוח צנטריפוגלי הרחק לבלי שוב. כמו כוכב נופל ניתקתי גם אני מן המעגל ואני במעוף עד היום. יש אנשים שניתן להם למות בעודם חגים במעגל. ואחרים שמתרסקים בעת הנפילה. אך האחרונים (ואני ביניהם) נושאים בתוכם לנצח געגועים נסתרים לריקוד אבוד במעגל, משום שכולנו תושבי היקום, שבתוכו הכל נע במעגלים" 

מילן קונדרה, ספר הצחוק והשכחה

צרור מפתחות נאחז בידיו. במישוש הוא מזהה את המפתח המתאים ופותח את דלת אולם המתנ"ס. יד נשלחת ימינה ומדליקה אורות פלורסנט מגומגמים ועכשיו הוא בוחן, מכין את המטוס החבוט שלו לקראת המראה. זה נכון שהכל פה כבר די נקי, והאולם ריק, אבל כדי להבטיח את תחושת הביטחון הוא צריך לעבור עם העיניים, לנהל עם הידיים ולהרגיש תנועתן בחלל. פעם סירב להנחות קבוצה בכנס מקצועי, כי במרכז חדרו עמד שולחן עץ בלתי ניתן להזזה, עקשן וכבד כמעט כמו העקרונות הטיפוליים שדבק בהם. היום הוא כבר בשל יותר, יודע פחות.
אחר כך הוא מסדר שבעה כיסאות זהים במעגל, כיסאות עם רגלי מתכת עטופים עור חום, שגרירה של אחד מהם צורמת ומהדהדת אליו מקירות לבנים. אחד הכיסאות מאובק מעט, ודורש טיפול של מטלית לחה, בעיגולים, עם כיוון השעון. הנה, כמו חדש. הוא מדליק את האור במטבח, בשירותים ובחדר הספרייה הסמוך, מריח את האוויר, ובתודעתו עולים הילדים ששיחקו כאן כנראה בחוג מיוזע של אחר צהריים. את המזגן הוא מפעיל על עשרים וחמש מעלות, פותח את החלונות כדי לאוורר. על משקוף המטבח הוא רואה שני בלונים מודבקים בנייר דבק, אחד צהוב והשני אדום. הוא מסיר אותם בעדינות, כאילו יש מי שיחכה להם בבוקר וצברו משמעות מאירוע שהיה או לא היה. כי ילדים, כמו מטופלים בקבוצה, זוכרים את מה שהיה שלהם ונלקח. מים מתמלאים בקומקום ורעש מוכר של הרתחה ממלא את המטבח. הוא ניגש לקופסת הפלסטיק הירוקה של הקפה. פותח אותה, מקרב את אפו ולוקח שאיפה ארוכה. ריח של קפה שחור מלמד כל מנחה קבוצות על הסיפור של הארגון אליו הוא הגיע. כמה הוא טרי, כמה מיושן, ולעיתים כמה הוא מיושן שמתיימר להיות טרי. יש גם ארגונים שמנקזים את 'השחיתות' אל המזכירה: היא מחביאה בנאמנות קפה נמס מגורען בארון סודי, לצד שלל הטבות נוספות, כמו מרקרים או עוגיות חמאה, ארון שדלתו נפתחת אל המנחה האורח במבט מסתורי, אור יקרות קורן מתוכו והוא מרמז על קבלתו, על השתייכותו.
זו הפעם הראשונה שהוא מנחה במקום הזה ובדמיונו מתחילה להצטייר קבוצה. בעוד עשרים דקות בערך יתמלאו הכיסאות בשישה עולמות אנושיים שעדיין לא פגשו זה את זה. הוא ראה כל אחד מהם בנפרד לראיון אישי, ניסה להבין בפגישה אחת מה הקונפליקט, מה הכאב הנפשי הכרוני, זה שמחליף לעצמו סביבות, זה שמשלה אותנו שאמת אחת היא ואין בלתה.
והוא מאמין בדמיונו שהם יתחברו, אבל מבין באותה שעה שזה רק ניחוש ולא יותר. כל קבוצה היא חיית בר פראית שבוחרת מה נכון עבורה ומתי, דווקא ברגעים שנשען לאחור ודימה את בצבוצי התמסרותה הפך המאלף למאולף, הטורף לנטרף.
יש "אישיות קבוצתית" שאינה קשורה אליו כהוא זה. הוא גם יודע שהם באו בשבילם ולא בשבילו. הוא מסתכל על הבלונים, מתעכב להריח את הצהוב ונזכר כמה רחוק זורקת אותו האסוציאציה של הריח הזה. חוסר השקט שממלא אותו, הוא יודע, הוא כאין וכאפס לעומת החרדה שמציפה אותם בערב הזה. המזגן קצת מטרטר, הוא מחליט לכבות אחד ולהדליק מזגן מרוחק יותר באולם. לרגע הוא עוצם את עיניו, מקשיב היטב, מריח, חש את דחיסות האוויר באולם שלו. תיכף ייווצר המעגל, כלומר, אשליה של מעגל. שבעה אנשים שיישבו זה לצד זה, בדמיונם יוצרים צורה של עיגול. ובאותו הרגע יתהווה המעגל, מה שבתוכו ומה שמחוצה לו. הוא כבר לא מרחיב בפגישות ראשונות על ההסכם הקבוצתי. הניסיון מלמד שהמשתתפים לא זוכרים כלום. הזיכרון נפגע בתנאים כל כך בסיסיים של חרדה ומגננה. הוא כן יודע שכל אחד ואחת מהם יחפש זוג עיניים, אדם אחר, גבר או אשה, שיוכלו להיות להם אח ורע. אתם בטוח זוכרים את זה ביום הראשון בכתה א', ביום שהתגייסתם לצבא, במסגרות שהתחילו את דרכן כשכולם יחד בקו הפתיחה. עיניים מבקשות עיניים, זה כל מה שצריך. מבחינתו התכלית של המפגש הראשון היא בעיקר להרגיע. לא להציל, לא להפיג, לא להתיר קונפליקטים. אבל לנסות להרגיע. כל אחד מהמשתתפים מגיב שונה לקונפליקט: מצד אחד רצון עז לברוח מהמקום המבהיל הזה. מצד שני, צורך עמוק להתערבב ולהתאחד עם המנטליות הקבוצתית המתהווה. רגל בפנים, רגל בחוץ. חרטה ולצידה תשוקה. הוא מכין לעצמו קפה שחור חזק. הוא לא בא להתפנק. בעבר למד על מחיריה של היהירות – אם ימהר להעביר לטייס אוטומטי, ההמראה עלולה להיכשל. כן, הוא נוכח שם כמו כל מנחה קבוצה בפגישה הראשונה, דרוך, קשוב, חם ולא שיפוטי. אם חלילה יאמץ מבט מזוגג ויניח לערב הזה לעבור מבלי להיות ער להפתעות שאינן חדלות להופיע על מסלולה של קבוצה מתהווה, עלול הוא למצוא את עצמו מרוסק עם פגישה שתיחרט כטראומה כואבת בנרטיב של המעגל הזה. לפני כל התחלה של קבוצה הוא פוחד וזו בשבילו הכרה כנה ומדויקת.

אז אין טייס אוטומטי, יש קשיבות, יש נכונות להיות עד ושותף למופע, לאפשר הזדמנות להתחדש עם אין סוף האינטראקציות הפוטנציאליות בתוך המעגל שלו. לכן זו עבודה. לכן זה מאמץ. לכן הוא תמיד נזכר בסיפורים של כולם אחרי הסבב הראשון, גם אם שכח אותם אחרי הראיונות האישיים. הוא למד שכמנחה טוב דיו הוא צריך לשאת בעת ובעונה אחת שתי אמיתות הפוכות לגמרי זו מזו – להתאמץ לפענח את ההתרחשויות כשחקן שח מיומן, אך באותה עת לקבל בהבנה שלעולם לא יוכל לתפוס את מפגש הנפשות שנשאב אליו יחד איתם. לקראת סיומי קבוצות, במפגשים אחרונים, נהגו לפעמים משתתפים לחקות את הבעותיו ואת תנוחות גופו כשצלל לסבך חשיבתו בתוך הקבוצה, מה שהביא לפרצי צחוק רמים, תמיד פניו במבע מכווץ שקפא, לפעמים נושך שפתיים, לפעמים פוער פיו, כמו היה שם בשיאו וגם נעדר.
הוא יכבד את ההחלטה הצפויה מראש להצגה עצמית בסבב. הזמן לימד אותו שסדר ומשמעת מקנים למשתתפים אשליה של רגיעה. הגנה טקסית שאין להפחית בחשיבותה. הראשון שמשתף בוחר מה אומרים, אבל בעיקר מה לא אומרים. אותו חלוץ גם יסמן במבטו למשתתף שלצדו להמשיך. מכאן כבר מתגבשים תבנית, כיוון וסדר, כשהמשתתף הבא ייאחז באותם המשתנים בהם שיתף הראשון, ישמוט כמו במקרה את הפרטים המביישים עבורו ויוסיף את הפרטים שלדעתו ייתפס כיותר אטרקטיבי. למשיכה יש אריתמטיקה מפתיעה בקבוצה טיפולית, אלמנה תרגיש נח יותר מגרושה, שתרגיש נח יותר מרווקה חוששת, מובטל ידלג על ההגדרה "בין עבודות", וורקוהוליק יאדיר את עצמו באנחה מעושה.
נקישה על הדלת. כצפוי, רבקה מגיעה ראשונה. היא בת חמישים ושש, גרושה המון שנים עם שני ילדים שעזבו את הבית. אל הקבוצה היא מגיעה מתוך משאלה עמוקה להשתייכות, למרות שלא ניסחה את זה ככה. היה ברור לו שתקדים, כי ככה רבקה מתמקמת. חשוב לה להיות טובה במובן הבסיסי של המילה. בידיה חבילה של וופלים שהיא בחרה להביא. היא מחייכת, חיוך קצת מרצה ושואלת, איפה לשים? לפעמים המאמץ להיות בסדר עם כולם כרוך במחיר, כי הריגוש עלול להישאר נחלת האחרים. עמדה קיומית דמיונית ששמורה תמיד לגוף שלישי. חוויה שאינה נגישה כי אנו צעירים מידי, או כבר מבוגרים. כזו הייתה רבקה בעיניו. יש אנשים שנראים תמיד מבוגרים מגילם. כזאת הייתה גם היא. בדמיונו יכל לראות כיצד היא מתהווה להיות כבר סבתא לנכדים, להשתחרר סופית מעול המאבק הפנימי בין להיות לבין לשרוד. הוא שומע את עצמו ביקורתי., מכייל את מחט הקבלה הפנימית לכיוון האמצע.
הם נכנסים בזה אחר זה. אט אט אובדת השליטה שלו, כמו באירוע משפחתי, מגיע השלב שהוא כבר לא עוקב מי הנכנסים ומי הנעדרים, זה גם השאון האנושי שמתעורר, אך בעיקר ההרגשה המוכרת של הצטרפות לקשר אותה הוא מתאר בפשטות כנה כ"לא נעימה", מביכה, מאדה את הפיצולים של הראיונות האישיים, שהרי מעולם לא ראה אותם יחד וכמו גוונים שונים של עצמיותו הם מתחברים לקופסת צבעים אחידה. בקול נרגש הוא מזמין אותם להתיישב במעגל, מוקל לו שכולם הגיעו. הילה דמיונית ירקרקה ונעימה עוטפת את הקבוצה. מעגל של אש מוצת ברגעים אלה ממש. רגשות מסתובבים בחלל  ומחפשים להם חיבור והכרה. הוא פותח במשפט או שניים של הצגה עצמית, מצהיר שמתחיל טיפול קבוצתי. הוא מזמין את המשתתפים ללא הנחיות נוספות להיכרות ולבדיקת הציפיות. ניפגש ל-30 מפגשים, שעה וחצי בשבוע, לטיפול פסיכולוגי קצר מועד בקבוצה.
אורית, בת שלושים ואחת, עם שיער קצר כתום בגוונים אדומים מעל האוזניים, והבעה מלאת אנרגיה וחיות, עם עיניים ירוקות מרימה את הכפפה. היא מתחילה לספר על עצמה, על הקשר הזוגי הרעוע שהיא נמצאת בו, על הקושי להתמיד בעבודה, ובעיקר על התנודתיות במצבי הרוח שלה, מה שפגע תמיד ביכולת לנהל חיים תקינים. היא מילאה את החלל הקבוצתי בנוכחות מהפנטת. סבב מבטים מהיר מלמד אותו כמה הם צמאים לאחריות שתיכף תיקח. הוא זוכר את הקסם השובה שלה מהראיון האישי, יכול היה לראות כמה יקר יהיה ערכה בבניית הלכידות וסימן לעצמו אז שהיא טובה לקבוצה, אך התלבט האם הקבוצה טובה לה. במבט של מספרת סיפורים מנוסה היא מרחפת על המבטים של היושבים בחדר, לא מקפחת איש ומחלקת בהגינות מקצועית את פרק הזמן שהיא מתבוננת בכל אחד ואחת, בליווי תנועות ידיים שמקדימות כל משפט והבעות פנים אלף שלא הפסיקו להפתיע את המקשיבים. היא נכנסה לזה, עלתה על הבמה וקיבלה מקום. ברגע משותף הבחינו שניהם שהיא כפסע בין לקבל מקום לבין לקחת אותו.  היא הסתכלה עליו במבט שואל, אותו מבט שפגש בראיון האישי, שוב שואל את עצמו האם יתכן שעינה האחת פקוחה יותר מהשנייה או שזו תמונת ראי של שני צדדיה בעיניו שלו. היא לא חיכתה לתשובה, בהיסוס קל החלה לספר על פגיעה מינית שחוותה כילדה בבית הוריה. פה הוא נדרך, הבין ואמר לעצמו שחייבים לעצור. השעון אמנם נדיב עדיין, אבל אורית גלשה עוד ועוד יחד עם ההיענות שסיפקו לה כולם. ככה זה, אחד יושב מקופל בכיסאו והשנייה חושפת את תהומות חייה. גם זה וגם זה מבוהלים, כל אחד מגיב ומתנהג בפגישה ראשונה עם ארגז הכלים שמצא יעילים. לשבת משותק או לחשוף הכל, זה היינו הך. הוא מבקש מאורית בעדינות לעצור. מחזק אותה על השיתוף ומבטיח שעוד יהיה מקום בקבוצה לדבר ולעבד את הדברים. היא משרבבת שפה תחתונה כנעלבת, אבל מתארגנת שבריר שנייה אחרי, פוגשת אולי פצע עבר של התמסרות מוקדמת, מבינה שהוא שומר עליה, שהוא מוציא אותה מההופעה שכפתה על עצמה בעידוד הקבוצה. הוא גם אומר לה במבט, והיא מבינה את זה במבע העיניים, שזו עדיין לא באמת אינטימיות, שהוא מצפה ממנה ליותר אותנטיות, ובעיקר שהוא רואה מה שקורה פה. הקבוצה קצת מאוכזבת, באוויר יש תחושה של הצגת תאטרון דרמטית שהתגלתה כאודישן מתוכנן. כן, אם יש התמכרות שקבוצות נוטות להתכחש לגביה, זו התחושה המחממת של חיכוך כפיים סביב העיירה הבוערת, מה שנכון במיוחד לימים חורפיים ולפגישות ראשונות של קבוצות. קול רוטן נשמע מצידו הימני, מייצג את הקבוצה שנוזפת בו על שבירת הסכם לא מדובר שהחל להירקם עם אורית, הסכם הימנעות שכזה שיכול היה להיות לכולם לעזר במטרה לעקוף ללא מאמץ את משוכת הזרות שהקבוצה נאלצת ועוד תיאלץ לעבור במאמץ רב. אינטימיות, סימן להם, נרכשת בהדרגה וביחד, בעלייה מאומצת של המדרגות, כשקומה אחר קומה קורצת המעלית לקיצור דרך מזמין. אורית נעצרה בשולי העלבון. היא הבינה אותו נכון.
חשוב היה לו שכל אחד יגיד לפחות משפט אחד. אפילו אם הוא קצר ומרוחק, משפט שיש בינו לבין שתיקה פער עצום. הוא קרא את המחשבה הזו בספרו של ארווין יאלום ואימץ אותה לקרבו. הקבוצה מתקשה לשאת אפילו רגע אחד של שתיקה. מדהים לחשוב כמה חרדה ופחד סותמים את האסוציאציות האישיות. מה שנראה לנו בחיים כריקנות או כרדידות, הוא בעצם קפיאה משתקת של יכולת האדם לחשוב ברגעי פחד. בפגישה הראשונה של הקבוצה הזאת, למעט אורית, יש הרבה פחד משתק. מבחינתו זה גם טוב. זה אמיתי. זה מעיד על נכונות להיות מחוברים למה שקורה ב"כאן ועכשיו". כולם אנשים אמיצים. הוא מקפיד להגיד את זה בסוף כל מפגש ראשון. לחזק את התעוזה והאמון שהשקיעו על מנת לצאת מעולמם הבטוח ולהיכנס לתוך מרחב כאוטי שמציע התארגנות ובריאה של עולם חדש.
אדם וזיו התחברו מיידית והתיישבו זה לצד זה, קירבו את הכיסאות והטו קמעה את מנח הגוף פנימה, כמו בודדו עצמם במעגל זוגי פנימי. מי שראה אותם באותו רגע סבר ודאי שהם מיודדים הרבה לפני היום, הפעם הראשונה שנפגשו. שניהם סטודנטים, אדם לתואר שלישי וזיו לתואר שני. שניהם באותה אוניברסיטה ובערך באותו גיל. למרות ההבדלים ביניהם והסיבות השונות שהביאו אותם לקבוצה, המשתנים החיצוניים הללו אפשרו להם לבנות ברית משותפת, הקנו שקט לפחות במפגש הזה. עולה בו אסוציאציה שהייתה בה בברית הזו שלהם משהו קצת לעגני כלפי האחרים. אולי הוא מדמיין. מצד שני, גם אם כך הם הדברים ונוצרה כאן ברית של התנשאות הוא ידע להעריך את חשיבות הקומוניקציה החמימה והמגוננת שבנו לעצמם.
בחישוב הפנימי שלו, אדם היה המשתתף בעל הפער הגדול ביותר בין הרושם הגלוי לעין לבין מה שמוסתר.  כולם הרי הסתירו, אבל אדם היה אמן ההפתעה. בן 29, יפה תואר, הוא נראה בעיניו הפרוטוטיפ של ה'אינגלה' המושלם, עיניים כחולות גדולות, שיער בלונדיני מסורק כפי שדמיין בעיני רוחו סטודנטים באוניברסיטאות מאמצע שנות ה-90, אסוציאציה ממוקדת הוליכה אותו עכשיו לעדר התלמידים המחויטים בסרט "ניחוח אשה". אפילו צווארון חולצתו המכופתרת בלט בקפידה מתחת לסריג בד ארוג, ניכר היה שלא הושקע כל מאמץ להתאים את עצמו לדרישות התקופה, להיפך, הוא נראה כאילו נשלף כסטטיסט משעמם מתוך סרט שעלילתו מתרחשת במכללה יוקרתית במחוז קיימברידשייר. כשנפגשו לראשונה בראיון האישי עם אדם, צץ כעבור מספר דקות חיוך ממזרי שהרים רק את שפתיו השמאליות, יוצר קמטים מעוותים בלחיו האחת, מפצלת את פניו לטוב ולרשע, עיניו נוצצות בתכלת שצופן בחובו חומרים קיומיים שלא נדברנו לדבר בהם, תכנים שנוטלים את תמימותו של הנחשף אליהם. בהתחלה נבהל מההבעה של אדם, נזף בעצמו על השיפוטיות כלפיו, אחר כך סבר שכנראה דמיין, אבל אז, כעבור מספר דקות, הופיע שוב המבט הזה והפעם ביקש לעצור ולברר, הוא פנה אל אדם ישירות במילה אחת: "מההה?", הייתה זו "מה" שהוגשה בהטעמה, כשמיקום הטעם בה מבטא בבירור בשפה הישראלית חשד, אולי אפילו זלזול, פרובוקציה עם מוסיקת רקע שאומרת "נתפסת!". מרשה לינהן כינתה של הנימה הזאת Irreverence, סוג של התערבות שאינה מכבדת לכאורה, ומטרתה לצאת לרגע מהמסלול הבנאלי של שיח טיפולי בכדי להעיר את המטופל.
אדם חייך, הפעם בפנים מלאות ובעיניים מצועפות, אתה טוב אתה, אמר לו בקול מזמין,  בראש מהנהן ועין קורצת. אבל הוא לא נענה להזמנה, הוא בנה עכשיו קבוצה, כשמאחוריו שפע כישלונות מהדהדים, לקחים שנערמו להר הניסיון שלא שש לבקר בו, אלא אם עלו בו אותם רגשות שעולים בו עכשיו בבטן.  הוא דרש בסיום הראיון לראותו למפגש נוסף כדי להחליט על התאמתו לקבוצה. תגובתו של אדם הפתיעה אותו בהיענות כמעט נלהבת.
רבקה נראתה מבודדת, כמו סימפטום בלי מילים. היה לה מנוגד למה שציפתה. היה אחר. לא הפסיקה לחפש את מבטו, כמו אומרת, זה לא מה שהבטחת. כשנגמר הסבב בו כל אחד הציג את עצמו, נפרדה הקבוצה מהמבנה הבסיסי והמגונן שלה. ועכשיו נכנסנו לשטח פראי. כל אחד יכול להגיד מה שרוצה ללא הבניה וללא ציפיות. מיכל, שנמצאת לקראת סיום לימודי הפסיכולוגיה שלה, מציעה סבב נוסף. אבל מה שעבד בשעה הראשונה אינו מספק את המצרך הנדרש בשלב זה. עכשיו מדברים על ציפיות. ובאופן די צפוי, רב המשתתפים בוחרים להביא מטרות שניוניות ולא מרכזיות. זיו למשל, מספר שהוא רוצה ללמוד מה זאת קבוצה. הוא "שכח" את החרדה העמוקה מהומוסקסואליות שאיתה הגיע לטיפול הקבוצתי. זיו היה איש של שפה, איש של מילים, ולצד היותו סטודנט כתב נאומים לאורך שנים עבור חבר כנסת מוביל מהליכוד, שבמהלך העבודה הקבוצתית התקדם להיות שר בממשלה.
בפגישה ראשונה לא מדברים על הומוסקסואליות, גם לא על טראומה, ובכלל כולנו מעדיפים להביא את הטירוף החביב שלנו, זה שבעתיו כינו אותנו פעם בחיוך אוהב מטורפים, לא נורמלים, אבל חביבים ואף פעם לא מגזימים. לא נביא למעגל את הטירוף של אליס בארץ הפלאות, הסיוט ההוא שחוזר על עצמו, שאנחנו לא יודעים שאנחנו בתוכו כשאנחנו בתוכו, שאנו מבינים את מלוא הרסנותו וקלקוליו רק כאשר אנחנו עומדים בפני העולם ומכירים במחירים. לא הוא ולא הם, איש לא תיאר לעצמו את העתיד להתחולל עליהם.
הגיע התור של בני. הוא השתתף באחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת לבנון הראשונה וחזר הביתה עם PTSD קשה. אחרי מלחמת יום כיפור נעשתה עבודה מעמיקה בבריאות הנפש בצה"ל, לשינוי התפיסה האבחונית והטיפולית כלפי לוחמים המתמודדים עם טראומה. בני היה מהגל הראשון של יישום ההבנות הללו, מהפך עצמו בו נפרדה הפסיכיאטריה הצבאית הישראלית מהיישומים האנליטיים של פרויד, לפחות בכל מה שקשור לטיפול בנפגעי תגובות קרב. בליל הקרב איבד בני מגע עם הצוות שלו, וכאשר ראה מולו רשפי אש כתומים הבין שיורים עליו. הוא נפצע שעתיים אחר כך, בטרם עלות הבוקר, מרסיסים של פגז, שכתובתו לא הייתה ברורה. כמה חזקה הסובלימציה, כשתיאר את הקרב בראיון, ראיתי אותו בדמיוני במדי צה"ל עם הכיתוב המוצהב מעל לכיס חולצתו, וכשנסעתי הביתה לאחר מכן יכולתי כבר לראות את עצמי מסתער יחד איתו על אויב סורי מחופר. מאז הוא שם, בין כעס ובהלה חשוכים לבין התנתקות כתומה ובוהה, שדבר בה כבר לא באמת חשוב. לאחר ששב ארצה אושפז. עברו מאז שחרורו יותר מחמש עשרה שנים אומנם, אך נוכחותו הייתה בלתי שגרתית בתוך קבוצה שעובדת על יחסים בין אישיים. כמו תמיד עם הפרעות מתויגות, שפסיכולוגים נוטים להיאחז בציציותיהן ולראות דרכן אדם. בני הגיע לקבוצה על מנת לטפל בסוגיות הקשורות בזוגיות ומערכות יחסים, ללא קשר לטראומה. הוא היה נשוי עם שלושה ילדים, עבד כמהנדס בתעשייה האווירית וגר ביישוב קהילתי. בני הזכיר בראיון האישי את התקופה ההיא של הטראומה כפי שמזכירים מקום עבודה, או טיול ארוך לחו"ל. על פניו הנושא נראה מאד מעובד, והקבוצה הגיבה בהתאם.
את מיכל הוא קלט ללא ספקות לקבוצה הטיפולית החדשה שלו, היא הייתה בת 26, הספיקה להתגרש ללא ילדים, התמסרה ללימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה שעמדה לסיים וכמו סטודנטים רבים במעמדה עסקה במאמץ הקבלה ללימודי התואר השני. על אף שבראיון האישי היא דיווחה על דיכאוניות, בעיני רוחו היא נחוותה כמי שמעניקה משקל רב מדי למצבי רוח קודרים שמצויים בעצם בגבול הנורמה. היא ביקשה לא להיכנס בשיחה האישית לתיאור המשפחה שלה והוא קיבל בהבנה, מתבסס על האינטואיציה שלו ומזכיר לעצמו לחזור למידע החסר הזה בפגישות של הקבוצה. היא דמתה למי ששיחקה את לורה פאלמר מהסדרה הקלאסית Twin Peaks, הגיבורה הראשית שנרצחה וחידת מותה מלווה את העונה הראשונה והשנייה. הוא תהה על האסוציאציה הזו, לורה, עם חיוך מואר, אף פעם לא השתתפה כדמות מציאותית, אך נכחה פעם אחר פעם בדמיונן של הדמויות, משקפת את החיות שלהן, את רגשות האשם, את הגעגוע ואת תחושת הפספוס העמוקה שחווים אנשים שאינם מתעקשים על האמת החשוכה בזולתם. אני זוהרת בדיוק כמו שהפגיעה שלי חשוכה, אמרה לו לקראת סיום המפגש, סיפרה שזו שורה שהיא אוהבת מתוך שיר שכתבה, חלק מספר שירה שהיא חולמת לפרסם.
אבל כל אלה, הוא ידע, שייכים לרובד הגלוי, בעוד ברובד הסמוי מתחולל במפגש הראשון מאבק שאיננו זמין למודעות. כל משתתף מביים מופע עם הדרמה האישית שלו, שנכתבה לאורך שנים, יום יום, בבית נעוריו. וילפרד ביון (Bion), שעוד נשוב אליו, אמר ש"כל האמהות הרעות נפגשות בחדר" והקבוצה מהווה עבור כל משתתף אובייקט פנימי מתסכל, אובייקט שאינו מכיל ומסב תסכול עצום. כמה קשה לקחת חלק בתהליך שיש בו, בעת ובעונה אחת הזמנה ללידה פסיכולוגית מחודשת לצד גירוד מכאיב במפגש בלתי אמצעי עם החסכים הכי עמוקים.
העיניים נשואות אל המנחה. בסופו של יום הציפייה של כל המשתתפים היא שהוא ייתן מענה, יכוון, ירגיע, יענה על הצורך בשמירה והגנה. אפשר להתחנף אליו, אפשר לשנוא אותו, אפשר לשתוק מולו, אפשר עוד מליון דברים, אבל כולם מתכנסים בוודאות ביחס מורכב כלפי הסמכות.
דווקא איריס, פסיכולוגית קלינית ואם חד הורית, לקחה לתחושתו תפקיד שונה. היא התיישבה בטבעיות לימינו, הנהנה כמעט אחרי כל משפט שאמר ונסכה בו תחושה מתעתעת ונעימה של ביטחון. הוא הכיר את הליטוף הזה מקבוצות מטפלים שהנחה, את הבלוף המשותף של אנשי מקצוע, שנוטים לאמץ בקבוצה את התפקיד הכוזב של הילד המחונן והמרצה. לכן דיבר איתה על זה בראיון. הקבוצה, כך אמר, איננה קבוצת מטפלים. סביר להניח שבאופן אוטומטי תגייסי הגנות פסיכולוגיסטיות על מנת להתמקם בקבוצה. היא הרימה אז גבה ואמרה שאין לה כוונה להתחרות בו והוא בחר להשאיר את זה כך. כאן, בפגישה הראשונה, הוא פוגש את החיבור הקולגיאלי שלה. מעין ציפייה אחאית להבנה משותפת. היא לא הייתה צעירה, לא בחיים ולא במקצוע. אולי אפילו מבוגרת ממנו. והנטייה שלו לקבל את תמיכתה עמדה מול ההבנה שהיא מתגוננת ושהיא הצטרפה למעגל כי היא חייבת להתנסות במשהו אחר. אבל בינתיים, בפגישה ראשונה, הוא הרגיש אותה גומעת את דבריו בהנאה והתיר לעצמו להישען על מעקה מחמאותיה, מההכרה שהעניקה לו כמוביל הקבוצה. "יש דברים ש אנחנו יודעים", "עכשיו למדתי משהו חדש. "איך הצלחת לחבר את זה ואת זה". למעשה, לקראת סיום המפגש הבחין בכך שהיא כבר התנתה אותו: הוא שם לב שמייד בסיום משפט שאמר, הסיט את מבטו מבלי משים בציפייה לראשה המאשר בפרגון. יש כאן אתגר מבחינתו, לעזור לה לעבוד על מה שקשה לה אבל גם לא למחוק את החברות שהיא מציעה לו, את הידע והיכולת שיש לה. את הטיפוליות שלה. הוא צפה שזה יהיה מורכב, והוא צפה נכון.  

הדיון על תאום הציפיות, התנהל אפוא, על מי מנוחות, אך מתחת לפני השטח, ידע, יהום הסער.
*****יש שני סוגים של סיפורים אנושיים דרמטיים, שניהם מתקיימים בסינרגיה בקבוצה הטיפולית: בסיפור הראשון הגיבור הוא זר שמגיע לעיירה חדשה, בסיפור השני הגיבור חי חיים נורמטיביים, מציב לעצמו מטרה ומתמודד עם המורכבות בדרך להשגתה. אנשים שמגיעים לקבוצה טיפולית מצפים שמשנו ישתנה בחייהם, אבל לא מאמינים עד הסוף ביכולתם לשנות בלי כוחו הקסום והמוקדם של המעגל. את המפגש השני הוא פותח בתרגול קצר של מיינדפולנס. הוא נהג לשלב את הכלי הבודהיסטי הפשוט הזה ברגעים קבוצתיים שדורשים התמקדות מהירה בהווה, ברגע הנוכחי. ככה, מכל ידע על טיפול, ליקט לעצמו תבלינים ששינו מעט מעט את התבשיל הפסיכולוגי המשתפר שלו, כל פעם טעם קצת מהסיר, הרצין, נשף בעדינות על הכף, מהורהר לרגע, בורח ממשהו וחוזר לתהליך. טיפול ובישול, שני בני דודים בחייו, אחד מתגעגע לפשטות המסממת של שישי בשוק, שני תוהה למה צריך על כל דבר לחפור.   
אחר כך עבר לשתי השאלות החשובות שיכתיבו את הדיון במפגש הזה ובמפגשים הקרובים: מה הייתי רוצה להשיג בקבוצה? ומה אני מבקש מהקבוצה על מנת לעזור לי להשיג את המטרה שלי? הוא ביקש מהם לענות בכנות מלאה, ושאם קשה להם מדי הוא מעדיף שיאמרו בכנות שקשה להם לשתף, העיקר לא לזייף. בנוסף הוא ביקש מהמשתתפים להתאמץ ולגייס את את מיטב יכולות ההקשבה והקבלה שלהם, הוא הבטיח שגם הוא לא יהיה שיפוטי כלפי שיפוטיות, אבל ביקש מהם להימנע ממנה ככל הניתן. 
אז מי רוצה להתחיל? הוא העביר מבט אמיתי אל פניהם, בחיוך חסר גיל, גבותיו נמתחות מעלה ומגלות עיניים חומלות, סקרניות ופקוחות לרווחה, לא מבט שלומדים בחוג לפסיכולוגיה, הוא נרכש באסוציאציות הפרטיות של כל מטפל עם התגבשות ה"אני העוזר" שלו, אצלו צמח המבט הזה בפעמים הראשונות כשהרגיע את הדיכאון של אמא, אחרי שפרצה בבכי לבד בבית, הוא היה בכיתה ג', אולי ד'. הוא הזכיר את הסודיות המלאה על כל התכנים הנאמרים בחדר, יחד עם עוד כמה פרטים, שיחד מילאו את דף החוזה של הקבוצה שחילק להם בסוף המפגש הקודם. הוא דיבר גם על מטרת הקבוצה: לבחון ולבדוק דפוסים מקדמים ומחבלים של יחסים בין אישיים, מודעים ולא מודעים, כאשר הקבוצה משמשת מיקרוקוסמוס לחיים הבין אישיים במציאות, במשפחה, בזוגיות, בהורות ובעבודה. 
 כן, זה חשוב לי במיוחד, אמר זיו, עולם קטן. חשוב לשמור על מה שקורה פה פה. 
 שתיקה עם כמה הנהונים. 
הוא הרכין מבטו לנעליים של המשתתפים, קהל דומם, שקט ונאמן של צבעים, קשרי שרוכים… הייתה זו שתיקה טובה, מותאמת, שתיקה של ציפייה, כחכוח נשמע, אחריו רטט מכשיר ניד שאיש לא ביכר אותו עכשיו על פני התקווה והשקט. מבטו נעצר על מבטה של איריס, שהתיישבה הפעם ממש מולו וחיוכה אמר ניסיון במבוכה של שיח קבוצתי. טוב, אני אתחיל, אמרה איריס תוך שהיא מחליפה צד ברגליה המשוכלות, אבל לפני כן חשוב לי באמת להבהיר עד כמה חשוב לי שהדברים יישארו כאן בחדר. אני פסיכולוגית קלינית שעובדת גם בתחנה לבריאות הנפש וגם בקליניקה פרטית. החלטתי להצטרף דווקא לקבוצה הזאת כי שמעתי המלצות טובות על המנחה שלנו וגם כי קצת נמאס לי מהמעגלים האלה של פסיכולוגים ומטפלים אחרים, פניה הביעו מיאוס, אין לי כוח לאמפתיה המעושה ולתוקפנות שנמצאת שם תמיד מעבר למילים, מתחת לשולחן, כי גם ממני זה מוציא איזה פסיכולוגית שמנסה להיות חכמה וקשה לה להביע מה היא מרגישה. יש מלכוד בפסיכולוגיה הזאת, אמרה בטון מהורהר, קצת מעושה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. מיכל חייכה לאיריס ושחררה אנחה קלה, זה כל מה שאני חולמת עליו, לטפל באנשים, מוזר לי לשמוע את הצד הזה שאת מביאה. או, הנה, אמרה מיכל בטון של טרוניה, ידעתי שיהיה כאן מישהו שיזכיר לי מי אני. כל העומד מאחורי ומלפני ומצדדי – הוא העומד, זה לא משנה אם זה סטודנט, קולגה או מדריכה. תמיד אני הפסיכולוגית. אני כבר מבינה שזה חלק מהזהות שלי, אני גם וגם, אבל אם אני מתחילה רגע מהשאלה השנייה שנשאלה פה, מה אני מבקשת מהקבוצה, אז אני מבקשת שתראו אותי בזמן שיש לנו ביחד כאיריס ולא כאיריס הפסיכולוגית. מיכל קצת התקפלה בכיסא, ניכר היה בעיניו שהיא לא תכננה עדיין, או לא תכננה בכלל, לשמש מראה מקצועית עבור מיכל, ספק אם בכלל הכירה את האפשרות הזו, עבורה בשלב הזה כל פסיכולוגית קלינית הייתה מושא להערצה או מקור אפשרי לבקשת המלצה לקראת ההרשמה ללימודי תואר שני, הר שביקשה לעצמה לכובשו, הר שההעפלה אליו היא הכרח עודף ומיוזע, הטל שחובה לשלמו למולך, היא חיה באשליה הכל כך נאיבית שכיבוש המטרה הנכספת תקרב אותה סוף סוף אל החיים המיוחלים, תגובתה הדהדה בו עמוקות, הוא רצה לצעוק את זה למיכל, ממרחק 20 שנה ראה כמה עצום ההבדל ביניהם באופן שהם רואים את המקצוע ההזוי הזה, ואכן צעק אליה בתוכו ללא קול, החיים זה עכשיו! והיא הגיבה כנראה לצעקה שלו, כי ראה את לחיה השמאלית מקפצת לשבריר שנייה בהתרגשות כמו מצאה עכשיו מילה שהיא מתאמצת להביא אין סוף פעמים לקדמת התודעה. אז אני איריס, אמא חד הורית, בת 49, גרה עם יערה המתוקה שלי, חייכה חיוך גאה, שהיא כבר בת שנתיים וחצי, איך הזמן טס, בדירה שקניתי לפני שנתיים ביבנה. העבודה שלי ממלאת חלק גדול בחיים שלי, אבל חוץ ממנה ומהקשר המיוחד שלי ושל יערה החיים די ריקים, אני לא מוצאת משמעות מעבר לשעות שאני רואה בהן מטופלים או מגדלת את הבת שלי. למעשה החיים שלי הם שני הדברים האלו ושינה, אולי קצת קריאה. את המשפחה שגדלתי בה אני לא סובלת, הייתי שם שק חבטות נפשי ולעיתים נדירות גם פיזי. יש לי שני הורים ושני אחים, אני הסנדוויץ' באמצע, קשה לי להגיד את זה אבל אחרי הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי שעברתי בעצמי אני יודעת לומר שהייתי תמיד הכי פחות אהובה מבין שלושתנו. שכחתי, המטפלת שלי היא מקור עצום לכוח ולהתחזקות, אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע כבר שש או שבע שנים, היא כמו משפחה, או יותר נכון אמא, שאף פעם לא הייתה לי, ויחד עם זאת אני מאמינה שהגיע הזמן להמשיך, כי טיפול פסיכולוגי הכי טוב שיהיה הוא מקום לצמוח בו ולא חיים לחיות אותם, לכן אני מתכננת… אנחנו מתכננות, לסיים את הטיפול ואל הקבוצה כאן אני מגיעה בהמלצה חמה שלה. כולם קשובים היטב, מעריכים את הנכונות ואת הפתיחות של איריס לספר על עצמה. הקבוצה, היא ממשיכה, זה השלב הבא, לעבור מיחסים קרובים של אמא ובת, היא מסמנת מרכאות כפולות עם שתי הידיים, ליחסים של משפחה, של מעגל. שם אני מרגישה עד היום שקשה לי מאוד, אני משתתקת או נשאבת לתפקיד, אפילו אם זה בתוך צוות בעבודה או עם שתי חברות, קשה לי להיות בקשר של יותר מאחד על אחד, קבוצה זה חרדה שמוציאה ממני המון הגנות. הוא רצה לשאול אותה אילו חרדות והגנות הקבוצה מעלה בה עכשיו, אבל התאפק, עוד לא, ואם כן הוא ישאיר לה את האפשרות לבחור מתי. בכל זאת הוא סימן לעצמו שהדברים שהיא מספרת עכשיו לא היו מעוררים בקבוצת מטפלים את אותה ההשתאות שהם מעוררים כאן, ושמה שהכי רלוונטי בדבריה הוא הדרך שאמרה אותם. 
יאלום כתב שמי שבוחר להתיישב בקבוצה מול המנחה, מבטא באופן לא מודע צורך בקונפליקט עם סמכות, והוא תהה על בחירתה זו של איריס. הרי בפגישה הקודמת התיישבה לצידו, ומעט חסרה לו ההיענות ההגנתית של הפעם הקודמת. 
אז הייתי רוצה להרגיש רגועה, גם במצבים שבהם יש יותר משני אנשים. באחד על אחד אני מצליחה למצוא את עצמי, בדרך כלל אני מאד קשובה ומכילה ובחלק מצומצם מהמקרים, אפילו מצומצם מאד, אני נמצאת בקשר עם מישהו שיודע להתנהל עם הרגשות שלו. מההתנסות שלי זה אף פעם לא יחסים הדדיים, זה תמיד קל לי ופשוט יותר כשהנדנדה נוטה לכיוון מסוים, כשיש מכיל ויש מוכל. נראה לי שדיברתי יותר מדי, היא שואלת. היא מסתכלת סביב ומחייכת ומחפשת אישור שלא הגזימה. רבקה הנהנה אל איריס ואמרה, אני מבינה מצוין מה את אומרת, רק שלי לא רק קשה להיות בקבוצה, אלא גם להיות חשופה עם הרגשות שלי. לספר משהו שמבייש אותי, או מביך אותי, אני מתביישת להתבייש, היא אמרה את הדברים ונסוגה לאחור כאילו התחרטה, כמו טבילה של כף רגל במים קפואים, כשלא ברור בתוכם אם הם רותחים או קרים מנשוא. איריס קלטה אותה ואמרה, אני לא כל כך טובה בשמות, אבל מה בעצם היית רוצה שיקרה לך בקבוצה? רבקה אמרה במילרע, קוראים לי רבקה, והייתי רוצה לחיות, להרגיש בחיים, הילדים גדלו, התרגלתי לחיות בעצמי, אני עובדת קשה מאד בתור מנהלת במשרד הפנים, יש לי את המקום שלי, ואת השקט שלי בשעות אחר הצהריים ובסופי השבוע, אבל אני מרגישה שהכל עף, החיים מתעופפים, ופשוט נמאס לי מזה ובראיון שעשינו, היא הסתכלה עליו, העלית את המילה תשוקה, והיא הלכה איתי הרבה זמן אחרי. שאלתי את עצמי איפה אני מרגישה תשוקה בחיים. ניסיתי בכלל להיזכר האם אי פעם התרגשתי תשוקה, זאת מילה שנתפסת בעיני כחזקה מדי, צורמת מדי, כאילו לא הגונה, והיא מחייכת. באנגלית זה נשמע אפילו יותר גרוע PASSION. שאלתי את עצמי מתי פעם אחרונה עפתי, ונזכרתי בחלומות החוזרים שכבר לא מופיעים אצלי הרבה שנים, החלומות האלה שבהם אני מדלגת לאורך עשרות מטרים של ריחוף, מרגישה את אוויר הבוקר על פניי, עד שאני נוחתת בעדינות עם רגל ימין בנקודה הבאה, תמיד בשדה פתוח, תמיד ברגל ימין, ותמיד בריח נעים ולא מאיים שאפשר להיות בו כמו שרוצים. היא רכנה קדימה עם כל גופה, הניחה את סנטרה על יד שמאל, ואמרה, תשוקה אני מחפשת, תשוקה בחיים… היא נראתה חמה, אישית יותר. היה רגע של שתיקה בחדר, אולי כי המילה תשוקה בשפתה של רבקה העצימה את המבוכה שהתפשטה ממנה כמו נגינת העשן האמביוולנטית שמעוררת קטורת לבונה. הוא שאל אותה, איך היית רוצה שהקבוצה תעזור לך להתחבר לתשוקה, אני לא יודעת, באמת שאין לי מושג, בשביל זה אתה פה. למישהו יש מחשבה או אסוציאציה? הוא שאל והסתכל על הקבוצה, לי נראה… היסס זיו, שלפעמים תשוקה עלולה להיות מסוכנת, אם אתה לא יודע מה אתה רוצה, כדאי להשאיר אותה כבויה, למה לשחרר שדים מהבקבוק, או מהמנורה, ככה לפחות אני חושב. הייתה לו הבעה קצת מגוחכת עכשיו, מקטינה, שהופיעה גם בראיון האישי. אני יכולה להמשיך? אורית נכנסה, אני רוצה לשתף במה שאני צריכה, הכנתי את זה, ישבתי על זה ממש חזק, שבעתי מפסיכולוגים, ראיתי כבר כל כך הרבה, את הראשונה שלי קיבלתי בגיל 7, ותאמינו לי שזה היה הטיפול הכי טוב מכולם. גם בקבוצות הייתי. את ממש מרלה מ'פייט קלאב'… פולט אדם, מחייך אליה בחצי פה. זיו צוחק. לגמרי, אורית משחררת פרץ צחוק אחרי שנייה וחצי, פער שחושף בעיניו את האנרגיה העצומה שהיא משקיעה בהשתלבות במעגל ושהיא בעצם לא ראתה את הסרט מעולם, אבל אולי דווקא על רקע הזיוף מרגישים כולם בעיקר את האותנטיות שלה, כמו הייתה מזויפת לתפארת שהכירה באמיתיות של הזיוף שלה ועכשיו אין כנה ממנה. אני מעשנת, כל ערב מעשנת וזהו, זה לא לעניין, היא מותחת שפה עליונה בתוכחה עצמית חושפת שיניים, יש לי חבר עכשיו ואנחנו זורמים בכיוון טוב ולא מתאים לו בכלל, היא האריכה את ה-ל', הוא שם לי אולטימטום על השולחן, או שאת מפסיקה עם הוויד או שאני לא נשאר. עכשיו, זה לא שהוא בא לי בקטע רע, הוא אמר את זה עם דמעות בעיניים, כאילו האהבה אלי נוזלת ממנו ועלולה להיגמר, ולא יהיה "ממי", ועוד פעם שם חיבה של אהוב יחזור להיות שתי הברות בלי חשמל, ואז אמרתי לעצמי באותו רגע ש"די", מספיק עם הזבל הזה. אורית עם דמעות בעיניים, סמוקה וממשיכה על גלי נהר הבכי, נמאס לי להרוס. לידה רבקה מגישה אליה זרוע טובה ואורית מיד נענית בדמעות ועיניה מרטיבות עכשיו את הכתף של רבקה, לבה רותחת ומים צוננים. הוא גם לומד הנדסת חשמל וגם מאבטח בשב"כ, ההורים שלי עפים עליו, והוא רוצה משפחה! אני דפוקה, אני, דפוקה! הדקותיים האחרונות לא התנקזו לתמיכה, המעבר של אורית מזרימה חברתית מלאת הומור לבכי תמרורים היה מפחיד, אפילו מבעית. הוא קלט שבאותו רגע כולם כפי הנראה עסוקים בתזזית שלה, אבל גם שבולענים נפערו לימינם ולשמאלם, חומרי קריסה כחומרי בנייה, כל אחד משוכנע שהוא אי בודד שלא מופה עדיין, שהאחרות הקיומית היא עכשיו גם מעקה, שהיא נחמה, היא גבול שמרגיע. להיבלע לבד, לבד. הוא צילם בסטילס דמיוני את הרגע הפרדוקסלי במצלמה הקבוצתית המיוחדת שלו ששמורה בדיוק לרגעים כאלה, ההיא שקנה לעצמו בגיל 9, בהנחה, אחרי שחסך כסף למגזין שנתי של טיים. אף אחד לא קרא את גליונותיו אבל הם היקנו לאבא ולו תחושה קסומה של אמריקה בבית, עם דפים שמחייבים טיפת רוק ממצה על אצבע שחברו להפוך יחד דף. כמו אנתרופולוג הוא עכשיו, בולש בג'ונגל בולביאני אחר אוקסימורונים אנושיים וחזיונות שמשתחזרים במעגלים. אז את רוצה… את רוצה בעצם להפסיק לעשן מריחואנה, בני שואל בהנהון את אורית, נושף במשרוקית שאוספת את עדר המחשבות אל אחו מבהירת ביניים, כמו מתורגמן תמים הוא עכשיו, מאמין שעם שפה נהירה לכולם נבין באמת את הכל. כן, זה סימפטום, אבל כן, אורית מהנהנת, מבחינתי הגיע הזמן להפסיק להפנות גב לטוב שמגיע אלי, כל פעם שהחיים רוצים לחבק אותי אני נבהלת ובועטת, היא מפנה מבט אל רבקה לצדה, כאילו מתנצלת בפניה במבט על אשליית המגע הרגשי שהפריחה לרגע ביניהן, everyone I know goes in the end, אני פה כדי להפסיק את ההתמכרות שלי. שתיקה של שנייה וקצת והיא ממשיכה ביותר להט, ושאף אחד שלא יגיד לי פה שכולם היום מעשנים! אני מכורה, מספיק לי עם ההקלות המטומטמות האלה! אני לא מעשנת בכיף, ונגמר לי מכל ההסברים שנתתי לעצמי, אני עומדת לאבד את נועם בגלל החרא הזה… הוא מתחיל לאסוף, תיכף ההפסקה, מזכיר שישובו בדיוק בעוד רבע שעה. במטבח מסתמנות מחוות של כיבודים, הם התארגנו כנראה להזין זה את זה כל שבוע ברוטציה,  וזה סימן טוב.

 

התחלה של קבוצות

 

הקבוצה הטיפולית מזמינה רגרסיה עמוקה למדי, בכמה רמות. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שפרויד אבי הפסיכואנליזה התייחס לכל סוג של הפרעה נפשית כפועל יוצא של רגרסיה עמוקה. התקף זעם של פעוט בן שנתיים, ייתפס כנורמטיבי בהחלט, בעוד שאותו התקף בגיל עשרים ידרוש מעורבות מקצועית. שינוי במצבי רוח קיצוניים בגיל ארבע ייראו כשגרת יום יום, אך עלולים בבגרות המוקדמת לסמן על תחילתה של הפרעת אישיות. חשיבה פרנואידית ומאגית אצל ילדים עלולה להיתפס כהפרעת חשיבה אצל מבוגרים. פרויד דיבר על שני סוגים של רגרסיה אליה נקלע האדם, בהינתן תנאי העמימות המספקים במעגל. הרגרסיה הראשונה, אותה הוא כינה הרגרסיה האנכית, היא בדיוק מה שאמרנו למעלה. משתתפי הקבוצה ייטו להתנהג באופן אינפנטילי פתולוגי וקונפורמי. אבל דוגמאות כאלו מתרחשות בחיי היום יום. כשקבוצה של חברים נפגשת במילואים ניתן לראות את שעות ההתארגנות הראשונות כחוויה שמזמינה רגרסיה רבת עוצמה. תהליך החיול שכולל מעבר למדים אחידים ולתלות מלאה באשר ללוח הזמנים (ארוחות, מנוחה, מטווחים), לצד הרשמה והתייצבות בפיקודן של נשים צעירות יותר (קצינות קישור), מזמין את המילואימניק להתנהגות מאוד רגרסיבית. תהליך דומה מתרחש בקבוצת אוהדים במגרש כדורגל. למעשה, יש גוף ידע מחקרי בפסיכולוגיה חברתית על דה-אינדיבידואציה: מצב של הסרת עכבות והגברת הקונפורמיות בקרב משתתפי קבוצות שנמצאות בתנאים של אנונימיות, עוררות גבוהה, רציונליזציה אידאולוגית ומודעות נמוכה.
הרגרסיה השנייה עליה מדבר פרויד היא רגרסיה אופקית שבמסגרתה מתממש תהליך של התכת האישיות האינדיוידואלית לתוך מעגל קבוצתי 'אישיותי' אחיד והומוגני. "זה לא אני, זה אנחנו". למעשה, כל הז'אנר של תכניות הריאליטי בטלוויזיה מבוסס על ניצול ציני של תהליכים רגרסיביים בקרב משתתפי הקבוצה. ההפקה אינה משתמשת במונחים מקצועיים אלה, אך מבינה היטב את ההשלכות הפסיכולוגיות על התנהגות המשתתפים, מה שניכר היטב בקרב נפגעי תכניות ריאליטי ביום שאחרי.
במהלך המפגש הראשון של כל קבוצה, אך גם במפגשים הקרובים עד לגיבוש נורמות, ברור לכולם שיש מחירים גבוהים ואולי אף בלתי נסבלים, להחלטה להיות מחוץ ל"אנחנו". יתרה מכך, על מנת להגדיר את ה"אנחנו" הקבוצה יוצרת לעצמה קונצנזוס ומתקפת את זהותה באמצעות הדרה של מיעוטים. מסיבה זו לכל התחלה של קבוצה יסומנו החריגים כמועמדים להוות תפאורה שבאמצעותה מגדיר הרוב את זהותו: בדרך כלל ייבחרו קבוצות מיעוט שמקובלות על כולם, כמו ערבים, מזרחיים, הומוסקסואלים או בעלי לקויות בולטות, גופנית או פסיכולוגית. התהליך הזה, פרימיטיבי ככל שהוא נשמע, אינו פוסח על אף אדם, כולל הפסיכולוגים המנוסים ביותר בעבודה קבוצתית.
המשוואה הפסיכולוגית בהנחיית קבוצה היא די ברורה. ככל שהמנחה בוחר בהעצמת העמימות כך תגבר הרגרסיה של המשתתפים. ולהיפך, ככל שהמנחה יגביר את ההבניה כך תפחת הרגרסיה של המשתתפים. במפגש ראשון מומלץ בהחלט להשתמש בהבניה במידה רבה ככל האפשר, שכן החרדה שמעוררת רגרסיה עלולה לגרום להתפרקות הקבוצה מיד עם הקמתה.
בדוגמה שראינו, המנחה נדרך לאור הגלישה של אורית לחשיפת פרטים אישיים שנועדה לבסס חזות של אינטימיות בקבוצה. הסיבה שהוא הטיל ספק באותנטיות של אותה אינטימיות, היא שבכדי להגיע לחשיפה הדדית ומותאמת הקבוצה חייבת להתמודד עם פרדוקס שקשה מאד לעקוף במלאכותיות:
על מנת ליצור פתיחות יש לבסס אמון אבל על מנת לבסס אמון יש ליצור פתיחות
כמו בכל קשר אחר, יצירת של אמון דורשת זמן, התנסות והדדיות.
המאפיין המשותף לכל משתתף בהצטרפותו לקבוצה חדש הוא אמביוולנטיות. מצד אחד רצון להשתמש במשאבים ובפוטנציאל שיש לקבוצה להציע, ומצד שני חרדה עמוקה מהתמסרות ה"אני" למעגל הקבוצתי.
התחלות אינן נחלתה הבלעדית של פגישה קבוצתית ראשונה. לעיתים מדובר בהצטרפות של משתתף או מנחה חדש לקבוצה קיימת. הצטרפות של משתתף חדש, אפילו אם כניסתו מתרחשת במפגש השני, היא כבר אירוע דרמטי שמציע הזדמנויות להבנה פסיכולוגית לגבי חלק מהמשתתפים או כולם. הצטרפות כזו מדמה הולדת אח או אחות חדשים במשפחה והיא מהדהדת בתוך ההיסטוריה הפרטית של כל משתתף. במפגש כזה מוצעת הזדמנות לפגוש ולתקן חוויות מוקדמות כואבות ובלתי פתורות שמשתחזרות במהלך החיים הבוגרים. לא אחת, הקבוצה תכין מופע מיוחד, גם אם לא מתוכנן, שבו יוצגו הנורמות שלה, הקרבה שבין המשתתפים, האחידות והלכידות, ההומור, התמיכה ההדדית. לא תמיד יהיו אלה מגובים במציאות עקבית. כניסה של משתתף חדש מזמינה אצל חלק מהמשתתפים מפגש של יריבות בין-אחאים שמחייבת התערבות הנחייתית או התייחסות של הקבוצה כדי לחברו ל"כאן ועכשיו". גם עבור המשתתף החדש ההשתלבות יכולה להתבטא כסיכוי או כסיכון, בהתבסס על מפת היחסים במשפחת המקור שלו.

 

חלומות של מנחים על המפגש הראשון

לא מעט מטפלים קבוצתיים ומנחי קבוצות, גם עמיתים וגם מתמחים שהדרכתי, חווים את חרדת ההתפרקות של הקבוצה החדשה באמצעות חלימה. ברור בעיניי ששלב ההקמה (תכנון, שיווק, גיוס, ומיון) הוא המורכב והתובעני ביותר ומנחים רבים אכן משכילים לשתף בקשיים שמציב בפניהם האתגר. אבל את הפחדים הקמאיים קשה יותר להביא, כנראה כי קשה למקד אותם, לתת להם מילים וודאי לתקשר אותם לצד השני. ספרו של הפסיכולוג אברהם בנימין, "התנהגויות בקבוצות קטנות", נפתח בחלום של מנחה קבוצה שממתין בחדר להגעת המשתתפים, כשאט אט מתגברת החרדה והפחד הגדול ביותר מתממש: בום. הוא לבד בחדר. המשתתפים אינם מגיעים! מאז שמעתי הרבה מנחים שהתמודדו עם חלומות דומים. גם אני התנסיתי באחד, במהלך לילה שקדם למפגש קבוצתי ראשון, חלום שאני זוכר היטב:

אני נמצא באולם הספורט בבית הספר היסודי בו למדתי, בית ספר דתי בראשון לציון. באולם הזה אני כבר אדם בוגר, פסיכולוג ומנחה קבוצה שמצפה להגעתה של קבוצת סטודנטים וסטודנטיות לפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, אותם גייסתי לפרויקט התנדבותי שכולל הכשרה מתמשכת בקבוצה. אני אמור להנחות בגפי. אחרי 10 דקות של המתנה מיוסרת וחסרת שקט על כיסאי, עמוס מחשבות טורדניות, מגיעה בבת אחת קבוצה רועשת של עשרות (!) סטודנטים. אני חש הקלה רבה. הקבוצה, לכאורה, יוצאת לדרך. אני מתחיל להסביר בכמה מילים, במשפטים קצרים ובשפתיים קצת רועדות. שתי דקות חולפות. שקט. אני מרגיש את הקבוצה מאוכזבת, לא קשובה, מתוסכלת. לפתע, כמעט ברגע אחד, קמים כולם בבהלה, רצים לעבר החלונות הקטנים שבצד האולם. הם צועקים באימה ודוחפים זה את זה כדי להצליח ולהשתחל ראשונים דרך שורת החלונות בכדי להימלט על נפשם.


רגשית, מה שמייחד את האולם הזה עבורי הוא תחושת בושה עמוקה בעקבות אירוע שחזר על עצמו פעם אחר פעם בשיעורי ההתעמלות בהיותי בכיתה ד': כל תלמידי הכיתה, בנים ובנות, עומדים בתור לקראת קפיצה מעל ה'חמור' (מתקן עץ שצריך לדלג מעליו במנח ידיים על המכשיר ופישוק הרגליים בקפיצה). בעקבות קפיצת כישלון בשיעור התעמלות קודם, אני מפתח חרדה עצומה לקראת האפשרות של כישלון נוסף. הרגשתי נבוך, מבויש, חרד, עד כדי רעד ומחשבות על הִתְחלוּת. אולם ההתעמלות עצמו הוצמד אצלי בהתניה פבלוביאנית לבושה עמוקה, כשלצדה תקווה אגורפובית להימלטות נועזת דרך החלונות. כך הייתה לי גם הציפייה הנחרדת מהקבוצה החדשה, שהביאה את בושת העבר לחרדת ההווה, זו שמתממשת לבסוף בחלום בדחייתי ובהימלטותם של הסטודנטים.

טיפול קבוצתי הוא כלי טיפולי מדהים, בייחוד בתקופה שאנו חיים בה. סיבה מרכזית שמנחים נמנעים, או לפחות מהססים, מלהקים קבוצה, היא הפחד מכישלון באתגר ההקמה ובהתגבשות הקבוצה. זה נכון שגם המטפל בפסיכותרפיה פרטנית חשוף לדחייה מצד מטופלים, אולם הקבוצה מעניקה, לטוב ולרע, אמפליפיקציה (הגברה) לתופעות טיפוליות מקבילות שמתקיימות בטיפול פרטני או זוגי.
כל מנחה חייב להחזיק בדמיונו את כישלון הקבוצה. אנחנו מדמים בנקל את הקמת הקבוצה כתהליך בריאה הדרגתי. תחילה, אמר פוקס (Foulks), אבי האנליזה הקבוצתית, בורא המנחה את ה- Group in the mind. הוא מדמיין את הקבוצה, מפנה עבורה מקום פנימי בעולמו, ממש כפי שהורים מפנים מקום לילוד החדש המתוכנן. אחר כך, כותב Bion, מתרחש במחשבה שלנו תהליך מורכב של הפריה והמשגה (הוא התחכם והשתמש במושג Conception, שמשמעותו באנגלית כפולה: הפריה והמשגה).
זה נכון שאלה תהליכים דמיוניים, אך הניסיון מלמד כי הם מהווים תנאי הכרחי, אף אם אינו מספיק, להקמת קבוצה מוצלחת.
נצטרך לקבל את האפשרות שנתרסק, בכדי שנוכל להמריא ולנסוק.


הספר יצא לאור במהלך 2020.

דילוג לתוכן